• Facebook
• Twitter
• Email

"התל אביבים מחפשים משהו מוכר וידוע", טען השףדיוויד פרנקל בריאיון ל־Time Out בדיוק לפני שנתיים. "כשף אתה רוצה ליצור חוויה, אבל במקום זה אתה מכין את מה שהלקוחות שלך רוצים לאכול. אתה עושה את זה בשביל להצליח, וזה מכניס אותך למצב קשה". לא הרבה זמן עבר, ופרנקל מצא את הדרך לחמוק מהמצב הקשה הזה והחליט להיכנס למקום שבו הוא יכול לבשל גם וגם: גם אוכל שהקהל אוהב וגם אוכל שהוא אוהב להכין. קוראים לו זו־ביזו והוא פתוח זה שנתיים. בשבוע הבא ייכנס לשם פרנקל באופן רשמי, אחרי שיפוצים שנעשו במקום ובניית מטבח מתאים, ויתחיל לבשל גם לבליינים וגם למשפחות. ההשראה, איך לא, מגיעה מניו יורק, שבה לא מעט מקומות בילוי לילי שינו את הייעוד שלהם והתחילו לפתוח לבראנץ' באחת עשרה בבוקר, ובד בד הוסיפו תפריט ערב מסקרן לפני הדרינק.

השף הצעיר (31) קורא לזה One Stop Place – מונח שלקוח מעולם חנויות הנוחות ומציין מקום אחד שבו הלקוח יכול למצוא את כל מה שהוא צריך.

"בעיר כמו תל אביב – שבה אנשים אוהבים לצאת, לאכול, לשתות ולבלות – החיבור בין האוכל ללילה הוא הכרחי כמעט", אומר פרנקל. "אני מודה שזו משימה לא קלה. הזמן שבין 22:30 ל־23:00, בין ה־Dinning המסורתי של הערב לבין חוויית הלילה, הוא נקודת הזמן שאני רוצה לפצח מבחינה קולינרית. הזו־ביזו הוא בדיוק המקום הנכון לזה".

אחרי שהספיק לעבוד במטבחים נחשבים בעולם (מוגריץ בספרד ונומה בקופנהגן), הפך את פרונטו מטריטוריה מנומנמת למסעדת שף מדוברת, קטף את תואר שף השנה בטקס פרסי Time Out האחרון והגיע לשלב המיונים הסופיים לתפקיד שופט ב"מאסטר שף" – פרנקל בשל ובוגר מספיק כדי לצאת מהמגרש הביתי ברחוב הרצל 4.

הקהל שמגיע לזו־ביזו שונה מאוד מהקהל של פרונטו. אתה תשתנה בהתאם?

"אותו מלכוד בדיוק קרה לי כשנכנסתי לפרונטו. הגעתי למקום עם אופי מאוד מסוים ושיניתי אותו ב־180 מעלות. בזו־ביזו אני רוצה לעשות רק מתיחת פנים. הקהל והאווירה יישארו אותו הדבר. אני הולך להוסיף רק ממד של אוכל כך שהמקום יוכל להאכיל את האנשים כבר בשלב מוקדם של הערב. אנשים יגיעו לארוחה משפחתית החל משעה 19:00".

אתה רוצה לומר לי שמשפחה תגיע לאכול ארוחת ערב במעוז היפים והיפות של הבינתחומי?

"לחלוטין כן. הם יגיעו מוקדם ויאכלו המבורגר מצוין, טי־בון עסיסי וסלט קיסר מעולה. אנחנו מתכוונים ליצור מקום שיודע להכיל הרבה עולמות תוכן: גם לילה, גם מסעדה, גם מגה בר וגם מקום לבוא לרקוד בו".

גם וגם וגם. אתה לא חושש מ"תפסת מרובה לא תפסת"?

"ממש לא. אני חושב שאם עושים את זה נכון ובצורה מאוד מכוונת – אין סיבה שזה לא יעבוד. לא מדובר כאן על מטבח של מסעדת שף אלא על חוויה הרבה יותר מצומצמת ומהודקת בסגנון שלה. חשבנו הרבה על צורת ההגשה של תפריט הערב ותפריט הבר, ולכן אני מרגיש שנדע לכוון גם לקהל המוקדם יותר וגם לאלו שמגיעים מאוחר".

דין המבורגר כדין לוקוס

פרנקל לא קפץ לחופה עם הדייט הראשון שלו. במקביל לזו־ביזו הגיעו שלל הצעות מקבוצות שונות בחיי הלילה. אחרי כל פגישה כזו, מעיד פרנקל, הוא חשב שהצעד הנכון להגשמת חזון ה־One Stop Place יהיה דווקא לפתוח מקום חדש לגמרי, מאפס. "אבל ברגע שנכנסתי לזו־ביזו היה לי ברור שקלעתי", הוא מספר. "זה המקום שבו הקונספט שיושב אצלי בראש כבר הרבה זמן יוכל לצאת החוצה. ידעתי איך המטבח ייראה, דמיינתי את התפריט, הכל התחבר נכון וזה לא קרה לי באף מקום אחר קודם לכן".

זו הפעם ראשונה שאתה יוצא מפרונטו. לחוץ?

"זה מפחיד אותי נורא. אני קונטרול פריק בהווייתי וכבר עכשיו, כשהמקום עוד לא נפתח, קשה לי. בשבועות האחרונים, שבהם ההכנות מגיעות לשיא ואני נמצא רוב הזמן מחוץ לפרונטו, אני מרגיש בלב את הבייבי שלי, עם זאת אני משאיר צוות של אנשים חזקים ואיכותיים שעובדים איתי לא מעט שנים, וזה נותן לי ביטחון עצום. לזו־ביזו אני מביא איתי את אידית פדידה שהייתה הסו־שפית שלי בפרונטו – בחורה סופר כישרונית, מבריקה וחרוצה. היא תהיה השפית בפועל אחרי שנסיים את ההרצה".

המעבר ממסעדת שף למטבח קטן יחסית נובע מהרצון לשחרר קצת את הכפתור העליון של מקטורן השף?

"אני לא הולך לשחרר, אפילו לא טיפה. לא משנה מה גודל המטבח, הסטנדרטים הולכים להיות בדיוק כמו בפרונטו. אצלי הכל נורא מוקפד: הניקיון, המתכונים, המשמעת, הסדר – דין המבורגר כדין לוקוס. השפה הקולינרית שלי היא רמת הדיוק, האסתטיקה והעקביות של המנות, וזה קורה רק על ידי בנייה של מטבח מאוד מסודר שהופך למכונה משומנת. מלצרית שלא תדע לעמוד בסטנדרטים שלי או מארחת שלא תתנהג כמו מארחת שאני רוצה – לא יהיו שם".

אתה עומד לפתוח גם את האחות הקטנה של פרונטו – דוכן פסטות ופיצות בשוק צפון ברמת החייל. שנת 2015 בסימן דיוויד פרנקל?

"כן, אפשר לומר. זה שהכל קורה בבת אחת זה באמת מלחיץ, אבל הכל נבנה אצלי בראש במשך שנים. לעומת פרונטו – שבה אני רוצה לעניין ולסקרן עם טכניקות מסובכות ופרזנטציות מיוחדות – השנה אני בוחן את עצמי ברמת האוכל הפשוט. בזו־ביזו ובשוק צפון אני הולך על המנות הכי פשוטות שיש בצורה מושלמת ובמחיר הוגן".

הרבה שפים קודם עשו את הקונצרט שלהם ואז פנו אל הפשטות. זה טרנד? זה אגו?

"זה תמיד קשור לאגו. אם הייתי הולך על טרנד הייתי פותח מטבח היפסטרי כמו שכולם עושים עכשיו: משקיע מעט כסף, שם טאבון באמצע המטבח, פותח כיסאות פלסטיק מהשוק על המדרכה ומכין אוכל ישראלי־ערבי. האוכל הפשוט שאני מכין בזו־ביזו הוא האוכל שאני רוצה לאכול בסוף היום. אם פעם הייתי הולך למסעדות שף פעמיים בשבוע ומזמין את המנות הכי מפונפנות כדי להרגיש זיקוקים, היום תני לי המבורגר ופיצה פשוטים וטובים – ואני מאושר".

את האושר של פרנקל תמצאו בתפריט שכולו מטבחים אוריינטליים וים תיכוניים. מרכז התפריט נשען על הג'וספר – תנור גחלים שהגיע במיוחד מספרד ויוציא מדי ערב מנות בשר, דגים ופירות ים לפי משקל. התפריט עצמו מחולק למחלקות: מחלקת ה־Raw תתמקד בכל חומרי הגלם הלא מבושלים: סלטים, דגים נאים, אויסטרים וכדומה; "350 פרנהייט" הוא השם היפה לחלק המטוגן בתפריט – פיש אנד צ'יפס, עוף מטוגן ומנות טמפורה; וכמו בכל דיינר קלאסי, מחלקת ה־Sides תלווה במנות תפוחי אדמה, שעועית ומק אנד צ'יז. במחלקת ה־Snacks ששייכת לבר תמצאו חטיפים "לאנשים שלא רעבים באמת" כמו חטיפי פאף מאורז ותפוחי אדמה, פיצוחים קלויים בתערובת מיוחדת עם אצות, חמוצים בתוצרת בית ועוד. בקינוחים תמצאו כמובן פרנץ' טוסט אמריקאי, פאדג' שוקולד עם גלידת בוטנים וקרמל וניו יורק צ'ייז קייק.

העיתונאית שרית ישי־לוי פרסמה פוסט זועם על החשבון הגבוה והמפתיע, לטענתה, במסעדת לונץ של רושפלד. אתה מתייחס לביקורות כאלו כשאתה פותח מקום חדש?

"בוודאי, אבל אני גם לא במעמד של רושפלד. אין לי אפשרות למכור ארוחה במחיר כזה. בהרברט סמואל הוא יכול היה להרשות לעצמו לגבות מחירים גבוהים כי הפאסדה אפשרה לו את זה: העיצוב, השירות, האווירה. בלונץ זה לא ככה, ולכן האנשים היחידים שיבינו למה הם משלמים את הסכומים הגבוהים הם אלו שיש להם את החך המתאים ועייפות ממסעדות כמו הרברט. מצד שני, יש את ה־Dinnings במלון נורמן למשל שדורשים מחיר מופקע על ארוחה פשוט מביכה רק בגלל שמתנוסס שם בינלאומי על הדלת. 1,000 ש"ח לזוג כשמי שמכין את הסושי הם טבחים ישראלים שחלקם עברו אצלי במטבח? האוכל, צורת החיתוך, הביצוע – הכל לא רציני ולא מקצועי. לעומת זאת, אצל רושפלד היה לי כל כך טעים שאם הייתי מוציא 500־600 ש"ח לראש לא היה אכפת לי כי באמת נהניתי מהארוחה. יכול להיות שהוא צריך להוריד קצת את המחירים כי זה יוצר אנטגוניזם. אנשים מחפשים תמורה לכסף, אני מחפש תמורה להנאה".

• אוכלים שותים
• ארוחת ערב
• לונץ
• יונתן רושפלד
• דיוויד פרנקל
• פרונטו
• הרברט סמואל
• זו-ביזו
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו משום מקום הגיעה יום אחד ההודעה: "נמאס לי מתפריטים", כתב השף יונתן רושפלד על פתק דיגיטלי לבן שפרסם לפני פחות מחודש בחשבון האינסטגרם שלו, "נמאס לי לבחור, רוצה לשבת ושיגידו לי שיש מנה מופלאה וכל מה שצריך מסביב זה יין אחד וזהו". ומאותו יום ואילך, מדי כמה שעות, פרסם רושפלד סטטוס שונה שרק בנה את הציפייה והכניס את הסצנה הקולינרית לדריכות.

יריית הפתיחה נורתה בפרלמנט הסוער של קפה נונה שמתכנס בשנה האחרונה מחמש בבוקר בנוכחות לא מעט מוותיקי הסצנה התל אביבית, ובהם רושפלד והשחקן־במאי אייל גפן. מדי פעם נהג גפן להזכיר בשיחה את בתו דניאל גפן־סיידא ובעלה עודד סיידא, ואת בית הקפה הקטן שלהם ברחוב לונץ. הסיפורים העלו את מפלס סקרנותו של רושפלד והוא החליט להגיע אל פינת הרחובות לונץ וביל"ו ולבחון בעצמו במה מדובר. "לפני ארבעה חדשים עודד סיידא אירח אותי לארוחת ערב", מספר רושפלד, "ואז הצצתי למטבח וראיתי תנועות שאהבתי". רושפלד העלה אז את התרשמותו לאינסטגרם, וחודשים אחדים אחרי אותה ארוחה רושפלד חתום על פתיחתה של מסעדת ארוחת ערב, בשותפות עם בני הזוג סיידא.

קסנקס, מישהו?

אבל מצדם של הסיידאים, מאחורי התיאור האינדיפרנטי של רושפלד מסתתר מפגש דרמטי והרה גורל בהרבה: רושפלד צועד לתוך בית הקפה, רעם תיפוף ומצילה נשמע בראשם של עובדי המקום, התרגשות ורעד קל אוחזים בסובבים. אחד מאנשי צוות המטבח, שעבד בעבר כטבח בהרברט סמואל, חווה משהו שנראה כמו התקף חרדה, ומתקשה לנשום או להגיב במשך דקות ארוכות. קשה שלא להאמין שהתיאור של בני הזוג סיידא קרוב יותר למציאות, שכן הם הקימו את בית הקפה לפני כשנתיים ויצרו מיד אווירה שכונתית מגובה במטבח פעיל ומתוקתק. בית הקפה שכן בדירת מגורים ישנה ונהנה ממספר מוגבל של שולחנות בפנים, מחדר שירותים אחד, מחצר אחורית מנומנמת ומהשקעה צנועה מאוד בעיצוב ובציוד. גפן־סיידא היא קרימינולוגית קלינית במקצועה. בעבר עבדה באברבנאל, וכיום היא מטפלת בקליניקה פרטית במקביל לעבודתה במסעדה. הרזומה שלה מסביר איך היא נינוחה ושלווה תמיד, גם כשהאווירה במטבח מאבדת שפיות בעיצומו של סרוויס עמוס במיוחד. סיידא, אחיינו של מתכונאי העל ומחבר ספרי הבישול בני סיידא, למד בישול בילדות במטבחה של אמו, בשלנית בחסד ממוצא תוניסאי, ושימש אצלה כעוזר. בצעירותו נסע סיידא לאוסטרליה להתמחות, ולדבריו בכל מסעדה שבה אכל ונהנה מהאוכל ביקש להיכנס למטבח ולעבוד. כשהגיע רושפלד למטבח של קפה לונץ – מעידות כל הנפשות הפועלות – נוצר שם חיבור מיידי.

כוכבים יש רק בשמים

סיידא מתאר את התפתחות הקשר מאז אותו מפגש: "התחלנו לדבר על אוכל ומהר מאוד הבנו שתפיסת העולם שלנו מאוד דומה. היום הסגנון המולקולרי של האוכל דועך ברחבי העולם, יש פחות קציפות והתחכמויות, ואנחנו מוצאים יותר בישול פשוט ושפים שמחפשים לגעת במוצרים ולבשל ולא רק לנהל. במקום צוות של 18 טבחים שעובדים על מנה אחת, מחפשים היום את המגע האישי של הטבח, והארוחה הופכת לתהליך מאוד אינטימי בין המבשל לסועד. לפני כחודש רושפלד לקח אותי לסיור מסעדות בפריז, ביקרנו גם אצל שפים מעוטרים כוכבי מישלן שפתאום נותנים איזה זיקוק של המטבח. אכלנו למשל יונה ברוטב בלי חמאה, מנה חופשית שדואגת לחומר הגלם".

סיידא, כשחשבתם להתחיל לעבוד יחד, לא חששתם שתהיו בצלו של הכוכב הגדול רושפלד?

רושפלד: "(נוחר בכעס) אין אבק כוכבים, זאת המצאה של התקשורת. מה שיש הוא שנים של עבודה קשה. כבר כמעט 25 שנים אני מבשל, ופעם בשלוש שנים בערך אני מזהה כישרון ומאפשר לו להתבטא ולהתקדם עד שאותו כישרון פורש כנפיים. כך זה היה לפני שנים רבות עם יורם ניצן במול ים ובהמשך עם מיכאל גרטופסקי ויובל בן נריה בהרברט סמואל ועם עוד רבים. אני יודע לזהות כישרון, ובדרך כלל המסעדות שלי הן בתי גידול טובים ונולדים שם הרבה מאוד שפים. אני מבשל פיזית בהרברט סמואל, אבל פה זה היה מקרה שונה. זיהיתי כישרון כמו צייד ראשים, והחלטתי שאני חייב לכוון זרקור על הכישרון הזה כדי שעוד אנשים יבחינו בעשייה של עודד".

סיידא: "זאת לא תחרות למי יש יותר גדול. רושפלד הוא גאון קולינרי ומוכשר ואדם רגיש שיודע לפרגן, ואני נהנה לעבוד איתו. לעבוד עם רושפלד בסרוויס זאת חוויה מדהימה. עברתי תהליך, שיחות, התלבטויות, הערות. ישבנו עם דניאל, רושפלד ושרון (אשתו של רושפלד) ושוחחנו על אוכל, אותנטיות, דיוק, חוויית לקוח, חומרי גלם, שאלות שמעסיקות אותנו ולמדנו מהן".

רושפלד, למה בעצם לפתוח עוד מסעדה קטנה? כבר יש לך אחת כזאת, עלמה.

"עלמה היא חלק ממלון בוטיק. מסעדת ארוחת ערב היא פטיט ביסטרו, מסוג המקומות השכונתיים־פריזאיים שהעולם למד מהם. מוצאים כאלה גם בלונדון ובניו יורק, מקומות של שפים צעירים או של שפים שעושים מסעדה שנייה בהפקה צנועה, ורק חומרי הגלם לא צנועים. עודד הוא שף מיוחד, זיהיתי אצלו כנות מאוד גדולה, ואהבה מאוד גדולה לאוכל שאני קורא לו קופמורט פוד אבל הוא פיין. עודד אוהב לחיות בסביבה של אוכל ישיר, אוכל גדול, נדיב, והוא עובד בטכניקה שלא פגשתי הרבה שנים אצל טבחים. יש לו יד טובה וחוש טעם. למרות שהוא לא צמח אצלי, המטען שלו אדיר ומבחינתי זאת זכות ראשונים לגלות את עודד. ארוחת ערב הוא מקום שאני רוצה להגיע אליו לפעמים לבשל, כמו שוודי מגיע במפתיע לבר בניו יורק כדי לנגן בקלרינט".

סיידא: "החיבור בין רושפלד לביני קשור הרבה בעיסוק המאוד ראשוני של שנינו במוזיקה. רושפלד עסק במוזיקה קלאסית, ואני מתופף לאורך שנים. זה גם עלה הרבה בשיחות, לצד הצורך להיות נאמן לחלומות, לאידיאות ולביצוע".

לקוחות קבועים מבית הקפה הביעו אכזבה מהמהלך שלכם, מעצם הסגירה של הבוקר והצהריים והחשש שאי אפשר יהיה לבוא לביקור בתקציב צנוע אלא רק לארוחה מלאה.

סיידא־גפן: (בטונים השלווים ונוסכי האופטימיות הקוסמית שלה) "הקונספט הנוכחי של המסעדה הוא ארוחת ערב של מנה עיקרית בשרית, צמחונית או טבעונית מתוך מבחר של שלוש מנות הכתובות על הלוח. בזמן ההמתנה למנה העיקרית מקבלים לשולחן לחם איטלקי עם תפוחי אדמה שרופים, חמאה, זיתים ומנות קטנות משתנות. מחיר מלא לארוחה לא כולל יין יהיה 120־170 ש"ח. מי מדיירי השכונה שירצה לרדת לאכול בלי הזמנה מראש ולא ימצא מקום לשבת, יוכל לקבל יין ונשנוש על המרפסת עד שיתפנה מקום, ומי שלא ירצה ארוחה מלאה אלא רק מנה קטנה ואיזה אלכוהול – זה גם לגמרי בסדר. הדבר היחיד שלא נוכל לאפשר הוא ישיבה בערב עם הלפטופ, כי זאת בכל זאת מסעדה. בימים הקרובים נציע ארוחות בוקר ובהמשך, מיד אחרי שנראה שאנחנו עובדים באופן חלק בערבים, נפתח גם לארוחות צהריים. השינוי בשעות הפתיחה היה זמני מאוד ונעשה רק כדי שנוכל להתמקצע לטובת הלקוחות. האופי המאוד שכונתי, חבוי ואינטימי של המקום יישמר".

מדובר במקום קטן מאוד. הקונספט הזה יכול בכלל להיות רווחי?

סיידא־גפן: "כן, מכיוון שאנחנו לא רוכשים חומרי גלם מראש ולכן אין בעיה של בזבוז. אנחנו מזמינים מדי יום בדיוק את הכמות הנדרשת של חומרי גלם טריים, ויש לנו יין אחד מתאים, ואת המשקה המצוין שיובל־ג'וב הרגיל מזקק – מים וסודה וזהו. אין לנו צורך בשטחי אפסון או ציוד אפסון, הכל נעשה במקום, וזה מוריד עלויות ומאפשר לנו לרכוש את חומרי הגלם הכי איכותיים. יונתן הגדיר את המקום כבית מלאכה לאוכל. בלי מעצבים, בלי לנסות להסתיר את חומרי הגלם, אני חושבת שזאת הגדרה טובה".

לא כולל חבוש אירני

בשבוע שבו המקום פועל כבר הספיקו להגיש שם מנות כמו קונסומה של גזר, שום ופלפל ירוק עם רביולי תפוחי אדמה ומרווה, בוליטו מיסטו של ברווז אורגני עם אטריות רחבות ומח עצם, תפוחי אדמה אפויים במלח, עוף צלוי ושוקיים של טלה בתנור. כל ערב יפתיעו הזוג עם מנות חדשות שעליהן תוכלו להתעדכן, בין היתר, גם בחשבון האינסטגרם של רושפלד עצמו.

"כמו כתיבה של ספר או עשייה של סרט, בסופו של דבר גם מסעדה היא ניסיון לממש זיכרון קולקטיבי מתוך יציאה מהעולם הפנימי שלך", מסכם רושפלד וממשיך להתפייט, "כשלקחתי את עודד לאכול זרחו לו העיניים. רציתי להמחיש לו שמישלן מת ואף אחד לא מייחס לו חשיבות מלבד הצרפתים. העולם היום שייך להמון תנועות, וצעירים סופר אינטלקטואלים – ספרדים ודנים למשל – יודעים לבשל בצורה מדהימה, וכך גם אצלנו יש מסעדות ברמה עולמית. אנחנו מובחנים בארץ, ויש לנו סקרנות אבל לא סקרנות מאוסה. לצד המסעדות היוקרתיות יש מקום גם למקומות קטנים בתמחור זול. צריך להבין שגם הגישה המסעדנית השתנתה. אם בעבר שף היה מחביא את שלבי הכנת הפואה גרה כדי שאף אחד לא יידע להכין אותו כמותו, היום שף שמלמד נהדר הופך לבעל מסעדה שרבים רוצים לעבוד בה כדי לרכוש את סודות המקצוע. קם גם דור חדש של סועדים, מיומן יותר מדור ההורים שלנו. הסועדים הצעירים אוכלים פעם־פעמיים בשבוע במסעדות. תעשיית האוכל צריכה לדעת לספק רגע של פנאי, וזה יכול להיות רבע שעה בפיתה אצל אייל שני במזנון או שעתיים אצל חיים כהן ביפו־תל אביב או בהרברט סמואל; וגם חוויות קטנות ואינטימיות שקראנו להן ארוחת ערב. המסעדה של עודד ודניאל מבטלת את הטקס, נפרדת מהמארחת, חוסכת את הצורך בפענוח תפריט והתלבטות בהזמנה ולא עוסקת בחומרי גלם נדירים כמו חבושים אירניים, אבל כן תמצאו חומרי גלם טריים מהקצב, מהדייג, וגם קטניות. המסעדה מציעה ארוחת ערב הכי טובה שאנחנו יודעים לעשות ותמורה מלאה לכסף. זה פרויקט ראשוני שאף אחד לא עשה כמותו, וזאת גם פעם ראשונה שאני עושה ככה מנטורינג. הסיפור הזה פשוט קרה, והוא מאיר גם את העבודה שלי באור אחר. לקהל נותר לקבוע אם הוא מוכן להתנסות גם בחוויה קולינרית שאין בה יינות בורגון, ואני לגמרי מאמין שיש לחוויה כזאת מקום".

למסעדת ארוחת ערב

• אוכלים שותים
• יונתן רושפלד
• עלמה
• עודד סיידא
• לונץ
• ארוחת ערב
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי שפיזר השף יונתן רושפלד שלל ההבטחות בחשבון האינסטגרם שלו, בסוף השבוע האחרון זה קרה. בחלל של קפה לונץ התמקמה המסעדה החדשה שלו ושל השף עודד סיידא, שהיה בעליו של קפה לונץ. המסעדה חבויה בצומת הרחובות ביל"ו ולונץ ונפתחה לקהל במוצאי שבת האחרונה. כפי שהבטיח רושפלד, דלת המסעדה תיפתח בכל יום (פרט לימי ראשון) בשעה 18:00 ותיסגר בחצות, והתפריט יפתיע מדי ערב.

בסוף השבוע הוגשו במקום כתף טלה צלויה ליד עדשים שחורות וצ'יפס ושלוש תרנגולות בפלפל שחור וקוניאק. הקונספט הוא חומרי גלם מקומיים שנבחרים רק אם הם אהובים גם על רושפלד וגם על סיידא. היצרן הראשון שנבחר לככב במקום הוא יובל ג'וב הרגיל (אקס מבקר המסעדות האהוב של Time Out). במסעדה אין מנות ראשונות ואין תפריט יין כי רושפלד לא מאמין ב"חציר, בציר, קציר ואוכמניות", כפי שכתב, אלא רק ביין מעולה.

המסעדה כמעט לא עברה שיפוץ, מלבד קוסמטיקה קלה ותוספת של כמה כיסאות. הסועדים מתבקשים להשאיר את הציניות בבית ולבוא מלאי תשוקה לאוכל.

לונץ 13, 8132377־054, שני־שבת 18:00־24:00

• אוכלים שותים
• כתף טלה
• לונץ
• לונץ 13
• עודד סיידא
• בשר
• צ'יפס
• יונתן רושפלד
• יין
• יובל ג'וב הרגיל
• חדשות האוכל