• Facebook
• Twitter
• Email

למי מכם שלא ביקר בתקופה האחרונה בירושלים בשל הקורונה או כל סיבה אחרת, מוזיאון מגדל דוד החליט להביא מעט מעיר הבירה לסלון ביתכם כולל בונוס רציני: הופעה אונליין של מוזיקאים מהשורה הראשונה. אנחנו מדברים על אביתר בנאי, שלומי שבן, מארינה מקסימיליאן ועוד.

במסגרת מיזם "תו השעה" שמשיק המוזיאון בשיתוף עיריית ירושלים והקרן לירושלים מוצעים לכם מגוון חבילות שכוללות כמובן את ההופעה, לצד קוקטיילים איכותיים ונשנושים טעימים הישר מבעלי עסק ירושלמיים. ההופעות יערכו בטרקלין המוזיאון בשעה 20:00 החל מה-10 לדצמבר ועד ל-17. החבילה עם הגודיז תגיע אליכם עד לעיר או לכל מקום אחר שתרצו, כך שתוכלו ליהנות מכל העולמות וגם לתמוך בדרך בעסקים ירושלמיים.

אז ככה, לפרטים: ישנן שתי חבילות שמוצעות, הראשונה נקראת "מארז לזוג המיקסולוגים המתחיל" בעלות של 220 ש"ח ותמצאו בה קוקטייל נגרוני לשניים של בר "הגטסבי" בבירה, שני צ'ייסרים נוספים, שלל אביזרים להכנת הקוקטיילים וגם מלוחים משוק מחנה יהודה כמו גם שוקולד מקומי. השנייה נקראת "פותחים בר בסלון" בעלות של 330 ש"ח והיא כוללת שני סוגים של קוקטיילים, צ'ייסרים, מאפים ושוקולדים מירושלים וגם כמובן מלוחים, כי אי אפשר בלי.

סדר ההופעות: ב-10 יופיעו עידן אלתרמן וילדיו, ב-12 מארינה מקסימיליאן, ב-13 שי צברי, ב-14 שלומי שבן והפסנתר, ב-15 עדן דרסו במופע פסנתר, ב-16 מארק אליהו וב-17 אביתר בנאי. אגב המופיע האחרון בסדרה, במוזיאון נערכת בימים אלה תערוכה על משפחת בנאי תחת השם "הבנאים – זאת המנגינה שלנו", שעוקבת אחר יצירתם.

לפרטים נוספים והזמנה

• ❤ תרבות
• אוכלים שותים
• הישרדות: קורונה
• ירושלים
• תרבות בירושלים
• שוק מחנה יהודה
• אביתר בנאי
• שלומי שבן
• מארינה מקסימיליאן

>> הפרק הראשון של פאודה לצפייה בערוץ היוטיוב של yes:

העונה השלישית של "פאודה" היא אירוע טלוויזיוני לאומי. צריך להתעכב על זה רגע. מעטות הן הסדרות על המסכים שלכם שמגיעות לסטטוס הזה, ועוד פחות מכך כשמדובר בהפקות מקור בעידן שבו הטלוויזיה התפצלה לרסיסים, כל נישה והסדרות שלה, כל שירות סטרימינג והלהיטים שלו. במציאות כזאת דברים כמו "פאודה" כמעט ולא מתרחשים יותר. זה הישג מעורר השתאות כשלעצמו.

מה הופך את "פאודה" לאירוע? קודם כל המספרים: בערך רבע מיליון איש כבר צפו בפרק הבכורה של העונה ביוטיוב מאז פרסומו לפני 12 שעות. אפשר להעריך בזהירות שעד יום ראשון הוא יחצה את מיליון הצפיות בכל הפלטפורמות. הצופים חיכו לה. הם אוהבים אותה. הם רוצים עוד. כי הרבה לפני שמעמיסים עליה ניתוחים תרבותיים ופוליטיים, "פאודה" היא סדרת אקשן טובה מאוד בקנה מידה בינלאומי. אפקטיבית, מותחת, משכנעת. מי שניסו לגעת בז'אנר הזה בעבר מזווית ישראלית קיבלו תוצאה מגוחכת. "פאודה" הצליחה היכן שרבים לא ניסו כי פחדו להיכשל.

ועכשיו, עם פתיחת העונה השלישית, נותר לה רק לחדד וללטש את הנוסחה היציבה שפיתחה בשתי העונות הראשונות. ליאור רז, גיבור האקשן הישראלי הראשון בתפקידו כמסתערב דורון קביליו, הוא עכשיו מאמן האגרוף אבו-פאדי שחי כבר חצי שנה בדהרייה ושתול עמוק בשלל אינטריגות טרוריסטיות כשברקע חייו האישיים ממשיכים לקרוס ולהתפורר. יחידות קומנדו חמאס מעזה הסתננו לשטחים ומארגנות פיגוע איכותי לסצנת הסיום. כרגיל, אף דמות אהובה אינה מוגנת. יש כאן כל מה שצריך מפרק פתיחת עונה.

הנוסחתיות היא חלק מז'אנר האקשן ואין מה לבוא אליה בטענות. כל עונה והביג-באד שלה. אחרי אבו-אחמד (הישאם סולימאן המצוין) בעונה הראשונה ואל-מקדסי (פיראס נאסר) בעונה השנייה, אפשר להיות בטוחים שגם בעונה השלישית נקבל את הארכי-טרוריסט שלנו וכבר יש כמה מועמדים. דמויות מעוררות אמפתיה הלכו לעולמן בעונה הקודמת אתגר לא פחות קטן יהיה להחליף אותן. במובן הזה, "פאודה" היא אבן שיוצריה מגלגלים כל עונה במעלה ההר רק כדי לעשות את זה שוב בעונה שאחריה. סיזיפוס עם לבנת חבלה.

אבל העובדה ש"פאודה" היא סדרה מהוקצעת ומפורמטת היטב, עם חותמת רשמית של הצלחה בחו"ל בסיעתא ד'נטפליקס, עדיין לא מסבירה את העניין האובססיבי שמגלה בה הצופה הישראלי. ויש לכך רק הסבר אחד: זה החלון היחיד שיש למרבית הישראלים אל מציאות פלסטינית כלשהי מעבר לקו הירוק. זו הפעם היחידה בשבוע שהם שומעים ערבית. והם לא יכולים שלא להביט בו ושלא לשמוע, למרות ואולי בגלל עשור של הדחקת הכיבוש. "פאודה" מספקת מציאות מתוסרטת היכן שהתקשורת ויתרה על הניסיון לתווך את המציאות בשטח. בקזינו של אהבת הקהל הסימולקרה תמיד מנצחת.

וזה אולי מה שבאמת הופך את "פאודה" לאירוע טלוויזיוני לאומי: האפשרות להתכנס פעם בשבוע ולהיזכר יחדיו בבעיה הכי בוערת של כולנו, הבעיה שבכל יתר הזמן אנחנו מנסים להתעלם ממנה. אפשר לטעון וגם לנמק ש"פאודה" שעושה רומנטיזציה וגלוריפיקציה לפשעי מלחמה, ואפשר מנגד להצביע על כך שהיא מציגה את הצד הפלסטיני באנושיותו, לבנות תילי תאוריות על האופן שבו היא מתייחסת לקורבנות האישיים בשני הצדדים ולהתווכח על הפוליטיקה שלה מפה ועד לעונה הרביעית. כל אחד יכול לראות בה הוכחה לצדקתו הפוליטית. אבל למשך שעה בשבוע אי אפשר יותר להדחיק את הכיבוש. חתיכת אירוע לאומי. ולא רע בשביל סדרת אקשן.

• ביקורת טלוויזיה
• פאודה
• ליאור רז
• המסך
• אבי יששכרוף
• yes
• סדרת מקור
• איציק כהן
• מארינה מקסימיליאן

• Facebook
• Twitter
• Email

"איך לא חשבו על זה קודם?", שואל הפרומו לריאליטי השירה החדש, וזו אכן שאלה. איך לא חשבו קודם על ריאליטי שניזון משיירי תכניות הריאליטי הקודמות? מי יודע. אולי זה קשור לעובדה שבשביל להתקיים, התכנית הזאת הייתה זקוקה לתכניות הריאליטי הקודמות. אולי זה קשור גם, בעיקר, לעובדה שהקונספט הזה גרוע, כי הוא בנוי על יצירת מתח סביב תחרות בין ארבעה אנשים שכבר ניצחו – נחזור על זה שנית – כבר ניצחו בתחרות טלוויזיונית ובכל זאת לא עניינו מספיק אף אחד לאחר מכן. ללא ספק מרתק לראות האם מישהו מהם ינצח שוב ושוב יחזור למלצר.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
10 המאכלים הכי תמוהים על שולחן החג הישראלי
"איזה קוסבי": הכירו את מטבע הלשון החדש בעיר
מה הקטע שכולם פתאום יוצאים לדייטים בבוקר?

אבל כיוון שמוסד הריאליטי לא מתכוון להתקפל בקרוב ואף מוכיח שהוא מכופף אליו גם את המתנגדים הנחרצים ביותר, דוגמת גלעד כהנא שיככב בתכנית כשופט, מיותר להמשיך ולדבר בגנותו. כל שנותר לנו לעשות עכשיו הוא להציע לאנשים הגדולים והמוזרים שאחראים על המסך שלנו כמה רעיונות חדשים וממוחזרים אפילו יותר, כדי שנפגע סוף סוף בקצה התהום ונוכל להתחיל לטפס מעלה.

1. מעלים גירה

ארבעה שפים זוכי תכניות בישול אוספים את השאריות מהמסעדה שפתחו לאחר הזכייה וסגרו כעבור שנה. כולם מוכשרים, כולם נחושים, כולם נחנו בהתנהלות כלכלית כושלת. עכשיו הם חוזרים למשחק ומרכיבים מהשאריות שלהם מזון חדש בשיטת הקובבה. מי מהם יעשה את הקובב הטוב ביותר?

2. אבא רואה הכל

חשבתם שקשה להסתדר יחד בבית מרושת מצלמות? נסו להעביר ארבעה חודשים כאלה בתוך ארון קודש. הפעם, הריב בין הערביה למתנחל הולך להיות לוהט באמת ובסופו אין להם ברירה אלא לשכב, כדי לחסוך מקום.

3. חתונה ממבט אחרון

הם תשושים, הם חבוטים, הם מוכנים להתחתן בכל מחיר. קבלו את החברים מחתונה במבט ראשון בעוד סבב של חתונת הפתעה, הפעם ברבנות כדי שממש יהיה להם קשה לבטל את זה. בעונה הבאה נלווה את סרבני הגט, שם נגלה שגברים יכולים להיות עקשנים, אבל לא כל אחד יכול להיות הסרבן של ישראל.

4. המירוץ לאנטי אייג'ינג

זוכרים את זוכי המירוץ למיליון של העונות הקודמות? גם אנחנו לא. בתקווה להישאר בכל זאת רלוונטיים, יצאו זוכי העבר החטובים למסע – ליטרלי – נגד הזמן, שבסופו יחכה להם מימון לבוטוקס. מי יודע, אולי הזוכים יקטפו עוד קמפיין לסבון.

5. הכוכב הבא להנחות את האירוויזיון

"מי ינחה את האירוויזיון הבא?" זו השאלה שמטרידה את מנוחתנו מאז הניצחון של הקיץ האחרון. יש שהימרו באופן מתבקש על אסי עזר, אחרים כיוונו השמיימה, לגל גדות. בתחילת חודש יולי התפרסמה רשימה אפרורית לכל הדעות הכוללת את ארז טל, לוסי איוב, שירי מימון, ליאור סושרד ויעל אבקסיס. אבל למה ללכת על בינוני כשיכול להיות גרוע, כמו שקורה בכל פעם שמנסים להפיק כאן אירוע בסדר גודל בין לאומי? בתכנית הזאת יתחרו על כתר ההנחייה ארבעה מהמתמודדים הישראליים שזכו לניקוד הנמוך ביותר בכל הזמנים. מיי פיינגולד יכולה להתחרות גם כאן.

• המסך
• דיקלה
• אסתר רדא
• גלעד כהנא
• מוקי
• מארינה מקסימיליאן
• דה פור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

רגע לפני סוף הקיץ, יתחיל בירושלים פסטיבל "מקודשת", המציע שורת אירועי אמנות ומוזיקה בהשראת העיר. במהלך ארבעת השבועות של הפסטיבל, שיתחיל ב-23 באוגוסט ויסתיים ב-15 בספטמבר, יערכו הופעות רבות ברחבי העיר, תערוכות ואפילו קבוצת ריצה מאורגנת – כאשר כל האירועים מתעסקים בהיבטים שונים בקיום של ירושלים. במסגרת האירועים המרכזיים של הפסטיבל יתארחו בבמה המרכזית במגדל דוד אביתר בנאי במופע שקיעה, דודו טסה במופע זריחה, הצמד סליי & רובי מג'מייקה בערב רגאיי, אסתר רדא, מרינה מקסימליאן, יעל דקלבאום וחיירה עראבי.

ב-7 בפסטמבר ייערך בגן מיטשל אירוע "כולנא", במסגרתו תנגן תזמורת ירושלים מזרח ומערב יצירות בעברית וערבית. מלבד המוזיקה, במהלך כל ערבי הפסטיבל יתקיימו מסעות "ממיסי גבולות", במהלכם ייצאו המשתתפים ברגל או במיניבוס לסיור קבוצתי ברחבי העיר ולפגישות עם אנשים שזהותם טרם ידועה. עבודות אמנות ומיצגים יוצבו על גגות העיר, בהם כיכר ספרא, בניין כלל והעיר העתיקה. הכניסה חופשית, ותתאפשר בין התאריכים 23-31 באוגוסט בשעות 16:00-23:00.

פסטיבל מקודשת, ברחבי העיר ירושלים, מחירים משתנים לפי אירוע, 23 באוגוסט עד ה-15 בספטמבר.לכרטיסים ולכל הפרטים

פסטיבל מקודשת (צילום: נועם שוגנובסקי)

• מוזיקה
• דודו טסה
• פסטיבל
• אביתר בנאי
• מקודשת
• ירושלים
• מארינה מקסימיליאן
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"לפני כמה ימים נכנסתי לתדלק והבחור, המתדלק, אמר לי שהוא גדל עליי. אני עשר שנים בסביבה. זה הרבה, כן?", אומרת מארינה מקסימיליאן (את שם המשפחה השני "בלומין" היא שמטה בשנים האחרונות, לפחות על הבמה). נימת הקול שלה מסגירה המון שעשוע וקורטוב תדהמה. הוותק איפשר לה לבנות את המופע החדש מעמדת כוח. התוצאה: טור בשם Easy Life עם להקה חדשה (שם הטור כשם השיר הסוגר את האלבום האחרון שלה, "ארמונות עשן" – היחיד מתוכו שנכתב באנגלית), שההופעה הראשונה מתוכו תתקיים במועדון התיאטרון בחמישי (2.3).

"הוספתי כמה כוחות פועלים, כולל שלוש נשים ללהקה שזה דבר שאף פעם לא היה לי, ושתיים מתוכן הן זמרות – ג'ני פנקין ודפנה שילון. אני חושבת שקצת הגשמתי פנטזיה שהייתה לי בתור זמרת צעירה, שיגלו אותי וייתנו לי מקום. ניגשתי לשמוע כל מיני זמרות בתחילת דרכן אבל מבטיחות מאוד, ומצאתי את השתיים שבחרתי להוסיף למשפחה. ברגעים מסוימים הן גם לוקחות את הפרונט. יש בנוכחות שלהן משהו ראשוני כל כך שמוסיף המון התרגשות, נוסף על יראת הכבוד לבמה, שזה חוק בל יעבור, קריטריון הכרחי לכל חברי הצוות, תמיד".

זה רוסי מאוד מצדך.

"האמת היא שהבאתי את זה מהעולם של המוזיקה הקלאסית", היא צוחקת. אבל השיחה עדיין נתפסת לנושא הנוסטלגיה – עניין מורכב אצל יוצרת שמקפידה לפרק ולבנות את עצמה מחדש אחת לכמה שנים, אם לא תוך פחות זמן קצר יותר. "אני חושבת שזה המתכון להגשמה עצמית במקום חדש, אך לא להיות נוסטלגי, אף שבמוזיקה יש מקום לרגשות האלה".

ההורים שלך לא נוסטלגיים?

"לא. ממש לא, וזה בולט מאוד. לפני כמה ימים התלוננתי בפני אימא שלי על משהו, על יוקר המחיה אולי, והיא אמרה לי: כשאת יודעת כמה רע יכול להיות במקום אחר, את נורא מעריכה את הרע שיש לך עכשיו, וזה סתם לי את הפה בצורה הכי מרגשת, הכי פטריוטית שיש. זה הפוך לגמרי לסטריאוטיפ שאוהבים להדביק לעולי רוסיה. לא מזמן התארחתי עם ההורים שלי בסדרת שיחות אמן שיואב קוטנר מקיים, ואחד הדברים שאבא שלי אמר הוא שכשעוברים מדינה צריך להכיר בזה שחייבים להתחיל מאפס, אם תתעסק במי היית קודם לא תצליח להתעלות על זה".

בגלל זה את כל הזמן עוברת בין מסגרות יצירתיות? פעם טריו להקה, פעם הרכב מרובה נגנים, פעם לבד עם פסנתר.

"מאוד יכול להיות שזה העניין. אני מדברת על זה המון עם אחי, ואדים בלומין. הוא הגיע לפה בגיל 12, זה שמט את הקרקע מתחת לרגליים שלו. עכשיו הוא חי פה חיים מדהימים. הוא קשור לדת, הוא צלל ליהדות יותר משאר המשפחה. בו באמת נהיה משהו מאוד מיושב, ששואף לשקט ולביתיות, ומבחינתי – אוקיי, כל כמה זמן פשוט עושים הכל מהתחלה".

כלום לא קדוש.

"בטח שיש דברים קדושים: המוזיקה. הקשרים הבין אישיים. אהבה, מוזיקה, רגשות, משפחה ומי שנהיה משפחה".

למה קראת למופע על שם השיר היחיד מהאלבום שהוא דווקא באנגלית?

"הסמיכות הזאת, 'איזי לייף', היא משהו שמתאר יותר את מכלול התקופה. בברכת 'איזי לייף' אני מברכת את כל הקהל, כל הצופים, את כל מי שירצה. יש בזה מורכבות שאפשר להעביר בביטוי קצר באנגלית, שהיא הרבה פחות harmful".

בראיונות את מדברת על עצמך לעתים בגוף שלישי. אמרת פעם שהחלטת להרוג את מרינה מקסימיליאן בלומין של "כוכב נולד". את מרבה להסתכל על עצמך מבחוץ?

"כן, אני עושה את זה. אני חושבת שזה דבר חיובי, כי זה עוזר קצת פחות להיאחז בדברים. אז הייתי באיזו תקופה שרציתי להתנתק ממי שנראיתי או ממה שסימלתי לעצמי ולעולם".

מה זה היה?

"אהבו להגיד 'גדולה מהחיים', משהו בפיזיות, בנשיות. זה עייף אותי, רציתי להתקלף מזה, אין לי סבלנות כבר להתעסק בזה. חוץ מזה, העולם מתעסק בזה מאוד, כבר לא צריך אותי, יש תנועה שלמה. כל אישה היא עכשיו אמזונה, אין לי כוח להניף דגלים".

גם זה בא מהבית? פמיניזם לא בדיוק עבר קליטה קלה אצל הרבה עולות מרוסיה.

"נקודות המוצא היו שונות מאוד מאוד. אצלנו בבית לא היה פמיניזם כי גם לא היה שוביניזם. ברוסיה נשים היו גם עובדות וגם אובייקט מיני וגם על עקבים, אף פעם לא היה מצב כזה שרק הגבר מפרנס, כולם היו פועלים. זה לא מגניב שאת סוחבת, זו המציאות, ותוסיפי לזה גם איזה מיני וגרביונים חמודים".

איך זה מרגיש לגדל עכשיו שתי זמרות צעירות בלהקה?

"הן לא בנות 14. שתיהן היו בריאליטי, ידעו במות, כותבות חומרים. ילדי פלא יש המון בעולם, אבל אי אפשר בלי הדרך. לתת במה ואת הגב שלי ואת התמיכה שלי – זה מאוד מרגש אותי ואני יונקת מזה דם צעיר, צ'ייסר של חלומות נעורים. אני כבר חיה את החלום כך שלהיות בקרבת חולמים זה אנטי אייג'ינג. את השריר של החלימה צריך כל הזמן לאמן. זו הרי הריקנות הגדולה, המפורסמת, הדיכאון של יום אחרי ההופעה".

ההנגאובר.

"אני כבר שנתיים לא נגעתי באלכוהול, כן?", היא צוחקת. "הריק הוא האויב הגדול. ברגע שעושים זום אין על חלומות מתחילים התיאומים: שיט, לא דיברתי עם ההוא, צריך לסגור את הזה, אוקיי, אני אקום ואעשה רשימת מטלות, ומה עם התיקון בתיבה הרביעית. צריך בתוך זה גם לזכור ולהגיד: הכל בעצם ממש נייס".

• מוזיקה
• תרבות
• מארינה מקסימיליאן