ייתכן שבשנים האחרונות אנחנו משתמשים יותר מדי בתיאור "אין דברים כאלה". אבל כשמדובר במגזין III – באמת שאין דברים כאלה. פשוט כי אין. לא בישראל וגם לא בעולם. חלל התצוגה, שהושק ברחוב עולי ציון ביפו בשנת 2018 הוא חלק ממגזין III – מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שייסדו דיוויד נוימן ורוברט וייל – איש עסקים שוודי שמעורב כבר שנים בפילנתרופיה בישראל. שניהם כמובן, יהודים.

המטרה בפתיחה של חלל מקומי, שפועל כבר למעלה משבע שנים תחת שרביטה של האוצרת כרמית גלילי, היתה דומה לזו של חלל האם בשוודיה – חיזוק של שדה האמנות – הישראלי והבינלאומי – והמפגש שלו עם הקהל, מתוך אמונה שאמנות יכולה לעשות שינוי.

אחת התערוכות הראשונות שהוצגו בו, אי אז ב-2018, היתה תערוכת יחיד של האמנית שילה היקס, סופרסטארית בקנה מידה בינלאומי, שלוותה בעוד כאלה של אמנים ואמניות שלא היינו כנראה זוכים לראות בתל אביב אלמלא. אבל לא רק וורלד ווייד סופרסטארז: במהלך השנים הוצגו במקום גם תערוכות של אמנים ואמניות ישראלים – הראשונה היתה מאיה אטון (שלא הרבה אחרי הלכה במפתיע לעולמה), ואחריה הציגו אמנים כמו דוד עדיקא ואחרים במסגרת תערוכות קבוצתיות.

>> השמיים הם הגבול: 15 תערוכות מומלצות שיעיפו אתכם בסופ"ש
>> לאמנות צעירה יש את הכוח לפוצץ לכם את המוח // סיכום שנה

עוד זרוע שנוספה למקום הלא-גדול אבל משמעותי הזה היתה פתיחת חנות ספרי האמן מגזין III יפו ספרים בשנת 2022. החנות, שנפתחה מעבר לרחוב ובימים אלה עוברת לפעול מתוך החלל המרכזי, היא נכון לעכשיו חנות הספרים היחידה בישראל שממוקדת בספרי אמן בלבד – על שלל הפורמטים, המודלים והסוגים שלהם (ויש הרבה).

החנות משרתת אמנים מקומיים ואת הקהל הרחב על ידי הפצה וקידום של עשייה אמנותית מקומית, ופועלת במודל שבו 80% מההכנסות נשארות בידי האמנים. נכון לעכשיו אפשר למצוא בה למעלה מ-700 ספרים שונים, ביניהם ספרים שהם עבודות אמנות העומדות בפני עצמן, ספרים שהם סקירה עמוקה ורחבה של עבודת האמן, וספרים המלווים פרויקט מסוים או תערוכה.

המעבר לחלל המרכזי איפשר להכניס בה גם ממד של תצוגה, והיא תציג עבודות של אמנים מתחלפים – הראשון הוא אסד עזי, שהוא גם שכן ומתגורר לא רחוק מהמקום. כבר מראשית דרכה וגם עכשיו, כשהיא מושקת מחדש, מארחת החנות מפגשים, אירועי מכירה והשקות ספרים. עכשיו, כשכל הנ"ל יתקיימו, מי שיגיע ייחשף גם לתערוכה שמוצגת בחלל המרכזי – נכון לעכשיו זו התערוכה "מול נוף" שמחברת בין אמניםות משלושה דורות שונים שעוסקים בנוף הישראלי – נורית דוד, טליה ישראלי ושבתאי פינצ'בסקי.

שינוי נוסף שנעשה במקום הוא שינוי בכוח האדם: דיוויד נוימן, האב המייסד והמנוע שמאחורי שני החללים – בישראל ובשוודיה – יצא לגמלאות; ואל נעליו נכנסת האוצרת סנדרה וייל. וייל, שנולדה בשוודיה וחיה ועובדת בארץ מאמצע שנות ה-90 (והיא גם בתו של רוברט וייל, שותפו של נוימן למיזם), הפכה במהלך השנים לדמות מוכרת ומשפיעה בשדה המקומי ולוקחת חלק במפעלים פילנתרופיים, באוצרות של תערוכות (כמו לדוגמה הביאנלה האוטונומית בגימנסיה הרצליה) ובקידום הקריירה של אמנים ואמניות ישראלים בעולם. בניגוד לנוימן, שחי בשוודיה, וייל חיה בארץ ומעורה בסצנה המקומית – משהו שבטח לא יכול להזיק, על אחת כמה וכמה בימינו.

כמו הרבה חללי תצוגה אחרים בארץ שעושים עבודה חשובה וטובה – גם את מגזין III כנראה לא מכירים מספיק א.נשים. אז הנה, ההשקה המחודשת וחנות הספרים המשודרגת (שמכילה לראשונה גם קטלוגים של תערוכות שהוצגו בחלל האם בשטוקהולם) – היא הזדמנות מצוינת להכיר אותו.
>> מגזין III יפו, עולי ציון 34 יפו (שוק הפשפשים).כל הפרטים כאן

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• ספרי אמן
• מגזין III
• יפו

>> כרמית גלילי (תעקבו) היא המנהלת והאוצרת של מגזין III יפו, חלל ייחודי ויפהפה לתצוגות אמנות. ביום שישי הבא (19.9) תיפתח מחדש חנות ספרי האמן המופלאה של מגזין III יפו, יחד עם תצוגה חדשה של האמן אסד עזי, באירוע שכונתי בשיתוף עם הניסו deli&co וסטודיו Melani לקרמיקה, ודי.ג'יי לייב סט של איבון סאבא. בחלל התצוגה של מגזין III יפומוצגת בימים אלההתערוכה הקבוצתית "מול נוף" בהשתתפות נורית דוד, טליה ישראלי ושבתאי פינצ'בסקי.

1. בית אריאלה

גדלתי בתל אביב בשנות ה-70' וה-80', וספריית בית אריאלה היתה בשבילי מקלט מהמציאות ושער לעולמות אחרים עוד לפני שלמדתי לקרוא. ריח הדפים המצהיבים והכריכות המהוהות, לצד ההתרגשות המהולה באימה משעות הסיפור של סופר הילדים שלמה אבס, הם חלק מהותי מהילדות שלי. "ספריה עירונית" זה שם תמים לאפשרויות שבית אריאלה הציעה גם לפני השיפוץ שעברה בשנים האחרונות, שהפך אותה למרכז תרבות שוקק.
שאול המלך 27 תל אביב

2. עלמה ביץ׳

חוף הים של תל אביב הוא רחבת ההצלה העירונית שלי. הוא הציל אותי בימים של קורונה ומלחמה. אין חרדה שהליכה מספיק ארוכה על החוף לא תרגיע. הבילוי האהוב עליי ועל בתי (גם לה קראתי אלמה, אבל באל"ף) הוא ללכת לראות שקיעה בים, עדיף מתוך המים. קשה לבחור חוף אחד, לכל חוף יש את היתרונות שלו, אבל עלמה ביץ׳ הוא החוף שבשבילי מחבר את תל אביב ליפו וגם זה שיש בו את הקפה/בר הכי מוצלח. השקיעה הכי יפה תהיה יפה יותר כשהיא מחוזקת בקאמפרי אשכוליות קפוא.

3. דאמה קפה

דאמה הוא בית קפה שנולד ברחוב נחמן בשוק הפשפשים, משיתוף פעולה של שאפה הוותיקה עם בני הזוג אביב משולם ואידה סקובמנד, שף ישראלי ועיתונאית ובריסטה שוודית. חוץ מהקסם של למצוא מאפים שוודים עם הל ביפו, הקפה שלהם מעולה, התפריט משתנה ומפתיע והצוות חמוד בצורה יוצאת דופן.
נחמן 1 יפו

4. חילווה מרקט

חילווה מרקט, חנות הקראפט והעיצוב היפהפיה שהקימה אדריאה אבו שחאדה, וממוקמת בסמטת מזל דגים בעיר העתיקה של יפו, היא יותר מחנות. החנות שמציעה פרטי מלאכת יד ערבית-פלסטינית, היא בית לקהילה של יוצרות ויוצרים במלאכות יד מסורתיות ומודרניות, ומקום שמשמר ומחזק זהות ומסורת פלסטיניות במציאות שמנסה למחוק אותם. אפשר למצוא שם פריטי טקסטיל, כלי חימר, קרמיקה וזכוכית, תכשיטים, והכי אהובות עלי הן עבודות הקליגרפיה. טווח המחירים מאפשר לקנות גם מתנה למישהי שאוהבים חוץ ממה שקנית לעצמך, ויש גם בית קפה מעולה וסדנאות של מלאכת יד מסורתית.
סמטת מזל דגים 15, יפו העתיקה

5. מגזין III יפו

ב- 2018 פתחנו ברחוב עולי ציון ביפו את מגזין III יפו, חלל לתצוגת אמנות, כחלק ממגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. המוזיאון והחלל הוקמו בתמיכתה הבלעדית של קרן משפחת רוברט וויל, ומתוך אמונה ביכולתם של אמנות ואמנים לעורר השראה ביחידים ובחברה ולחולל שינוי חברתי ופוליטי. מאז 2018 הצגנו בחלל תערוכות יחיד של אמנים מובילים מקומיים ובינלאומיים ושורה של תערוכות קבוצתיות. את חנות ספרי האמן של מגזין III יפו, החנות הראשונה לספרי אמן בישראל, פתחנו ב- 2022. החנות תומכת באמנים מקומיים, מחברת את הקהל הרחב לעשייה אמנותית, והפכה לבית שני עבור אמנים, חוקרים וחובבי ספרים ואמנות.

כעת החנות חוצה את הכביש ומצטרפת אל חלל התצוגה של מגזין III יפו. המעבר הזה הוא מהלך שמבקש לאחד את הפעילויות של החנות והחלל, להרחיב אותן, וליצור מרכז תרבותי הפועל מתוך יפו, שם דגש על אמנים יפואיים ומקומיים ומשתלב במרקם המקומי, במיוחד בימים אלו. בפתיחת המחודשת של חנות הספרים, ביום שישי ה-19.9 בשעה 12:00' יוצגו עבודות חדשות של אסד עזי שחי ועובד ביפו על קיר האמנות שבחנות, לצד התערוכה הקבוצתית ״מול נוף״ שמציגה את עבודותיהם של נורית דוד, טליה ישראלי ושבתאי פינצ׳בסקי.
>> מגזין Ill יפו, עולי ציון 34 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

אחרי שנים של הזנחה ואפליה תכנונית ממושכת ביפו שפגעה בתושבים הפלסטינים, יפו חווה התחדשות עירונית וג'נטריפיקציה. לתהליכים האלה יש חסרונות ויתרונות, אמנם הם אלו שמאפשרים את כל המקומות שמוזכרים למעלה, אבל נדרש גם להבטיח דיור ציבורי לתושבים המקוריים של יפו, שיאפשר להםלהמשיך את רצף חייהם בעירוליהנות מהשיפור בתנאים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ביוני ראיתי את ההצגה 'הנשים האבודות מטרויה' – עיבוד של חנוך לוין ל'נשי טרויה' של אורפידיוס. המחזה המקורי נכתב בתגובה לכיבוש ולמעשי הטבח וההתעללות בשבויים – נשים וילדים – שהתרחשו במלחמות בתקופתו של אופידיוס, ודנה מודן ביימה בגאונות את התלמידות המוכשרות כל כך משנה ג׳ של בית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים. היה קל להזדעזע וקשה להאמין שמחזה שנכתב בשנת 415 לפנה"ס כל כך רלוונטי למציאות שלנו ואיך לא למדנו כלום מההיסטוריה.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
זה דיון תיאורטי/ יעל סטטמן

עַל מִלְחָמָה רְחוֹקָה. זֶה דִּיּוּן קָרוֹב עַל מִלְחָמָה
רְחוֹקָה, זֶה דִּיּוּן רָחוֹק עַל מִלְחָמָה קְרוֹבָה.
רָחוֹק כָּל כָּךְ, אָנְטַרְטִיקָה,
לִקּוּי מְאוֹרוֹת, מְסַנְוֵר בְּזָרוּתוֹ.

הַדִּיּוּן הַקָּרוֹב עַל הַמִּלְחָמָה הַקְּרוֹבָה אֵינוֹ קוֹרֶה.

הַדִּיּוּן הַקָּרוֹב מְאוֹד
הַדִּיּוּן הַמַּבְכִּיא בְּקִרְבָתוֹ
הַדִּיּוּן הַצּוֹעֵק
הַדִּיּוּן הַמִּתְיַפֵּחַ
הַדִּיּוּן הַמַּכֶּה בֶּחָזֶה
קוֹרֵעַ בַּבָּשָׂר

עַל הַמִּלְחָמָה הַמַּבְחִילָה בְּקִרְבָתָהּ
עַל הַמִּלְחָמָה שֶׁהִיא פְּצָצָה עַל רֹאשֵׁנוּ
עַל הַמִּלְחָמָה שֶׁהִיא בָּאֲוִיר שֶׁבְּתוֹךְ הַבַּיִת
שֶׁמְּטַנֶּפֶת אֶת בָּצֵק הַחַלָּה
שֶׁמַּסְרִיחָה אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת

אֵינוֹ קוֹרֶה בִּכְלָל.
(אוּלַי כַּמָּה מִלִּים
בַּמִּרְפֶּסֶת עִם וּויִד, בַּשְּׁקִיעָה
רֶגַע מַמָּשׁ מַמָּשׁ קָצָר שְׁנֵי מִשְׁפָּטִים
לִפְנֵי שֶׁמַּחֲשִׁיךְ)

הרבה פעמים נדמה לי שיעל סטטמן כותבת את מה שעובר לי בראש רק הרבה הרבה יותר יפה ומרגש. השיר הזה כמו הרבה שירים אחרים שלה עזר לי להרגיש שאני לא לבד, ואולי יש בזה קצת נחמה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט ארגונים שעושים עבודה חשובה בתקופה האפלה הזו ובכלל, וקשה לי לבחור, אבל מה שחשוב במיוחד עכשיו הוא לפעול יחד – יהודים וערבים ולהשמיע קול יהודי-ערבי למען עתיד משותף. מאז ה-7 באוקטובר, אני עוקבת ומתרשמת מהפעילות של"עומדים ביחד", תנועה יהודית-ערבית שנאבקת למען שלום, שוויון וצדק חברתי. הם פועלים גם בשטח וגם ברשתות, משמיעים קול ברור ומוכיחים שניתן לפעול יחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ליסה חנניה. ראשת העיר הסודית של יפו. יפואית מלידה, מנהלת בית הבאר, מרכז תרבות יפואי ששם דגש על פעילות דו-לשונית, ופעילה חברתית בלתי נלאית שמחברת בין קהילות ויחידים ועוסקת בקידום נשים. ליסה היא מי שתדע לענות לי על כל שאלה שקשורה ליפו ותעשה את זה תמיד מכל הלב.

מה יהיה?
התערוכה הקבוצתית הקודמת שהצגנו במגזין III יפו, ״להסתכל אחורה אל העתיד״, עסקה בדמיון פוליטי והציגה עבודות אמנות שדמיינו, בעבר, עתיד אחר במקום הזה. כחלק מהתערוכה, העביר מושון זר אביב, מעצב, חוקר, אקטיביסט ומרצה לעיצוב ועתידים בשנקר, סדנאות דמיון פוליטי. בסדנאות האלה עסקנו בצורך הקריטי לדמיין עתידים אחרים, מתוך ההבנה שאין עתיד אחד, יש אין ספור אפשרויות ולכל אחד מאיתנו יש את היכולת להשפיע.אם נצליח לדמיין עתידים אחרים, נוכל לדעת מה הפעולות הנדרשות כדי לקדם את העתידים האלו שאנחנו שואפים אליהם. במסגרת הסדנאות האלה, זר אביב מדבר על הרעיון של תקווה באפילה, שכתבה עליו האקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט (Solnit). לפי סולניט, המקום היחיד שבו תקווה יכולה לצמוח, הוא בחוסר וודאות. בתוך האי וודאות יש לנו מקום לפעול.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בית אריאלה
• עלמה ביץ'
• דאמה קפה
• יפו
• מגזין III

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה האחרונה עולם האמנות המקומי עובר שינויים משמעותיים, בעיקר בגזרת חללי האמנות. לצד גלריות ותיקות ומרכזיות שנסגרו נפתחו עשרות חדשות, בעיקר גלריות בניהול אמנים וגלריות קונספט שלמרבה הצער עדיין לא הוכיחו את עצמן. אל הגל הזה הצטרף בחודש שעבר מגזין III, שלוחת לוויין של מוזיאון פרטי שנוסד לפני 30 שנים בשטוקהולם. מדובר במוסד ותיק ובולט בשבדיה שאירח במהלך השנים שמות גדולים כמו האחים צ'פמן, כריס ברדן,איי ווייוויי, טינו סגל וסנטיאגו סיירה.

אז מה יש למוסד אמנות מוערך ונחשב באירופה לחפש בישראל? מאחורי היוזמה עומדים שני שבדים יהודים שבקיאים היטב בתרבות הישראלית ושעד היום פעלו בה נמרצות מאחורי הקלעים: האוצר ומנכ"ל המוזיאון דיוויד נוימן, שהיה שותף בין היתר לפתיחת מסלול התואר השני באמנות בבצלאל לפני 20 שנים, ורוברט וייל, אחד הפטרונים הבולטים של התרבות הישראלית, תומך נלהב ונדיב שללהקת בת־שבעלמשל.

עוד כתבות מעניינות:
למה הסצנה התרבותית ביפו מדירה את הערבים?
ברק ומישל אובמה עשו היסטוריה במעוז הכי לבן באמריקה
מדריך השכונות: צפון יפו ושוק הפשפשים

"זאת מחויבות שאנחנו לא מכירים כאן", אומרת האוצרת כרמית גלילי שמונתה לנהל את מגזין III הישראלי. "זאת גם מחויבות כלכלית וגם מחויבות אישית – רוברט נוסע לכל ההופעות של בת־שבע והוא בקשר אישי איתם. בארץ זה לא נהוג. בדרך כלל משיגים תמיכה לפרויקט קצר טווח, כמו הקמת בית ספר או בית חולים, והולכים הביתה. פה מדובר במודל תמיכה של 30 שנים".

חלל האמנות המושקע ממוקם ברחוב עולי ציון בואכה שוק הפשפשים, בין טמבורייה גנרית למספרה חסרת ייחוד – 180 מ"ר רחבי ידיים ומוארים שפתוחים משני הצדדים עם חלונות ענק כך שניתן לראותם 24/7. את השקת החלל החליט נוימן, שאוצר גם את השלוחה הישראלית, לפתוח עם תערוכת יחיד ראשונה בארץ לחיים סטיינבך, אמן יליד ישראל ושם בולט בסצנת האמנות האמריקאית, שמזוהה עם עבודות הרדי מייד המטופלות שלו. בתערוכה הנוכחית, "זרובבל", מציג סטיינבך מיצב מינימליסטי שעוסק בטשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה ובמשחקי אור וצבע, שהופכים את החלל ליצירה בפני עצמה.

"תמיד היו לי קשרים קרובים עם סצנת האמנות בישראל", מסביר נוימן את ההחלטה לפתוח את השלוחה הישראלית של מגזין III. "זה פרויקט מאתגר מאוד מבחינת היקפים. הרגשתי שאני חייב להמשיך לתמוך במוסדות בישראל, חשתי צורך בחלל קטן משלנו".

למה בחרתם דווקא ביפו?

"יפוהיא בעיניי המזרח התיכון האמיתי. אני מוקיר את האוכלוסייה המעורבת והמגוונת. בעולי ציון יש מגוון של אנשים, האזור הזה משתנה באופן מהיר".

קוראים לזה ג'נטריפיקציה.

"נכון, זאת ג'נטריפיקציה, אבל בלתי אפשרי לפעול נגד זה. אני מודע לכךשהאזור משתנהאבל אני מקווה שנוכל לעבוד עם הקהילה. מה שהכי חשוב הוא האמנות, שתהיה נגישה מצד אחד ומאתגרת מצד שני".

פתחתם בתערוכה של חיים סטיינבך, שהוא פחות מוכר בישראל והעבודות שלו לא הכי מתקשרות. יכולתם להביא תותחים כבדים כמו האחים צ'פמן.

"אני לא מסכים. התערוכה מעלה סוגיות מעניינות של נגישות למשל. אין סיכוי שמישהו יעבור ברחוב ולא יתבונן בחלון. אני לא אומר שזאת לא תערוכה מאתגרת, להפך, היא מעוררת שאלות של מה זאת אמנות. הבחירות של הצללים והצבעים מאוד מאתגרות בעיניי".

נוימן מאמין כי הרומן הארוך שלו ושל שותפו עם ישראל ימשיך עוד שנים ארוכות ובינתיים הוא החליט לסגור את החלל בשטוקהולם לפעילות שוטפת. "אחרי 30 שנים הרגשנו שאנחנו צריכים זמן כדי לבחון איך מגזין III צריך לפעול. הרגשנו שאנחנו דומים למוסדות אחרים ורצינו לבחון אם יש דרך אחרת לפעול", הוא מסביר.

נוימן מדגיש שהוא לא הגיע לישראל כדי להתחרות במוסדות אמנות ישראליים. הדגש לדבריו הוא על הבאת אמנות בינלאומית לארץ. "אני רוצה לייצר דיאלוג עם האמנות הבינלאומית שלדעתי יכולה לתרום לשיח המקומי. יש אמנים ישראלים מצוינים שיש להם תערוכות בישראל ומחוץ לה ולכן אני רוצה ליצור פלטפורמה שתתבונן החוצה".

אי אפשר להפריד אמנות מפוליטיקה. איך התקבלה ההחלטה לפתוח חלל אמנות בישראל?

"אני לא מאמין בבידוד. אני מאמין בכוחה של האמנות החזותית, זו פלטפורמה אידיאלית לאתגר תפיסות חברתיות. אני מכבד אנשים שירגישו לא נוח עם ההחלטה, אבל אני לא מאמין שצריך לזנוח את חיי התרבות בישראל, להפך – לרוב אנשי התרבות שאני פוגש בישראל יש רגישות ומחשבות ריאליסטיות לגבי העתיד. בגלל זה אני רוצה שמגזין III יהיה חלק מהסצנה האמנותית בישראל. אני לא רוצה לבוא ולומר 'ככה זה צריך להיות'. זאת בעיה שאני מזהה אצל אמנים בינלאומיים שמגיעים להציג בישראל. הם תמיד מרגישים שהם צריכים להתייחס לקונפליקט הפוליטי ולפעמים התערוכות שלהם לא מוצלחות. זה עצוב בעיניי שההבעה האמנותית מכוונת רק לפוליטיקלי קורקט".

← חיים סטיינבך – "זרובבל", מגזין III, עולי ציון 34 יפו

• יפו
• מגזין III
• אמנות
• תרבות