• Facebook
• Twitter
• Email

כמו בכל שנה, קצת לפני שהקיץ מכה על ראשנו, תיבת המייל שלנו מתחילה להזיע מרוב הודעות יח"צ על הופעות הקיץ הקרבות. המטר האינסופי הותיר אפילו אותנו מבולבלים, וכדי שלא תפספסו שום דבר – הנה הרשימה המלאה (והמתעדכנת) של הלהקות והאמנים הכי שווים שעומדים להגיע לישראל בחודשים הקרובים. את מי ביטלה הקורונה ומי מתעקש להגיע בשנה הבאה?

מוריסי

מתי:5.5.2021, 8.5.2021
איפה:אמפי שוני ואז אקספו תל אביב
מחיר:החל מ-259 ש"ח.לרכישת כרטיסים

אלפאוויל –טרם הוכרז על ביטול/דחייה

איפה:קודם תל אביב, אחר כך באר שבע
מחיר:199-599 ש"ח

להקת הסינת'פופ האגדית מהאייטיז תחזור (או שלא) לשתי הופעות, ואנחנו בהחלט כבר לא צעירים.

סופי טאקר –בוטל

צמד האלקטרו דאנס הניו יורקי, שנתקע לנו בראש בעיקר בגלל "Best Friend", היה אמור להגיע לבארבי במאי. ההופעה בוטלה.

איירון מיידן –בוטל

אחרי שאווררנו את בלוטות הנוסטלגיה והתכוננו לחזור לתיכון, איירון מיידן – שאמורים היו להגיע בהרכב מלא – ביטלו את ההופעה בגלל הקורונה.

ניק קייב

מתי:7.6.2021
איפה:אצטדיון בלומפילד תל אביב־יפו
מחיר:מ־289 ש"ח

נאמר זאת כך: מי שהיובהופעה הקודמתשלו כאן כבר קנו כרטיסים. מי שפספסו לא יכולים להרשות לעצמם לטעות שוב.לרכישת כרטיסים

רד הוט צ'ילי פפרס

מתי:23.6.2021
איפה:פארק גני יהושע
מחיר:390 ש"ח

פסטיבל פאנקיארד, שאמור היה להתקיים בגני יהושע ביוני הקרוב, נדחה בשנה עקב הקורונה. הכרטיסים שכבר נרכשו יהיו תקפים לתאריך החדש – ויזכו אתכם בהופעה של הרד הוט, קופי, להקת A-WA וג'ימבו ג'יי. הליינאפ המלא יתפרסם בהמשך.לרכישת כרטיסים

LP

מתי:27.6.2021
איפה:אמפי קיסריה
מחיר:269-399

אחרי שפרצה לחיינו עם האלבום "Lost On You" והשריקה שהתנחלה ישר בתוך המוח, כבר היה ברור ש-LP היא הרבה יותר מכותבת הצללים של ריהאנה, כריסטינה ושר.לרכישת כרטיסים

פיקסיז

מתי:13.7.2021
איפה:ביתן 1 אקספו תל אביב
מחיר:החל מ־259 ש"ח
ההופעה האחרונה של הלהקה פה הייתה פצצת רוק'נרול עמוסה ברגש, וכנראה שאנחנו עומדים לקבל עוד מהטוב הזה. אם יגיעו, פיקסיז יבצעו חומרים חדשים לצד אלבומים מיתולוגיים – השנה יצא האלבום "Beneath the Eyrie", ומגזין NME כבר הכתיר אותו לאלבום הכי טוב של הלהקה.

סלין דיון

מתי:20.6.2021, 19.6.2021
איפה:אצטדיון בלומפילד
מחיר:החל מ־390 ש"ח

הדיווה היחידה עם חוש הומור מפותח תגיע (בתקווה) בפעם הראשונה לישראל, והמארגנים מבטיחים לבנות אמפי פתוח במיוחד לאירוע, שיכלול 20 אלף מקומות ישיבה בלבד. סלין דיון תיפרד לזמן מה מהווניו הקבוע שלה בווגאס לטובת טור עולמי שיכלול 100 ערים ברחבי העולם. יהיה נוצץ.

מארק מרטל

מתי:19.7.2020
איפה:רידינג 3
מחיר:249 ש"ח

החקיין המוכשר בטירוף של פרדי מרקיורי, ומי שתרם קולות לסרט "רפסודיה בוהמית", חוזר להופעה נוספת בישראל לציון 75 שנה לאיש ולאגדה.לרכישת כרטיסים

https://www.youtube.com/watch?v=Atb5AMkWHks

• תרבות
• הופעות
• מה נשמע
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

ג'יימס בלייק הגיע לנקודה ממנה אין דרך חזרה: הוא התבגר. גם המוזיקה שלו, שפעם הייתה מעין בשורה לז'אנר האלקטרוני־אורבני הלונדוני, איננה צעירה עוד. בלייק בן ה־30 הוא אדם בוגר, מאוהב עד כלות ואפילו – רחמנא לצלן – שמח. הצלילים העתידניים שרקח באולפן בתחילת העשור אינם עתידניים עוד. למעשה הם המודל הנוכחי של הפופ, אותו עזר לנסח בשנים בהן הוא פועל, מאז 2009. והוא פועל לא מעט, בקצב של חיה רדופה. לא רק כסולן, אלא כמדען הראשי של ההיפ הופ־סול האמריקאי (בין היתר עבד עם קנדריק לאמאר, ביונסה, ג'יי זי, וינס סטייפלס ופרנק אושן). זאת נקודה קריטית בקריירה שלו מכיוון שמה שבעבר היה לא קונבנציונלי הפך לקונבנציה, והסאונד המניפולטיבי שלו, שהוא תמיד קצת "אוקיי קומפיוטר" משולב בהרמוניות גוספליות ואמביינט, יכול לעבור בשתי צורות: שעמום כרוני או מימוש מלא של הפוטנציאל הבלייקי, כזה המזכה בגראמי.

למרבה המזל, "Assume Form" רחוק מלעבור ככדור שינה. אולי הקונפורמיזם קפץ עליו, אך בלייק מפיק מזה הרבה תועלת. האלבום הרביעי, שנמשך רק 48 דקות, הוא המתאבן שבאלבומיו. הוא לא מנסה לכבוש תת־ז'אנרים חדשים ולא טובע באקספרימנטליזם (אפשר לנחש שזה יגיע בשלב מאוחר יותר בקריירה), אלא עושה את מה שהוא טוב בו ואת מה שעבד לו במשך לא מעט שנים: הרמוניות פופיות שנכתבו בדייקנות והוקלטו באולפן שיכול היה לשמש גם כבית מרקחת. כרגיל, הכל מצוחצח בהפקות שלו: מהאוטו־טיון ועד המרקמים השונים במיקס. זה יכול היה לעבור כקר ומנכר, אבל האופן השכלתני בו בלייק עובד לא מזיק לרגש. להיפך, "Assume Form" הוא התקליט הכי נגיש במובן הזה.

עוד כתבות מעניינות:
ליזו עוד תפרוץ את שערי הברזל של המיינסטרים בביקיני מידה XXL
יש דרך אחת ליהנות מהאלבום החדש של האנג'לסי
האלבום הניסיוני של רוזליה משגע את ארה"ב

האלבום נפתח בשני שירים חלשים יחסית, שיר הנושא ו"Mile High" שבו הוא משתף פעולה עם טרוויס סקוט. הראשון חוטא בכאוס אמביינטי והשני נשאר סטטי ולא מציב לעצמו יעד מעניין. מכאן והלאה "Assume Form" תופס תאוצה: "Tell Them" עם מוזס סאמני הנהדר, שיש בו תשתית של בסים עמוקים – הבסיס החביב על בלייק – ושילוב ווקלי נהדר של שני סולנים המצטיינים בשירה מלאת נשמה; אחריו מגיע אחד הקטעים היפים ביותר באלבום, "Into the Red", שמשלב אלמנטים אלקטרוניים ואקוסטיים, כשהקול החרישי של בלייק הוא הדומיננטי במיקס. מהקטע הזה, בו הוא שר "אני חייב לשמור עליה בחיי", מומלץ לעבור ל"Can't Believe the Way We Flow" מרומם הנפש, שמסגיר יחד עם קודמו שבלייק כתב את האלבום כשהוא תחת השפעה של כימקלים מענגים.

בלייק מסומם מאהבה וזה מתבטא במרבית האלבום, כמו למשל ב"Power On" מוכפל הקולות (טריק מוכר של בלייק), בו הוא שר "חשבתי שלעולם לא אמצא את מקומי, אבל טעיתי". המשפט הזה, "מצאתי את מקומי", הוא אולי ההגדרה הטובה ביותר לשלב אליו הגיע – לא רק במובן הזוגי אלא גם במוזיקה – בלייק מודע היטב לנער הפלא העגמומי שהיה ולהתכלות שלו, ולכן הוא הקדיש את מרבית זמנו לגיבוש בלייק הבוגר, שאיננו רק מפיק מחונן, אלא מלחין ומבצע שיודע לתת קצת יותר מרעיונות אסתטיים למאזינים שלו.

שיתופי הפעולה הם חלק מהעניין. אלה שמחוץ לאלבום ואלה שבתוכו. בלייק מודע לכך שבמובן מסוים יש לו תפקיד קריטי בתור יוצר ולאו דווקא בתור מגיש (על אף שהוא סולן ייחודי), והוא עומד על זה גם ב"Assume Form". זה קורה בצורה הטובה ביותר בשני שירים: הראשון הוא "Barefoot in the Park" עם רוזליה, קטע אלגנטי שמוציא את המיטב משניהם ומשלב ספרדית ואנגלית. השני הוא "?Where's the Catch" עם אנדרה 3000, אחד הרגעים הבולטים באלבום בזכות הערבוב המפתיע בטבעיותו בין הפסנתר המינימליסטי לראפ האקסטטי של אנדרה, שלא לדבר על מעברי התופים שגורמים לשיר להגיע לנקודות רתיחה שוב ושוב.

באלבום יש גם כמה קטעים יותר מהוססים או אפלים, שאולי מזכירים את בלייק הצעיר, בהם "Are You in Love" והבלדה "Don’t Miss It", אך שניהם לא זרים לטראקליסט ובשניהם יש לא מעט יופי שמתבטא באסתטיקה הבלעדית של בלייק.

"Assume Form" הוא אלבום שיש בו אדם המצוי בשיאו של ירח דבש, זרימה אורגנית בין טראק לטראק ואורחים חלומיים מבחינת התאמה (למעט הקטע עם סקוט, שיכול היה לרדת בעריכה). מתברר שקונפורמיזם ובגרות לא תמיד הורגים את הרומנטיקה.

מה באלבום?בלייק בגרסתו הבוגרת מוצא את מקומו מחדש, בחיזוק שיתופי פעולה מצוינים

לשמוע?כן. מסתבר שבגרות וקונפורמיזם לא תמיד הורגים את הרומנטיקה, ובלייק מסומם מאהבה

• מוזיקה
• מה נשמע
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

זה לא פשוט להיות "תופעה". לא תופעה פוליטית, לא תופעה תרבותית, לא דודו פארוק ולא המסך הלבן. גם לא האנג'לסי – להקת הפולק רוק של רותם בר אור, שהחל מ־2014 הפכה למושא של קהל הסובל מבולמוס ורק רוצה עוד ועוד, ואם אפשר עוד אז עוד. באינדינגב. ביערות מנשה. בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. בבארבי. באמפי שוני. ברדיו. האנג'לסי, שיצרו מוזיקה נוגה והמנונית לכל המשפחה, גדלו למדדים של דמויות בסרטי מארוול והפכו בזכות עצמם לתופעה. ולתופעות, מן הסתם, יש מתנגדים ותוקף. כמו שנופחים בהן, כך גם יוצא האוויר. הכל קורה מהר, לכן ולכאן.

רותם בר אור, אנטי גיבור מהסוג של דילן – סינגר סונגרייטר שנראה לכל היותר כמו בן דוד או חבר לבירה – הוא האדם שלחץ על כל כפתורי העונג של המאזינים. יש לו כישרון מובהק להלחנת מלודיות ויכולת לכתוב טקסטים צנועים ומתבוננים. הדיסוננס בין האיש שמאחורי המוזיקה לבין התזמורים המפוארים של האנג'לסי, להקה שמורכבת ממוזיקאים מיומנים, הוא הנסיוב של המוזיקה. הקוד לכספת. הסיבה שבגינה להקה הופכת לתופעה. הסיפור של בר אור התחבר לכדי משהו שאפשר לספר לחברים, לחברים של חברים, לאימא ולאבא וכו'.

עוד כתבות מעניינות:
מטאור יצר משבר בעולם המוזיקה: "נגמר תור הזהב של ההופעות בארץ"
כמה טוב אתם מכירים את דיוויד בואי?
עטר מיינר מתפוצץ על סצנת ההיפ הופ באלבום בכורה כמעט מושלם

אלא שמאז אלבום הבכורה, "Exit Inside", חלף כמעט חצי עשור וכוחה של הלהקה נחלש באופן טבעי. גם כי קצב המופעים בישראל ירד (וגבר בחו"ל) וגם כי הרפרטואר נותר דל ומורכב אך ורק משירי האלבום הראשון. רק עכשיו, כעבור לא מעט זמן, מגיע "Nodyssey" (הלחמה בין "לא" ו"אודיסאה"), האלבום השני ובו 11 שירים חדשים שכתב בר אור. "היום חלמתי חלום/מחר לא אחלום עוד", הוא שר בשיר הנושא, שהוא מעין וידוי אינטימי של מוזיקאי נודד הנכשל במסעו אך מודע היטב להוויה סביבו, לטבע שמתייצב לצדו. בהרבה מובנים, בעיקר הטקסטואלי, זה קטע יוצא דופן באלבום.

"Nodyssey" הוא שיר הדגל שעליו שם בר אור את כל הז'יטונים שלו. הלהקה, לעומת זאת, מושקעת דווקא בשירים האחרים שהעיבוד בהם הרבה יותר עשיר וטקסטורלי, ואולי מפצה באופן לא מודע על מילים מעט פשטניות (כמו אלה בשיר הפתיחה "Rising" וב"I Worry" שבא אחריו). התמהיל הנוכחי מזכיר מאוד את האלבום הקודם, שיש בו שירי כוח של קולקטיב, שירים מיניאטוריים ואלה שבאמצע, כמו "The Call", שיש בהם את המינון המדויק מבר אור ומהלהקה.

אלמנט נוסף שמזכיר את "Exit Inside" הוא העיסוק במוות. יש לבר אור צד מורבידי. זה כבר ידוע, אבל כשהוא שר "When I think of suicide I think of my mom and dad and I can't go through it" הכוח המילולי נותר בעינו והמורבידיות לא עוברת כמוטיב לעוס. המוות נוכח מאוד בחייו, וכמה יפה היה יכול להיות התרגום לעברית, בפרייזינג קצת אחר: "כשאני חושב על התאבדות/אני חושב על אימא ואבא שלי/ואני לא יכול לעשות את זה".

לעברית העירומה יש עליונות על האנגלית העירומה, ובר אור יכול היה להפיק מכך הרבה באלבום הזה לו היה עושה בחירות קצת אחרות. אבל האנג'לסי מכוונים מערבה, זה ניכר אז וזה ניכר היום. הלהקה לא עברה איזה תהליך פרוגרסיבי משמעותי. אמנם אין בכך רע והאלבום הזה עוד עשוי לשמור על הילת ה"תופעה" של האנג'לסי, ובכל זאת אי אפשר שלא לחשוב איך בר אור היה נשמע בסיטואציה קצת פחות נוחה, פחות משפחתית, וכן – גם בעברית. "Nodyssey" הוא אלבום נעים שכדאי לשמוע, אבל לא לפני שמנטרלים את הציפייה לשלב הבא באבולוציה של האנג'לסי.

The Angelcy – Nodyssey, 2019
3.5 כוכבים

מה באלבום?מפלצת הפולק רוק מוציאה סוף סוף אלבום שני
לשמוע?כן, אם כי אפשר רק לפנטז איך זה היה נשמע הרחק מאזור הנוחות של רותם בר אור

• מוזיקה
• אינדי
• מה נשמע
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הפופ הלטיני חורש את אדמות אמריקה. לרוב השירים שמצליחים להמריא צפונה מורכבים מהגברה של הקצב הלטיני המסורתי ומטראפ. "דספסיטו" הוא דוגמה לשיר ששבר את תקרת הזכוכית בריקוד חד של האגן, אבל הוא גם שיר מעצבן. המקרה של רוזליה דומה ואחר – מדובר במוזיקאית בת 25 שהגיעה מקטלוניה בספרד ועושה גם פופ, אבל אלבומה האחרון, "El Mal Querer", שיצא בתחילת החודש ומסחרר את ראשם של עיתונאים ובלוגרים, הוא בכלל אלבום ניסיוני וקונספטואלי שמבוסס על אחד הרומנים האנונימיים מהמאה ה־13 של ימי הביניים, "פלמנקה".

רוזליה קומוניקטיבית ומבינה טקסטורות של פופ, לצד זה שיש לה נטייה פולקלורית מובהקת. אם לנסות לתמצת את הישות המוזיקלית שלה – היא מן מטריושקה של ביורק ובתוכה המפיק הספרדי אל גינצ'ו ובתוכו ג'יימס בלייק. היא בת כלאיים של תרבויות, דבר שגרם לעיתונאים מקומיים בספרד להכריז עליה כעל מייסדת הניו פלמנקו. הבעיה היא שהפלמנקו Nuevo הוא לא ז'אנר שרוזליה הגתה אלא ז'אנר מבוסס שהתחיל בסוף שנות ה־70 ונמשך עד היום, ומייצגים אותו אמנים כגון פאקו דה לוסיה ואוחוס דה ברוחו. רוזליה היא מצטרפת חדשה לרשימה ענפה של מוזיקאים (בעיקר גברים) שהשתמשו באלמנטים צועניים במוזיקה שהייתה נגישה גם מחוץ לארצות הלטיניות. העניין הוא שהמורכבות של רוזליה מצליחה לתעתע ולגרום לרבים לחשוב שהיא המציאה ז'אנר. יש אף כאלה שקוראים לו "הניו ווייב של הפלמנקו".

עוד כתבות מעניינות:
בינת אל פאנק חוזרים עם אלבום שני וגרוב תימני לוהט
סאבלימינל, מה לעזאזל חשבת לעצמך?
הנסון מתחננים שנקח אותם ברצינות, אבל… מממבופ

אפשר לדחות את הטענה הזאת על הסף או לקבל אותה, אבל אי אפשר לקחת מרוזליה את האופן שבו היא מעודדת את האבולוציה של הז'אנר האנדלוסי. חלק מהמבקרים הספרדים אומרים שהשימוש שלה בתרבות המסורתית הוא נצלני ולא מכובד, אחת מהן – צוענייה אקטיביסטית בשם נואליה קורטס – טוענת שרוזליה משתמשת באיקונוגרפיה צוענית כמו בריסים מלאכותיים. הביקורות מבית הן קשות, אך ברדיו הספרדי הסינגלים הפופיים יותר, כמו "Malamente", מתנגנים שוב ושוב ואף גרפו פרסים בטקס הגראמי הלטיני.

את האלבום הקצר, שבנוי רק מ־11 קטעים, הפיק אל גינצ'ו (פאבלו דיאז ריישה), שהושקע בעשור האחרון בעיקר בפופ פסיכדלי ובשילוב סאמפלים של דאב, אפרוביט ורוקנ'רול, בתמהיל שאותו הוא מכנה "אקזוטיקה בעידן החלל". הנוכחות של אל ג'ינצו ניכרת בכל אחד מהשירים המליסמטיים של רוזליה, והקומפוזיציות שמפארות כמעט את כולם הן מרובדות ומורכבות. ההפקה, כמו הקול היפהפה של רוזליה, היא אחת הסיבות ש"El Mal Querer" הפך לאחד האלבומים המדוברים ביותר בעיתונות המוזיקה האמריקאית.

בשיר "De Aquí No Sales" אפשר לשמוע השפעות ישירות של ביורק על ההפקה ועל השירה של רוזליה, שנמתחת עד הקץ, מתכווצת וחוזרת לממדים אנושיים בטכניקה אקרובטית כמעט. בחלק מהזמן זה נשמע לא הגיוני. ברקע מתנגנים סמפלים אלקטרוניים, צמיגים וצופרים – קקופוניה שכל מטרתה היא להקפיץ את הקול העז של רולזיה אל מחוץ לאטמוספירה של המיקס. בשיר החמישי זו עדיין ביורק הצוענייה, והפעם היא ניזונה גם מהתרבות הים תיכונית, ורוזליה מסלסלת את נפשה בשיר שנשמע כמו תפילה טעונה.

שירי הפלמנקו ומחיאות הכפיים הם אלה שפותחים את האלבום ושזורים לאורכו – עם עצירות בין לבין שעומדות על הגיל הצעיר של רוזליה, שמן הסתם לא גדלה רק על המסורת אלא גם על ברכי התרבות המערבית. כך אל גינצ'ו מסמפל בחוכמה את "Cry Me a River" של ג'סטין טימברלייק בשיר "Bagdad", וכן את "Answers Me" של ארתור ראסל ב"Maldición" ואת "Mi Canto Por Bulerías" של לה פאקרה דה ג'רז ב"Que no salga la Luna".

רוזליה נאמנה לאתיקה ההיברדית שלה בלי לסגת ממנה לרגע. מצד אחד היא שקועה בהיסטוריה הקטלונית, מצד שני היא מבשרת על עתיד של פופ ספרדי מתוחכם. המורשת אינה מתעלה על ההווה המודרני וההווה המודרני לא דורס את המורשת – הכל חי יחד ב"El Mal Querer", שהוא אלבום רומנטי, דחוס אפיל, אבל גם כזה ששומר על אסתטיקה גבוהה ועל איזונים. פעם היא נשענת מהורהרת על גיטרה קלאסית רפטטיבית, ופעם היא ישירה, אפילו אגרסיבית. פעם היא נושאת תפילה מלנכולית, ופעם היא רק מזיזה את האגן, את הידיים, מניעה את הגוף כפי שגוף אמור לנוע. בכל הפעמים היא מותחת קו בין האישה מימי הביניים ובין האישה המודרנית, וזה מרגש לפחות כמו שזה נשמע.

מה באלבום?ביורק וג'יימס בלייק בחופשה בברצלונה

לשמוע?חד משמעית. פופ ספרדי מרענן וחוצה ז'אנרים

• מוזיקה
• פופ
• מה נשמע
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הנסון היא דיוקן של וואן טריק פוני, כלומר של להקה אומללה. "MMMBop" היה כמו שד שהשתלט על גופם של הנערים הבלונדינים, השתמש בהם כרצונו ואז השליך אותם מהחלון בדרך לאוורסט של המוזיקה – מצעד הבילבורד. ב-1997 פניהם המלאכיות של האחים הנסון – אייזיק, טיילור וזאק – זרחו בשמי אוקלהומה. הכל קרה מהר: האמריקאים נהרו אל הופעות המממבופ; יצאה קלטת וידאו עם צילומים ביתיים של מממבופ; השתחרר להיט נספח למממבופ ("Where is the Love") והכסף זרם. בשנות ה-2000 הכל מת. מממבופ הפך לקלאסיקת ניינטיז, דאחקה שהתגלגלה לממדים אגדיים, בעת שהאחים שינו צורה, החליפו קול ולא עניינו אדם. מראשית הנסון ועד היום הלהקה הוציאה שמונה אלבומים באורך מלא, 12 מיני אלבומים, חמישה אוספים, שלושה אוספים חיים ושני אלבומי חג, והמשיכה לפעול חיה-מתה.

הטרגדיה של הנסון הותירה אותם מרוקנים ועשירים – ומאז, במשך יותר משני עשורים וחצי, הם עסוקים בלהדוף ולקדש את הלהיט ההוא. האלבום החדש שלהם, "String Theory", הוא אלבום ציון דרך שיוצא בלייבל העצמאי שלהם, Three Car Garage. עברה יותר מרבע מאה מאז שהתחילו ליצור מוזיקה תחת המותג "הנסון" וזאת סיבה טובה מספיק להוציא עוד גרסה ל"מממבופ". היום הם בני 33, 35 ו-38, נאים ומתכהים – מוכנים לעבור לפאזת העיבודים הקלאסיים אחרי שסיימו עם פאזת הבלדות, פאזת החגים ופאזת הרוק. גם כשהם נתפסים כלא יותר מאתנחתא קומית נוסטלגית, הנסון עובדים קשה בלהקליט מוזיקה.

עוד כתבות מעניינות:
פרדוקס הספייס גירלז: המורשת המבלבלת שאיתגרה את הפופ
האחים צברי הם תופעת קאלט שלא דומה לשום דבר אחר
עטר מיינר מתפוצץ על סצנת ההיפ הופ

ב”String Theory”, שהוא מעין אלבום אוסף מעובד ומעורבב עם חומרים חדשים, יש 23 שירים. הוא נוצר יחד עם המעבד והמנצח דיוויד קמפבל (אבא של בק, שעבד בעבר עם אדל וג'סטין טימברלייק) ועם תזמורת של 46 נגנים. הנסון מנסים להחיות את השירים המתים מלכתחילה שלהם ובמקביל להציג את גרסת הבטא החדשה של הלהקה. התוצאה מעניינת: מצד אחד זה תקליט מולטי-אינסטרומנטלי, והתזמורת (כמו כל תזמורת מכובדת) היא כוח טבע מתפרץ בהקלטה. מצד שני, אלה האחים הנסון, שאמנם מנוסים בהקלטות אבל עדיין כותבי שירים רעים. השירים החדשים, הישנים והישנים מאוד – כולם כתובים רע. משפטים כמו "הלילה זה הלילה הראשון / הלילה זה הלילה האחרון" (מתוך "Tonight" מ-2013) יחזרו על עצמם. למשל, בשיר החדש “Breaktown” הם שרים "אתה מוכן להפסיד? / אתה מוכן לנצח?". דרך המחשבה הדיכוטומית של הנסון לא מאפשרת להם להגיע לפיקים ליריים.

בעומס הטראקים אפשר למצוא כמה נקודות אור שלא נקשרות רק בעיבוד הקלאסי. למשל הבלדה הפותחת (שיש לה חלק נוסף), "Reaching for the Sky", יכולה לשמש פסקול מצוין לסרט מסע של דיסני. על השיר "Siren Call", שמבצע זאק (האח הקטן), שורה הרוח של פיל קולינס – והוא ככל הנראה המוצלח ביותר מבין הקטעים החדשים, אולי אפילו בכל הקריירה הבוגרת שלהם. הגרסה ל"Something Going Round", שיצא ב-2007, דומה למקור ועדיין נחמדה ביותר. העיבוד האיטי ל"Where’s the Love", כמו הרבה עיבודים אחרים, בעיקר מדגיש את טכניקת השירה של האחים שמצטיינים בהרמוניה.

גולת הכותרת היא כמובן, שוב, "MMMBop". בחזרה המצולמת, עם התזמורת, אפשר להבחין בנגנים הקלאסיים הניצבים מאחורי הנסון, מצליחים בקושי לשמור על פני פוקר. הם חלק מעיבוד רציני, במשקל כבד, לשיר המטופש הזה. האם זה כיף להם? האם זה מביך אותם? נגנים מקצועיים לא שואלים שאלות, מבצעים את מלאכתם, אבל גם נתפסים על חם בווידאו. עם קצת ריכוז ברקע, אפשר לראות עוויתות בפנים שלהם. נראה שאפילו הנסון, למעט טיילור המושקע כולו בביצוע (ושר את השיר גם במקור), לא רוצים לשיר את השיר הזה לעולם, אך גם יודעים שבזכותו הלייבל שלהם קיים והאלבומים ממשיכים להיערם.

שתי בעיות רציניות יותר מלהיט שרודף להקה הן טיילור, שממשיך לשיר את מרבית השירים על אף שאחיו מתעלים עליו בשירה הבוגרת; וההקלטה עצמה, שהיא לא איכותית בלשון המעטה. עוד עבודת אולפן טכנית לחלוטין הייתה אולי עושה את "String Theory" ראוי לריליס. אם לשים בצד את אלה, אפשר להגיד שהנסון היא לא להקה נוראית לחלוטין, אבל גם אין סיבה לחכות למוצא פיה. הכל כבר נאמר. מממבופ.

• מוזיקה
• פופ
• מה נשמע
• תרבות