>> יערה קידר (תעקבו) היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, מרצה ודוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. התערוכה החדשה שאצרה, "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", מוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון.הרצאותיה מתמקדותבקשר שבין אופנה, תרבות ואמנות. החודש היא משתתפת בערב מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן עם הרצאתה "סיפור מסמר שיער: על אופנה ושיער״ ואל המטרה התגייסה גם האופרה הישראלית(קוד הטבה 1+1 לקוראי טיימאאוט: כובעקרח).

1. שובר הגלים ליד מלון רויאל ביץ'

הים הוא המתנה הגדולה ביותר של החיים בתל אביב, הוא היה חסר לי תמיד בשנים הארוכות שבהן לא גרתי בארץ, ובכל פעם שקצת כבד לי על הלב אני הולכת לשבת מול הגלים ולנשום. אחד המקומות האהובים עליי הוא שובר הגלים שליד מלון רויאל ביץ’, שגיליתי בזכות בן הזוג שלי אדם. שם, על הסלעים בלב המים, מתרחקים פתאום מכל ההמולה. הים נעשה רגוע יותר בזכות השובר, והתחושה היא של אי קטן בתוך העיר. מקום רומנטי שאפשר לשבת בו, להתרחק לרגע מכל הטירוף, לחשוב על העולם ולקוות לטוב.

2. החייט: שלומי ענתבי

שלומי ענתבי הוא בן למשפחת חייטים תל־אביבית, בעלי בית המלאכה"החייטים: ענתבי". דרכו התחילה לצד אביו יוסף ז"ל, חייט יליד חאלב שבסוריה, שלימד אותו את סודות המקצוע. לאחר שסיים ללמוד בשנקר, הצטרף שלומי לאביו בסטודיו והשניים עבדו יחד במשך עשרים וחמש שנה. בעוד האב התמקד בבגדי גברים, שלומי התמחה בבגדי נשים: חליפות, שמלות ערב וכלה, ולאחר מכן הצטרף לעבודתו של אביו בבגדי גברים. בבית המלאכה של משפחת ענתבי נבנתה מסורת של תפירה אישית, מחליפות גברים ושמלות ערב ועד שמלות כלה, ועל הדרך עוסקים בסטודיו בתיקונים ועבודות יד.

שלומי ממשיך לתפור בגדים בהזמנה אישית, תוך הקפדה על מלאכת החייטות הקלאסית, אמנות נדירה בעולם ההולך ומתרחק ממנה. בשנה שעברה איבדתי בהפרש של שבועיים בלבד שני עמודי תווך בחיי: את אבא שלי גדעון ואת המנטורית שלי תמרה יובל ג׳ונס, שאותה פגשתי לראשונה כסטודנטית בשנקר, כשהיא לבושה בחצאית עשויה כולה מעניבות גבריות. החצאית הייתה כל כך יפה ורק לימים היא סיפרה לי שתפרה אותה מעניבות של אביה שנפטר. אחרי מותו של אבי מצאתי בין חפציו שק מלא עניבות. בהשראתה של תמרה ביקשתי משלומי ענתבי, איש בעל ידי זהב ויכולת נדירה להגשים חלומות, להכין לי חצאית מהעניבות שעברו אלי בירושה.
בעלי מלאכה 12 תל אביב

3. האגרוף בקולנוע פאר

אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אהיה בן אדם שאוהב ספורט הייתי כנראה צוחקת בקול. אבל לפני כמה שנים, בזכות המאמנת שלי, שלי אבירם, למדתי לאהוב ספורט ואת התחושה להיות חזקה. כשפרצה המלחמה חיפשתי מקום לברוח אליו ולפרק בו את הפחדים. ככה גיליתי את הסטודיו לאגרוףboxing2fitnessאצל בן שר בקולנוע פאר. מאז האיגרוף הפך בשבילי למקור כוח, השראה וריפוי של ממש. נכנסתי לשם חסרת ביטחון – מה לי ולזה? ואני אומנם רחוקה מלהיות מקצועית אבל גיליתי איך כל אימון מסתיים בתחושת ריחוף. בסטודיו, שבו מאמן גם ישראל אוגלבו, גיליתי שאגרוף הוא עולם שלם, שרחוק מהדימוי של "לתת מכות". זה ספורט של תנועה, ריקוד וריכוז, שבמרכזם שליטה בגוף ובנפש. וחוץ מזה, זה הספורט עם הסטייל היפה ביותר: הבגדים, הנעליים והכפפות הם עולם שלם של אסתטיקה שמשפיעה גם על מעצבי אופנה ואמנים בכל העולם.
ישעיהו 1 תל אביב

4. בוטיק 5

עיצוב ישראלי יקר ליבי ואני מאמינה שהוא חלק חשוב בתרבות העירונית. לכן בוטיק 5 הוא מקום שאני אוהבת במיוחד: חנות שמציעה מבחר עכשווי של מעצבים ומעצבות מסצנת האופנה המקומית במקום קטן, מוקפד ואינטימי. עינת שרייבר, שהקימה את בוטיק חמש לפני יותר מ-15 שנה, בוחרת פריטים שיש להם גם פשטות וגם סטייל שמתאימים ליום יום בתל אביב. המסירות של עינת היא בעיניי אות כבוד לעובדה שיש למעצבים כאן כל כך הרבה מה להציע וחשוב לתמוך בהם, במיוחד בעולם של אופנה מהירה, רשתות מחו״ל ומותגי יוקרה בין-לאומיים.
לינקולן 5 תל אביב

5. המגדלור

אחת האהבות הגדולות בחיי היא ספרים. התמזל מזלי להוציא עד היום ארבעה ספרי תערוכות ומרגש אותי שאנשים עדיין רוצים להחזיק ספר, לדפדף בו ולקרוא. חנות ״המגדלור״ היא המקום לאנשים שאוהבים ספרים, ובעיניי היא יותר מחנות ספרים: היחס האישי של הצוות, ההמלצות המדויקות תמיד, והאפשרות להגיע לשם למפגשים ולסדנאות כתיבה, להשקות של ספרים ולאירועי תרבות אחרים. בעולם שהופך דיגיטלי ובנוף עירוני שהולך ומאבד את החנויות הקטנות שלו, המקום הזה הוא באמת מגדלור.
מקווה ישראל 18 תל אביב

6. אוניגירי-יה

יש לי ילד שרק בטעות לא נולד ביפן: הוא חובב אנימה ומנגה, סרטים וסדרות יפניות ובמיוחד חובב אוכל יפני. אוניגירי הוא אחד המאכלים הכי אהובים והכי יום-יומיים ביפן: כדורי אורז עטופים באצה. הם מוזכרים בכתבים מהמאה ה-11 ושימשו במקור את הסמוראים כארוחה ניידת בקרב. בהמשך הם הפכו לאוכל רחוב עממי שנמצא בכל פינה ביפן, בפורמטים אינסופיים של מילוי וטעם.בפלורנטין מצאנו את “אוניגירי־יה”: מקום קטן שהקימו יחד שרונה הישראלית ובעלה יושי שהגיע מטוקיו. החנות מציעה אוניגירי שמוכן במקום בידיים מיומנות, לצד סלטי אטריות, קופסאות בנטו וקארי יפני. העיצוב מינימליסטי עם קליגרפיות של יושי על הקירות והכול נטול גלוטן.זה מקום שכיף לעצור בו, לקחת אוניגירי לדרך או לשבת על ספסל ברחוב פלורנטין ולהרגיש לרגע קטן ביפן.
פלורנטין 36 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אין לי מקום אחד ספציפי אלא תופעה שחשוב לסמן: למרות שמוסדות התרבות מחויבים לדרישות רשמיות של הנגשה, בפועל מקומות הישיבה המיועדים לנכים באולמות רבים ממוקמים בצדי האולם או בשורות הקדמיות בלבד, לעיתים קרובות בזוויות צפייה פחותות ובאופן שאינו משתלב בהרמוניה עם שאר הכיסאות. התחושה של בעלי המוגבלויות, ובצדק, היא שמדובר בפתרון מקומם המתעלם מחוויית המשתמש ותורם להרגשה שנכים הם עול על האולם ולא קהל שווה זכויות. אני חושבת שקיים צורך מהותי בגישה חדשה המשלבת חשיבה עיצובית ושיתוף הציבור ליצירת מרחב תרבותי שוויוני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שאבי בללי עושה, אבל במיוחד "מטבח אקוסטי" של נקמת הטרקטור.אני מעריצה את נקמת הטרקטור מאז גיל 15, כשהייתי בורחת מהבית במושב כדי להגיע בדרכים משונות להופעות שלהם. בכל פעם מחדש זו חוויה שנוגעת בי עמוק, מוזיקה שהולכת איתי גם הרבה אחרי שהאורות כבים. לאחרונה הייתי במופע ״מטבח אקוסטי״, שחוגג את האלבום האייקוני מ־1996.

המופע שילב כמיטב המסורת רביעיית מיתרים וביצוע של פרק מתוך “רכבות אחרות” של המלחין היהודי סטיב רייך. זו יצירה שנכתבה בסוף שנות ה־80, ומשלבת קולות רכבות, דיבור מוקלט ונגינת מיתרים. רייך כתב אותה מתוך זיכרון אישי: כילד שנוסע ברכבת בניו יורק במלחמת העולם השנייה, ותוך מחשבה על רכבות אחרות, אלו שהסיעו ילדים יהודים באירופה למחנות. היה קשה להקשיב לקטע הזה מבלי לחשוב על הסיטואציה שלנו, בטח כשבמהלך היצירה יש גם קטעים שנשמעים כסירנות. זה היה שילוב של כאב ויופי, של זיכרון ושל נוכחות עכשווית.

בללי הוא בעיניי יוצר שהמסירות שלו ליצירה היא חסרת תקדים. כבר מעל ל־30 שנה הוא מוכיח בכל הופעה מחדש עד כמה הוא מחויב לאמנות ולחדשנות. מהיצירות של נקמת הטרקטור ועד שיתוף הפעולה המרגש שלו ב"אנאפאזה" עם להקת בת שבע בניצוחו של אוהד נהרין, שחזר לאחרונה לסיבוב יפהפה. בשילוב שלו מנגן בלייב יחד עם התופים של דני מקוב אפשר להרגיש מקרוב איך נראה אומץ אמנותי.ב"מטבח אקוסטי" בללי מדגים את המחויבות שלו לאמנות: הוא אלתר דיג׳רידו – כלי הנשיפה האוסטרלי – מצינור ביוב שקנה בטמבוריה, וגילה שהוא מפיק צלילים דומים לכלי המקורי. הוא גם הגיע להופעה לאחר שנפצע בתאונה ולא ויתר בה על דבר.
נקמת הטרקטור בפייסבוק

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "מחר יום חדש" (C’è Ancora Domani),סרט איטלקי יפהפה שכבש את ליבי והכניס בו תקווה. זהו סרט הביכורים של פאולה קורטלזי כבמאית, שגם כתבה את התסריט וגם מגלמת את דליה, הדמות הראשית.העלילה מתרחשת ברומא של 1946, שנה קריטית בתולדות איטליה: עיר הרוסה ממלחמה, חברה שחיה בצילו של פשיזם מתפורר ולראשונה נשים מקבלות בה את זכות הבחירה. ברגע ההיסטורי הזה נפרש סיפורה של דליה, אישה שחיה בתוך מערכת פטריארכלית אלימה, מנסה להגן על ילדיה ולחלום על עתיד אחר. זהו סיפור אישי מאוד, שמצליח להיות גם קולקטיבי: מיקרוקוסמוס של מציאות שלמה.

הייחוד של הסרט הוא גם בשפה הקולנועית: לצד סצנות בשחור־לבן בסגנון ניאו־ריאליסטי נשמעת פתאום מוזיקה עכשווית כמו השיר של אאוטקאסט BOB – קיצור של Bombs Over Baghdad או "The Little Things" של Big Gigantic עם אנג’לה מק’קלסקי. הבחירה הנועזת הזו מזכירה שהמאבקים של דליה ושל נשים רבות לא שייכים לעבר ומתרחשים גם היום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ב-10 בספטמבר תהיה לי את הזכות להשתתף באירוע ההתרמה של חוג ידידי האגודה למלחמה בסרטן, המוקדש לגיוס תרומות לרכישת כובעי קרח. מדובר בטכנולוגיה מתקדמת המסייעת לצמצם את נשירת השיער במהלך טיפולי כימותרפיה ומאפשרת שמירה על עד 75% מהשיער.בערב אציג את ההרצאה שלי "סיפור מסמר שיער: שיער ואופנה", מסע היסטורי מרתק בעקבות שיער, אופנה ודמויות כמו מעצב השיער של מארי אנטואנט, הפאות של אנדי וורהול ושמלות השיער של אלכסנדר מקווין. לאחר שנה של שיתוף פעולה מוצלח שלי עם האופרה הישראלית, התגייסו גם באופרה להופיע עם שיר מיוחד לכבוד הערב הזה.
כל ההכנסות יוקדשו למטרה בעלת ערך אדיר וחשוב,קוד הטבה:כובעקרח מעניק הטבת 1+1.לפרטים נוספים על האירוע

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבית שאני רוצה להרים לה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון שפרשה לאחרונה מתפקידה אחרי 18 שנים, מתוכן 9 שנים בתפקיד האוצרת הראשית. את מיה פגשתי ב-2017 בעבודה על התערוכה הראשונה שלי במוזיאון, "ז׳ה טם רונית אלקבץ". מאז היא ליוותה אותי כאוצרת ראשית בשלוש תערוכות נוספות שאצרתי, ואני לא יכולה לדמיין את התערוכות האלה בלעדיה. המוזיאון שבר שיאים חדשים הודות למיה והיא השאירה אחריה מורשת מרגשת. אני מקווה שהיא תמשיך בעשייה שלה, אולי הפעם בתל אביב.

מה יהיה?
שאלה כל כך מורכבת, אבל אני חייבת לומר שבתור בן אדם שנאחז באפשרות לאופטימיות, הדרך שלי להאמין שיהיה טוב היא לחפש נקודות אור בתוך החושך. הרגשתי את זה במיוחד בעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה״, ובמחקר סביבה שהפך לעבודת הדוקטורט שלי. בבסיס התערוכה עמד העיקרון שבתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות, נשים וגברים מצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, לשמור על צלם אנוש ולהיאחז בתקווה. בעזרת דמיון, יצירתיות ותעצומות נפש, אופנה הפכה לכלי שמעורר תקווה ומשמר את הרוח האנושית גם בזמנים הקשים ביותר. אני מאמינה שלתרבות, לאמנות ולאופנה יש תפקיד עמוק וחשוב בחברה שלנו. הן מאפשרות לנו לעבד חוויות, למצוא משמעות ולהמשיך קדימה. בתקופה המורכבת שבה אנו חיים לאני בוחרת להתמקד בזה: להמשיך לטפח תקווה.

• העיר שלי
• עיצוב
• אופנה
• מוזיאון העיצוב חולון
• אבי בללי
• המגדלור
• אוניגירי
• אגרוף

מי שמכירה את משנתי כבר יודעת שאם יש דבר אחד שמעצבן אותי בחודשים האחרונים (בסדר, חוץ ממיצב/מיצג) הוא שמגדירים אמנות (או תרבות בכלל) כאסקפיזם. המצב חרבנה. בזה אין ספק. אנחנו לא יכולים להיות שקועים בו 24/7. גם בזה אין ספק. האם זה אומר שאנחנו יכולים להמלט ממנו לגמרי, ולו לכמה דקות? התשובה היא לא. ואנחנו גם לא באמת צריכים לנסות.

>> הביטו אל המחר: 22 תערוכות להתבונן איתן פנימה בסופ"ש

אנחנו חיים כאן ועכשיו, וזה כולל הכל מהכל: כעס, דיכאון, אבל, ייאוש, שמחה, צחוק, התרגשות ויופי. נכון שהמינונים קיצוניים, אבל זה לא אומר שכשאנחנו לרגע מתבוננים ביצירת אמנות או צופים בסדרה מטופשת בנטפליקס, אנחנו צריכים לתרץ את זה בצורך שלנו בבריחה. אין לאן לברוח, הכל נמצא איתנו כל הזמן, וכל יצירה שנתבונן בה, סדרה שנצפה בה או שיר שנקשיב לו יהדהדו את זה. לא מאמינות לי? תבדקו בעצמכן.

לי אישית יוצא לבדוק את העניין כל הזמן, אבל הפעם, כמקרה מבחן, בדקתי את העניין במסגרת התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון – "צבע". על פניו, מה כבר יכול להיות בה? מעצבים, מעצבות, אמנים, אמניות, מאיירים ומאיירות – כולם ישראלים – שמשתמשים בצבע בפרקטיקה היומיומית שלהם, כל אחד ואחת בדרכו שלו. ובכן, יש בה יותר מזה.

את העבודה על התערוכה החלו האוצרים ליאורה רוזין ויובל סער (גילוי נאות: אחד האנשים שאני בקשר היומיומי הכי רציף איתם, שלא נאמר אחד האנשים שאמונים על פרנסתי) לפני כשנה. טרום מלחמה, טרום חטופים, טרום הטראומה הקולקטיבית הכי אינטנסיבית שחווינו (ואיך ננסח זאת בעדינות, התחרות קשה).

כמו הרבה דברים שתוכננו לפני והתבצעו אחרי – היו כמובן התלבטויות, תהיות וחששות אם לשנות ומה לשנות. ההחלטה שהתקבלה (ובצדק) היא לא. לא לשנות את הבריף למשתתפים, לא לשנות את תתי הנושאים שבהם מתמקדת התערוכה. כן לתת ליוצרים וליוצרות את האפשרות להביע את המקום ואת הזמן שמתוכו הם יצרו בעבודות; ובהתחשב בעובדה שרוב העבודות נעשו במיוחד לטובת התערוכה – הן רובן נוצרו בתשעה החודשים האחרונים.

התערוכה נחלקת לכמה קטגוריות. התצוגה בגלריה התחתונה היא כזו שעוסקת בקשר בין צבע וחומר, ומציגה עבודות של יוצרים שבוחנים כיצד מתהווה צבע דרך טכנולוגיות עכשוויות וחדשניות, אבל גם כאלה מסורתיות. העבודה שמקבלת את פני הקהל בגלריה התחתונה של המוזיאון היא עבודת וידיאו, או אולי סרט תיעודי, שיצרו דן פרץ ואיליה מרכוס.

הם מתעדים בצורה דוקומנטרית אך מחרמנת להפליא כמה מהיוצרים והיוצרות שמציגים באותו החלל, ממש מאחורי מסך ההקרנה, בתהליכי העבודה שלהם. דיזיין-פורן ברמה הגבוהה ביותר, וההחלטה להציב אותו בכניסה לתערוכה היא מאוד נכונה, כי היא מעוררת בנו את הצורך להמשיך ולגלות עוד על אותם תהליכי עבודה (או להתפלש בחומר קרמי. מה שבא קודם).

הגלריה העליונה והמרכזית בוחנת את הקשר בין צבע לצבעוניות ומוצגות בה עבודות שממחישות איך סביבה וחוויה נוצרות באמצעות צבעים. ברמת הטכניקה, יש בה הכל – מהלואו טק הבסיסי ביותר ועד בינה מלאכותית שנוכחת בתערוכה לאורך כל הדרך, מעצם היותה תערוכת עיצוב שמוצגת בשנת 2024, עידן שבו בינה מלאכותית היא כלי שבו עובדים מעצבים בדיוק כמו פוטושופ או תבניות סיליקון.

חברת העיצוב והאסטרטגיה Designit TLV מציגה פרויקט שבמסגרתו לימדה את הבינה המלאכותית לייצר מארג צבעוני עבור טקסטים ישראלים שונים – מהתקווה ועד "היא רק רוצה לרקוד", כך שכל מילה באה לידי ביטוי בצבע אחר ש"נמרח" על גבי משטחים גדולים. משהו בגילוי הזה בכל פעם מחדש של הטקסט, שבא הרבה אחרי שמגלים את הצבע, מחבר אותנו כצופים ממקום אחר לגמרי לדימוי הוויזואלי שאנחנו רואים. מבין כל הצבעוניות האינטנסיבית והכמעט-מפוקסלת שמרכיבה את הפרויקט, יש עבודה אחת שמציגה משטח שלם אחד בצבע אחיד – צהוב. עכשיו חזרו שלוש פסקאות אחורה ונסו לנחש איזו מילה הוזנה למחולל הבינה המלאכותית שייצרה את הצבע הזה.

בכלל, יש משהו במוזיקה, בשירים, בתרבות פופולרית ברמה הכי בסיסית שלה שמחבר אותנו לרגש ממקום אחר. גם בתור מישהי שניזונה, מתרגשת וחושבת בעיקר דרך פילטר של דימויים ויזואליים – הזיהוי המיידי, אפילו בראש, של "אין לי ארץ אחרת", מנגן לי (תרתי משמע) על מיתרים אחרים. זה גם מחבר אותי לעבודה נוספת, אולי הכי מרגשת בתערוכה: "אנחנו בצבע" של נורית קוניאק וטל בלטוך, עבודת וידיאו באורך של 9 דקות, שאם עשיתם את המאמץ והגעתם לראות את התערוכה, תעשו טובה (בשבילי) – ותצפו בה במלואה. בלי ספויילרים.

עוד שני חללים זורקים אותנו למקומות ולצבעים אחרים לגמרי – מעבדת העיצוב שמוקדשת לילדים אבל גם מבוגרים יעופו בה על החיים שלהם, עברה השתלטות בידי המאייר נדב מצ'טה שיצר במשך שלושה שבועות ציור קיר אחד ענקי לצד אובייקטים מעץ שמבוססים על איורים והזדמנות להשתתף בעבודה בעצמכם באמצעות צביעה על חלונות הגלריה.

המסדרון ההיקפי דן בקשר שבין צבע לתרבות, ומציג עבודות אמנות, עיצוב, או פריטים שימושיים שהצבע בהם הוא סימבולי – מלווים בהסברים כמובן. לכן אם תמיד רציתם לדעת למה אומרות שחתול שחור מביא מזל רע (פוגעני בעיני, איך חתול יכול להביא מזל רע) או למה הצבע של מכבי חיפה הוא דווקא ירוק – זה המקום שיגלה לכם את התשובות. גם עפרה עולה מתישהו, וגם היא מתחברת לנו לזמן ולמקום, למרות שהזמן והמקום שבו הדברים אמורים הוא שנת 1983 על במת האירוויזיון במינכן.

"צבע" היא, באופן טבעי ומתבקש, תערוכה צבעונית. היא גם תערוכה ישראלית מאוד. צבע הוא בהרבה מקרים עניין שמתקשר אסוציאטיבית לרגשות כמו שמחה או אושר, וכמה שיותר צבעים מרגיש לנו יותר שמח. היום, ישראל 2024, הרבה צבעים מרגישים גם כמו עוד דברים. הם מרגישים שמח אבל הם מרגישים גם עצוב, ומכעיס, ומדכא ומייאש. כי הגדולה של תרבות ושל אמנות היא שאנחנו צורכים אותה מהמקום ומהזמן שבו אנחנו נמצאים, ואנחנו לא יכולים, כמה שננסה – להיות עכשיו בשום מקום אחר ובשום זמן אחר, מלבד כאן ועכשיו.
"צבע", מוזיאון העיצוב חולון, גולדה מאיר 6. מחמישי (18.7) בערב, ועד ה-21.12.24.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• מוזיאון העיצוב חולון
• עיצוב
• אמנות
• תערוכות

במרכז העיר חולון שוכן אחד המקומות הכי שווים – בטח בעיר, ואפילו בארץ (לא מגזימים) – מוזיאון העיצוב. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

המוזיאון נחנך בשנת 2010, כמוזיאון הראשון בארץ שמוקדש לעיצוב – בדגש על עיצוב ישראלי (אבל לא רק). את המבנה הספירלי היפהפה והאיקוני שלו שנראה למרחוק תיכנן ועיצב האדריכל הישראלי המצליח רון ארד, מה שהפך במהרה לאחד מהטרייד-מארקס הבולטים שלו.

במהלך 14 שנות הפעילות שלו הפך המוזיאון, שהוא חלק ממתחם התרבות החדש של העיר חולון (יחד עם המדיטק, מוזיאון הילדים, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ועוד) לאחד המקומות הכי משפיעים (אם לא ה-) בסצנת העיצוב המקומית. הוא מארח תערוכות מרתקות, חדשניות וכאלה שמושכות אליהן המוני מבקרים, על קצה המזלג אפשר לציין את התערוכה שהוקדשה לשחקנית רונית אלקבץ ז"ל, את תערוכת המחווה למעצב אלבר אלבז לאחר מותו ועוד.

בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה "שובר.ת שוויון", שכשמה כן היא – שווה ביותר. התערוכה החדשה עוסקת בתפקידם של מעצביםות ואמניםות ביצירת תודעה מגדרית – עניין שיש לנו הרבה עוד מה ללמוד עליו, אבל אפשר להגיד שאנחנו בדרך הנכונה.

באמצעות כ-120 עבודות ופרויקטים של אמניםות ומעצביםות ישראלייםות ובינלאומייםות היא פורשת ספקטרום רחב של עיסוק מגדרי בעיצוב – בין אם מדובר בעיצובים פרקטיים קיימים כמו אמצעי מניעה לגברים (כן, מסתבר שיש כזה דבר), צעצועי מין בלתי ממוגדרים ומושבי אופניים שמותאמים אישית.

לצד האובייקטים הפרקטיים ודוגמאות למוצרים מסחריים או כאלה מהתרבות הפופולרית, מוצגות גם שלל וריאציות ופרשנויות אמנותיות ועיצוביות על הנושא. אל תוך התמהיל המגדרי הזה נוספו עבודות שמגיבות לאירועי ה־7 באוקטובר (כי קשה שלא), וגם משחקי מחשב אינטראקטיביים, סטריפים של קומיקס ואלמנט שמוקדש לעברית רב-מגדרית (חשוב.ה במיוחד).

מעבדת העיצוב שבמוזיאון מוקדשת לתערוכה שמנגישה את נושא המגדר לילדים וילדות (חשוב לא פחות), ואל תעזו ללכת הביתה בלי שביקרתם בשירותים של המוזיאון – במקרה הזה אנחנו מרשים לכםן לבקר גם באלה של הגברים וגם באלה של הנשים – בלי להתחשב במגדר הספציפי שלכםן. נצלו את ההזדמנות.

שנייה לפני שאתם יוצאים מהבית אל תשכחו לקחת איתכם בתיק בקבוק של פורטה 6 וכמה כוסות. בסיום הסיור המרתק במוזיאון תוכלו לשבת ברחבה הפתוחה והיפה שלו, מתחת לספירלות האדמדמות של רון ארד, ולהשיק כוסות – לחיי השוויון. זה המגדרי, ובכלל.
מוזיאון העיצוב חולון, להשיג ברח' גולדה מאיר 6
לאתר Porta 6;מידע על היין באתר שקד

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• מוזיאון העיצוב חולון
• מוזיאונים
• אמנות
• עיצוב
• חולון

בשבוע שעבר קיבלתי פניה מנומסת בדיאם בפייסבוק, ממישהי שסיפרה שרצתה לשתף אתהטקסט שלי לגבי הליכה ברגל, אבל החליטה לא לעשות את זה בגלל העיוות בשפה. היא טענה שלכתוב "שלכם.ן" או "להם.ן" זו טעות בעברית ושהיא לא תתן לזה יד. הודיתי לה על הרצון הטוב והצהרתי שאני אמשיך לכתוב ""שלכם.ן" ו"להם.ן" ולא באמת משנה לי אם זה תקני או לא. העולם משתנה ובעקבותיו גם השפה, ומה לעשות שהעברית היא שפה סופר-ממגדרת שצריכה להתאים את עצמה לעולם הזה. סה לה וי (או שנאמר בעברית תקנית: אלה החיים).

במוזיאון העיצוב בחולון נפתחה השבוע תערוכה שעוסקת בדיוק בזה. לא רק בשפה, כמובן, כי מוזיאון העיצוב ועל כן עיצוב הוא בראש מעייניו, אבל השפה היא חלק ניכר מזה, בטח למי שחי.ה בישראל. "שובר.ת שוויון" (בפרסומים מופיעה ה-ת' בצבע שונה וללא נקודה, לכל המודאגים.ות), שאצרו מיה דבש, רונה זינגר ועדי המר יעקבי, היא תערוכה שבוחנת את תפקידו של העיצוב ביצירת תודעה מגדרית. ועיצוב הוא תחום רחב הרבה יותר מעוד ת' או נקודה באמצע מילה.

בואו נתחיל מדבר אחד ברור: מדובר בנושא חשוב. לפעמים לא ברור לא עד כמה חשוב. בטח אם אנחנו בנים, אבל גם אם אנחנו בנות שצריכות פתאום להשתין בטבע או לקנות סכין גילוח, ואז נאלצות להתעמת עם העובדה שהעולם מעוצב על פי מודל גברי. כן, אנחנו רגילות לזה. אבל האם זה אומר שאנחנו צריכות להיות רגילות לזה? לפני 50 שנה נשים היו רגילות שגברים זרים תופסים להן בתחת כדי להביע חיבה. זה אומר שזה בסדר?

התשובה היא כמובן לא, וזה גם מה שהתערוכה מנסה להסביר. באמצעות כ-120 עבודות ופרויקטים של אמניםות ומעצביםות ישראלייםות ובינלאומייםות היא פורשת ספקטרום רחב של עיסוק מגדרי בעיצוב – בין אם מדובר בעיצובים פרקטיים קיימים כמו אמצעי מניעה לגברים (כן, מסתבר שיש כזה דבר), צעצועי מין בלתי ממוגדרים ומושבי אופניים שמותאמים אישית. כי מה לעשות, האנטומיה היא שונה. ומסתבר שהטכנולוגיה קיימת, גם אם היא לא נפוצה במיוחד.

לצד האובייקטים הפרקטיים ודוגמאות למוצרים מסחריים או כאלה מהתרבות הפופולרית, מוצגות גם שלל וריאציות ופרשנויות אמנותיות ועיצוביות על הנושא. מהמובייל הענק והצבעוני של קרן שפילשר שמקבל את פני העולים לקומה העליונה, שמלא בסמלים גבריים ונשיים שברגע הראשון מעט קשה לפענח אבל אז הם נהיים ברורים ומטרגרים; דרך סדרה של כלי קרמיקה מאוירים של מאיה לרנר, בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבוחנים את דמות האישה בספרות הרבנית (ספוילר: מזלכן שאתן לא נשים בספרות הרבנית); וכלה בסדרת צילומים משעשעים של קני דוס, צלם ואב בלגי שתיעד את עצמו בחופשת לידה – פרויקט שהפך במהרה לוויראלי ובהמשך גם לספר.

אל תוך התמהיל המגדרי הזה נוספו עבודות שמגיבות לאירועי ה־7 באוקטובר (כי קשה שלא), ביניהן סדרת פוסטרים של להב הלוי שמתייחסת לזוועות שעברו ועוברות נשים ישראליות בשבי החמאס ולשתיקה העולמית לגביהן, וגם עבודות שמתייחסות למיצג השפחות ששטף את המדינה בשנה שעברה והפך לסמל מוצלח ומזוהה למאבק הנשים על זכויותיהן בישראל. גם שושקה, הרוקסטארית של עולם המגדר (ושל עולם האמנות, ושל עולם האקטיביזם, ושל עולם ההנצחה ובעצם של כל עולם. שושקה היא הרוקסטארית של הלב שלנו) מבליחה בתערוכה בסרטונים דוקומנטריים שמתעדים את הפעילות שלה בהפגנות ובמעצרים שהגיעו בעקבותיה.

בתוך כל המערך המורכב הזה שזורים אלמנטים נוספים: משחקי מחשב אינטראקטיביים, סטריפים של קומיקס של שקד בשן הגאונה שעוסקים במערכות יחסים ומיניות, ואלמנט שמוקדש לעברית רב-מגדרית (כן, אנחנו שוב בזה). אבל גם מחוץ לתערוכה המרכזית עצמה קורים שני דברים חשובים לא פחות:

הראשון הוא התערוכה שמוצגת במעבדת העיצוב שבקומת הכניסה תחת השם "קובבות של בוץ" (שם מעולה, אגב), שאצרה נגה שמשון ופונה לקהל צעיר יותר – ילדיםות ובני.ות נוער. באמצעים כמו איורים וספרים היא מנסה, גם במקרה הזה, להעביר את המסר שמגדר זה מורכב. באופן אישי הייתי מסבה את תשומת ליבם של הילדיםות גם לסרטון של כאן 11 שמוקרן בחלל ועוסק בגברים שלובשים חצאיות (מי זוט שכבר שנים אומרת זה לוהט מי???).

השני הוא התערוכה שמוצגת במסדרון ההיקפי, חלל שהמוזיאון עושה עבודה מוצלחת במיוחד בשימוש בו ברוב התערוכות (ותודה לרון ארד – האדריכל, לא הנווט השבוי – על תכנון מרהיב שסיפק חלל תצוגה נוסף). הפעם זוהי התערוכה "בשירות הציבור" שלקחו על עצמם יובל סער, אסף דיי ושאול כהן – האיש ומדפסת תלת הממד שבאמצעותה הוא עושה קסמים. סער ודיי הפכו (ליטרלי הפכו) את חדרי השירותים של המוזיאון על מגדרם, כך שבשירותי הנשים תרגישו כמו דמות במשרד של דון דרייפר (כולל בקבוק הוויסקי, מינוס הוויסקי עצמו, לצערי); ובשירותי הגברים תוכלו לרוקן את השלפוחית אל תוך משתנה פרחונית-ורדרדה. פשוט, חכם, כיפי והכי חשוב – מעורר מחשבה.

כי הרי זה מה שאמנות ועיצוב אמורים לעשות. לעורר מחשבה. לגרום לנו לשים לב לדברים שאנחנו לא שמים.ות לב אליהם בשוטף, למשוך אותנו באמצעות דימויים אטרקטיביים שבסופם נמצא מסר או אמירה. ורצוי שהתהליך גם יהיה מהנה, כך נרצה לצלול עמוק יותר פנימה, לחקור ולהבין למה התכוון המשורר (או המשוררת). התערוכה הזאת עושה בדיוק את זה, ובצורה מוצלחת במיוחד. היא אמנם עמוסה ולעיתים המוח שלנו מפוצץ מדי כדי להכיל את הכל, ועדיין – נצא ממנה עם עוד כמה נקודות למחשבה. בין אם הן נמצאות באמצע המילה ובין אם לא.

שובר.ת שוויון. מוזיאון העיצוב חולון, גולדה מאיר 6. 45 שקלים לאדם.פרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• אמנות
• עיצוב
• מוזיאון העיצוב חולון
• מגדר
• תערוכות

להתעסק באוכל זה תמיד כיף, וזה כיף במיוחד כשזה מגיע לעולם האמנות או העיצוב כי זה תמיד גורם לנו לחשוב שהנה, הפעם מדובר במשהו שיהיה לנו קל לעכל (ראיתם מה עשינו שם). בעוד שאמנות נתפסת כמשהו גבוה, למביני עניין בלבד, אוכל הוא הכל ולכולם וגם מי שלא מתיימר להבין באוכל – אוכל אותו. אפילו על בסיס יומיומי. אי אפשר להגיד אותו הדבר על אמנות וגם לא על עיצוב.

התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון, שנקראת פשוט "אוכל" (וגם Food באנגלית, שלא יהיה מקום לספק), משחקת על המקום הזה של ההנגשה, בתקווה שאולי הרעב יביא קהל חדש למוזיאון, ובכל זאת – מנסה להשאיר את הדיון במקום יחסית גבוה, מנומק ותיאורטי. כזה שעוסק, מלבד האפקט של לעורר רעב, גם בסוגיות חברתיות, כלכליות וכמובן עיצוביות.

את התערוכה אצרו ליאורה רוזין ודנה בן שלום, אבל לפי דבריה של מיה דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון, הרעיון להציג תערוכת עיצוב שעוסקת באוכל הוא כזה שמתגלגל במוזיאון כבר כשש שנים. היא כוללת מגוון גדול של פרויקטים מעניינים – מהארץ ומהעולם, חדשים וגם ותיקים יותר – אבל יש בעיה אחרת: התערוכה הזאת לא לגמרי סגורה על מה היא רוצה להיות.

האם זו תערוכה שעוסקת בהיסטוריה של עיצוב האוכל? האם היא עוסקת בפיתוחים טכנולוגיים עכשוויים מעולם הפודטק? האם היא כזו שמאפשרת למעצבים להתנסות, לשחק ולראות מה ייצא מכל זה בסוף? כל התמות האלה הן לגיטימיות, וכולן מעניינות. אבל לערבב ביניהן בתערוכה אחת ללא הפרדה זה טיפה מבלבל. למה בעצם להציב פרויקט מקורי שבמסגרתו חקרו מעצבים מקומיים את החומוס, לצד עטיפות רגילות של ארנבי שוקולד שכולנו הבאנו פעם באיזה כריסטמס מחו"ל?

בהיותו של מוזיאון העיצוב חלל גדול בעל כמה מפלסים – התערוכה נחלקת לכמה חלקים, שמוגדרים באופן קונספטואלי ככאלה שעוסקים במשיכה ודחייה מאוכל, בפיתוי וחשקים ועוד. בכל אחד מהם יש כמה סוגים של עבודות, במדיומים שונים, ובכל אחד מוצגות זו לצד זה יצירות אמנות, פריטים ביתיים ופיתוחים טכנולוגיים.

כך, למשל, במפלס המוזיאון התחתון, אפשר למצוא עבודות שמתעסקות במים: יש ביניהם חלק שעוסק בעיצוב בקבוקי מים חד פעמיים, עם תצוגה פיזית של כאלה שאנחנו מכירים מהסופר; יש תצוגה של בקבוקים שמוכרים מים קדושים באתרי תיירות; יש עיצוב לפלאסק של המעצב רון ארד; ויש מיצב של צינורות מים של סיגלית לנדאו.

בכניסה למפלס העליון של המוזיאון מקבלים את פני הצופים מסכים עליהם מוקרנים סרטי ASMR שעוסקים באכילה, כאלה שתוכלו לראות על מסך הטיקטוק או היוטיוב שורטס הקרוב לביתכם. בחלל הכניסה אליו מוצבת עבודה של חמוטל חיון שמדמה מדפי סופרמרקט משל היינו על הסט של קופה ראשית, לצד תצוגה יפה אבל מוכרת של מנות מהמטבח האסייאתי שמוצגות באמצעות אובייקטים מפלסטיק צבעוני ומרהיב, כאלה שנמצאים בכניסה לכל מסעדה אסייאתית ברחבי העולם ואמורים לגרות את בלוטות הטעם שלנו.

בתוך החלל הגדול מגוון של עבודות ופרויקטים – החל בתצוגה שמתייחסת לצורות השונות של הפסטה, דרך פרויקט משגע שנקרא "חומוס ספקולטיבי" של סטודיו רדיש (נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן) שצילם בכיר צלמי האוכל דן פרץ וכלה באובייקטים שמתייחסים לאוכל על צורותיו השונות, כאלה שכבר הוצגו פה ושם במקומות אחרים – כמו שורשי הזכוכית הענקיים של נעה למדן, פרויקט פיקניק על מאדים של עומר פולק והסעודות ההדוניסטיות דמויות בשר אדם של רוני לנדה.

גולת הכותרת בתערוכה, או לפחות העבודה שאמורה לייצר את הכי הרבה באזז היא כנראה "קלואקה" של האמן הבלגי וים דלוואה, שכבר שנים רבות מתחקה אחרי פעולת המעיים האנושית. עבודות מהמחקר המתמשך שלו אפילו הוצגו כבר בארץ בעבר, וגם הפעם לא מדובר בעבודה חדשה, אלא כזו משנת 2001 – פס ייצור רווי מכונות שמוזנות פעמיים ביום במרכיבים מוצקים ונוזליים ומוציאות אותן בסופו כגושים קטנים דמויי קקי. כן.

דווקא שתי התערוכות הקטנות יותר שמוצגות במקביל מצליחות להיות קצת יותר בהירות בכוונתן: "טעימה מן העתיד" שאצרה טליא ינובר ומוצגת בחלל המעבדה של המוזיאון מציגה פרויקטים שעוסקים בעתיד המזון שלנו – כאלה שאמנם מבוססים על מחקרים אבל עושים בהם שימוש אמנותי פר סה; ו"צבועים" שאצרה ליאור חרמוני ועוסקת בהשפעה של חוש הראייה על האוכל ובשימוש בצבע שנעשה בתעשיית המזון. זו מיני-תערוכה כיפית שמציגה פרויקטים קטנים אך מקוריים, רק חבל שהיא קיבלה את החלל ההיקפי הכמעט בלתי אפשרי לצפייה של המוזיאון.

לסיכום: אוכל הוא אטרקטיבי, הוא צבעוני, הוא מחרמן, וכך גם התערוכה שעוסקת בו. יש בה גם הרבה אינפורמציה ואפשר לצאת ממנה עם הרבה חומר למחשבה על העבר, ההווה והעתיד של האוכל. ובכל זאת, משהו בה נותר לא מהודק ונדמה שלא לגמרי ברור מה בדיוק רוצים מאיתנו. זה לא תמיד משנה, ובכל זאת. דבר אחד בטוח: אל תבואו רעבים. ואם בכל זאת מתעורר בכם רעב תוך כדי, קפצו מדי פעם למכונת הקקי והרעב יעבור כמו שבא.
"אוכל – Food", מוזיאון העיצוב חולון. עד ה-14 באוקטובר, 45 שקלים לכרטיס.לפרטים

• ❤ תרבות
• תערוכות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• מוזיאון העיצוב חולון
• עיצוב
• עיצוב תעשייתי
• אוכל