מתקפת הטילים האיראנית של חודש יוני האחרון הותירה את עולם התרבות של תל אביב שבור ומנופץ, ליטרלי, כשבין האתריםשנפגעו וספגו נזקי הדףאפשר היה למנות את מוזיאון תל אביב ובית אריאלה, ת"א תרבות דה וינצ'י ובעיקר בתי התרבות של כיכר ביאליק הסמוכים לאחד ממוקדי הנפילה בלב העיר. הצפי הראשוני היה שיעברו חודשים רבים עד לתיקון הנזקים ופתיחתם מחדש של המוסדות, אבל עבודה מאומצת של אנשי אגף התרבות בעיריית תל אביב יחד עם מינהל קהילה, תרבות וספורט עשתה את הבלתי ייאמן והם יפתחו מחדש לציבור כבר בסופ"ש הקרוב (15.8).

בפוסט נרגש בפייסבוק בישר גיורא יהלום, המנהל המעולה של אגף התרבות והאמנויות בעירייה, על שובם של בתי התרבות בכיכר ביאליק לפעילות סדירה וכתב ש"בלילה שבו פגע אחד מהטילים האירניים בבתים הסמוכים למתחם ביאליק, ידענו שהנזק שיחכה לנו בכיכר התרבות שלנו יהיה גדול. הרס בתים הוא שובר לב אבל הוא עוד יותר מדכא כשזה מגיע לבתים שהם נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית: בית ביאליק, בית העיריה ההיסטורי, בית ליבלינג… אחסוך לכם את התמונות המדכאות שצילמנו בזמן המערכה האירנית ואת ההרס שחירב את כיכר ביאליק לטובת חדשות משמחות מאד: פחות מחודשיים מאז הפגיעה הצלחנו לשקם את הבתים ובסוף השבוע הקרוב אנחנו פותחים את כולם מחדש – עם התערוכות המוצלחות שלנו, הסיורים בבתים וכמובן – שלושת בתי הקפה המוצלחים בעיר".

הכוונה היא כמובן לקפה אלג'יר שבבית "פליציה – מרכז לאמנות הצליל", קפה לב שבבית ליבלינג, ועמיתה ביאליק הממוקם במוזיאון העיר, שלושתם אכןמהטובים ביותר שבין בתי הקפה בתל אביב, שזה בהחלט בונוס נחמד, אבל בכל זאת החדשות על שובם של בתי התרבות לחיים משמחות אפילו יותר. "אתם מצידכם מוזמנים לשאוף קצת נורמליות", הוסיף יהלום, "להתנחם ביופי של המקום הכי נהדר בתל אביב ולזכור – אם הצלחנו לשקם מקומות הרוסים תוך חודשיים – נצליח לשקם בהמשך גם את כל השאר".

בין האירועים שיתקיימו בסופ"ש: במוזיאון העיר, שכבר חזר לפעילות מלאה בשבוע שעבר, יערכו בשבת סיור מודרך בתערוכה החדשה"גובה פני העיר"העוסקת בקשר שבין יצירה מקומית לדמיון פוליטי, בשאלות של אזרחות עירונית ובמבט על העיר כפי שהיא וכפי שהייתה יכולה להיות; בבית ליבלינג יקיימו בשישי סיורשיעסוק בפעולות השימור שנערכו בבניין בעקבות נזקי ההדף; ואילו בבית ביאליק יציגו בחמישי את מופע תיאטרון הצלליות"לרדוף אחר השמש השוקעת"יחד עם סיור מודרך לילדים. בתי התרבות נערכים יחדיו ללילה לבן בכיכר שיתקיים בסוף החודש (28.8) ויכלול מופע מיוחד של אנסמבל ציפורלה, תקלוטים, תערוכות חדשות, סיורים, והנג חופשי מתחת לכוכבים. רק תבואו ותגידו תודה.

• ❤ תרבות
• מלחמת שבעה באוקטובר
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• בית ליבלינג
• בית ביאליק
• מרכז פליציה בלומנטל

>>הפסל זוהר גוטסמןהוא מהאמנים המבטיחים ביותר בתל אביב, והוא משתתף בתערוכה חדשה בארטפורט, המקבצת תחת הכותרת "חומרים חדשים" שבעה אמנים ישראלים שבחרו לקיים מערכת יחסים ארוכת שנים עם חומר עבודה ספציפי, הנוכח ביצירתם כשותף פעיל ומוביל. התערוכה תהיה פתוחה עד אוקטובר אבל כדאי לכם לראות אותה עכשיו.נו, למה אתם עוד פה.

1. פיגמנטים סהר סרברניק ובנו

במפגש בין רחוב זבולון לדרך יפו יש טמבוריה פינתית קטנה שנראית רגילה מבחוץ, אבל זו בעצם הטמבוריה הכי מיוחדת שיש בכל העיר וכנראה גם בכל הארץ. אצל סרברניק קיימים לא רק חומרים מיוחדים אלא גם ידע נדיר שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. משה הבעלים הוא מומחה בפיגמנטים, דבקים, וחומרים נדירים שמשמשים מומחים בתחומי היצירה והרסטורציה. בתור מי שעובד בשיטות עתיקות באמנות שלו ומשתמש בעלי זהב ופיגמנטים, אני פוקד את סרברניק באופן תדיר.
דרך יפו 43 תל אביב

2. הפסל של יעל פרנק על הגג של בניין ארטפורט

כשצועדים ברחוב המנור בדרום תל אביב באזור התעשייה, ומרימים את הראש אל מול הבניין היפה של הרזידנסי של ארטפורט מתגלה מחזה מוזר: דקל בגודל טבעי מתכופף מגג הבניין וצולל כלפי מטה לכיוון הרחוב. המראה המוזר הינו פסל ציבורי אהוב עלי של חברתי הטובה האמנית יעל פרנק אשר מתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. הפסל האיקוני, "In a Nutshell" שמו; הפך להיות לנדמרק תרבותי במרחב התל אביבי והוא נמצא על גבי הבניין של תוכנית הרזידנסי הטובה בארץ. למי שמגיע לבקר בתערוכה "חומרים חודשים" בגלריה של ארטפורט, מומלץ להביט למעלה!
העמל 8 תל אביב

"In A Nutshell",יעל פרנק (צילום באדיבות ארטפורט)

3. מגרש הכדורגל בגבריאלי והחוג של יצחק

המגרש בבית ספר גבריאלי אחר הצהריים הוא מקום מפגש מדהים למשפחות עם ילדים ולקהילה המקומית של הרחובות הקרובים. בשנתיים האחרונות אני פוקד אותו עם יאן, הבן של בת הזוג שלי. אנחנו משחקים שם כדורגל, כדורסל, פריסבי ופינג פונג. יצחק מאמן קבוצות כדורגל בגילאים שונים והוא אגדה בשכונה. כשאנחנו שם אני רואה איך הוא מחנך את הילדים לשותפות, חברות ורוח ספורטיבית.
אליהו ספיר 16 תל אביב

בית ספר גבריאלי הכרמל (צילום: פייסבוק/בית ספר גבריאלי הכרמל)

4. סדנת הפיסול של בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר

בשנה האחרונה עבר בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר למבנה שלו בדרום תל אביב. זה מקום שיקר לליבי. אני מאוד אוהב ללמד שם ושמח להעביר את הידע שלי בפיסול לסטודנטים של שנה א' ולחלוק בהוראה עם עוד אמנים רבים וטובים במקום מכבד, אישי ודואג. באופן טבעי אני מעביר את רוב הזמן שלי שם בסדנת הפיסול יחד עם הצוות הכיפי והמקצועי שלה.
הרצל 158 תל אביב

5. כיכר ביאליק והחצר הפנימית של מוזיאון העיר

קלאסיקה תל אביבית. הכיכר הקטנה וההיסטורית שמול בית העיר הישן שהפך להיות מוזיאון העיר תל אביב. אם אתם מגיעים לשם תכנסו לחצר הפנימית של מוזיאון העיר תהנו מהכיכר המקסימה, מקפה עמיתה, ומהפסל שלי "תל" שמוצג שם בשנה הקרובה במסגרת התערוכה הקבוצתית "גובה פני העיר" שאצרה יעל מסר עם אוסף של אמנים נהדרים.
ביאליק 27 תל אביב

>>בית ספר לרוץ אליו וקפה ששינה שכונה // העיר של איתמר שמשוני
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

איילון והפקקים המטורפים בדרך ובחזרה מהסטודיו שלי בכפר נטר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע מוזיקה אינדונזית שהתארח במסגרת התערוכה "עור וצל" של בן הגרי שאצרה סאלי הפטל נוה במוזיאון נחום גוטמן. התערוכה הייתה מרגשת והאירוע פתח את הלב בזמן המאתגר הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
תצלום של תחנת דלק שזוגתי, הצלמת זהר אלעזר, צילמה בזמן ששוטטנו בעין ורד. אני עובר על יד תחנת הדלק הזאת על בסיס שבועי, והיא הצליחה לתפוס מבט טרי שעורר תודעה שלא הייתה קיימת עבורי לפני כן. הצילום שלה באופן כללי מעמת את המציאות עם נקודת מבט שמערערות על התפיסה הפיזית של המתבונן. מרשים אותי תמיד לראות כמה אחרת ממני היא חושבת ורואה את העולם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מיד אחרי שהמלחמה התחילה ירדתי עם האמנית ניבי אלרועי לים המלח לעבוד עם הילדים של קיבוץ בארי.הארגון 'כולנו בארי ע"ר'הוא עמותה שפועלת לקיום פעילויות לחיזוק החוסן הקהילתי והחברתי של קיבוץ בארי וחבריו. טיפול ושיקום נפשי, פיזי ורגשי. מקיימת פעילות מורשת והנצחה ופעילות שיקום ופיתוח קיבוץ בארי לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים ליועמש"ית גלי בהרב-מיארה שנאבקת על הצביון הדמוקרטי של המדינה מדי יום. אולי זה לא הסוף.

מה יהיה?
אני שואל את השאלה הזו כל יום בסטודיו והיא חוזרת במרבית מהפסלים שלי. בתהליך העבודה אני מוצא את עצמי פונה לארכיאולוגיה של ראשית הציוויליזציה כדי לנסות למצוא איפה אנחנו ביחס לסיפור הגדול יותר של התרבות האנושית.

• העיר שלי
• פיסול
• אמנות ישראלית
• ארטפורט
• בתי ספר בתל אביב
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• עמיתה
• שנקר
• זוהר גוטסמן

הילה תומר (28) היא במאית תיאטרון, משוררת וצלמת. תל אביבית מלידה, מלבד שנתיים בהם ערקה ללונדון ללמוד תיאטרון נסיוני בRoyal Central School of Speech and Drama. הצגותיה זכו בפרסי ״קיפוד הזהב״ ו-״ההצגה הטובה ביותר״ בפסטיבל עכו. היא בעלת סטודיו לצילום פורטרטים בדרוםהעיר,ואת ספרי השירה שלה אפשר להשיג בחנויות הספרים הקטנות והמיוחדות בעיר. בימים אלה המחזה ״הדיבוק״ בבימויה מציג בבית הספר למשחק ״ניסן נתיב תל אביב״.כאן יש פרטים נוספים וכרטיסים לרכישה, ופה תיכף תכירו את המוזיאון של סבא וסבתא שלה.

1. מוזיאון העיר

סבא וסבתא שלי זבולון ושושנה תומר (ז"ל) היו תל אביבים אסליים. הוא משוק לוינסקי, היא מפרישמן, וכל זה עוד לפני שהייתה מדינה! ומעבר לזה שהם היו האנשים הכי יקרים לי בעולם, הם חינכו אותי להיות התל אביבית שאני – להכיר כל רחוב, כל סמטה, כל מסעדה וכל מוסד תרבות. סבא שלי היה אובססיבי להיסטוריה של תל אביב, ורצה שכל ילדה וילד יכירו אותה בע"פ. הוא חלם שיום יבוא ויהיה מוזאון בו מוצגות תולדותיה המרהיבות של תל אביב בכל האספקטים. בשנת 2024 (אמנם אחרי מותו) חלומו של סבא שלי התגשם ונפתחמוזיאון העיר ע"ש זבולון ושושנה תומר.המוזיאון מלא בתוכן מדהים על העיר שאנחנו גרים בה, ובנוי בצורה אינטרקטיבית שמאפשר לצלול לעומק, או לטייל ולספוג את תולדות העיר שלנו, ומתאים למבוגרים וילדים כאחד. כל פעם שאני שם אני מסתכלת על האוצר התרבותי הזה ואומרת לעצמי "סבא, סבתא – עשיתם את זה בגדול. אתם חד משמעית התל אביבים הכי טובים שהעיר הזאת ידעה".
ביאליק 27 תל אביב

2. גילה וננסי

בכל פעם שיש לי יום מבאס, שמשהו לא הסתדר בחזרות או איזה בחור שבר לי את הלב, אני מתקשרת לאבא שלי ומבקשת שנפגש ב-22:00 (שזו השעה היחידה שהוא מוכן לאכול בה) בגילה וננסי. אנחנו מתיישבים על הבר, שותים יין, אוכלים אוכל אלוהי ורואים מלכות דראג. האם שמעתי כבר כמה פעמים שזה מצחיק לשבת על הבר עם אבא שלך ולראות מלכות דראג? כן. אבל אין כמו אבא שלי שזורם עם השגעונות שלי, ואין כמו גילה וננסי שכמו בכל מקום של אייל שני, האוכל בה הוא פשוט הכי טעים בעיר. רק הפעם מעבר לחוויה הקולינרית, יש גם ערב מלא טראש וסטייל עם תוכנית אומנותית מנחמת לאללה. טיפ: לכו על הפפר סטייק והצ'יפס. מנה שאי אפשר לסרב לה.
לבונטין 8, תל אביב

3. שה שנטל

במרחק דקה מהדירה שלי יש קפה קטנטן שמרגישים בו כמו בפריז. שה שנטל הוא הקפה של שנטל מלאת השיק, אישה מבוגרת יפהפיה, מהקלאסיות שראיתי בחיי, שגדלה בפריז וכיום חיה כאן. שנטל היא תופעה בסגנון ONE WOMAN SHOW, מנהלת את הקפה, מכינה עם העובדות שלה את המאפים והסנדוויצים ויושבת ומפטפטת עם הלקוחות הקבועים. כשאני יושבת אצל שנטל, בין אם בפנים או בחוץ, אני תמיד לרגע שוכחת שאני בגן החשמל ומדמיינת שאני חלק מהסדרה אמילי בפריז רק עם פחות קיטש. בגט טוב (והוא טובבבבבבב) עם חמאה גאודה ועגבניה, סיגריה, פשוט מניפיק!
מקווה ישראל 3, תל אביב

4. Northern Star

לא תמיד מצליח לי, אבל אני ממש משתדלת, אם כבר לבזבז כסף במחירים של הארץ, לקנות אצל מעצבים ישראליים שמייצרים בארץ. אחד הברנדים הישראליים האהובים עלי ביותר הוא Northern Star. בחנות קטנה בבלי אפשר לפגוש את נדב, המעצב של המותג Northern Star, ולחזות בקולקציות צבעוניות עם פרינטים מיוחדים שנוצרים בעבודת יד, עם גזרות מוקפדות ועם אווירה מרימה שבה מהות הבגד היא לחגוג ולהתקשט, ולא להצניע ולצמצם. במשפחה שלי ארבע בנות – אמא, אחות גדולה, אחות קטנה ואני, וכל אחת מאיתנו שונה בטעם ובמבנה הגוף, ועדיין כשנגיע לאירוע משפחתי כנראה שארבעתנו נלבש Northern Star. כי אצל נדב ליטרלי יש מקום לכולן, גם בזמנים בהם תעשיית האופנה בדלנית ומבאסת. והכי חשוב, הבגדים באמת הכי סטייל אצלו. אין מה להגיד.
בזל 33, תל אביב

5. ניסו

בחודשים האחרונים, כשאני מביימת את "הדיבוק" בניסן נתיב, יוצא לי להעביר שעות בבית הקפה הצמוד למוסד – ה"ניסו". לניסו אין את האוכל הכי מיוחד או את הדרינקים הכי מרגשים, אבל יש למקום קסם מטורף. את מגיעה לשבת וחוזה במיקרוקוסמוס הזייתי! סטודנטים למשחק בהמוניהם מדברים על תיאטרון בלהט, אומנים ותיקים שיושבים לכתוב עם הלפטופ בשמחת חיים דלה יותר משל הסטודנטים, אנשים רנדומלים מהשכונה (שלראות את הפרצופים שלהם תמיד מזכיר לי שתיאטרון זה רק תיאטרון, ושלביים הצגה זה לא לערוך ניתוח לב פתוח), איש זקן שמנסה למכור אקדח מסאז ביתי וסיורי אוכל לחברות הייטק לא ברורות, שמגיעים לניסו כתחנה במסלול ה"יפואי קולינרי". התמהיל המיוחד הזה הוא הדבר שפשוט שואב את כל באי יפו לניסו. והקרבה הצמודה ל"ניסן נתיב" מאפשרת לי לשתות כוס יין בסבבה בסוף חזרה נפלאה, או לחלופין קשה מנשוא, כי אין ספק שיין הוא התשובה לשני המקרים.
נועם 5, יפו

מקום שנוא בעיר

רחוב דיזנגוף הוא אוסף של מחשבות מטרגרות עבורי. ממחשבות על דייטים איומים שיצאתי אליהם בגיל 20 והסכמתי בטיפשותי שיקרו בברים בדיזינגוף, עד מחשבות על פיגועים נוראיים. דיזינגוף הוא רחוב שלא אתקרב אליו אלא אם אין ברירה. הוא מייצג עבורי את התל אביביות שאני לא מוכנה לקחת בה חלק – הרדודה, הבאה לראות ולהראות, חסרת האופי המובחן, המשוכפלת. כל בתי הקפה בדיזינגוף זהים בעיני, כך גם חנויות הבגדים. יש ברחוב הזה ניחוח של תל אביביות לא מבית, מתאמצת, ריקה מתוכן. המקום היחיד שאני מוכנה להגיע אליו על אף שהוא בדיזנגוף זה "סיאם" (דיזנגוף 93), מקום של מסאז תאילנדי שהוא כל כך טוב ששוכחים שהוא בדיזינגוף ומרגישים לרגע בבנגקוק.

השאלון:

1.⁠ ⁠איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המבורגירלז בתיאטרון הבית. היצירה המטורללת של מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס, שהוא בעצם שעה הזייתית בה שתי פרפורמריות אדירות יושבות על מיטת המבורגר ענקית. ומשם? אין לי כל כך דרך לתאר מה קורה. זה פשוט טרלול מוחלט שעשוי בצורה כל כך וירטואוזית. זה טראש, זה פאן, זה טריפ הזייתי, זה מצחיק, זה כואב זה על בנות ועל חברות והכי חשוב, הכל עשוי פאקינג טוב! ממליצה ללכת עם חברה טובה, ופשוט להתמסר לכאוס. טיפ ממני: אם תבואו קצת רעבות ישמצב שהמופע יסגור לכן פינה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דליה רביקוביץ – שם ידעתי חמדה.ההצגה שלנו "הדיבוק", שתעלה ממש בימים אלו, הייתה אמורה לעלות ב-13.6. אבל אופס, ביקשת סיפוק ורווחה קיבלת הפצצות איראניות. ככה שבמקום לקצור את הפירות ישבתי בבית ופחדתי, על אמת. חזרתי למושיעה שלי בכל צרה דליה רביקוביץ, שהייתה אישה אייקונית מספיק כדי לכתוב את שיר הפרידה הטוב בעולם "חול אפסי", ובכל רגע שהלב דפק מהר מידי בפחד, פתחתי את הספרון ובחרתי להתחייב לשיר אחד, קצר, רק כדי לשכוח. ביכולת המטורפת של רביקוביץ לתאר את הכאב האנושי בצורה הכי זכה ופיוטית שאני מכירה, היא השכיחה לי פחדים של ריצה לממ"ד ושל אגירת שימורים והזכירה לי כאבים של הלב שרק רוצה מענה. דרך הספר הזה ניסיתי פחות להתבוסס בכאב הגדול של המדינה ויותר להתרפק על כאבי היומיום.

⁠לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חד משמעית לעמותת ער"ן. עמותה שאליה אפשר לפנות בטלפון/צ'אט ולקבל מענה נפשי לכל תרחיש. לצערי קיימת בחברה שלנו עדיין הסטיגמה שבקשת עזרה מצביעה על חולשה. אבל בעצם, מדובר בקו טלפוני/התכתבותי בו יושבים מתנדבים ומתנדבות שעברו הכשרה ומטרתם רק להקשיב, לחזק ולעזור לעשות סדר במחשבות. זה הוא אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי, אבל לפעמים כשהעולם מציף וצריך מענה מידי, הם מלאכים אמיתיים. יצא לי לשלוח אנשים רבים להעזר בעמותת ער"ן, ויש לי חלום גדול לעשות את ההכשרה שלהם ולהתנדב להיות זאת בצד השני של הקו.

⁠מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בהט קלצ'י. ממש ליד הים גרה השחקנית הטובה ביותר בתל אביב, ובאיזשהו קטע לא ברור של האנושות לא כולם מכירים אותה. בהט שיחקה בהצגה הראשונה שביימתי, כשהייתי פשירית בת 23 והיא כבר עם 30 שנות נסיון בתחום. אין לי מושג איך היא בכלל הסכימה, אבל היא הייתה עבורי השיעור הכי גדול בתיאטרון שקיבלתי אי פעם, ועל התפקיד קורע הלב ששיחקה אצלי זכתה אפילו בפרס "שחקנית השנה". יכול להיות שכבר ראיתם את בהט משחקת ופשוט לא ידעתם את שמה, אבל היא משחקת בכמעט כל הצגת פרינג' בעיר. בהט היא פשוט תו תקן להצגה שבה יש משחק טוב. בקיצור, לכו חפשו אותה משחקת ותודו לי אח"כ.

⁠מה יהיה?
וואלה לא יודעת. כל יום נראה כמו פרק בסדרה הזייתית. מקווה שהממשלה שלנו תעוף מהכסאות שלה כמה שיותר מהר כדי שנוכל לחזור לנשום ולהתחיל לשקם.

• העיר שלי
• תיאטרון
• מוזיאון העיר
• ניסן נתיב

>>מאיה קוסוברהיא מגישה ועורכת פודקאסטים בכירה בתאגיד הציבורי ("שיר אחד") וממייסדות חטיבת "כאן הסכתים" המעולה. בשבוע הבא היא תשתתף בפסטיבל "מילים טוות" שיתקיים במרכז תאו בהרצליה (21.6-17.6), פסטיבל שכולו מוקדש למילה המדוברת והכתובה במוזיקה, שירה, פרפורמנס, וידאו-ארט ומפגשים עם אמנים ואושיות תרבות ממגוון תחומים. קוסובר תערוך בפסטיבל סדרה מיוחדת בת שלושה מפגשים: עם קובי מידן במפגש נדיר ומסקרן, עם הזמר והיוצר עמיר לב לשיחה מרתקת שתחשוף את הקסם ביצירותיו, ועם הזמר דני בסן לשיחה מעמיקה על אחד מענקי המילים בפזמונאות הישראלית – יענקל'ה רוטבליט – יחד עם ביצועים של בסן לשירים שהפכו לקלאסיקות.כל הפרטים על הפסטיבל כאן.

>> נקודת המפגש של האנדרגראונד והבר הכי טוב // העיר של אלכס סספר
>> חורשה ללא שם וגינה מפעימה שסגורה לציבור // העיר של ניקו טין

1. סמטת עצמון 10

בפאתי כרם התימנים, צמוד לשוק הכרמל. שם היתה הדירה הראשונה שלנו יחד (של רתם בת הזוג שלי ושלי). 45 מ״ר, מטבחון, סלון, חדר שינה ותקרה גבוהה עם מנוף לאופניים שתלויים מלמעלה. כל הטוב הזה ב-2500 ש"ח.
וברקע הרדיו מנגן את המילים של רוטבליט בקולה של קורין אלאל ז״ל:
״ברחוב קטן הפונה הימה ריחות הנענע וקולות השוק…
״החלון קרוע חסר לו בורג, קוץ בצנצנת של חמאת אגוז.
על המדף שניים לאה גולדברג, אלתרמן וזך ועמוס עוז״
סמטת עצמון 10 תל אביב

2. שיח בוגונביליה ורוד-סגול

קצת מעל מאפיית מרגוזה ביפו היפה שבה אני מתגוררת עם משפחתי היום. הגענו לשם זוג צעיר והיום אנחנו אימהות לשלושה ילדים (חמסה עליהם, שיהיו בריאים ושמחים). הצמח הזה זורק אותי למילים של יהודה עמיחי בשיר "באהבתנו" – "שיח בוגונביליה, זמן הופך מקום". את הבוקר ב"מופע של טרומן" שבו אני חיה אני פותחת כמעט כל יום בקפה מרגוזה, מאפייה משפחתית שהדמויות החולפות בה מגיעות בזמנים קבועים ומספקות תחושה של יציבות ובית. גם הכריכים והמאפים מעולים ומדובר בבועה של קיום משותף, בשפות שונות וללא גזענות. מקום שהוא נס בישראל של 2025.
קפה מרגוזה, מרגוזה 24 יפו

3. המזרקה בכיכר ביאליק

יש לי זיכרון מתוק של הכלב שלנו נח, רץ בהתלהבות של גור, הרגליים ממשיכות את פעולת הריצה באוויר – כמו בסרט מצויר – והגוף שלו כבר רטוב כולו ממי המזרקה. הוא יצא והתנער, הרטיב אותנו ואת כל מי שעמדו שם ליד ולא יכלו שלא לצחוק. היום יושב שםמוזיאון העיר תל אביב. הוזמנתי להעביר בו הרצאה על "איך לספר סיפור?" וסדנה שבה יכתבו "סיפורים מימי מלחמה". הדברים שכתבו והקליטו המשתתפות והמשתתפים לא יוצאים לי מהראש ומהלב. סיפור על התאהבות בגיל השלישי, על אח שחוזר עם טראומה מעזה, על אחות שהייתה תצפיתנית, על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם, על טיפולי פריון, על ניתוח קיסרי, על החלום ליצור מוזיקה ועל תסמונת הלב השבור. יש מי שהלב שלו/שלה לא שבור עכשיו?
מוזיאון העיר תל אביב-יפו, ביאליק 27 תל אביב

4. שאפה ופועה

השאפה (קפה בר מסעדה) של שירי ושירה היא בעצם יתד בציר החיים שלי, כזו שלמולה אני חווה את הזמן החולף ואיננו חוזר. רקדתי שם בהופעת רחוב של שי צברי, שתיתי לשוכרה עם חברות, התרוצצתי אחרי ילדים שרק למדו ללכת בשבת בבוקר. וכשהמקום נקלע לקשיים כלכליים, בצל המלחמה, ערכנו שם (ניר גורלי ואני) מפגש מאזינות ומאזינים, מעין מופע של "שיר אחד" לייב. נדב הולנדר ניגן ודניאל סאן קריאף שרה.

בחדר העבודה של פועה אפשר למצוא את השקט, הכח וההשראה להתמודד עם הדף הריק ולמלא אותו במילים. כל כך הרבה פרקים של ״שיר אחד״ ערכתי כשאני יושבת מבוקר עד ערב בשלחן השני משמאל עם מקבוק, ריפר (תוכנת עריכה), אוזניות ואוכל טוב שמנחש אותי ומגיע כמעט מעצמו (יש שם מחשב להזמנה עצמית).
שאפה, נחמן 2 יפו // פועה, רבי יוחנן 6, יפו

5. הים

אני חיפאית במקור וגדלתי בין הכרמל לים, כחול וירוק. חוף העלייה ביפו הוא החוף שנהגנו ללכת אליו עד שמצאנו חוף מוצלח ומקסים יותר בבת ים. לוקח לי זמן להשיל מעלי את החורף ולהתמסר לבגד הים, לחול ולמלח אבל כשזה קורה, כמעט כל אחה"צ קייצי מסתיים בשקיעה מול הגלים ובדרך הביתה, כשהחלון פתוח והרוח נכנסת, יש תחושה עמוקה של חיות.

ויש עוד כל כך הרבה מקומות שאני אוהבת! הסינמטק – דוקאביב הוא החג האהוב על חברתי הטובה ועלי. והמספרה הקטנה של ניר רובין ברחוב בלפור. ניר הוא בעצם פסיכולוג, נזיר בודהיסטי וגם ספר.

מקום לא אהוב בעיר:

פעם חיכיתי שעות בחדר המתנה לשירות מחברה סלולרית. הוצאתי מהתיק את "הספר החדש של אורלי קסטל בלום" (שנקרא כך), פתחתי וקראתי את הסיפור "המקום הכי מכוער בישראל" – ובאופן קוסמי ממש גיליתי שהסיפור נכתב על המקום הפיזי שבו אני נמצאת באותו הרגע. איזור התעשייה שבין בני ברק לרמת גן. לא רחוק מקניון איילון (לא נורא שהוא קצת מחוץ לעיר).

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מוות קטן" של מיטל רז בתיאטרון הבית, וירטואוזיות של סטוריטלינג ושתי ידיים רוקדות על שלחן ירוק. (דרמטורגית: יעל בייגון ציטרון). ויש מופעים שאני מחכה להם/ן מאוד ואראה ממש בקרוב : "נשות טרויה" של חנוך לוין בבימויה של דנה מודן, מופע בשם Take care בפסטיבל ישראל ו"30 שנה לגעגועי לקיסינג׳ר" של אתגר קרת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "בואי אמא" שמושר על ידי אמהות לבושות לבן (משמרת 101). הקולות של נשים שרות במאבקן השקט למול זוועות המלחמה. ערכתי פרק ב"שיר אחד" שמביא את הסיפור המפותל שמאחורי השיר הזה. סיפור שמתחיל עם לאה נאור בקיבוץ נחל עוז ובמובן מסוים גם מסתיים שם.
קולן של נשים בימי המלחמה מזכיר לי את המחזה ״ליזיסטרטה״ ומפיח בי תקווה לימים אחרים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. משום שיש א.נשים שהבית שלהם/ן הוא גיהינום כל השנה (שנים) ולא רק בזמן מלחמה. לארגונים ועמותות שמסייעים לילדים ונוער חסרי עורף משפחתי. uלאלו אשר פועלים למען שוויון, צדק ושלום.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבן הבכור שלנו חזר לא מזמן מבית הספר וסיפר על חג מתן תורה ועל עשרת הדיברות, מבלי משים הוא המציא דיבר חדש: "אל תתעלם". אני רוצה להרים לכל התל אביבים והתל אביביות (ולכל בני האדם) שלא מתעלמים. האנשים והנשים שיוצאים ויוצאות להפגין בכל דרך אפשרית, אלו ששרות, אלה שמחזיקים תמונות, שזועקות במגפון, שיוצרות שלטים יצירתיים, לכל מי שלא מסיט/ה את המבט, לכל מי שמאמין/ה באדם, בחיים כערך.

מה יהיה?
השאלה שאמא שלי שאלה אותי הכי הרבה פעמים בחיים ומעולם לא היתה לי תשובה. זאת כבר הפכה לבדיחה אצלנו במשפחה, אמא שלי שואלת פעמיים ברצף ״מה יהיה? מה יהיה?״; לא מזמן נפגשתי על במה עם מוקי צור בן ה-87, הוא אמר שההבדל בין תקווה לאשליה טמון בכך שאשליה מגיעה עם סימן קריאה ובתקווה קיים תמיד סימן השאלה. אני רוצה להישאר עם סימן השאלה הזה.

• העיר שלי
• פודקאסטים
• חוף העלייה
• פועה
• שאפה בר
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• מרגוזה
• כרם התימנים

מזל טוב תל אביב, נולדו לך שתי עוגות. אחרי שחפרנו לכם במשך שבועות על תחרות "עוגת העיר" ויום ההולדת ה-116 של תל אביב, נערכו החגיגות במוזיאון העיר בסופ"ש האחרון בחסות עיריית תל אביב-יפו ובמסגרתן נבחרו גם העוגות המנצחות שמייצגות במהותן ובטעמן את עירנו. והטעם, כך מתברר הוא תפוז.

>> כולנו ברלינאים: זאת התאומה החדשה של תל אביב, תכירו
>> הא לחמא טעימא: בתי מאפה בתל אביב שפתוחים כרגיל בפסח

כזכור, שש עוגות מתוך עשרות רבות עלו לגמר הגדול (שלוש ממסלול הקונדיטוריה המקצועית ושלוש ממסלול אפייה ביתית) ושתיים, אחת מכל מסלול, נבחרו בסופו של תהליך כעוגות התל אביביות ביותר. אתם תוכלו לטעום אותן בעמיתה כיכר ביאליק שבכניסה למוזיאון העיר כבר בימים הקרובים, שכן כחלק מהפרס אופים שם גרסאות של העוגות המנצחות לקהל הרחב.

והזוכים? ובכן: במסלול המקצועי זכתה הקונדיטורית איה ראדי, שאפתה עוגת יפו-תל אביב יפהפיה המיטיבה לשלב את המסורת העתיקה של יפו עם המודרנה של תל אביב, יצירה ארכיטקטונית מרובת שכבות על בסיס עוגת תפוז בחושה, שכבת פייטה שוקולד לבן וקוקוס קלוי ושכבת פיננסייר עם קליפת תפוז ומי זהר. את המתכון הלא פשוט שלה,אם תרצו לאתגר את עצמכם, תוכלו למצוא כאן.במסלול האפייה הביתי לקח את כל הקופה יובל אברמי, על בסבוסת תפוזים עם שנטיי יוגורט ופריחת הדרים, עוגה יפהפיה כשלעצמה שאתם בהחלט יכולים לנסות להכין בעצמכם בביתאם מילים כמו "שנטיי יוגורט" לא מבהילות אתכם.

על הזוכות הכריז סגן ראש העיר חובב העוגות אסף זמיר, וההתרגשות הייתה רבה. ראדי, שלמדה קונדיטוריה בפריז והשתתפה בתחרות כשהיא בצום הרמדאן, סיפרה ש"מרגע ששמעתי על התחרות אמרתי למשפחה שלי שזה שלי. שאני חייבת לזכות. התחרות הייתה ברמדאן והייתי צריכה לנסוע לסעודיה ועדיין הספקתי להשאיר את העוגה לצוות השיפוט וישר לטוס. לא הצלחתי להישאר רגועה עד שהודיעו לי שעליתי לגמר, פשוט הייתה לי תחושה שאני יכולה לנצח בזה. אני כל כך מחוברת ליפו שגם גדלתי בה ורציתי לתת לה ביטוי בעוגה, וזה שהרעיון שלי הצליח לעבור לקהל – זו באמת תחושת גאווה אמיתית. הלב היה על 300".

גם הזוכה יובל אברמי מספר על התרגשות גדולה שלא ציפה לה: "שמעתי על התחרות יחסית במקרה, מישהו בעבודה סיפר לי עליה נכנסתי ללינק וראיתי שיש כמה ימים להגיש", הוא משחזר. "ניסיתי לחשוב מה תל אביב בעיניי, והבנתי שלמרות שהעיר ידועה באורבניות שלה, החלקים שאני אוהב בה הם אלה שהעיר מתחברת בהם לטבע פתאום. אני נורא אוהב לעצור בפינות של עצי הדרים בעת הפריחה, שעכשיו היא בשיא דרך אגב. אני ממש משנה את המסלול אופניים כי אני אוהב את הריח בבוקר, יש בו משהו באמת יוצא דופן שגורם לי לעצור רגע, לשאוף ולנשום".

ובגלל זה העוגה.
"חשבתי על הריח הזה ואיך אפשר לתרגם אותו לעוגה, וחשבתי על עוגות שהן אייקוניות בתל אביב ושאני אוהב וככה נולדה העוגה. בסבוסה שקורצת לעוגה האלמותית של סנטה קתרינה וגם ללחמניות חלב ופריחת הדרים בפוק קפה, טעם וריח שהוא תל אביבי בעיניי".

אז איך זה לנצח בבייק-אוף כזה?
"מאוד מאוד משמח, חלק מהפרס הוא קורס קונדיטוריה אז אני מאוד מחכה לזה, כיף לקבל ואלידציה שאני לא סתם חובבן. חוץ מזה, סופסוף קיבלתי הכרה רשמית מתל אביב. בתור ירושלמי שמרגיש לרגעים קצת זר פה, העיר קיבלה אותי רשמית. קיבלתי פרס מתל אביב".

• אוכלים שותים
• עוגת העיר
• עוגות
• מוזיאון העיר
• עמיתה