שומעים את הזמזום הרחוק הזה? אל תיבהלו, זה בסף הכל קצת דיסטורשן שמגיע כל הדרך מאזור גן העיר, ומבשר על בואו של הפסטיבל הכי רועש במרכז העיר: פסטיבל "המגבר", שחוזר זו הפעם החמישית למרכז ענב לתרבות, יתקיים כמדי שנה בחודש פברואר הקרוב (10-14.2), ויספק לשורדי הרוק הישראלי בית למשך 5 ימים, עם 11 הופעות מיוחדות שנתפרו במיוחד עבור הפסטיבל. גיבורי גיטרה, נא להתאסף.
>>מסם הרדמה לקאלט לאומי: המהפכה התרבותית של "שם טוב האבי"

הפסטיבל הוא יוזמה משותפת של מרכז ענב לתרבות והמון ווליום, חברת הבוקינג המייצגת את האמנים המובילים ברוק הישראלי, וזה ניכר בליינאפ המפואר, לרבות במופע המרכזי שיפתח את הפסטיבל ויציין 35 שנים למותו של יוסי אלפנט עם ליינאפ מפחיד הכולל את ברי חסרוף, יהלי סובול, מאור כהן, נינט טייב, נעם רותם, ערן צור, קיקי מלניקי, אור אדרי, אבי בללי ועוד, בהפקה מוזיקלית של להקת קורדרוי.

מעבר לכך, לא מעט הופעות יחגגו ציוני זמן משמעותיים בתולדות הרוק המקומי: להקת פונץ יחגגו 35 שנים לאלבום הבכורה במופע בלעדי לפסטיבל, עם אורח מאותה התקופה – חמי רודנר, בעוד שבוא לבר, הרכב הפאנק-רוק החיפאי, יחגוג 20 שנות רעש, זיעה ומהפיכות קטנות, שיופיעו עם הרכב סופר-גרופ רועם שמורכב מחברים מלהקות האחים צברי, Kids Insane, Antigona Rex ועוד. יובל מנדלסון יציין עשור לצאת הפרויקט "שירים לבלה" עם אורחים כמו גורי אלפי, אסף ליברמן ודנה מודן, וגם בלה מנדלסון עצמה, בעוד שלהקת ג'נגו תחזור לשנות ה-90 עם מופע שמתמקד בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, והמופע "המכשפה השלישית" של יעל כהן יפיח חיים במוזיקה של המכשפות.

בגזרת הדור שלא הכיר את הניינטיז תמצאו הופעה של גיאגיא שיארח את קיקי מלניקי וקייסקינדר, ואת אור אדרי שתארח את אולי דנון וג'וני שועלי, אבל אין ספק שהשנה הוותיקים תופסים יותר את הבמה כי גם דנה ברגר תופיע ותארח את תומר ישעיהו, מני בגר יציין ארבעים שנות רוקנ'רול עם אירוח של סי היימן וההרכב המשותף של ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב "טריפולי" יתאחדו גם הם על הבמה, בהופעה ראשונה מזה 4 שנים. בין ההופעות הקהל יהנה מתקלוטים של שדרני רדיו הקצה, ואם אתם ממש רוצים, אפשר גם לרכוש כרטיס משולם לצמד הופעות שיתקיימו באותו הערב. מי ייתן ואלי הרוק יהיו אדיבים אליכם.
לכל הפרטים ורכישת כרטיסים להופעות

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פסטיבל
• רוקנ'רול

פורסם במקור ב-25.10.25
עד רגע לפני שבעה באוקטובר, הפופ הישראלי – סוגה שאף פעם לא קיבלה כאן הערכה אמיתית – זכה לעדנה. זה התחיל בסטטיק ובן אל תבורי, שפרצו את השערים ושינו משהו בסאונד המקומי. אחריהם, הגיעו מרגי, נועה קירל, אנה זק ושחר טבוך – כולם הצליחו להביא משהו יותר קל דעת לאוזניים שלנו, להשתחרר מהרוקנרול ששלט בגלי האתר ולהביא משהו משוחרר יותר, מערבי יותר, פופ פשוט וקליל.

האסון והמחדל הרגו את הוייב הזה, אבל עכשיו יש סימני התעוררות מחודשים: רוברטו בן שושן החליט להקים להקת בנות חדשה, בשם "איי באטרפליי" – שסיפורה יתועד בסדרה חדשה שעולה בקרוב ב"הוט". ארבע בנות שצוותו להן יחדיו על ידי מפיק שבונה להקה יש מאין. כמה זה יצליח? ובכן, אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה כי הוא קרה הרבה פעמים בהיסטוריה המוזיקלית שלנו. אז אפשר לנחש.

בישראל יש שני סוגים של להקות (בהכללה גסה): האחד הוא להקות שקמו באופן אורגני. כלומר – חברים שהכירו אחד את השני בדרכים שונות והחליטו לצאת לדרך משותפת. מ"כוורת" שנולדה בלהקת הנח"ל, "שב"ק ס" שהתחילו כחבורת ילדים ביבנה, "משינה" שנולדה מהחברות בין יובל בנאי ושלומי ברכה או "תיסלם" שגדלה בין חברותם של דני בסן ויזהר אשדות ועוד ועוד. אבל לא עליהם באנו לדבר, אלא על הסוג השני.

והסוג השני, בוא נקרא להן "להקות רעיון" – להקות שבאות מלשון "ליהוק". מקרים שבהם מפיק רב השפעה מחליט שזה הזמן לנסות ולהדליק מחדש את הרעיון של להקת בנים/בנות/הכל ביחד – שתצית מחדש את הקהל, תכבוש את הנוער ותמכור סולד-אאוטים ביד אליהו. הבסיס – לצוות יחד אנשים שלא הכירו קודם, כדי לייצר משהו חדש ופופי. ואיכשהו, למרות ההתפתחויות הרבות במוזיקה הישראלית, הרעיון הזה חוזר על עצמו ונכשל שוב ושוב, בגלים שונים ובעטיפות אחרות.

החלוצים: מ"שוקולד מנטה מסטיק" עד "הכל עובר חביבי"

המקרה המתועד הראשון של להקת פופ ישראלית מהונדסת כזאת מתרחש ב-1972. כמו "כוורת", שתקום שנה לאחר מכן, גם היא מתחילה מהמקום שבו הבידור העברי נולד בשנים האלה – הלהקות הצבאיות. ירדנה ארזי, רותי הולצמן ותמי עזריה (שתוחלף בהמשך בידי לאה לופטין) שירתו בלהקת הנח"ל ואחרי שחרורן, כפי שקרה להרבה כשרונות, הן הוחתמו על ידי מפיק העל של התקופה, אברהם דשא (פשנל). באותה שנה ממש הופיעה הלהקה תחת הכותרת "שלישיית שוקולד מנטה מסטיק" וסיימה במקום השני בפסטיבל שירי הילדים עם "אברה קדברה". ארבע שנים לאחר מכן, הן נשלחו לייצג את ישראל באירוויזיון עם "אמור שלום", שסיים במקום שישי בהאג.

אחרי שש שנים של הצלחה לא קטנה (עם להיטים כמו "זה טוב זה טוב", "נח" עם מתי כספי וכמובן – "מי המנטה? מי המסטיק? מי השוקולד?"), ירדנה ארזי החליטה שהיא פורשת מהלהקה ועוברת לקריירה עצמאית, מה שגרם מעשית לפירוק הלהקה. היו ניסיונות לאחד אותה מחדש, אפילו עפרה חזה ז"ל גויסה לעניין לזמן קצר, אבל זה לא צלח באמת. מתוך הצורך הזה, נולדה הלהקה הבאה בתור: המפיק אבשלום רובין החליט למלא את הוואקום שהותירה "שוקולד מנטה מסטיק", והקים את "סקסטה" שפרצה לתודעה עם להיטים כמו "נולדתי לשלום", "סינדרלה" (שסיים במקום השני בקדם אירוויזיון 1981) ו"אני עושה לי מנגינות".

בין לבין, קיבלנו גם את תופעת "הכל עובר חביבי", שבשנת 1975 נוסדה במסגרת מופע משירי שנות החמישים של המפיק אמנון ברנזון (ובבימויו של צדי צרפתי). שם התאחדה סולנית להקת פיקוד מרכז, שלומית אהרון, עם שלישיית "אף אוזן גרון" (שהיתה חלק מ"ליל חניה" האגדי). הלהקה פעלה במשך לא פחות מ-27 שנים, כולל הופעה באירוויזיון 1981 עם "הלילה", ושירים כמו "החגיגה נגמרת" ו"על מדרגות הרבנות". כש"הכל עובר חביבי" סירבו (מסיבות שונות) לבצע את השיר "הללויה" – נולדה להקה מהונדסת נוספת, "חלב ודבש", שהוקמה על בסיס אותו רעיון של רביעייה (סולנית אחת ושלושה גברים) לפני האירוויזיון שהתקיים בישראל ב-1979. התוצאה היא שיר בלתי נשכח, זכייה שנייה ברציפות והצלחה גדולה בישראל וגם בעולם.

אז ככה זה התחיל: יוזמות של מפיקים (רובין, פשנל, ברנזון) שזרמו בעיקר עם המוזיקה הישראלית של התקופה. מה שנוצר, נוצר מכאן, מהלהקות הצבאיות, מהקלאסיקות העבריות, מבמות הבידור הישראליות הקיימות. ההמשך כבר יושפע הרבה יותר ממה שקורה מחו"ל.

הלהיטים: מ"מנגו" ועד "היי פייב"

באמצע שנות השמונים המוזיקה הישראלית החלה להיפתח יותר לעולם, וגל חדש של להקות פופ מהונדסות הגיע לפרקו. בשנת 1988 מחליטים מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון" רוני בראון והמפיק שלמה שיין להקים שלישיית בנות נוסח להקת "בננהרמה" שהצליחה מאוד בבריטניה באותם ימים. מהבננה שלהם נולדה ה"מנגו" שלנו. צדי צרפתי חוזר, הפעם בתור מנהל אמנותי, ומחבר בין יסמין גמליאל, מיכל צפיר ומירי נבו. בסוף 1988 "מנגו" מוציאה סינגל כפול הכולל שני שירים – "גרה בשינקין" (שכתב יאיר לפיד) ו"מתחילה מהתחלה" שיצרה חוה אלברשטיין. שניהם הופכים ללהיטי ענק.

בקדם אירוויזיון 1989 "מנגו" מתחרה עם השיר "ידידיי" ומפסידה לגילי, גלית ו"דרך המלך". העסק לא מחזיק (או שמאמסתבך והולך), וב-1990 הלהקה מתפרקת. בשביל הקייס סטאדי הבא בתור, נצטרך לחכות ארבע שנים – ל-1994, אז המפיקים יאיר שדה וגרי ולדובסקי מחליטים להקים את "ללדין", שוב שלישיית בנות, שמוציאה להיט אחד ענק ושמו "יעקב" שמתנגן עד היום ברדיו. "ללדין" עשתה עוד כמה הופעות מעניינות, כולל בסרט "סטריפטיז" של דמי מור וגם כקולות רקע בלהיט "להתראות נעורים שלום אהבה" של משינה, אבל גם זה לא ממש עבד – כמו גם להקת "בנות יעקב" שהוקמה כיורשת החוקית שלה ונעלמה כלעומת שבאה.

וכאן, אנחנו מגיעים לרגע בזמן שבו זה עבד, וממש עבד, ואולי בפעם היחידה שבה זה עבד. בשנות התשעים צמחה בארצות הברית תופעת פופ מפלצתית: להקות בנים. חמישה גברים צעירים מסוקסים ששרים לחנים קליטים, יודעים גם לזוז על הבמה ומושכים הערצה גדולה ומצווחת בקרב נערות צעירות. "בקסטריט בויז" ו"אן סינק" החלו לפעול בשנים האלה בארה"ב, ובארץ – כמו במקרה של "מנגו" – חיפשו את התשובה הישראלית. וכך חברת "הד ארצי" מחליטה להקים את "פרויקט חמש", בפיקודו של המפיק המוזיקלי וחבר להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שי להב.

כך נולדה "היי פייב" – להקת הפופ הישראלית הטהורה והמצליחה ביותר בפורמט הזה. בשנת 1997 יצאו מייקל הרפז, אייל שחר, עידן יסקין, אייל דסאו ואמיר פיי גוטמן לאור והצליחו בצורה מטאורית, עם הופעות ענק בכל הארץ, שירים שכבשו את הרדיו (מ"אני" ועד "יום מעונן") ואלבום זהב (20 אלף עותקים) – להקת בנים כמו שלהקת בנים צריכה להיראות. מעריצות צורחות, כוכבות אמיתית שעד אז ואולי גם מאז לא ידענו. זה נמשך ארבע שנים מדהימות, כולל אחרי העזיבה של הרפז ב-1999, עד הפירוק הסופי בשנת 2000. מכאן, זה יילך וידעך.

הסוף? ישראל אינה מאמינה בפורמט

כל היוזמות שבאו לאחר מכן להחיות את פורמט להקת הבנים/בנות – אמנים יפים, שיודעים גם לרקוד וזוכים להערצת המונים – לא התקרבו אפילו לשחזר את ההצלחה המטורפת של "היי פייב". להקת "חמסה" הוציאה להיט אחד ענק בשם "אתה חייב למות עליי", אבל די נעלמה אחריו. להקות כמו "גיים בויז" ו"דיימונדז" הוקמו, ואפילו מדי פעם ייצרו כמה שירים שעבדו בפלייליסטים, אבל לא הצליחו לייצר הצלחה משמעותית לאורך זמן.

למה זה לא עבד? "היי פייב", בסופו של דבר, היתה אירוע נקודתי, מצב שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה. חבורת בנים מוכשרת ויפת תואר, מפיקים ומיטב הכותבים שגויסו למשימה, וגם הקהל הישראלי שחיפש משהו חדש וכיפי. אלה גם היו שנים מאוד אופטימיות בישראל, אבל כמה חודשים אחרי פירוק הלהקה פרצה האינתיפאדה השנייה. במקביל, גם הבוי-בנדז החדשים שניסו להנדס בארה"ב פחות עבדו, הקהל הפך ציני ומחודד יותר, והחל לסלוד מהפופ המתועש. תוסיפו לזה את העובדה שהרדיו המקומי שלנו היה פחות פתוח לפופ, בטח כשיש פיגוע, ותקבלו את העובדה שלהקות מהונדסות הן כבר לא ממש סחורה.

האם "איי באטרפליי" תצליח? רוברטו בן שושן כבר ידע לייצר אמנים שהתפוצצו על הבמות המרכזיות, אבל גם בגיבוי סדרת טלוויזיה זה לא יהיה קל. האוזן הישראלית פחות סבלנית ללהקות שנוצרות יש מאין. גם באופן כללי, זאת לא תקופה של להקות חדשות, והפלייליסט מלא בעיקר בזמרים וזמרות בודדים, לרוב גם כאלה שכותבים את שיריהם. נדמה שהרצון הברור של הקהל הוא ביצירה אותנטית.ההיסטוריה של "להקות הרעיון" אמנם מכילה כמה הבלחות של הצלחה מטאורית – אבל בסוף זה לא באמת עובד לנו ולא הופך לכוח תרבותי אמיתי. מקסימום וואן היט וונדר.

האם אפשר לעשות פופ בעברית? ברור שכן, כבר ראינו את זה קורה. אבל בפורמטים אחרים. הישראלים מעדיפים גם את הפופ שלהם מיוצרים אישיים או סולנים מבצעים, ולא מלהקות מהניילונים. המעריצות של "היי פייב" התבגרו והדור החדש כבר מוצא את המוזיקה שלו בטיקטוק ולא מחכה למפיקים ממולחים. ישראל בטח לא מחכה ללהקת בנות חדשה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פופ ישראלי
• היי פייב

שבועיים לפני סוף השנה האזרחית, שנת 2025 הלוא היא שנת הפה השביעית לשמה, ואפשר להיות רגועים – האלבום החדש של להקת "הפה והטלפיים" יצא לאוויר העולם, והקוד נשמר לעוד שנה. להקת הקאלט של אהד פישוף, אסף גברון ורם אוריון הוקמה ב-1988 והוציאה את אלבומה הראשון שנה לאחר מכן, עם כלי נגינה בסיסיים וילדותיים, הומור תואם וקוד נוקשה שמגדיר את יצירת הלהקה לפי כללים קבועים.

במסגרת הקוד, שנקבע עם הקמת הלהקה כדרך לשמור על שרידותה, האלבום החדש יוצא 6 שנים אחרי האלבום הקודם, וגם לו יש כותרת גאוגרפית ("חופי קרשלטון", שמתייחס לחוף שכונה בדרום לונדון). גם בו יש שיר קצרצר עם מעט מילים והרבה נגינה ("אנשים טובים"), שיר הנושא את שם האלבום הקודם ("קו המשווה"), שיר עם מוטיב סופני ("כאן סיפורנו תם"), שיר בו הוזמנו חברים להתארח ("The Soul Of The World", שנכתב ע"י הפזמונאי הבינלאומי המצליח בילי סטיינברג) וגרסת כיסוי מחופפת בטייק אחד לקלאסיקה ישראלית פטריוטית ("הימים האחרים"). וגם הפעם עטיפת האלבום היא תמונתו של אסף גברון בכובע ומשקפיים, והפעם בצבע כתום – אם כי איש המוזיקה חד עין תומר קריבציין בטוויטרכי תמונת העטיפה הפעם היא לא אותה אחת בה השתמשו עד כה (לזה הגיב גברון "לא מדויק").

את האלבום החדש, וההערכה הכללית ללהקה, יציינו במופע מיוחד שיתקיים בהשקה מיוחדת שתתקיים במרכז פליציה לאומנות הצליל ב-8.1, במה שמוגדר כשילוב בין אירוע השקה, מופע מחווה וסשן האזנה לאלבום במפגש עם חברי ההרכב. במופע המחווה ישתתפו אמני אינדי שונים שגדלו על המוזיקה והרוח של הפה – המסך הלבן, ניקו טין, פלג, רייסקינדר וצוף/זוהר/ענבל. ומכיוון שהפעם הבאה שיצא אלבום של הפה והטלפיים זה שנת 2031, לא כדאי לכם לפספס את החוויה. תהיה זו שנת פה מוצלחת על כולם, ושנראה את הימים האחרים.
השקת האלבום "חופי קרשלטון", 1.8, בית פליציה (ביאליק 26, תל אביב).לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• הפה והטלפיים
• אהד פישוף
• רם אוריון
• אסף גברון

>>טל סודאי (כדאי שתעקבו) הוא גיטריסט וזמר-יוצר שעשה את המעבר לקידמת הבמה. השירים מ-EP הבכורה שלו, "כישלון בזיהוי פנים", זכו להשמעות רבות ברדיו. שיריו מכילים טקסטים בועטים, חשופים וכנים בצורה יוצאת דופן, המספרים על התמודדותו עם מחלת האנורקסיה, בגינה היה מאושפז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. סודאי יופיע יחד עם להקת הבדלאקס (26.12 12:30) במרכז ענב לתרבות, במסגרת פסטיבל בכורות תל אביביות (24-30.12) הנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.כל הפרטים על הפסטיבל כאן

>> סאונד זירו: לעוף על הביט של המוזיאון בלילה הראשון של השנה
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יקום מקביל

כמה סטיגמות יש על אנורקסיה. נתחיל מזאת שאומרת שזה קורה כדי "להיראות הכי כוסית באינסטגרם". נמשיך ב"אנורקסים מקיאים", או "אוכלים תפוח ביום". נוסיף גם את "זו מחלה רק של חילונים שמקדשים את תרבות הגוף", וכמובן את הקלאסיקה "זו מחלה רק של נשים, או גייז".
עד סוף הטור אני מבטיח לנפץ לכם את כולן.

אז איך אני, גבר, סטרייט, מרים משקולות, אוכל סטייקים בבוקר, גבינות שמנות ופנקייקי חלבון בצהריים, שונא להקיא ונמנע מזה – מוצא את עצמי מאושפז במחלקה להפרעות אכילה?

כדאי להתחיל מהעיקר: אף אחד לא הורג את עצמו רק בשביל להיות חתיך. זה אולי מתחיל מדיאטה תמימה, רצון להוריד כמה קילוגרמים, אבל אנורקסיה ממושכת היא קודם כל מחלה בראש. ובמקרים רבים היא יושבת על משהו הרבה יותר עמוק ומורכב.אצלי זה התחיל עת השתחררתי מהשירות הצבאי ורציתי להשיל כמה קילוגרמים עודפים שצברתי. בהתחלה זה היה בריא. ספורט, תזונה, כושר. אבל לאט לאט זה התדרדר. מצאתי את עצמי משוטט בפורומי פיתוח גוף, מסתובב עם משקל כיס לכל מקום, שוקל כל מאכל שנכנס לפה, מפסיד מפגשים חברתיים בשביל עוד אימון.

הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם

ידעתי לחשב בראש בדיוק את הערך הקלורי של כל מאכל.כמובן שלא היה דבר כזה "להיות חולה" ולהפסיד אימון וכמובן שנמנעתי מלאכול במסעדות ובכלל – אוכל שאנשים אחרים הכינו. משמעת סובייטית. מעקב אובססיבי. אשליה של שליטה.הבעיה הייתה שכשכבר הגעתי ל"גוף החלומות" שלי והרופא החמיא לי על "קווי מתאר של דוגמן שרירים" – לא הצלחתי לעצור. הרגשתי שאני חייב עוד. בור בלי תחתית.

הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם. הכאוס של חלומות שלא מתממשים, של לב שבור, של מלחמות וטילים מעל הראש, מבצע צוק איתן, חברים בתופת.על כל אלו אני לא יכול לשלוט, אז לפחות אשלוט על זה שתצא לי הקוביה השמינית. אז זהו שלא. לא לאורך זמן.

הגוף לא טיפש, אתה יכול לרמות אותו לתקופה, אבל תהליכים קיצוניים כאלה שנעשים בצורה בלתי מבוקרת ושפויה, צורה שלא ניתן להפוך לאורך חיים בר קיימא לאורך זמן – סופם להיכשל.ובנקודה שבה הגעתי לקצה ראיתי שאני עדיין שונא את עצמי, עדיין בדיכאון, ואפילו דיכאון יותר גדול – כי למוח כבר אין אנרגיה זמינה לחשוב בבהירות. בנקודה הזאת גם האנרגיה והחשק המיני ירדו לאפס, הפסקתי לנגן, הפסקתי לכתוב, הפסקתי לעשות את כל מה שאני אוהב והרחקתי ממני את האנשים הכי קרובים אלי.

אחר כך התחילו הבולמוסים, אובדן שליטה מוחלט ואכילה בלתי פוסקת בלילות.עד שבאיזשהו לילה, כשהבנתי שאני בסכנת חיים, ארזתי תיק והלכתי לאשפז את עצמי במחלקה להפרעות אכילה(סתם, זה לא היה כזה רומנטי ודרמטי כמו בסרטים. במציאות – חיכיתי חודשים ארוכים בתור עד שתתפנה מיטה וגלגלי הבירוקרטיה הישראלים יניעו).

שלושה חודשים הייתי שם. השגחות 24 שעות, טיפולים אינטנסיביים, סיטואציות ביזאריות. בתוך זה התחלתי לכתוב שירים. החוויות המטורפות של האשפוז, של הגוף שחוזר לאט לעצמו, של המחשבות שמנסות להשתקם, נכנסו למילים. אנקדוטות קטנות של חיים שחיפשו לצוף.אני לא אגיד ש"השירים הצילו אותי", אבל הם לגמרי נתנו לי דרך לנשום. והיום, כשאנשים ששומעים אותם מספרים לי שהם עוזרים להם להתמודד, או שהם היו חלק מתהליך ההחלמה שלהם, זה עדיין לא נתפס לי. זה משהו שאפילו טיפול לפעמים לא מצליח לעשות.

לקראת סיום, יש עוד סטיגמה ששכחתי לנפץ: שאנורקסיה קורית רק בחברה החילונית. לאחרונה, קיבלתי הודעה מנערה דתייה בת 18, נקרא לה מ’.היא סיפרה שסובלת מהקנטות של בני המשפחה על המשקל שלה. מ' בטוחה שהיא שמנה, מקיאה כמעט מדי יום, נמנעת מרוב המאכלים, סובלת מסחורחורות והתעלפויות כמה פעמים בשבוע, בדיקות דם ירודות. אבל בגלל שה־BMI שלה לא ירד מתחת לקו מסוים, הרופא מסרב לאבחן לה "אנורקסיה".

לאחרונה מ' החלה תהליך חיובי, של אכילה מסודרת ולקראת יום כיפור, ביקשה מהרב שלה אישור לא לצום על מנת לא "לא לחזור אחורה" בתהליך. הרב סירב כי "אין אישור מרופא".נדהמתי מהבורות, הרי זה בדיוק כמו ללכת לנרקומן שנגמל מסמים ולהגיד לו "קח רק שאכטה אחת". זה יכול להחזיר אותה שנים אחורה. לסיפור הזה ספציפית היה סוף טוב: ביקשתי מהעוקבים שלי ברשתות שיפנו אותי לרב יותר שפוי ורחמן שאסר עליה לצום, ואף שוחח איתה ונימק היטב מדוע ועשה מעשה גדול.

אבל אני מכיר כל כך הרבה יותר בנות שהסוף שלהן לא היה טוב.בדיוק בשביל זה, ב-26.12 ב12:00 במרכז ענב, אני מקדיש חלק מההופעה שלי בפסטיבל בכורות לנושא החשוב הזה ועולה כדי לשיר ולהגיד את הדברים בקול רם – כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא עובר את זה לבד. ניפגש כולנו מכל הספקטרומים להופעה חשמלית מרגשת, שירים חדשים סביב הנושא שטרם יצאו וכמובן אלו שכבר זמינים להאזנה ברשתות. נצחק, נתרגש אבל בעיקר נחגוג את החיים ואת המוזיקה, כי אחרי שנים של מאבק, של רצון להיעלם, הגוף כבר לא אויב שלי והבמה היא לא מקום לברוח אליו – היא המקום שבו אני סוף סוף מרשה לעצמי להיות.

• יוצרים כותבים
• מרכז ענב
• מוזיקה ישראלית
• הפרעות אכילה
• טור אישי

שנה עברה מאזמותה של קורין אלאל ז"ל. אחת היוצרות המרגשות והייחודיות שיצאו מכאן, מי שלאורך כל חייה לא הפסיקה לשבור תקרות זכוכית, מי שהשפיעה על המוזיקה הישראלית כמו שמעטים הצליחו – נפרדה מהעולם בגיל 69 בלבד, אחרי התמודדות קשה עם מחלת הסרטן. אלאל הותירה אחריה משפחה, אבל גם מורשת מוזיקלית מרהיבה, שעכשיו מקבלת את הפרחים שלה בסדרה דוקומנטרית חדשה.
>>שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

"קורין אלאל: סיבוב פרידה" קוראים לסדרה הדוקומנטרית בת שלושה פרקים, שעלתה השבוע ב-yes ומלווה את אלאל בשלל תחנות חייה – מהילדות בטוניס, דרך המסלול הברור לכוכבות, החיתוך לרוק, הלהיטים הגדולים שהפכו להמנונים, האהבות הנכזבות והבוערות, היציאה מהארון והקשיים סביבה – ועד הפרידה, בדרך הכי קלאסית ומרהיבה שאפשר, על הבמה בבארבי.

הרוח החיה מאחורי הסדרה היא אתי אנטה-שגב – אישה שקצת כמו אלאל, גם קורותיה שזורים בעולם התרבות הישראלי. מי שהפיקה בפועל אלבומים למאיר אריאל, חוה אלברשטיין, שלום חנוך, עבדה עם אריק איינשטיין, הפיקה את "לילה גוב" והיתה ראש מחלקת התרבות בגלי צה"ל – אם כי דווקא בתחום היצירה הדוקומנטרית אין לה מוניטין רב במיוחד – היא עמדה מאחורי דוקו שהופק סביב יוסי בנאי ז"ל ב-2013, ו"פוליקר: הילד שבי" מלפני כשנתיים וחצי. אבל מי שהיתה צמודה לאלאל במשך שנים ארוכות, נבחרה (יחד עם רון עומר) להוביל פרויקט גדול מהחיים.

להבדיל אלפי הבדלות, קצת כמו הסדרה של yes על ערן זהבי, יש כאן שני פנים. מצד אחד זהו דוקו כרונולוגי, שמספר את הסיפור של אלאל מתחילתו ועד סופו, כולל כל הפיתולים שבדרך, והתחנות המוזיקליות. ומצד שני, הערך המוסף האמיתי של הסדרה – ליווי האמנית הנהדרת בשנים האחרונות לחייה. בשורה של ראיונות אישיים היא מדברת בקולה על הכל (וכדרכה, באופן הכי גלוי שיש), וגם במה שהוא סוד הקסם של הדוקו – המפגשים האמפתיים עם מי שהיו שותפים שלה לדרך": יהודית רביץ, אביתר בנאי, יזהר אשדות וגם אורנה בנאי, שהיתה בת זוגה, יושבים יחד איתה ולעתים, דרך הדיאלוגים ביניהם צפים הסיפורים.

באופן מאוד הולם לקורין ולדמותה כמוזיקאית וכאדם, "סיבוב פרידה" הוא דוקו ישיר באופן כואב, כמעט אכזרי. הוא לא מרחם על הצופים שלו, ולא מנסה להסתיר מהם את הפצעים. קורין אלאל מוצגת כשהיתה – כאדם אמפתי, מקסים, שובה לב ויוצרת גדולה מהחיים, אבל גם כאדם מורכב, עם חולשות ברורות ולא מעט לבבות שבורים שנותרו בדרך. זו סדרה שחוגגת את העצמאות של אלאל, וההליכה בדרך שלה, אבל לא מנסה לתאר אותה כדרך ללא מחיר. היא מתאהבת ומתאכזבת ומאכזבת אחרים, עושה צעדים לא פופולריים – כאלה שמרחיקים ממנה את הקהל, והכניסו אותה לחובות – וזו המשמעות האמיתית של עצמאות. לא לפחד לטעות או ליפול בדרך, אלא ללכת לדרך לא קלה, בתקווה, שבסוף התממשה, שבסוף כל זה יהיה שווה. והיה.

איזה סיבוב. "קורין אלאל: סיבוב פרידה". צילום: יח"צ yes

גם הדוקו לא צועד בקו ישר. יש בסיפור הזה לא מעט פיתולים, כפי שהיו בסיפור הביוגרפי שלה – כאלה שמערבבים רגעים הולסומיים ומרגשים (בדרך כלל קשורים למוזיקה) עם כאב עמוק, צחוק שמתערבב ברגעים שבהם המחלה מרימה את ראשה המכוער. כמו הסצנה המדהימה שבה היא מסיימת לשיר על הבמה (במלוא הדרה), ואז קורסת כשהיא יורדת למדרגות היציאה. בעיקר, יש פה בוז מוחלט לחוקים של הז'אנר – הוא לא מספר סיפור קוהרנטי ברור עם התחלה, אמצע וסוף, אלא משהו הרבה יותר מעורפל, ובעיניי גם הרבה יותר נכון ונאמן למקור.

וזה הסיפור של קורין אלאל עצמה – מישהי שהיתה על מסלול בטוח לכוכבות "טהורה", מהלהקות הצבאיות דרך "ארץ טרופית יפה" ועד הופעה על אחד השירים הכי אייקוניים בהיסטוריה המקומית, "עטור מצחך" של אריק איינשטיין. היא התחילה בתור זמרת צנועה עם קול רך, שהיתה אמורה להיות יהודית רביץ (צחוק הגורל). מישהי אהובה, מיינסטרימית, קונצנזוס ישראלי. אבל היא בחרה אחרת, הלכה בדרך של רוק כועס ומתריס ועשתה את מה שרצתה, גם תוך מחיר כלכלי לא פשוט.

זה הרומן שאלאל מנהלת לאורך כל הקריירה עם אהבת הקהל – מצד אחד, היא מגיעה לשיאים מסחריים עם אלבומים כמו "אנטרטיקה" ו"זן נדיר" שמכרו עשרות אלפי עותקים, אבל מצד שני גם הלכה לשירים מתורגמים מצרפתית, חתכה למוזיקה אלקטרונית ועשתה אלבום ממגילת קהלת. היא שאפה מאוד להיות אהובה, אבל לא נתנה לזה לנהל אותה – היא קיבלה את ההחלטות שלה בעצמה, ובסוף הצליחה גם לזכות באהבה.

זה הקליימקס המרגש של הדוקו – הרגע שבו אלאל זוכה לכבוד הראוי, דווקא על הדרך הקשה. הרגע שבו היא עולה, פחות מחודש לפני שתלך לעולמה, ומתעוררת לחיים על הבמה של הבארבי מול קהל ענק שעוטף אותה באהבה, מרגש במיוחד כי זו הדרך שבה הכי ראוי להיפרד מהעולם. כשאתה צלול, מוקף במי שאוהב אותך, שר בדיוק את מה שאתה רוצה ונפרד בכוחות עצמך. אלאל היתה במצב קשה למדי, אבל איכשהו הצליחה לעלות לתנועת ניצוח מרהיבה אחרונה, וקבעה בדיוק איך ייכתב הסיפור שלה. לא מובן מאליו.

דווקא בגלל הקשיים, הפיתולים, הצדדים האפלים והמונולוגים הקשים – "סיבוב פרידה" הוא יצירה דוקומנטרית מצוינת ומרגשת. כזו שנותנת את הכבוד המלא לאלאל בכך שהיא מספרת סיפור אמיתי ומורכב. בתוך עולם של לא מעט יצירות דוקומנטריות שעושות הנחות או מחפשות לחשבן ולכתוב נראטיב, היא באה להביא את אלאל כמו שהיא, על הצדדים השליליים, במה שעוד יותר מחמיא לרגעים היפים שלה. לשירים המרגשים, להופעות המדהימות ולדרכים שהיא סללה עבור קריירות אחרות.

יש לא מעט קווי דמיון בין הדוקו לבין הקריירה של אלאל, אבל אולי הכי בולט מגיע דווקא בסוף. "סיבוב פרידה" הוא מאוד לא הוליוודי, אבל הסוף שלו כן מרגש. וכפי שקורין אלאל, על כל המורכבות שלה, סיימה את החיים שלה כאמן אהוב – כך גם הדוקו בעיניי מנצח את כל המכשולים שבדרך. סוף טוב, עם הרבה דמעות בעיניים.
"קורין אלאל: סיבוב פרידה", 3 פרקים, yes דוקו ו-yesVOD

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קורין אלאל
• yes
• מוזיקה ישראלית