האמת, לא הרגשתי מועצמת. לא הרגשתי מועצמת כשמולאן הראתה לגברים סביבה מה היא יודעת לעשות. לא הרגשתי מועצמת כשפשטה מעליה את השריון הגברי ופיזרה את שיערה ברוח, בתוספת סלואו מושן. ולא הרגשתי מועצמת כשפניה השתקפו בחרב שלה, שוב ושוב, ועוד פעם, כמו בסרט המצויר.

המונח האופנתי "העצמה נשית" עיטר רבים מהטקסטים שהוקדשו לסרט עתיר התקציב, שתוכנן להיות שובר הקופות הגדול של הקיץ, אך עקב המצב דילג על המסך הגדול והגיע הישר לשירות הסטרימינג דיסני+. במבט ראשון, סרט האנימציה האהוב של דיסני מ-1998 על לוחמת סינית מיתולוגית נדמה חומר מושלם לרימייק לייב אקשן בעידן הנוכחי. אבל משהפשיטו ממנו את השירים, את הדרקון המדבר וכל רמז להומור, נשארנו רק עם העלילה הפשטנית, וארבעה תסריטאים עשו כמיטב יכולתם לכתוב את התסריט הכי שדוף ורעוע שאפשר היה לדמיין. זה לא רק שהתסריט מותח קווים בין נקודות, זה שלפעמים אפילו הקווים חסרים.

הבעיה מסתמנת כבר בדקות הראשונות, כשאביה של הילדה האנרגטית מולאן מתחיל לדקלם מנטרות על כבוד המשפחה. סוג הדיבור החלול הזה אינו משתנה לאורך הסרט כולו. עוד אנחנו מגלים באותו דיאלוג שהצ'י של מולאן חזק, שזו כנראה המקבילה האסיאתית (נוסח הוליווד) ל"the force is with you" של "מלחמת הכוכבים". אך בניגוד ללוק סקייווקר, מולאן מתבקשת להסתיר את הצ'י שלה כי הוא משום מה נועד ל"לוחמים, לא לבנות". כשהנערה מפרה את הוראת אביה ומתגייסת לצבא הקיסר במקומו, הצ'י הוא שנותן לה את היתרון בשדה הקרב. הצ'י הזה מאפשר לה לחמוק מחיצים כמו ניאו ב"מטריקס", לעופף כמו גיבורי "נמר דרקון" ו"מחול הפגיונות", ולסחוב דליי מים במעלה ההר כמו בצה"ל. אבל נראה שעצם נשיותה אינה תורמת דבר לדמותה. באותו אופן הסרט יכול היה לספר על נער עני שהתחזה לאביר כדי להתגייס לצבא.

כמו באגדה הסינית ובסרט האנימציה, מולאן מתגייסת כדי להציל את אביה, אבל משם והלאה היא הופכת לחיילת בכל רמ"ח אבריה, כולל לבה. הצבא דורש נאמנות לקיסר מעל לכל, ו"מולאן" מתעצב כסרט מיליטריסטי, אפילו לאומני, ומצאתי את עצמי לגמרי לא מזדהה עם השאיפה של הגיבורה שלו להפוך לחלק מזה.

חוסר ההזדהות נבע גם מכך שאף דמות בסרט אינה יותר מגזיר קרטון. מהקיסר (ג'ט לי), דרך מנהיג שבט נוודים שהכריז עליו מלחמה (ג'ייסון סקוט לי), המפקד הראשי (דוני ין) ועד החיילים הפשוטים שאוכלים מאותו מסטינג עם מולאן ואמורים לספק אתנחתא קומית מהפומפוזיות של נאומי המנהיגים – אף לא אחד מקבל הזדמנות לאייר דמות חיה ונושמת. חלק מהכוכבים הסינים קצת מתקשים להישמע טבעיים באנגלית, אבל הבעיה היא, כאמור, בתסריט. יוסון אן, שמגלם את החייל שמבקש את קרבתה של מולאן, דווקא חמוד ושולט היטב באנגלית (הוא גדל בניו זילנד). אבל בשם הפמיניזם העכשווי, התסריט אינו מקדם אותו לדרגת בן זוג פוטנציאלי, כי מולאן היא לוחמת היא לוחמת היא לוחמת.

בשם אותו פמיניזם, לסרט נוספה דמות חדשה של לוחמת מהצד השני. מתישהו, כנראה בגלל שסבלה מיחס מבזה מצד הגברים, היא הפכה למכשפה, אמיתית, כזו שיכולה להפוך לציפור טרף. היא מגולמת על ידי גונג לי המרהיבה, שגם היא נדרשת לדקלם. בסצנה שלא מתחברת לכלום, המכשפה מאתגרת את מולאן לחשוף את נשיותה, ואז המספר, שלא פעם מסביר לנו דברים שלא ממש קרו על המסך, אומר גם הפעם איזה משפט סמלי שאינו מצליח להסוות את העובדה שהקשת הדרמתית של מולאן מלאה פערים.

מה שנשאר זה רק ערכי ההפקה הגבוהים של הסרט – בכל זאת 200 מיליון דולר. הכוריאוגרפיה של סצנות הלחימה מרשימה למדי, אבל אין כאן אף רגע עוצר נשימה כמו בסרטים של ג'ון וו או ז'אנג יימו. יש להניח שעל מסך ממש גדול זה בכל זאת מרשים יותר. עד כה לא הזכרתי את הבמאית ניקי קארו ("לרכוב על הלווייתן"), כי נראה שהיא נגרפה אל תוך מכבש ההפקה של דיסני ולא הצליחה להשאיר חותם. הצלמת מנדי ווקר עושה עבודה טובה אם כי לא בלתי נשכחת. ואני מאחלת כל טוב לליו ייפיי שמגלמת את מולאן. היא כוכבת גדולה בסין, ויש לזה כנראה סיבה, אבל קשה לאתר אותה בסרט הזה.

ציון:2/5
Mulan בימוי: ניקי קארו. עם ליו ייפיי, גונג לי, דוני ין, ג'ייסון סקוט לי. ארה"ב 2020, 115 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים
• קולנוע
• המסך
• מולאן
• דיסני

• Facebook
• Twitter
• Email

אם היינו צריכים כאפת מציאות שתעמיק את הבנת גודל משבר הקורונה, הרי שהיא הגיעה בדמות ההודעה האחרונה של דיסני: גרסת הלייב אקשן הכל כך מצופה של "מולאן" כבר לא תצא בקולנוע, ובספטמבר הקרוב מנויי דיסני+ יוכלו לשכור את הסרט בעבור 30 דולר.

מדובר בצעד שהמילה חריג אפילו לא מתקרבת לתאר אותו. הסרט, שהפקתו נאמדת ב-200 מיליון דולר, היה אמור להיות שובר הקופות הגדול של הקיץ. יציאתו לאקרנים נדחתה שוב ושוב במשך חודשים בשל הגבלות הקורונה, עד שבדיסני אמרו די. בניגוד לשאר התכנים בדיסני+, המנויים יצטרכו לשלם סכום נכבד יחסית כדי לצפות ב"מולאן". לצד המהלך הזה, דיסני הודיעה כי תפיץ את הסרט בבתי קולנוע במדינות שבהן השירות לא זמין והדבר מתאפשר, בהן סין. ככל הידוע אין כוונה להביא אותו כרגע לישראל, שבה בתי הקולנוע עדיין סגורים.

הרימייק של מולאן נשאר נאמן לסיפור על הנערה הסינית שמפרה את המסורת ומתחפשת ללוחם במטרה לתפוס את מקומו של אביה החולה בשדה הקרב. לסרט לוהקו כמה מהכוכבים הגדולים של אסיה, בהם ג'ט לי, דוני יין וגונג לי, ובתפקיד הראשי ייפיי ליו, שתמיכתה הפומבית בעיתונאי הונג קונגי שהוכה על ידי המשטרה עוררה בסין עצומות אינטרנטיות להחרים את הסרט. בדיסני חיפשו במאי אסיאתי, אך בסופו של דבר שכרו את ניקי קארו הניו זילנדית ("לרכוב על הלווייתן"), שתירשם בהיסטוריה כאישה השנייה שזוכה לביים (לבדה) סרט של דיסני.

• המסך
• קולנוע
• מולאן
• קורונה
• דיסני
• סרטים

מה זה מבחן בכדל?

האמנות בכלל והקולנוע בפרט מסוגלים לשקף מציאות חברתית, פוליטית ותרבותית מסוימת – אותה מציאות של המקום בו נוצרו. אולם כפי שלומד כל סטודנט בשנתו הראשונה באקדמיה: האמנות הפופולרית גם משפיעה על החברה, בוראת אותה מחדש דרך ייצוגים ותבניות ומעצבת אותה – לא רק יונקת ממנה ומשקפת אותה. קריאה של הקולנוע ככלי אידיאולוגי שמשקף חברה ותרבות מסוימות – אך גם מעצב אותן – יכולה לחשוף אינספור אופני ייצוג מעוותים, אשר הנחקר, המדובר והמוכר ביותר מביניהם הוא ייצוגן של נשים על המסך הגדול. מושג חשוב בהקשר זה הוא ״מבחן בכדל״.

המבחן קרוי על שמה של מאיירת אמריקאית בשם אליסון בכדל, שבשנת 1985 ברצועת הקומיקס הקבועה שלה הופיעה הסצנה הבאה: שתי נשים הולכות לצד בית קולנוע שמציג סרט אקשן גברי כלשהו. אחת הנשים מציעה לחברתה ללכת לסרט, וזאת עונה לה: ״אני הולכת רק לסרטים שמקיימים שלושה תנאים: 1 – יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים. 2 – הן משוחחות ביניהן. 3 – נושא השיחה הואאינוגברים״. בכדל לא ידעה אז, כמובן, שהקומיקס שלה יהפוך למשפיע ומעורר השראה עבור זרמים פמיניסטיים רבים בחקר הקולנוע, ולשם נרדף לבדיקה ראשונית בנושא אפליית נשים בסרטים.

ככל שעברו השנים, ועם התעצמותה של הקריאה הפמיניסטית בתאוריה הקולנועית, והתגברותה של המודעות החברתית לאופני הייצוג של קבוצות שונות על מסך הקולנוע (ובטלוויזיה), נוספו למבחן מספר דרישות על מנת להפוך אותו לרלוונטי ועדכני יותר: הדרישה שלשתי הדמויות הנשיות שבסרט יהיה שם פרטי, למשל. מאז, אינספור מחקרים וסקירות נעשו בנושא ותוצאותיהם העידו על מצב עגום ביותר. כך, למשל, על פי מחקר שנעשה על 50 הסרטים המצליחים ביותר בקופות בשנת 2013, רק 36% מתוכם עברו את המבחן. זהו נתון פשוט בלתי נתפס: ברוב מוחלט של סרטי הקולנוע המצליחים באותה שנה, לא הייתה אפילו סצנה אחת בה מדברות שתי נשים בעלות שם פרטי על נושא שאינו גבר כלשהו. סרט שובר קופות כמו ״ההוביט״, למשל, לא עמד אפילו בתנאי הראשון, ולכל אורכו (כמעט שלוש שעות) לא הוצגו שתי דמויות של נשים בכלל.

למה זה חשוב?

מושג חשוב שמתקשר לנושא הינו המושג ״הכחדה סימבולית״ מתחום ביקורת התקשורת. הוא מתאר דרכים בה המדיה מקדמת ומנציחה סטראוטיפים, ומפחיתה או מונעת ייצוג לזהויות מסוימות (לדוגמא – כמה דמויות גיבורים להט״בים ראיתם לאחרונה בקולנוע? כמה בעלי מוגבלויות?). בהקשר המגדרי, מחקרים שונים מצאו כי נשים נוכחות בקולנוע ובטלוויזיה בשיעור נמוך בהרבה מאשר האחוז שהן מהוות מכלל האוכלוסיה במציאות – מה שנהוג לכנות כ״הכחדה כמותית״. זה רלוונטי לא רק לסרטים בדיוניים, אלא גם לפאנלים בחדשות, תוכניות אקטואליה, ראיונות, שעשועונים ועוד – כמעט בכולם ישנו רוב גברי מובהק. אולם, מושג זה לא קשור רק לכמות. ישנו גם היבט איכותי, שנקרא לעיתים ״הכחדה איכותית״, ובו נבדק האופן שבו מוצגות נשים, למשל: במה הן עובדות, כמה הן פעילות, עצמאיות, אינטליגנטיות, חזקות וכו׳. מובן שגם מבחינה זו נמצא כי הנשים מיוצגות באופן הרבה פחות חיובי מגברים (כלומר, הן מוצגות תוך הכחדה שהיא גם איכותית וגם כמותית).

מה קורה היום?

השיח סביב היחס לנשים בתעשיית הקולנוע – וכחלק מכך גם האופן בו מיוצגות נשים בסרטים – נמצא בשנים קריטיות של שינוי. פרשת הארווי ויינשטין וקמפיין Me Too שהגיע אחריו התחילו בהוליווד, בירת תעשיית הקולנוע העולמית. אולם, חשוב לזכור כי הנושא חורג מגבולות הייצוג המעוות של נשים בקולנוע ובטלוויזיה, ומתקשר גם לחוסר השוויון התעסוקתי כלפי נשים בתחומים השונים בתעשיית הקולנוע – המורכבת מרוב גברי מוחלט. כל הסימנים מראים שברמה הזאת מתחיל חוסר השוויון, ושינוי שלו יכול להוביל לשינוי בייצוגים של נשים על המסך.

נשים בתעשייה ההוליוודית מרוויחות גם היום פחות מגברים ומאיישות הרבה פחות תפקידי מפתח. בטקס האוסקר האחרון הייתה מועמדת אישה ראשונה לפרס הצילום הטוב ביותר, לראשונה אחרי 90 שנים של טקסים. בקטגוריית הבימוי, הועמדה אישה בפעם החמישית ב-90 שנים. רק 12 אחוזים מהסרטים שנוצרו בשנה שעברה בוימו על ידי נשים, 17 אחוזים בלבד מהתסריטים נכתבו על ידי נשים, ו-4 אחוזים בלבד (!) מהסרטים צולמו בידי נשים. כרגע, נראה שהמצב העגום לא צפוי להשתנות בעונת הפרסים ההוליוודית הקרובה. בהמשך לכך, בטקס האוסקר האחרון עלתה לבמה הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר, פרנסס מקדורמנד, ושלהבה את הקהל בנאום המעודד גיוון מגדרי בצוותי הסרטים (אשר בעקבותיו החלו בעוד ועוד תעשיות לדרוש שילוב נשים וגברים ביחס כמותי שווה). נראה כי הקולנוע, כמדיום פופולרי המעצב את פני החברה כפי שכתבתי תחילה, הוא אחד המקומות מהם יכולות להתחיל מהפכות שכאלו, ובזכותם המצב יכול להשתנות בעתיד.

גם בתחום ביקורות הקולנוע ניתן למצוא רוב גברי מוחלט. כתגובה לכך, לפני כמה שנים הוקמה בישראל ״טבלת המבקרות״, הכוללת רק ציונים ודעות של נשים מבקרות קולנוע ישראליות – ועמודה מיוחדת המציינת האם סרט מסוים עבר את מבחן בכדל או לא. ככל שעובר הזמן, עוד ועוד אתרים, בלוגים ועמודים מתחילים לייחס לנושא חשיבות מרכזית. בשבדיה, לדוגמא, הוקם כבר לפני שנים מאגר מידע המכיל נתונים על יותר מ-6000 סרטים, אשר בודק האם הם עברו את המבחן ומאפשר לקוראים להוסיף אליו סרטים חדשים.

כמובן שקריאה פמיניסטית של סרטים, ובכלל – מבט על ייצוגים של זהויות שונות בקולנוע ובטלוויזיה, מורכבים יותר מהחוקים הראשוניים והכלליים שהציע מבחן בכדל (ומעבר לכך, בחינה של ייצוגי נשים בקולנוע נעשתה על ידי הוגים והוגות בתחום תאוריות הקולנוע גם זמן רב קודם לכן). ברור שסרטים יכולים לעבור את המבחן ובכל זאת לייצג נשים באופן שלילי, ולהיפך: סרטים יכולים שלא לעבור את המבחן, ובכל זאת להיות פמיניסטיים ובעלי ייצוג נשי הולם. הדרך הנכונה להתייחס אל המבחן הזה, שמאז שפרץ במקרה אל העולם דרך פרק בקומיקס, עזר לשנות את ההסתכלות על ייצוגי נשים בתרבות הפופולרית – היא לראות בו בסיס; כלי ראשוני, פשוט, שטחי אולי – לבחינה ראשונית של ייצוג מגדרי ביצירות שונות. בשנים האחרונות חל שיפור הן בכמות ואופני הייצוג של דמויות נשיות בקולנוע המסחרי, והן במודעות הקהל והתעשייה לחשיבות של שוויון מגדרי (סביר להניח שטקס האוסקר בפברואר הקרוב, שיהווה את שיאה של עונת הפרסים הנוכחית, ידגיש ויבליט כמו קודמו את חשיבות הנושא). גם אם השינוי הוא איטי ולא מיידי, נראה שאם יותר ויותר צופים יהיו מודעים לקיומם של המושגים ״הכחדה כמותית״ ו״הכחדה איכותית״, ויצפו בסדרות וסרטים כשבראשם גם חשיבה ביקורתית ראשונית על האופן בו מיוצגות זהויות שונות – המצב ימשיך להשתנות לטובה ולהתקדם אל עבר מציאות שוויונית יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מולאן
• פמיניסט
• נשים בקולנוע
• פמיניסטיות
• הדרת נשים
• פמיניזם
• פרנסס מקדורמנד
• ביקורת סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

קיץ 1998. אני כמעט בת שמונה וכמו כל החברים לכיתה, אני חולה על סרטידיסני. אולי קצת יותר מהחברים, בעצם. נרגשת וסקרנית הגעתי לקולנוע בקניון מלחה כדי לראות סוף סוף מה זה ה"מולאן" הזה שכל הזמן מדברים עליו במגזין "עולמו של דיסני". תובנה ראשונה: מבטאים את זה Mulan ולא Maluan (עוד לא קראתי כל כך טוב אז). תובנה שנייה: מדובר בסרט הכי טוב בעולם. את החודשים הבאים העברתי בהתאבססות על הסרט, היסטריה שתירגע זמנית רק שנה אחר כך עם היציאה של האובססיה הבאה שלי, "טרזן". בדיעבד, הסרט על איש הקופים נראה מעולה אבל לא כתוב כל כך טוב. גם יש לו פסקול בעייתי. "מולאן", לעומת זאת, מרגיש עדכני ורענן כאילו לא חגגנו לו השבוע יום הולדת עשרים.

בלי קשר למסרים וייצוגים, הסרט פשוט עובד – הוא מצחיק, מרגש, אפי, יש לו קצב כיפי, דיבוב עברי מצוין ושירים מעולים (נראה אתכם צופים בו בלי לצרוח על המסך "הם מהירים כמו זרם מיםםםם"). ובכל זאת מילה על הייצוג – "מולאן" הקדים את זמנו אחושילינג והוא האב הקדמון של הגל החדש של גיבורות דיסני מגניבות ובלתי מושלמות. מולאן הייתה הגיבורה הקולנועית הראשונה שבאמת הזדהתי איתה – במקום שאקווה להיות כמותה יום אחד, היא פשוט הזכירה לי אותי. עקשנית, מרחפת, חושבת יותר מדי, קצת קלאמזי – אלה לא בהכרח תכונות רעות, אלה בדיוק התכונות שעזרו לה לעשות דברים גדולים, אז אולי גם אני אוכל. אהבתי גם נסיכות כמו בל, פוקהונטס וסינדרלה, אבל הסיפורים שלהן לא היו סיפורי התבגרות וגילוי עצמי; הן כבר ידעו מי הן, זה העולם מסביב שעוד לא התאים את עצמו.

המערכה האחרונה של הסרט, זאת שבה מולאן צריכה לאזן בין הפרסונה הגברית שאימצה לבין מי שהיא באמת, היא הברקה אמיתית ואחד הדברים הכי מרגשים שראיתי בקולנוע עד היום. זאת ועוד – כשדמויות בדיסני מחפשות בן זוג, הן שרות שיר על הרצון ל"יותר". מולאן שרה על הרצון להרגיש שלמה עם עצמה. היא מצאה בן זוג על הדרך, אבל זה לא היה העיקר. היום אני יודעת שלי שאנג הוא בעצם ביסקסואל ושמולאן היא אחת הנסיכות החרמניות. איך אפשר לא לאהוב את הסרט הזה?

• תרבות
• דיסני
• מולאן
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

מזדהים עם דמויות אנימציה גם בגילכם המופלג? אתם לא היחידים שחיים בסרט. הנה לכם כמה דמויות מצויירות שמצויות בוודאות בנפש של כל אחד מאיתנו.

כתבות נוספות שיעניינו אותך:
למה לנשים קשה למצוא סקס?
עדויות מצמררות מהטינדר
הדוש הגנרי – קווים לדמותו

[tmwdfpad]

1. מולאן

לא משנה שכבר חודש לא הזזת איבר מלבד שרירי הלסת. ברגע שתעשי את הצעד המכונן ותקימי את עצמך לחדר כושר, תרגישי כאילו את מינימום לוחמת עזת מצח ומנהיגת המין הנשי.

2. גברת פריזל

השעה 03:00 ומשום מה מפעמת בך רוח הרפתקנית. אז נכון, כבר תקענו כל הלילה בבנדיקט ודי בביט אחד של מוזיקת טראנס כדי לגרום לנו להקיא הכל, אבל עד שלא ננסה, איך נדע? חייבים לחקור!

3. גרגמל

הגרגמל הוא הצד בתוכנו ששונא פשוט כי הוא שונא. אין לו הסבר ברור לרגשותיו, הוא פשוט רוצה להכין מכם מרק. עם זאת, סביר להניח שדרדסים כמוכם כבר פגעו בו בעבר ולכן הוא משליך עליכם את הזעם.

4. אלזה

גם האדם האדיב ומסביר הפנים ביותר מוצא את עצמו אחת לכמה מזמן מייבש את זולתו למוות. אל תקחו את זה אישית, זה לא קשור אליכם, פשוט ברחה לו האלזה.

5. פינקי והמוח

זהו פיצול האישיות הווכחן שמקנן בנו לפני אירוע חגיגי. האחד מתרגש לקראת ההזדמנות לחוויות מסעירות והשני יודע שכמו כל דבר שמצפים לו, גם זה עומד לאכזב. ובכלל, כמה פעמים בחיינו כבר נהננו לצאת מהבית יותר מאשר לישון?

[interaction id="59d1104b933e3000017a7e49"]

• אנשים
• דרדסים
• מולאן
• קומיקס
• טורים אישיים ובלוגים