אחרי האמניםמגיע תור אנשי הקולינריה: 12 אנשי ונשות אוכל מובילים מצטלמים עם סירים ריקים, בקמפיין מחאה על הרעבת תושבי עזה. המהלך, ביוזמת קבוצת comme il faut וארגון הורים נגד מעצרי ילדים, מיועד לעורר מודעות ולהביע התנגדות נחרצת להרעבת תושבי עזה, ביניהם ילדים רבים נשים וחפים מפשע, תוך שימת הדגש על כך ש"הפסקת ההרעבה והשבת החטופים צריכים להתקיים יחדיו".
>>"ישראל מלאה בשנאה מכל הכיוונים. 'אתי' היא הבריחה שלי מהשנאה"

המסעדנים אבירם כץ (הבסטה) ועפרה גנור (מאנטה ריי), השפיות תמר כהן צדק (קוצ'ינה הס 4) ואביבית פריאל אביחי (אוזריה), מיכל בוטון (מאפיית עמיתה) ועוד מצולמים עם סירים ריקים כאשר במרכז כל תמונה מתנוסס בעברית, אנגלית וערבית הכיתוב "מתנגד להרעבה". "ממשלת ישראל עושה הכל לספר שההרעבה בעזה היא רק קמפיין. בינתיים ילדים מתים מתת תזונה ואלפים יאבדו את חייהם", מוסרים יוזמי הקמפיין. "קהילת אנשי האוכל בישראל היא קהילה משפיעה שיכולה להעביר מסרים לציבור שאחרים לא יכולים להגיע אליו. אנשים בתעשיית האוכל, שהאכלה היא תפקיד מרכזי בחייהם, שמשאת נפשם היא לראות אנשים, נשים וילדים אוכלים, נהנים ושבעים לא יכולים לשתוק יותר אל מול ההרעבה השיטתית של התושבים בעזה. אנחנו מרימים זעקה מרה ממעמקי הבטן והנשמה כנגד המראות של אוכלוסייה המונה מיליוני נשים, ילדים, תינוקות וזקנים, חפים מפשע הגוועים ברעב ומתים מרעב. וזה כולל את החטופים שלנו".

על פי דיווחי ארגוני בריאות בינלאומיים, כ-71 אלף ילדים ואימהות בעזה נמצאים בסיכון חמור לתת תזונה חריפה. מדיווחי ארגון רופאים ללא גבולות עולה בתוך שבועיים בלבד הוכפל פי שלושה מספר הילדים מתחת לגיל חמש המאובחנים כסובלים מתת תזונה חמורה בצפון הרצועה. נתונים אלו כמובן אינם לוקחים בחשבון את החטופים, שסובלים מהרעבה מכוונת ומסכנת חיים מיידית בידי החמאס, אבל אפשר להיות בטוחים שההרעבה בעזה גם לא עוזרת.

סיביל גולדפיינר, מייסדת comme il faut מוסיפה כי "בחזון, בעולם קצת פחות נורא, הרבה אנשים היו אמורים לצאת נגד הרעבת אוכלוסייה מעשה ידי אדם. גם בפרויקט הזה היו לנו יותר אנשים שהיו אמורים להשתתף אך חלקם ביטלו ברגע האחרון – לא כי הם לא מסכימים אלא כי הם פוחדים להשמיע את קולם. כי הם לא רוצים לשלם מחיר. לצערי יותר מדי אנשים נכנעים לפחד וזה מזכיר לי משטרים אפלים. בימים האחרונים יש הגדלה בהכנסת סיוע הומניטרי לעזה, זוהי טיפה בים אבל זה גם סימן לכך שהלחץ הציבורי – ההפגנות, הקולות ברשת, ההתעקשות הציבורית – עוזרת ובגלל ההשפעה שיכולה להיות להתנגדות, אסור להרפות. לא מדובר בגזירת גורל, אלא במדיניות שצריך לשנות".

טיטי כרמל, מנכ"ל ארגון הורים נגד מעצרי ילדים, אומרת שהמחאה נגד ההרעבה נעשית בשם הילדים והילדות שאין להם קול במרחב הציבורי. "עבורנו זו לא שאלה פוליטית, אלא אחריות מוסרית בסיסית – אף ילד וילדה לא צריכים לגווע ברעב. הקולות שעולים מתוך קהילת המזון, מתוך אנשים ונשים שהחיים שלהם מוקדשים לאוכל ולשובע, מהדהדים את הקריאה שלנו: אסור להשלים עם מציאות של סירים ריקים. אנחנו נמשיך להיאבק – עד שהסירים יתמלאו".

• אוכלים שותים
• מלחמת שבעה באוקטובר
• עזה
• מחאה

עדכון אחרון לכתבה: יום א' (17.8), 08:00
מסעדנים מצטרפים למחאה: היום תתקיים מחאה להשבתת המשק למען השבת החטופים, כפי שהוכרז מטעם משפחות מטה החטופים ו"מועצת אוקטובר, כמחאה על החלטת הממשלה להתקדם עם כיבוש עזה, שמשמעותה סיכון מיידי לחטופים. הקריאה המובהקת לסיום המלחמה והחזרת כל החטופים אמנם נפלה על אזניו הערלות של יו"ר הסתדרות העובדים, שהודיע כי לא יצטרפו לשביתה, אך מספר אוניברסיטאות, חברות הייטק ולשכת עורכי הדין נענו לקריאה. המסעדות של תל אביב – שכבר חוו בעצמן פגיעה קשה בעקבות המלחמה, לרבות הסבב עם איראן – הצטרפות לאורך הימים האחרונים לאיטן גם גם הן לשביתה.
>>יושבים בפארק המסילה? המחאה נגד הפקרת החטופים באה לשבת איתכם

"אני נגד סגירת בתי הקפה שלי ביום ראשון. אני מרגיש שהקרבתי מעל ומעבר בשנים האחרונות, היינו סגורים כבר עשרות ימים ואנחנו הענף הכי פגיע לרוחות התקופה, אבל אני אסגור אותם ביום ראשון", מסביר עומר פעמוני, בעלי קבוצת בוקה. "אני אסגור אותם כי אין לי יכולת לעמוד מול משפחות החטופים, ואין לי יכולת לעמוד מול הכאוס המוחלט ולהתעלם ממנו. אין לי יכולת להכיל את המצב כפי שהוא בלי להקריב משהו מתוכי. ואני אקריב עוד יום, בדגש על עוד יום של פרנסה לטובת עתיד טוב יותר ומתוך תקווה נאיבית שאור בא אחרי חושך".

הסנטימנט שמתאר פעמוני מדגיש את הדילמה הקשה שעומדת בפני מסעדנים – השבתת מסעדה ליום אחד משמעה הפסד ודאי ברווחים, אובדן חומרי גלם, אובדן הכנסה וכל זה בעיצומו של משבר מתגלגל בענף, שעדיין לא התאושש מימי הקורונה, שלא לדבר על שנתיים של מלחמה.בשלב זה, בדיקת טיים אאוט מצאה שיותר מ-100 עסקי אוכל ישבתו היום, ואנחנו רוצים לפרגן לכל אדם שבוחר להקריב מתוכו, כפי שתיאר פעמוני, ויצא בקריאה ברורה שאי אפשר לתת למצב הזה להימשך.

והרי המסעדות שנכון ליום ליום א' (17.8) צפויות לסגור במהלך השביתה:האחים דוקטור, שאנחנו מחכים כבר שיקימו מפלגה, יסגרו את שלוש המסעדות הנפלאות שלהןאייבי,דוקוהאחים; גםהמנזר, שאיבד כשבוע עבודה בעקבות סגירה של המשטרה, יסגרו גם הם; בתי הקפה של קבוצת בוקה, הכוללים אתבוקה אחד העםובוקה יהודה מכבי,בוקה 57,דייזיוקפה חמנייה ברודצקי; מסעדתאוזריה; ברהפיקוק;שטפן בייקרי,קפה יעל;פנסיה;קפה שפירא;מסעדת גווידו;פועהוהמעדנייהשפרה; גםהנילוס, שרק לאחרונה נפתחו מחדש אחרי שהתאוששו מפגיעת טיל איראני.

גםקפה אסיף;פאי גארדן;עילא;המלביה;קפה טימותי;משק עפאים;הבסטה;מפגש רמב"ם, מלגו ומלבר והג'ונס, קפה ניסוובר הייןכריסטוףהודיעו שישארו סגורים בראשון. כך גםמסעדת OCDוהברתרצהשל רז רהב,אמש,קפהמונטיוטוני ואסתריסגרו את הדלתות, וכך גם בוטיק השוקולד שלאיקה. עוד מקומות תל אביבים שהודיעו לאורך יום חמישי שיסגרו בראשון הםפרא,קרוט,גיטה,גוד בייגלס. וגם עסקי בית רומנו:תדר,רומנו,נואיבה,קסטה,מיראזוג'אז קיסה, שכפי שנכתב בפוסט שפורסם מטעמם, יהיו סגורים ביום ראשון הקרוב "בצל הכישלון המוחלט".

במהלך הסופ"ש הצטרפו מקומות נוספים, כמוהבר המקסיקנימסקל, מסעדותקפה איטליהומגזינווסניפיTLBS(דה ליטל בורגר שופ) לא יפעלו ביום ראשון, וכך גםקפה קסטלוקפה קיוסק.קפה ג'אבה,פיצה גרונימן בחורשהוקפה לב יסגרו, וכך גם ברי הייןקוטופלור. עוד הודיעו שיצטרפו לשביתה:ריבר סושי בר,ביצ'יקלטה,מוזמביק, כמו גם עסקים כמושאפה,איטלקיה בפשפשיםוקפטן הוק– שבעצמם נפגעו לא מעט מהמלחמה – וגםלחמנינה,לה מעלהוא-לה רמפה,הוטל ססיל,קזינו סן רמוובר הסקייריידרס.

המומנטום נמשך עם הצטרפותן של המסעדות ברשת R2M:הוטל מונטיפיורי,הרצל 16,דליקטסן,הבייקרי,קופי ברו-R48יהיו סגורות בראשון, כמו גםפיצה לילה,וינונה פוראבר, החנות המבשלתתמוז,בבקהואוטלו. כך גםצ'יקטיוהורמוטריה, ומסעדותיו של חיים כהןדיקסיויפו תל אביב. בשעות מוצאי שבת נוספו לרשימה המתארכת גםג'ונוהצפונית,דה פקטו,J17,יין בכרם,לחמנינהוגרציאני.לה טיגרה,ענןוקוקו נקוהטרנדיות סוגרות גם הן, וכך גםלני'ס,משק ברזילי,שאפל בר,שי-שי,רוסטיקו,שאפל בר,שוקו-לוקו,מתאו,פסטלהואפילוקפה נואר.

שוחחנו גם עם קרן אלון, מבעליהבייקרי שטפןשברחוב טשרניחובסקי, שבחרה יחד עם בעלה שטפן מאכר להצטרף גם הם לשביתה ביום ראשון, גם מסיבות אישיות, אבל בעיקר מסיבות מוסריות: "מאז ה־7 באוקטובר, המציאות שלנו השתנתה מן הקצה אל הקצה. הכאב והחרדה הפכו לחלק מהיום־יום, לא רק מהכותרות. עבורנו, החיבור למאבק הוא גם אישי – יפה אדר, סבתה של הקונדיטורית שלנו, הייתה בין החטופים וגופתו של בן דודה תמיר אדר עדיין מוחזקת בשבי חמאס. מהרגע ההוא היינו מעורבים רגשית, מתוך קרבה אישית ומתוך תחושת שליחות אזרחית", מסבירה אלון. "ביום ראשון נצטרף לשביתה הארצית ונעצור את הפעילות בעסק, מתוך אמונה שזו הדרך לומר בקול ברור: יש להחזיר את 50 החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה".

כבר שמענו בעבר שזה המאני טיים, ובלא מעט הפגנות ושביתות למען החטופים היתה דחיפות, אבל ככל שהקווים האדומים ממשיכים להיחצות בזה אחר זה, קריאתם של מטה המשפחות ומועצת אוקטובר צריכה להגיע לכל הציבור, גם מעבר למסעדנים.

"אני אקווה שגם חנות המשקפיים שצמודה אליי תסגור, והטמבוריה בקצה הבלוק, והמכולת שליד, והירקנייה והקצב וחנות החיות וביג וקניון רמת אביב. שכולם יסגרו", מסכם עומר פעמוני מבוקה. "אני רק אקווה, כדי שלא אצא דביל מוחלט. וזה ברור שכל קול קובע, אבל זו גם שטות גמורה כי אם אהיה סגור, וכל מי שלצדי יהיה פתוח, אז אני סתם דביל שמייצר אמירה פעוטה ולא רלוונטית. ואני מודה, פחתה בי האמונה שאם אסגור יחזרו החטופים ותסתיים המלחמה בעלת אופק הניצחון המוחלט המובטח.אבל אני אסגור, ואמשיך לקוות". אנחנו נקווה איתו, וקוראים גם לכם לשבות, למחות, להפגין ולספק רוח גבית משמעותית למשפחות בקריאה עיקשת לסיום המלחמה והחזרת החטופים.

• אוכלים שותים
• מחאה
• מטה החטופים והנעדרים
• מלחמת שבעה באוקטובר
• שביתה

במשך כמעט שנתיים, מאז שבעה באוקטובר, ראינו קבוצות וארגוני מחאה רבים שקמו על רקע הפקרות הממשלה ומלחמת השולל של נתניהו, ואחת המיוחדות שבהן היא "משמרת 101", תנועה שהוקמה בידי אימהות ובנות משפחה של חטופות וחטופים ודוגלת בשיטות ההתנגדות השקטה והלא-אלימה של מהטמה גנדי. הערב (רביעי, 13.8, 19:00) הן יגיעו אל הלוקיישן האסטרטגי של פארק המסילה מאחורי בית רומנו, וינסו להעיר את תל אביב המאולחשת והמעולפת מחום.

נשות "משמרת 101", אליהן מצטרפים גם גברים רבים בפעולות מחאה, נוהגות להגיע אל הלוקיישנים שהן בוחרות כשהן לבושות לבן, מתיישבות על הכביש יחדיו ונוקטות במחאה שקטה ללא קריאות, שירים וזמבורות. התוצאה היא בדרך כלל פעולה בעלת אימפקט ויזואלי חזק שמצליחה גם לשבש את המרחב הציבורי ותורמת להעלאת המודעות להפקרת החטופים ולצורך האקוטי בהחזרתם.

"החום שובר שיאים, אבל האדישות של מקבלי ההחלטות חמורה הרבה יותר. הזמן לפעול מצטמצם, חלון ההצלה לחטופים הולך ונסגר, וכל יום בלי החלטה הוא סכנה לחייהם. אי-אפשר להתרגל למציאות הזאת. זה הזמן לשבת יחד כתף אל כתף, ולדרוש את החזרת כל 50 החטופים בהסכם עכשיו", כך נמסר בהודעת "משמרת 101" לקראת פעולת המחאה הערב.

>> הבית הוא כאן: התדר ותרבות של סולידריות נגד גירוש ילדי העובדים הזרים
>> חלום עליכן: על מה חולמות הישראליות בזמן המלחמה?

מעבר למטרה הברורה של הפעלת לחץ מתמשך על הממשלה להחזרת החטופים ומתן אפשרות לאזרחים הסולדים מהפגנות המוניות וחסרות פואנטה להביע מחאה ציבורית שקטה וחזקה, פעולת המחאה הערב בפארק המסילה שמה דגש גם על ניסיון השבתת המשק ויום השיבוש הצפוי ביום ראשון הקרוב (17.8), במטרה לגייס את הציבור להשתתפות בהם.

• הבועה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• מחאה
• מחדל נתניהו

ביום שישי האחרון הדלקתי טלוויזיה, וכמעט שנדהמתי מהמחזה שניצב לנגד עיני. אישה מבוגרת קפצה על מה שנראה כמו שרפרף בר, מבטה נעול בבלון מתנפח שניצב לפניה, ומאחוריה צביקה הדר מעודד בקריאות "הופה" ו-"חזק, חזק". 45 שניות שלמות של אישה קופצת בחיוך על כיסא. "כלוב הזהב" נקרא החרא הזה, שעשועון משנת 2014 שחזר לחיים בחודש ינואר האחרון, ואילולא סיכת החטופים על דש הבגד של צביקה הדר, לא הייתי יכול לנחש שלא הוקרנה בשידור חוזר מימי צוק איתן. כבר אז היא היתה פריט אסקפיזם מטופש להחריד, אבל היום היא סתם עוד עדות למנגנון ההדחקה הישראלי.
>>

יום שישי האחרון היה אחד הימים היותר מזעזעים מאז תחילת המלחמה. מהדורת החדשות, ששודרה רגע לפני הקרקס של "כלוב הזהב", נפתחה בידיעה על הכרעת הקבינט על כיבוש עזה, בניגוד לעמדת צהל. "הרמטכ"ל הזהיר: אם הולכים על זה, הסירו את השבת החטופים ממטרות המלחמה", דקלמה ליאור קינן. הפקרת חטופים, מאות אלפי צווי גיוס למילואימניקים שקורסים תחת הנטל, אמברגו נשק מגרמניה ובידוד עולמי שבדרך, וזה עוד מבלי לדבר על שני האייטמים הבאים: הרחבת חקירת קטארגייט והקרב על הדחת היועמ"שית. אל דאגה, שום דבר שיעצור אותם לשדר מיד אחרי אישה מבוגרת קופצת על כיסא.

למחרת האישה והכיסא, החדשות לא נשמעו יותר טוב. הכותרת הראשית במהדורת המוצ"ש של חדשות 13 היתה "בדרך לכיבוש עזה", בעוד השניה דיווחה על הפגנות לשחרור החטופים שהתקיימו ברחבי הארץ, לצד קריאת משפחות החטופים לבכירי המשק לשבות. "החיים לא יכולים להימשך כרגיל", קראה עינב צנגאוקר. אל דאגה, שום דבר שיעצור את דוריה למפל מלהעביר את השידור ללירון וגיא בבית האח הגדול, רגע אחרי שציינה את מספר החטופים שעוד בעזה. סיכת החטופים שעל דש חולצתה אפילו זזה.

הסיכות שהוצמדו לבגדיהם של גיא זוארץ ולירון ויצמן כבר ממש צרמו לעין. בראשית המלחמה, בימים בהם למגישי הריאליטי עוד היתה טיפת בושה, נהגו לפתוח כל שידור בדיסקליימר שהזכיר את החטופים, הלוחמים והמלחמה ששם בחוץ – סוג של מס שפתיים שעזר לגשר את הדיסוננס הקוגנטיבי בין החדשות (שכפי שנכתב באתר זה לא פעם, גםככה מעלימות את המציאות) לבין תוכניות הריאליטי שמציגות מציאות שונה לגמרי. הדיסקליימר הזה נעלם לגמרי מהשידור אתמול, ואולי משאר העונה (סליחה, לא מצליח לראות כדי להעיד), כי המציאות של נווה אילן מנותקת מהמציאות שלנו כמו דיירי האח הגדול עצמם. ובמציאות הזו, אין חטופים, מלחמה, קריאה להשבית, מילואימניקים, קטארגייט, אמברגו ובידוד. כאן, כדברי גיא, "כל המדינה רוצים לדעת הערב רק דבר אחד". בחיים לא תנחשו מה זה: "מי יהיה המודח הבא מבית האח הגדול".

אתמול, ללא יותר מרגע אחד, המציאות הזו נופצה. כשעה לתוך תוכנית הריאליטי שבהגדרה מספקת בריחה מהמציאות, המציאות פרצה פנימה. קבוצה של מספר פעילות אמיצות של "עומדים ביחד" חיכו לרגע הנכון, ועם החזרה מהפרסומות התפרצו בשידור חי לתוך מסך הטלוויזיה שלכם. את הכיתוב "יוצאים מעזה" על חולצותיהם לא ראו הצופים של האח הגדול, אבל הם כן ראו את הפאניקה. "בוא נמנע פה את זה, הכל בסדר", אמר זוארץ עם פריצת המפגינות, מבלי להבין שהוא מספק דימוי מושלם להדחקה.

7 שניות בלבד – בערך שישית מזמן המסך של הקופצת על כיסא – לקח לבימאי לקלוט את האירוע ולחתוך ללופ וידאו של דיירי הבית מחליפים מבטים לחוצים לפני ההדחה. גיא ולירון ניהלו בקור את האירוע, בעודם מנסים לצלוח את הפרומפטר מבלי שישמע קול המפגינות נואמות על הבמה, תוך מאבק עם מאבטחים, נגד המלחמה בעזה. אחרי כחצי דקה המצלמה חזרה לראות את צמד המנחים. הרמז היחידי למהומה שהתרחשה פה היה במבט לחוץ של לירון ויצמן לעבר צד הבמה. גיא זוארץ, מנחה מנוסה ממנה, היה יותר חד – עיניו מישירות למצלמה, ההתלהבות לקראת הדחה לא פחתה, ואפילו החיוך שלו נשאר ללא פגם. יציב, מטאלי וקר כמו סיכת החטופים על הדש.

אין לי ספק שכאשר כל מנחי הטלוויזיה הללו לובשים את סיכת החטופים שלהם, הם מלאים בכוונה. אני בטוח שחלקם גם מתנדבים, תורמים או אפילו נמצאים ביחסים קרובים עם בני משפחות חטופים. אבל בתפקידם כמנחי טלוויזיה, הם בסך הכל הסחת דעת. ליצן קרקס שמבדר את הקהל בזמן שמטשטשים את העובדה שאריה אוכל את הלוליין. סיכת החטופים שעל בגדם הפכה לסמל חסר משמעות, כי מעשיהם אומרים אחרת. לא ברמה של סיכות חטופים על דש בגדי חברי ממשלה שמפקירה אותם, אבל בהחלט סימן שנקרע ממטרתו. שיקראו לזה "העלאת מודעות" כמה שירצו, בסוף הם עומדים על הבמה בחיוך ואומרים "בואו נמנע את זה".

הפריצה אמש היתה רגע שבו הקו המפריד בין המציאות לריאליטי סוף סוף נסדק. כאילו מופע האימים הליצני על המסך התעמת עם משהו גדול ממנו, עם הקרע שכבר אי אפשר להתעלם ממנו. ממש רציתי, בדיעבד, שפעילי מחאה יפרצו גם ל"כלוב הזהב" – עוד דימוי מצוין – ויזעקו על האישה שמקפצת בחיוך על כיסא. שיפרצו לרוקדים עם כוכבים, לאולפן החדשות, לפגוש את העיתונות, לתוכניות הבוקר, לגיא פינס ולשום פלפל ושמן זית.

אולי, רק אולי, ביום מן הימים יהיה מנחה שיביט במפגינים, ושלא יוכל עוד. שסיכת החטופים תבער על דש חולצתו עד שתגיע ללב, ותגרום לו להגיד "אל תחתכו מזה, נמאס כבר". שיסכן את משרתו, את מקומו בתעשייה, ויודה בקולו שתעשיית הבידור הפכה למסך עשן, ושאי אפשר להתעסק בהדחות ביום שבו הוחלט לוותר על החטופים הנותרים. שאי אפשר יותר לקפוץ על כיסא ולהתעלם מהמציאות. רק אז, אולי, יהיה אפשר להאמין שוב שהאנשים על המסך הם באמת אנשים, ולא פרומטר עם רגליים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• האח הגדול
• מחאה

שמעתי את שחר תורג׳מן, נשיא איגוד לשכות המסחר, מדבר על הרגע שבו יפעלו. המכתב שכתבו, שמאיים בהשבתת המשק אם הממשלה תפר פסיקות בג"צ, הוא צעד אדיר מבחינתם. הוא אמר שמאז שליחתו לפני כחודש, הם מחכים שהעם יגיד מה הדרך ואז הם יפעלו, כי מי שמם? נשמע הגיוני. ובכל זאת. שמם. הם שמו את עצמם, נסיבות המציאות שמו אותם. אבל עם כסף בא כוח, הרבה יותר ממה שלי יש, הרבה יותר ממה שלרוב האנשים יש.

>> "הפוכים" עושה עוול לחברה הישראלית. והיא טלוויזיה מחורבנת // ביקורת
>> זה היה היום האומלל בקריירה של עמית סגל. ואז הגיעה המהדורה // ביקורת

אני יודעת שבפוזיציה שאני נמצאת בה אני לא אמורה להרגיש קורבן של המציאות, אסור לי. זה לא משרת אף אחד, וגם לא מקדם את המטרה. אבל וואלה, קשה. חמש שנים אני ברחוב, מרוויחה הרבה הרבה פחות משחר תורג׳מנים למיניהם, ומנסה לשרוד את החיים פה, עם פנטזיה על הקמת משפחה שאני לא מספיקה להשקיע תשומת לב בלקדם אותה, עם פנטזיה לבית נעים עם מספיק מרחב ומקום לנלסון (הכלב) ולילדה שתבוא. עם פנטזיה ענקית לגור בגליל העליון, איפה שיש טבע, ואוויר וספייס ושקט (וגם מצווה לשקם). ואי אפשר. יש מלחמה חשובה יותר, כי אם אני לא אלחם אותה, אני לא יודעת מה יהיה כאן.

למה עוד נחכה? שלא יהיה את מי להציל בין אחינו ואחיותנו? נמתין לפריעת כלל חוקי המדינה ולא רק חלקם? לפיטורי כל שומרי הסף? למה עוד אנחנו מחכים?

ואיך כל האנשים האלה מסוגלים להגיד שה"ציבור" צריך לצאת, והם יושבים בבית? ושה"ציבור" צריך להוביל – והם לא עושים כלום? אנשים שיש להם הרבה יותר ממני. יותר כוח. יותר משאבים. עד השבעה באוקטובר היה קשה, אבל לא היה לנו בור בלב. לא היה את המעגל הזה, שכל הזמן חוזר לזה שהמאבק הקודם לכל הוא המאבק על החיים. שכל רצון ותשוקה להאבק על איך חיים הוא חשוב, אבל הוא שניוני למאבק על עצם החיים. המובן מאליו הפך לכל כך לא מובן מאליו. הבסיסים ירדו עוד כמה קומות במגדל והמכנה המשותף נמוך כל כך. איך אפשר בכלל לשייך את זה למאבק של ימין/שמאל? מה קשור?

השיח הוא לא על כמה שטחים או התנחלויות יש ביהודה ושומרון, הוא לא על מדיניות כלכלית בישראל, הוא לא על מוסדות דת או רבנות כן או לא. השיח הוא כל כך הרבה יותר פשוט. השיח הוא על האם להציל חיים, על איך סוגרים את החודש, על מהי נאמנות למדינה ומהי נאמנות למלך, על כבוד האדם וחירותו, על זכותו של כל אדם לחיים. זה באמת לא ימין או שמאל. זו אמת כזו בסיסית, שנולדים איתה, שמנחה אותנו בילדות ובבגרות, שמרגישים בבטן כי אנחנו בנות ובני אדם. אז למה עוד נחכה? שלא יהיה את מי להציל בין אחינו ואחיותנו? נמתין לפריעת כלל חוקי המדינה ולא רק חלקם? לפיטורי כל שומרי הסף? למה עוד אנחנו מחכים?

כן, שחר תורג'מן, ישראל יכולה להיות דיקטטורה. תקשיב לפרופסור סוזי נבות, המדינה כבר ממש בדרך לשם. דמוקרטיה בנסיגה קוראים לזה, ואנחנו באם אמא של הנסיגה. לא להאמין לזה זה לא נאיביות, זה עיוורון.

שברון הלב הכי גדול, איתו אני הולכת לישון כל לילה, הוא שבקצה של קצה הפירמידה יש:
אמא שחורת שיער שמחכה כבר שנה וחצי לחבק את מתן שלה.
אבא בכסא גלגלים שמדמיין את הרגע שבו הבן שלו יראה שהגשים לו חלום.
אישה יפה אחרת שמחכה שהגבר שלה יחזור ממילואים.
מילואימניק שלא יודע איך יסגרו את החודש ויטפלו בילדים.
אי אפשר לחכות, חייבות וחייבים לפעול. אין לנו ברירה אחרת. גם אם אתם מרגישים שיש לנו ברירה אחרת, תדמיינו שמישהי לוחשת לכןם באוזן שהלב שלכןם לא יעמוד במבט מהצד, שהלב חייב תקווה, והתקווה נמצאת רק בפעולה.
>> כלנית שרון היא ממובילותארגון החזית הוורודה, תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.למה שלא תצטרפו

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• מחאה