Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מחלקת גנים ונוף: ברק אובמה נכנס לתפקיד דיוויד אטנבורו
מסביב לעולם עם ברק אובמה. "שמורות הטבע המופלאות" (צילום: יח"צ/ נטפליקס)
כחמש שנים אחרי שעזב את הבית הלבן, הנשיא ה-44 של ארה"ב כנראה משתעמם מלראות את העולם עולה בלהבות וחוזר כדי להציל אותו בדרך היחידה שהוא יודע - בתפקיד מנחה דוקומנטרי טבע של נטפליקס. אז איפה הולך אובמה להסתובב?
הוא מעולם לא היה שלנו, וכנראה שגם לעולם לא יהיה, אבל ברק אובמה לעד ישאר בליבנו. אולי זה הקול העמוק, אולי הכריזמה השקטה ואולי זו בכלל מישל. כל התכונות האלה לא בהכרח עשו נשיא טוב (המושבעים טרם חזרו עם החלטה), אבל הן מושלמות עבור הג'וב החדש שלו כמנחה תוכנית דוקומנטרית בשירות הסטרימינג נטפליקס. ולא סתם תוכנית דוקומנטרית, אלא כזו שממשיכה את מורשתו של דיוויד אטנבורו יבל"א.
https://www.youtube.com/watch?v=KcI_xfryMD0
אובמה צפוי להנחות ולקריין את הסדרה "שמורות הטבע המופלאות", שתימשך חמישה פרקים ותטייל ברחבי חמש יבשות שונות לסקירת שמורות טבע יוצאות דופן ברחבי העולם, ובהתאם למסורת אטנבורו יקשקש על למה הפרווה של הדוב הזה הוא המפתח לעתיד האנושות או משהו דומה. אובמה יבקר, בין היתר, במפרץ מונטריי בקליפורניה, הר לאוסר באינדונזיה, פארק צאבו בקניה והקרחונים של פטגוניה בצ'ילה.
הסדרה תעלה לשירות הסטרימינג ב-13 לאפריל בהפקה משותפת של מפיק סרטי הטבע ג'יימס הוניבורן ("הכוכב הכחול 2") והזוג אובמה עצמם, דרך חברת ההפקות שלהם Higher Ground Productions, שהפיקה עד כה עם נטפליקס כמה סרטים דוקומנטריים זוכי פרסים, כמו "מפעל אמריקני" (פרס האוסקר), "Crip Camp" (אהוב הקהל בפסטיבל סאנדנס) ו-"הסיפור שלי" המצוין על חייה של מישל אובמה.
אחרי שזכו באוסקר על "מפעל אמריקאי", האובמות וחברת ההפקה שלהם נושאים עיניים אל הפרויקט הבא שלהם – סרט הדוקו של מישל, שיגיע לנטפליקס ב-6 במאי.
הדוקו החדש ייקרא "Becoming", על שם הספר שהוציאה אובמה בסוף 2018, והוא עוקב אחר מסע הקידום שעשתה ב-34 ערים. הדוקו עוסק באחורי הקלעים של אותו מסע ויציע תיעוד אינטימי ונדיר של חייה. גם הספר וגם הסרט מדגישים את כוחה של הקהילה בגישור על מחלוקות, ואת החיבור שנוצר כשאנשים נפתחים בכנות ומספרים את סיפורם.
אתמול (שני) שחררה נטפליקס הצצה ראשונה לדוקו, ובמקביל פרסמה אובמה מכתב שבו היא מקווה כי הסרט יעניק לצופים "שמחה ומעט הפוגה" מהמאבק המשותף בקורונה.
נדיה הולגרן, הדוקומנטריסטית שביימה את הסרט, סיפרה כי לאחר שקיבלה את ההצעה לביים, היא קיבלה 30 דקות עם הגברת הראשונה לשעבר כדי שזו תחליט אם היא מתאימה לתפקיד. הולגרן הוסיפה כי היה מאוד קשה לצלם את מישל, כיוון שהיא "מוקפת במאבטחים בכל מקום שאליו היא הולכת".
"היא זזה מהר, והייתי צריכה ללמוד כיצד לנוע איתה", המשיכה הבמאית. "צילמתי בחללים קטנים באופן שדרש את טביעת הרגל הכי קטנה שלי, אבל גם איפשר לי לבנות מערכת יחסים קרובה איתה". אוקיי, אנחנו מקנאים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
טקס חשיפת הפורטרטים הרשמיים של הנשיאים האמריקאיים בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון הוא בדרך כלל אירוע מנומנם למדי, שזוכה לסיקור מזערי בתקשורת, אם בכלל. אבל ביום שני כשהדיירים החדשים, ברק ומישל אובמה, הצטרפו לאוסף, הפך הטקס הזניח הזה לאירוע היסטורי של ממש.
הדיוקנאות של הזוג אובמה לא דומים לשום דבר שנראה בגלריה, מעוז האמריקנה הלבנה, שאותה מעטרים פניהם של אישים שעיצבו את פניה של ארצות הברית – מג'ורג' וושינגטון ועד אל קפונה. אין ספק שמדובר במעמד יוצא דופן מכל הבחינות – הנשיא השחור הראשון והפירסט ליידי השחורה הראשונה צוירו (לבקשתם) על ידי שני אמנים שחורים, שמנסים לשבור את המוסכמות של ציורי הדיוקנאות המסורתיים.
לדיוקנאות של מנהיגים יש היסטוריה ארוכה בתולדות האמנות – לכל אורך ההיסטוריה האנושית מנהיגים ביקשו להנציח את דמותם בפסלים, בציורים ובמטבעות ולצייר דרכם אידיאל של כוח, עוצמה, הירואיות ומוסריות. הדיוקנאות הרשמיים של נשיאי ארצות הברית לשעבר שמרו כל השנים על הקונבנציות המוכרות: ברוב ציורי הדיוקנאות הנשיאים נראים עומדים בחדר הסגלגל, לבושים בחליפות מחויטות, מביטים קדימה אל אופק בלתי נראה ומשדרים עוצמה ויציבות. גם דיוקנאותיהן של הנשים הראשונות, מסורת שהתחילה בגלריית הפורטרטים לפני עשור עם הילארי קלינטון, נוטות בדרך כלל לעשות אידיאליזציה לאישה שלצדו.
התוספת החדשה לאוסף גלריית הדיוקנאות היא ללא ספק הדבר הכי מוזר ומשונה שראה המוסד המעונב והמיושן הזה: את הדיוקן של הנשיא לשעבר צייר קהינדה ווילי בן ה-41, בחירה מתבקשת למדי: ווילי, שנולד לאב קנייתי ולאם אפרו-אמריקאית, בוגר לימודי האמנות באוניברסיטת ייל, הוא אמן פופי וקליל לעיכול. כבר כמעט שני עשורים הוא עושה מיש-מש בין התרבות המערבית לאפריקאית; הוא משתמש בז'אנר הקלאסי של הדיוקנאות המערביים ושותל בתוכו דמויות אפרו-אמריקאיות על רקעים דקורטיביים וססגוניים.
Blessing your timeline with the Portraits of President Barack Obama and Former First Lady Michelle Obama that was unveiled at the Smithsonian’s National Portrait Gallery. The Portraits were painted by Kehinde Wiley and Amy Sherald respectively.pic.twitter.com/DMYItDrHXf
בדיוקנו של הנשיא ה-44, אובמה מתואר יושב בחליפה ללא עניבה על קצה של כסא משרדי בסגנון המאה ה-18. הוא מישיר מבט (ולא מביט קדימה אל האופק כמו דיוקנאות של מנהיגים אחרים) ורוכן קדימה, נראה צף על רקע צמחייה עבותה ופרחים סימבוליים שקשורים לביוגרפיה הפרטית שלו – היסמין מסמל את הוואי ארץ הולדתו, השושנים הכחולים מתייחסים לשושלת הקנייתית של אביו והחרציות הן הפרח הרשמי של שיקאגו.
איימי שרלד, שציירה את דיוקנה של מישל אובמה, היא אמנית פחות מוכרת מווילי, אבל גם היא מזוהה עם ז'אנר הדיוקנאות המיושן שמתחיל שוב לצבור תאוצה. כמו ווילי, גם שרלד מנכסת את ציורי הדיוקנאות המערביים להיסטוריה השחורה ומעמידה במרכז הציורים שלה דמויות אפרו-אמריקאיות על רקע צבעוני, בדרך כלל בתנוחות אריסטוקרטיות ובבגדים מוקפדים. מה שבולט אצל שרלד הוא גוון העור השחור שהופך אצלה לאפור (היא מגיעה לגוונים האלו על ידי ערבוב של צבע שחור ולבן, כמה מפתיע).
Michael (cough) I mean Michelle Obama is really not looking anything like herself OR a first lady in this portrait. Did the Obamas PURPOSELY go & find the worst of the worst artists to paint thier "offical" portraits?#ObamaLegacyis an#EpicFail#LiberalsRuinEverythingpic.twitter.com/spOZ4PQgbo
בדיוקן הנשיאותי של שרלד, מוצגת מישל אובמה באותו אופן – גוון עורה אפרפר, היא יושבת על כסא בלתי נראה על רקע כחול ולובשת שמלה גיאומטרית של המותג "מילי". השמלה לא נבחרה סתם (ברור שלא), היא "עוצבה בהשראת קהילת נשות הג'י בנד באלבמה, שהופכות שאריות של בגדים לשמיכות טלאים שהן יצירות מופת", אמרה שרלד בטקס ביום שני.
על פניו, נראה שהדיוקנאות של האובמאז עושים היסטוריה במסורת ציורי הדיוקנאות הנשיאותיים ומתקנים את העוול בייצוג שחורים באמנות. הבעיה היא ששני הציורים כל כך שונים ומוזרים, על הקומפוזיציות המעוותות (שלה) והסוריאליסטיות (שלו), עד כדי כך שהאמריקאים לא באמת יודעים איך לאכול אותם. האם מדובר באמנות עכשווית בועטת ופוליטית, או פשוט בציורים גרועים שעושים שימוש באיקונוגרפיה סתמית, מתייפייפת ולא מתוחכמת במיוחד? השאלה נותרת פתוחה לדיון, שבטח יתחדש עם חשיפת דיוקנו של הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
משפחת המנהיג היא משהו שמגיע כעסקת חבילה עם המנהיג לאחר הבחירות. הציבור והתקשורת, כמתבקש, מצפים מהמשפחה להתנהגות הולמת – מושג מעורפל שביטויו משתנה בהתאם לסטנדרטים התרבותיים בכל מדינה. אם הפרסומים והעדויות עליה נכונים, אשת ראש הממשלה לא חורגת מגבולות מה שמצופה ממנה – היא בטוחה שמגיע לה, ובמדינה שבה מגיע לכולם, פלא שמישהו בכלל מרים גבה והלם שבמגילת העצמאות אין סעיף שכל תוכנו הוא "מגיע לכם". שרה נתניהו עושה את מה שרבים בישראל עושים, אבל בגלל שהיא מרגישה חזקה יותר, גדולה יותר, וללא ספק חשובה יותר, היא עושה את זה באקסטרים.
ההתעמרות בעובדים, הדרישות המופרכות וההתערבות בהליך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה – אם יש אמת בדברים הללו, אפשר לסכם את פועלה של הגברת נתניהו בשלוש מילים: לא שמה זין. לא לשים זין זה קיצוני יותר מלשים זין – מי ששם זין עושה זאת במודע, לפעמים בהתרסה ואולי אף מתוך השלמה מסוימת עם דרכיו הנלוזות. אלה שלא שמים לוקים בעיוורון למתרחש סביבם, והם הרסניים ומגושמים כמו סמי טריילר בכביש צר.
[tmwdfpad]אשת נשיא ארצות הברית, על אף האיפוק והאלגנטיות שהיא משדרת, לא חפה מראוותנות – בגדי מעצבים (אמריקאים בעיקר, לצד מותגי רשתות), מלונות יוקרה על חשבון ההוצאות ואווירת שופוני מתונה. אני לא יודע איך היא מתנהלת בדלתיים סגורות, אבל הנראות הציבורית שלה, שיכולה וצריכה להיתפס כמשהו סובייקטיבי, עשויה לעורר קנאה, אולי תחושת ניתוק, אבל לא דחייה עזה. למה? בגלל שהיא שמה זין. היא שמה זין על התדמית שלה, על מה יחשבו עליה ועל בעלה. היא לא מטשטשת את עמדת ההשפעה שלה, אבל כמו גיבורת על שקיבלה כוחות בהפתעה, היא יודעת לאזן ומבינה שיש לה גם אחריות ייצוגית.
כשהתלוותה אל בעלה להלווייתו של מלך סעודיה עבדאללה בן עבד אל־עזיז, התבקשה הגברת אובמה לעטות על עצמה כיסוי ראש, בהתאם לחוקי הלבוש המחמירים במדינה. זה לא קרה. היא הגיעה כששערה פזור, לבושה בחליפה כחולה וז׳קט עם הדפסים. גם זה, כמובן, בגלל שהיא שמה זין. בדיווחים מסוימים נטען שהטלוויזיה הסעודית צנזרה אותה, דיווחים אחרים סותרים זאת. כך או כך, היא ידעה שידברו על האקט הזה, שמשדד מסר של פמניזם בלוע של פטריארכיה ודיכוי נשים.
בישראל, לאור ריבוי מאבקי הכוחות הפוליטיים, אפילו העמדת פנים של ניסיון לשנות משהו בחברה, לשפר אותה או לייצג אינטרסים של אזרחים זה כבר משהו שלא קורה. אין לנו ציפיות ונותרנו להתאכזב במקרה הטוב, או להתאכזב מאוד במקרה הרע. ככה זה כשאף אחד לא שם עלינו זין.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
