ורה בלמון נולדה בצרפת ב-1932 ושרדה את מלחמת העולם השנייה בעזרת משפחה נוצרית שהחביאה אותה. בגיל 27 היא החלה לשחק בסרטים, ושנה אחרי כן כבר עברה להפקה. בלמון הפיקה עשרות סרטים וביימה שבעה, שהמפורסם בהם הוא "נשיקה אדומה" מ-1985 – סיפור התבגרות של נערה קומוניסטית ב-1952.

מישל קישקה נולדה בבלגיה ב-1954 לאב ששרד את אושוויץ ואם שהצליחה לברוח עם הוריה לשווייץ. בגיל 19 הוא עלה לישראל, למד בבצלאל, והפך למאייר וקומיקסאי בעל מוניטין בינלאומי. ב-2012 הוא הוציא לאור בצרפת את הרומן הגרפי האוטוביוגרפי "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא". זמן קצר אחרי כן פנתה אליו בלמון, אז כבר בת 80, וביקשה לעבד את ספרו לסרט. בסרטה הקודם כבמאית, "לשרוד עם הזאבים מ-2007", היא הביאה למסך את ספרה האוטוביוגרפי לכאורה של מישה דופונסקה מ-1997, בו סיפרה איך שרדה את השואה בחברת זאבים. אלא שחודשים ספורים אחרי יציאת הסרט, הספר נחשף ככזב מוחלט. יש לשער שבלמון הרגישה מרומה, כך שהעיבוד לסיפורו האישי של קישקה כבן לניצולים שסירבו לחלוק איתו את סיפורי השואה שלהם הוא גם מעין תיקון, שאותו השלימה בגיל 90.

"הסודות של אבא" הוא סרט אנימציה צרפתי, שמשום מה מופץ בארץ עם דיבוב לאנגלית הפוגם בחוויית הצפייה. במקום ז'אק גמבלן, המדבב את דמות האב בגרסת המקור, אנחנו מקבלים את קולו של אליוט גולד האמריקאי. שאר המדבבים בריטים, וחלק מהדיאלוגים נשמעים מלאכותיים – בעיה של בימוי קולות. זה חבל משום שהתסריט מתאר יפה את החוויה של בני הדור השני מנקודת מבטו של נער בתהליכי התבגרות.

הסרט נפתח בבלגיה ב-1959, כשמישל הוא נער בן 12, שעיקר הקושי שלו בחיים הוא העובדה שאחיו הצעיר צ'רלי נגרר אחריו לכל מקום. לצד הנדנוד שבדבר, בין האחים יש אחווה שנובעת מהסירוב של אביהם לספר להם מה קרה במחנות. התסכול אף מתעצם כשבשלב מסוים אבא מתחיל לספר על קורותיו באושוויץ לאנשים זרים, ואף מוזמן לשאת דברים באירועים ציבוריים ובטלוויזיה, אבל אותם הוא מתעקש להשאיר מעבר לדלת הנעולה של החדר שבו הוא מעלה את זיכרונותיו על נייר (ספרו של האב, "Une adolescence perdue dans la nuit des camps" יצא לאור ב-2005). מעבר לכך, העובדה שמישל הוא יהודי בין נוצרים דווקא משחררת אותו משיעורי נצרות, כך שזה סבבה. רק כשהוא מתחיל להיפגש עם נערה נוצרית, בניגוד לרצון ההורים משני הצדדים, יהדותו מתחילה להפוך לבעיה.

בתוך הרפרטואר המתרחב משנה לשנה של סרטים העוסקים בשואה, לסרטי התבגרות, מ"להתראות ילדים" ועד "ג'וג'ו ראביט", יש יתרון מסוים, משום שנקודת המבט הצעירה מצדיקה את הנאיביות והבריחה מאשמה הנלווית לרבים מהטקסטים (אם כי יש גם סרטים, כמו "הנער בפיג'מת הפסים" הנקלה, שלקחו את הנאיביות רחוק מדי). הריחוק מהזוועות וחוסר הידיעה הם הנושא המרכזי של "הסודות של אבא", וגם הטריגר העלילתי שלו – המוקד הדרמתי הוא יחסיו של מישל עם אביו הסרבן לאורך השנים. על פי הספר והסרט הריחוק מהאב, שבחברתו צייר את ציוריו הראשונים כדרך לתקשר איתו, מחולל טרגדיה, שהיא וריאציה על טרגדיה שקרתה במציאות. לצורך סגירת המעגל הדרמתי, קישקה מדמיין ביקור באושוויץ, שבמציאות קרה אחרי כתיבת הספר.

אנימציית הדמויות ב"הסודות של אבא" בסיסית וגנרית למדי. האיורים אינם משחזרים את אלה שבספר, שהם מעט קריקטוריים וייחודיים יותר. יש לציין שטיזר מקסים, שהועלה ליוטיוב במסגרת גיוס כספים לסרט בקיקסטארטר לפני שבע שנים, נראה הרבה יותר דומה לאיורים המקוריים של קישקה. מכאן אפשר להסיק שבמהלך העבודה הוחלט לשנות כיוון, אולי מתוך מחשבה שכך הסרט יגיע לקהל רחב יותר. לטעמי זאת שגיאה, לפחות מבחינת האומנות, אבל גם בצורתו הנוכחית "הסודות של אבא" הוא סרט נוגע ללב וראוי לצפייה.

3.5 כוכבים
My Father's Secrets בימוי: ורה בלמון. צרפת 2022, 74 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• מישל קישקה
• אנימציה
• שואה

יום השואה מציב אתגר לא פשוט להורים: בין טקס בית ספרי מלא פאתוס לשיעור יבש, קשה מאוד להסביר לילדים על השואה בלי שהשיחה תהפוך לדיכאון אחד גדול ומבלבל. תודה על זה, היטלר! למרבה המזל קומיקס היה מאז ומתמיד אמצעי מעולה לתיווך בין ההורים והילדים: אם תמונה אחת שווה אלף מילים, אולי אלף תמונות יכולות להסביר את השואה בצורה קצת יותר אנושית וקצת פחות דידקטית. אמנם גם בסוגה זו יש לא מעט ספרים משמימים, אבל הנה חמישה ספרים שיכולים להעביר לילדים חלק מההיסטוריה בלי לגרום להם להרגיש אשמים שצחקו בצפירה.

״הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא״ / מישל קישקה

מישל קישקה, אחד המאיירים הכי ותיקים ואהובים בישראל, לאו דווקא מזוהה עם רומנים גרפיים היסטוריים, או עם וידויים חשופים מתקופת הילדות. למרות זאת, כשזכה קישקא למלגה מטעם בצלאל החליט ליצור דווקא רומן גרפי שמספר את סיפורו כבן להורים ניצולים שואה. לעתים קרובות היצירות של בני הדור השני יוצאות בוטות דווקא בגלל הריחוק המסוים מהשואה, אבל חוש ההומור הנהדר של קישקה יוצר חוויה של סיפור משפחתי שמרככת את הקריאה.

105 עמ', חרגול הוצאה לאור, 50 ש"ח באינדיבוק

״הנכס״ / רותו מודן

לא מעט ניצולי שואה נשבעו שכף רגלם לא תדרוך עוד בגרמניה או פולין. הסיפור המשפחתי והקטן של רותו מודן וסבתה רג׳ינה מתאר את הרגע היהודי כל כך, שבו סבתא חוזרת לפולין כדי לברר מה קרה לנכס שהיה בבעלות המשפחה לפני המלחמה. הסגנון מאופק ואסתטי ולא דוחף בפנים של הקורא פרטים גרפיים מזעזעים.

222 עמ', הוצאת עם עובד, 128 ש"ח

״מאוס: סיפורו של ניצול״ / ארט ספיגלמן

אי אפשר בלי יצירת המופת של הז׳אנר. ״מאוס״ טלטל לא מעט עולמות עם צאתו לאור והיווה פריצת דרך לא רק בצורה שבה מותר לדבר על זיכרון השואה, על הניצולים ועל בני הדור השני, אלא גם לגבי מה זה בכלל "רומן גרפי". בשנת 1992 זכה הרומן בפרס פוליצר, שנחשב פרס נדיר מאוד בז׳אנר הזה. האיורים והתוכן, בניגוד לספרי קומיקס אחרים, גרפיים מאוד ואולי אף גרפיים מדי, אבל הספר מומלץ לכל הגילים דווקא מפני שתיאורי הזוועה מובאים באמצעות איור, והסיפור מתמקד בפער בין הבן לאב.

160 עמ' (החלק הראשון, "אבא מדמם היסטוריה") ו־140 עמ' (החלק השני, "וכאן החלו צרותיי"), הוצאת מנגד, 75 ש"ח לכרך

״הייתי ילדה של ניצולי שואה״ / ברניס איזנשטיין

עוד הוכחה כי זיכרון השואה לא מוגבל למדינת ישראל ולעם היושב בציון, אלא גם ללא מעט יהודים בארצות הגויים. ברניס איזנשטיין מעידה על עצמה כי הפכה ״מכורה לשואה״ עקב חוסר היכולת של הוריה, שהכירו באושוויץ, למנוע מהטראומה לחלחל גם לדורות הבאים. האיורים כוללים לא מעט הומור שלעתים מתמקד, ולא במקרה, דווקא בניצולים עצמם ובפער שבין ההירואיות שבה מוצג העבר לעומת ההווה.

192 עמ', הוצאת כתר, 94 ש"ח

“Lily Renée, Escape Artist" / טרינה רובינס ואנה טימונס

הגיע הזמן לקצת מטא. ספר יפהפה המתאים מאוד לנערות מתבגרות ומתאר את האוטוביוגרפיה של לילי רנה, שגדלה בויונה העשירה של שנות ה־30, נמלטה לאנגליה עם פרוץ המלחמה כדי להתאחד עם משפחתה ועברה לניו יורק, שם הייתה אחת הנשים הראשונות בעולם הקומיקס, שנחשב לסביבה גברית במיוחד. למרות הטרדות מיניות בלתי פוסקות מצד המנהלים שלה, הצליחה רנה לבנות לעצמה קריירה וחשיבות היסטורית ויצרה את הקומיקס הנהדר "סניוריטה ריו", שמספר על רקדנית אקזוטית בברזיל שיוצאת לצוד נאצים בלילות. גם זו נקמה כלשהי. חוויית השואה בספר לא עוצמתית כמו בסיפורים אחרים, אבל דווקא משום כך הוא יכול לשמש שער נהדר לעולם הזה.

אנגלית, 96 עמ', החל משמונה דולר באמזון (לא כולל משלוח)

• תרבות
• רותו מודן
• שואה
• קומיקס
• יום השואה
• רומן גרפי
• מישל קישקה
• ספרים

• Facebook
• Twitter
• Email

(עדכון אחרון – 19:45, תגובת מנהלת המכון הצרפתי בישראל ויו״ר איגוד הקריקטורה והקומיקס הישראלית – בתחתית הכתבה)

בסוף השבוע שעבר נפתחה במכון הצרפתי בעיר תערוכת קריקטורות לזכר הנרצחים במערכת "שארלי הבדו", שנה בדיוק אחרי הטבח. התערוכה מוצגת במסגרת "אחרי שארלי – אי שקט של הקריקטורה", אירועים שכוללים גם הרצאות על ההיסטוריה של הקריקטורה ותפקידה היום. הרקע ל"11 בספטמבר הצרפתי" היה ככל הנראה איורים של הנביא מוחמד שפורסמו במגזין הצרפתי הסאטירי, אבל מי שיגיע לתערוכה יתקשה למצוא את דמותו של מייסד האיסלאם בין הקריקטורות המוצגות.

המאייר ולדיק סנדלר, שהציע שתי קריקטורות, הופתע לגלות בערב הפתיחה כי אחת מהן, זאת שנושאת את דמותו של הנביא, אינה מוצגת על הקיר – אלא נשארה בין דפי הקטלוג. "הכנתי שני איורים ששניהם מתייחסים לעובדה שבעקבות הפיגוע לא מציירים יותר את מוחמד בעיתון. אחד מהם יותר עדין ומנומס והשני נוצר מהצורך שיהיה משהו קצת יותר בוטה ושונה מהסגנון שלי". סנדלר מדבר על הקריקטורה שבה רואים את הקריקטוריסטים שנרצחו בטבח יושבים בשמים ומציירים את הנביא מוחמד, שמדגמן בעירום וישבנו חשוף.

"הרעיון היה לשמר את זכר הסגנון שלהם ב'שארלי הבדו' – קצת בוטה, אפילו מעט פוגעני ואולי לא בטוב טעם בעיניי מהאנשים", מסביר סנדלר. "זה הסגנון שלהם ועל זה הם נרצחו. חשוב לכבד את העניין ולתת לזה לבוא לידי ביטוי. אני חושב שביחס לשאר הקריקטורות ב'שארלי הבדו', שלי עוד מתייפייפת".

סנדלר טוען כי לאחר ששלח את היצירות, קיבל פידבק חיובי גם מנמרוד רשף, יו"ר איגוד הקריקטוריסטים בישראל (ואקס שב"ק ס', לתוהים), שעומד מאחורי האירוע ביחד עם המכון הצרפתי ואצר את התערוכה. "הוחמאתי על הקריקטורה והיא אפילו מופיעה על העיצוב להזמנה שהכנתי", אומר סנדלר.

אבל עם כל הכבוד לסנדלר, מה שקרה עם יצירתו של האמן רועי פרידלר קוטף בקלות את פרס האבסורד. ביצירה שלו נראים קריקטוריסטים עם כנפי מלאכים בדרכם לעולם שכולו טוב. כל אחד מהם אוחז בגיליון 'שארלי הבדו', אך לרוע מזלם בכניסה ניצב לא אחר מאשר הנביא. "חברים, נראה לי שנדפקנו", מודיע אחד מהם לחבריו. הקריקטורה אמנם תלויה על קיר התערוכה, אבל את דמותו של הנביא מוחמד מכסה מדבקה אדומה. "הדמות היא לא סתם מוחמד, אלא הדמות של מוחמד שהקריקטוריסטים של שארלי יצרו וצחקו עליה. כעת הם פוגשים אותה בשמיים", מחדד פרידלר.

– המדבקה לא מסרסת את המסר? למה החלטת להשאיר את הקריקטורה על הקיר?
"הצנזורה אכן הרגה את הפאנץ' של הקריקטורה, אך יצרה מסר אחר וחשוב הרבה יותר: הטרור, כלומר הפחד מתגובה אלימה, ניצח בסופו של דבר את חופש הביטוי וכל הקריקטורות שפורסמו אחרי הרצח שמראות עיפרון שמנצח קלצ'ניקוב לא עומדות במבחן המציאות. הצנזורה הזאת אירונית במיוחד בתערוכה לזכר אלו שנפלו במלחמה על חופש הביטוי".

ביקורת גבולות

בתערוכה הנוכחית מוצגות למעלה מ-20 עבודות של אמנים ישראלים וצרפתים, וכמו בכל תערוכה – לא כל יצירה שמוגשת לאוצרים מוצגת בסופו של דבר. פניתי לרשף כדי להבין אם הצנזורה שהופעלה על שתי היצירות היתה מקרית או מכוונת.

– מה היו השיקולים במקרה של סנדלר?
"מדובר בתערוכה קבוצתית, כך שכל אחד מציג עבודה אחת. חלקן על הקירות, חלקן בקטלוג. אנשים העבירו יותר מעבודה אחת, אבל מה לעשות שהקיר גודלו מוגבל. העבודה המדוברת של סנדלר מופיעה בקטלוג ובהזמנה. יש שיקולים אמנותיים – לפעמים מדובר בגודל או בצבע".

כשאני שואלת על עבודתו של פרידר ומנסה להבין אם התערוכה בכלל מציגה את דמותו של מוחמד, רשף מאבד סבלנות. "יש לנו קטלוג ואת מוזמנת להגיע לתערוכה. בזה סיימנו את הראיון".

אז נסעתי לבקר בתערוכה. בית הקפה החמים שבמכון הצרפתי בהחלט היה מזמין, והיצירות שנתלו על קירותיו ובמעלה המדרגות המובילות אל ספריית המדיה של המקום, הוסיפו לו קסם. התהלכות בין היצירות גילתה אמני קריקטורות מוכרים כמו מישל קישקה, שי צ'רקה, אורי פינק וגם רשף עצמו. אף שראיתי את המדבקה על יצירתו של פרידלר עוד לפני, היא שוב תפסה אותי בהפתעה, ופניתי לרשף בשנית.

– למה הסתרת את מוחמד ביצירה היחידה שמוצגת על הקיר ונושאת את דמותו?
"זאת החלטה אמנותית לשים מדבקה עם סימן שאלה, כדי להעלות את שאלת חופש הביטוי ברב שיח".

– החלטה שלך כאוצר?
"כן".

תערוכה שמטרתה להצדיע לנטבחים, שעוסקת בחופש הביטוי ובתפקידה החשוב של הקריקטורה בהקשר של מסורת ביקורתית – מתגלה כפרדוקסלית. קריקטורה היא יצירה שתפקידה לעורר ביקורת. זה היה "פשעם" של הנרצחים – ואיזו דרך טובה יותר להנציחם, אם לא להמשיך מהיכן שהפסיקו?

ברברה וולפר, מנהלת המכון הצרפתי בישראל ונמרוד רשף, יו"ר איגוד הקריקטורה והקומיקס הישראלית, מסרו בתגובה:

נתנו את השם "האי שקט של הקריקטורה" לסדרה שאנחנו עורכים סביב ז'אנר הקריקטורה (תערוכה,פרסומים והרצאות), ולא יכולנו לבחור בשם קולע יותר.

אנחנו אכן מציגים, בשיתוף עם אגודת הקריקטורה והקומיקס הישראלית, מה-7 ועד ה-31 בינואר 2016, תערוכת קריקטורות, לציון יום השנה לפיגוע ב"שארלי הבדו" והפיגועים שאירעו לאחר מכן. האיורים בתערוכה צוירו על ידי אומנים צרפתים וישראלים. התערוכה מלווה בפרסום של עיתון-קטלוג.

הקול קורא שנשלח למאיירים הביא עמו הצעות רבות. כשלושים איורים נבחרו על ידי האוצר. חלקם פורסמו בעיתון-קטלוג וחלקם הוצגו בתערוכה שנערכת בחלל המצומצם של מדרגות ספריית המדיה של המכון הצרפתי ובבית הקפה הסמוך אליה.

אחד המאיירים טען היום בפומבי שקריקטורות של מוחמד "צונזרו" כך שקריקטורה אחת "הוסרה" ושקריקטורה אחרת "כוסתה". מילים טעונות, כמו ז'אנר הקריקטורה, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בלב ליבו של הדיון עצמו. הופתענו לגלות את ההאשמות האלה, בתקשורת. המאייר לא שיתף אותנו, המכון הצרפתי, בתלונתו, בערב פתיחת התערוכה ורב השיח שהתקיים במהלכו. מדוע לא העלה את הנושא אז?

ולגוף ההאשמות עצמן לגבי הפעלת "צנזורה". אילו היתה צנזורה, האם היינו מפרסמים את הקריקטורות האלה בעיתון-קטלוג שנכתב בצרפתית, בעברית ובאנגלית ושחולק בחינם גם מחוץ לתערוכה? "הסרה" של איור? לא, מפני שהוא לא נכלל בין האיורים שנתלו. נכון הוא הדבר, הועלתה סוגיית תליית קריקטורות של מוחמד בחלל פתוח לציבור וזאת הסיבה שהוועדה האומנותית ביקשה שהסוגיה תישאר גלויה לעין. כאן טמונה חשיבות השיחה והדיון בייחוד עם האומנים. ואכן, הדיון יימשך ב-24 וב-28 בינואר במכון הצרפתי, סביב ההיסטוריה ותפקידיה של הקריקטורה. מקווים לראותכם.

אכן, לא כל כך פשוט להיות שארלי…

אחרי שארלי

• נמרוד רשף
• איגוד הקריקטוריסטים הישראלי
• איגוד הקריקטורה והקומיקס הישראלית
• שי צ'רקה
• מישל קישקה
• אורי פינק
• הנביא מוחמד
• מייסד האיסלאם
• אחרי שארלי
• קריקטורה
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• שארלי הבדו
• קריקטורות
• צרפת
• איסלאם
• טרור
• צנזורה
• עירוני