אם צריך סימן לכך שהמלחמה נגמרה – בכפוף לכל הסייגים וההסתייגויות כמובן – אפשר למצוא אותו בפתיחה המחודשת של דיינינגס. המסעדה היפנית בגג מלון דה נורמן, שנפתחה ונסגרה ושוב נפתחה ונסגרה, חוזרת בגרסה מותאמת לזמן ולמקום. אל שף מסאקי סוגיסאקי, שפתח את המסעדה בגלגוליה הקודמים, מצטרפים כעת דניאל צור ועומר שדמי, השפים של מסעדת אלנה והלייבררי בר. יחד הם מקווים להסיר את המוג'ו והחששות מאובר-פיין דיינינג, ולפתוח את הדלת לקהל חדש.
>>חריף בפה, חריף בלב: 16 המסעדות התאילנדיות הכי מומלצות בתל אביב

במידה מסוימת, השתלשלות המאורעות בדיינינגס מקפלת בתוכה את האתגרים שמסעדות מתמודדות איתן בשנים האחרונות: הסיפור החל בשנת 2014, כשהנורמן נפתח לאחר שמונה שנות עבודות שימור ובינוי, ומיד מיצב את עצמו בצמרת מלונות הבוטיק בעיר ובארץ כולה. דיינינגס נפתחה במקביל על תקן היהלום שבכתר, אחות למוסד לונדוני יוקרתי באותו שם. סוגיסאקי ליווה את הפתיחה, חי על קו תל אביב-לונדון, ויצר תפריט יוקרתי ויקר עבור אורחים מהאלפיון העליון.

עם פרוץ הקורונה המסעדה נסגרה. לאחר מספר חודשים היא נפתחה שוב באותו פורמט, רק כדי להיסגר שוב בשבעה באוקטובר. "אני זוכר שבמשך שבוע-שבועיים, כשלא היו טיסות ומסאקי לא יכול היה לעזוב, אכלנו סושי כאילו אין מחר", צוחק מנכ"ל המלון ירון ליברמן. סוגיסאקי מצדו מספר שהוא שמח לחזור, ומפרגן לקולגות מקומת הקרקע. "תל אביב ודיינינגס הן הבית השני שלי. אנחנו מנצלים את ההזדמנות להתחדש, בעזרת התמיכה של שפים דניאל ועומר".

תחת הכותרת DININGS – Japanese Rooftop Bar פותחת המסעדה פרק נוסף בחייה, שונה מהפרקים הקודמים. התפריט החדש מצומצם ופשוט יותר – אם אפשר לומר זאת על כל דבר שקשור למטבח היפני – ומיועד למנעד סיטואציות רחב, כולל דרינק ונשנוש במרפסת היפה. לדוגמה: אדממה חריף עם שום, צ'ילי ולימון (32 ש"ח), עיגולי קריספי רייס עם טונה/ילוטייל/אבוקדו (56/88/98 ש"ח), מיני־באן בורגר בגלייז תמרים וטריאקי (46 ש"ח) וכנפיים חריפות בסגנון נאגויה (56 ש"ח). מחלקת קושי אגה נוצרה בהשראת אוכל הרחוב באוסקה – אספרגוס, שרימפס קריסטל, פטריות שיטאקה ועוד נעוצים בקצה קיסם עץ ארוך, ומוגשים עם רטבים לבחירה (20-40 ש"ח).

את המטבח היפני הארדקור מייצגים הנד רולז דגים וצמחוני (32-56 ש"ח), ניגירי (48-75 ש"ח לשתי יחידות) ורולים מיוחדים, למשל שרימפ טמפורה ביוזו קושו (88 ש"ח) וילוטייל פריך עם חלפיניו וסויה מתוקה (94 ש"ח). סוגיסאקי, צור ושדמי, יחד עם השפית סו או (Sue Oo) תלמידתו של סוגיאקי, עובדים בשיתוף פעולה מלא כדי לדייק את הפורמט החדש. "לקחנו את המסעדה תחת חסותנו. אם בעבר דיינינגס הייתה בועה בתוך הנורמן, היום כולנו מקשה אחת", אומרים צור ושדמי, ומספרים שהשפית סו או עבדה לצדם באלנה.

כדי ליצור את אותה המקשה, הם עצמם טסו ללונדון כדי לעבוד עם סוגיסאקי, "כי אנחנו לא מגיעים מהעולמות האסיאתיים. התפריט הוא של מסאקי, אבל הוא נותן לנו יד חופשית. היה מצב שביקשנו ממנו להוסיף שמן זית למנה והוא זרם איתנו. מסאקי פתוח מאוד להצעות מכיוון שהמטבח שלו מושתת על חיבור בין מזרח למערב, והוא מאמין בזה גם כאן. מבחינתו יש הצדקה למה שמתאים לחך הישראלי. לצורך העניין, אם אנשים ירצו ספייסי מיונז – הוא ייתן להם אותו בצורה הכי טובה ומוקפדת".

מטרת העל היא כאמור "להקליל" את המסעדה, או כפי שצור ושדמי מנסחים זאת – "להביא את דיינינגס במתכונת אחרת, פחות מפחידה אבל עדיין מאוד יפנית". השינוי משתקף גם בשורת הסכום לתשלום, ידידותית ביחס לרמות המחיר המבהילות מפעם. "קשה להשתמש במילה 'להנגיש', כי הכול בארץ נורא יקר, אבל בראייה שלנו אנחנו לא הכי יקרים בתל אביב ואפילו לא בטופ פייב. האתגר שלנו הוא להגיע למצב שאנשים לא מפחדים מהנורמן, ולכן גם המחירים זולים יותר מאשר לפני השבעה באוקטובר. אין מפות לבנות ויש אווירת בר ולאונג' שאנחנו רוצים להכיר לקהל חדש, ואפילו השתעשענו ברעיון להכניס וולט. אנחנו עדיין לא שם, אבל יש סיכוי שמתישהו גם זה יקרה".

נחמני 23-25, תל אביב. רביעי-שבת, 18:00-23:30, הזמנות באתרובטלפון03-5445444

• אוכלים שותים
• דיינינגס
• אוכל יפני
• מלון נורמן

יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה שחיבר את סדרת ספרי "הרשימה" וספרים נוספים שהפכו לרבי מכר, ואת הפנים שלו אתם בטח מכירים כשחקן וכמנחה טלוויזיה. הוא גם מוביל את הפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות", ופועל כיזם חברתי. ספרו החדש, "מחר יהיה אחרת", ראה אור לאחרונה והפך גם לערב אינטימי בסלונים ברחבי הארץ,וכאן תוכלו למצואאת כל הפרטים על איך להשיג את הספר או למצוא ערב סלונים שכזה.

עטיפת הספר

1. גן יעקב

יש פינות בעיר שהן כמו עוגן לנשמה. גן יעקב, הצמוד להיכל התרבות (וקצת חבוי לו עם מרפסת בקומה השנייה), הוא המקום שלי לנשום. אני מגיע לשם בימים של עצב, מתיישב על ספסל עם אוזניות, נותן למוזיקה ולצמרות העצים לערבב מחשבות ולרקום עלילות לספרים הבאים. תל אביב רועשת מסביב, ובתוך השקט הירוק הזה אני מוצא שלווה, השראה, ואולי גם קצת תקווה.

2. ספסל אקראי בעיר

יש לי תחביב מוזר והוא לשבת על ספסל אקראי בתל אביב ולדמיין את סיפורם של העוברים והשבים. ההוא שנראה ממהר אולי בעצם מאחר לאהבה, והיא שמדברת בטלפון אולי מתרגשת מהזדמנות חדשה. העיר הזאת היא תסריט שלא נגמר, ואני הצופה הסקרן שמחבר קווים בין זרים, מחפש תשובות על החיים דרך פרטים קטנים. דברים רבים שראיתי ברחובות העיר השתרבבו אל תוך הספרים הראשונים שלי.

3. רחוב חיסין

לפני טריליוני שנים הייתי הכתב הראשי של "טיים אאוט תל אביב", ובמסגרת כתבת שער בשם "הסודות של תל אביב" גיליתי את רחוב חיסין. פיסת עבר שקטה מול הבימה ומובלעת קסומה של בתים ישנים וחדשים, גינה קטנה, ורוח נוסטלגית. יש שם גם בית נטוש בכניסה לרחוב שמספר בשתיקה את ההיסטוריה התל אביבית כולה. אי של שלווה בלב הסואן.

4. גן הפסגה ביפו העתיקה

בילדותי, בשנות השמונים, גן הפסגה היה המקום שסבא שלי שהיה סוחר בשוק הפשפשים היה לוקח אותי על מנת לאכול אבולעפיה בסופו של יום עבודה. שנים עברו, והזמן כמעט לא נגע בו. עדיין יש שם את אותה בריזה טובה, את הירוק שלא נגמר ואת התצפית היפה בעיר. המקום הזה נשאר תקוע קצת בעבר, לטוב ולרע, מזכיר לי שפעם הכול היה פשוט יותר וגם קצת יותר תמים. בימי הקורונה זה היה מקום המפלט והמסתור של הבנות שלי ושלי. לא הייתה שם משטרה ולא היו שם הגבלות. גם לא היו אנשים. כל הגינה הייתה שלנו ושל דובי הכלב.

5. מלון נורמן

יש רגעים שבהם אני פשוט צריך להרגיש שאני בלונדון בלי לעזוב את תל אביב. בשביל זה יש את מלון נורמן. אז אני מתיישב בבר הספרייה לשתות קפה, נושם אלגנטיות ומביט באורחים מסביב. לפעמים זה כריס מרטין, לפעמים זה גד אלמליח, ולפעמים זה פשוט אדם אלמוני שמספר לי סיפור בעיניים. המקום הזה מזכיר לי שלכל יום יש טעם של חו"ל גם באמצע רחוב נחמני.
נחמני 23-25, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

לא מדובר במקום, אלא בתהליך. נדמה שכל תל אביב הפכה לאתר בנייה אחד גדול. אני נהנה מהרכבת הקלה, במיוחד מהקו האדום שמתחיל ליד ביתי בנווה צדק, אבל לפעמים כשאני הולך בעיר המאובקת, הפקוקה והסתומה, אני מרגיש כאילו מישהו חתם על מיליון אישורי שיפוץ בלי לעצור לחשוב על נשימה. העיר הזו, שפעם התנהלה בקצב של הולך רגל, הפכה למרוץ של מנופים, בטון ופקקים. אני אוהב את השיפוץ ואת העתיד להיות כאן, אבל מתגעגע לשקט שבין הפטישים.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן. אני אוהב את תומר עוד מהסרט הראשון שלו, יש בו משהו רגיש ואנושי, כזה שמצליח לחדור פנימה מבלי להרים את הקול. הצפייה בו הייתה בשבילי כמו סיבוב נוסטלגי ברחובות תל אביב של פעם. הדירה הראשונה שלי בעיר שכנה מעל בית הקפה אורנה ואלה, ברחוב שינקין 33. הייתי יושב שם שעות, כותב, צופה באנשים, סופג חיים. ובסוף כל יום היינו מקבלים, אני והשותפות שלי, את שאריות הלחמים והמאפים. זה היה יומי המתוק, תרתי משמע. יש ימים שאני מתגעגע לריח ההוא של לחם חם ולתחושה שהכול עוד פתוח לפניי.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "קארמה – מדריך של יוגי לעיצוב גורל" בהוצאת "ידיעות אחרונות". יש בו משהו מרגיע ומחזיר נשימה. הוא מזכיר בעדינות, בלי דרמה מיותרת, שגם בתוך הכאוס הכי גדול יש מקום קטן שבו יש לנו שליטה. אולי לא על העולם, אבל כן על איך שאנחנו בוחרים לראות אותו. הספר הזה הזכיר לי שבכל יום יש לנו אי משלנו: הבית שלנו, המחשבות שלנו, הבחירות שלנו. ואם נצליח לנהל את האי הזה היטב, אולי העולם שמסביב גם יירגע טיפה.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת חמניות. העמותה הזו מעניקה ליווי ותמיכה לילדים שאיבדו הורה, והיא עושה את זה ברוך, בצניעות, בלי רעש. זה מסוג המקומות שמזכירים לך שהחיים קצרים, אבל האהבה שאנחנו משאירים אחרינו יכולה להיות ארוכה מאוד.

4. מי התל אביבי שצריך להרים לו כרגע?
לכל בעלי ובעלות העסקים הקטנים, שממשיכים לפתוח דלתות גם כשהעיר מתפוררת מסגירות, חפירות ופקקים. אני מצדיע להם. הם אלה שמזכירים לנו שהעיר הזו חיה. כל מי שעדיין מאמין שיש בשביל מה לפתוח עסק חדש ובשביל מי לחייך בבוקר הוא בעיניי גיבור עירוני.

5. מה יהיה?
יהיה טוב. ברור שיהיה. או כשם הספר החדש שלי, "מחר יהיה אחרת". עם סימן קריאה. אולי כמה סימני קריאה. אבל אני מודה, אני כותב את זה במאמץ. נשחקתי. השנתיים האחרונות הרגישו כמו ריצה במרתון שלא נגמר, והנשימה קצרה. לפעמים נדמה לי שאין מי שמחזיק את ההגה. אבל אז אני נזכר במשהו שאמרה לי פעם אמא שלי: “גם כשהעולם מתפרק תבנה פינה קטנה של תקווה. היא תגדל לבד". אז זה מה שאני מנסה לעשות. כל יום מחדש… פינה קטנה של תקווה.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• סופרים
• מלון נורמן

>> שרונה ברגר היא הבוסית של OPA, מסעדת הפיין דיינינג האדירה של השפית שיראל ברגר (שהיא גם אחותה), החוגגת בימים אלה שבע שנים של קולינריה גבוהה המבוססת על חומרי גלם מן הצומח בלבד. לציון המאורע ייערך ב-28.9 פופ אפ מיוחד שיכלול לא רק מכירה של שלל המרקחות וההתססות הנפלאות שהן מוכרות בצנצנות ששוות את משקלן בזהבף אלא גם קאמבק של נקניקיית הגזר האיקונית מ"מיס קפלן" ומנות כיפיות אחרות במחירים נגישים.בקיצור, תעקבו.

1. הוטל מונטיפיורי

המקום האהוב עליי בעיר. תמיד כיף לשבת שם. האוכל, האווירה, האנשים, וכמובן הבלאדי מריה עם החזרת הטרייה שהיא הכי טעימה בעיר.
מונטיפיורי 36 תל אביב

2. ג'יאקונדה

מכורה למבעבעים ויינות מתיישנים. ענת ורפאלה מייבאות את הפורטפוליו הכי רחב וטעים של יינות אורגניים וביו דינמיים. לשבת שם בשישי בצהריים זה חלום. אין כמותן.
פרישמן 73 תל אביב

3. חגי והלחם

הם משתמשים בזני חיטה עתיקים חלקם מחקלאות מקומית, יש שם דגש על קיימות ומקומיות אמיתית – שני ערכים שחשובים לי מאוד, טחינת הקמח נעשית במקום, כמובן שהלחמים על בסיס מחמצת, וזה הלחם הכי מזין והכי טעים שיש. אין בוקר בלי טוסט אבוקדו עם הלחם של חגי.
ויטל 25 תל אביב

4. טעם לחיים

שנים שאני הולכת למעדנייה הזו. מעדנייה קטנה של זוג מקסים בשוק לוינסקי, רוב המוצרים נעשים במקום והם על בסיס חומרי גלם מממלכת הצומח בלבד. גן עדן לטבעוניים וגם למי שלא.
נחלת בנימין 125 תל אביב

5. נורמן

כשמתחשק לי לברוח לבועה שמרגישה כמו בריחה לחו"ל, אני אוהבת להגיע לנורמן. יש שם את אלנה, המסעדה, שאני אוהבת מאוד את האוכל של השפים שלה, עומר ודניאל, שהם מתקתקים ומוכשרים.
נחמני 25-23 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. מקום מפחיד מאוד ואפל, כמו עולם מקביל לעיר שאני כל כך אוהבת. זו נחיתה קשה מאוד לכל מי שנכנס לעיר דרכה ואין שם שיקוף למה שבאמת קורה בעיר המהממת (והמדממת) שלנו. על אף שיש שם מסעדות וחנויות אסייתיות מאוד מעניינות, האווירה הכללית מחרידה ולא נעימה. צריך לעשות שם ניקוי ושינוי תדמית דחוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "קלאסה" של אנסמבל ציפורלה, שקודם כל מאוד מצחיק, שנון וחכם, ולצד אסקפיזם גם מציף את כל הנושאים הכי בוערים שקרו פה מאז השבעה באוקטובר בצורה חכמה וסאטירית. מיותר לציין שאני מעריצה שרופה כבר שנים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אחד הספרים האהובים עליי הוא הספר"סוד האושר הפנימי"של ניסים אמון. אחרי שבעה באוקטובר שתפס את כולנו בהפתעה והפך לטראומה לאומית הרגשתי צורך לחזור לספר, שגילה לי שוב את היכולת למצוא בתוכי יציבות, משמעות, תקווה ושלווה גם כשהעולם החיצוני רועש וכל כך כואב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בתחילת המלחמה המסעדה הייתה סגורה וחיפשנו דרך לתרום. קיבלנו פנייה ממרכז שנפתח לסיוע לנפגעי וניצולי הנובה שאמרו שיש רוב טבעוני בין הניצולים. בישלנו כל הטבחים והמלצרים אוכל טבעוני בכמויות, שנאסף יום יום אל המרכז. מעבר לתרומה החשובה ביותר, זה סיפק גם לנו קצת נחמה לעבוד ולעשות משהו מחבר יחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תקופה מאוד מאתגרת בשביל ענף המסעדנות, ולכן הייתי רוצה שנרים ככלל לכל המסעדנים שעובדים קשה יום יום בכדי להשאיר את העיר טעימה וחיה ולספק מקום מפלט מחיי היום יום (הלא פשוטים) לכולנו.

מה יהיה?
אני מחזיקה באמונה שאין ברירה אלא להיות אופטימית. זו עבודה יום יומית, אבל אם לא הייתי מאוהבת בתל אביב ומאמינה שנצא מכל החרא הזה, מזמן הייתי בתאילנד 🙂

• העיר שלי
• opa
• אוכלים שותים
• פופ אפ
• ציפורלה
• הוטל מונטיפיורי
• אלנה
• מלון נורמן
• ג'יאקונדה
• חגי והלחם

דרופ דה מייק: הריבר קפה מגיע לתל אביב. המוסד האיקוני מלונדון מבצע גיחה ללבנט ולמרות שמדובר באדם אחד ולמשך יומיים בלבד, קשה להפריז בחשיבות המאורע. השף הראשי של ריבר קפה יתארח במסעדת אלנה שבמלון נורמן לסדרת ארוחות חד פעמית שמחברת בין הדי.אן.איי המוכר כל כך לאג'נדה של השפים עומר שדמי ודניאל צור. לשניהם היכרות אישית עם המקום: שדמי עבד בריבר קפה מספר חודשים וצור שהה בו בסטאז'. "שמרנו על קשר עם הצוות ובמיוחד עם דני בוהן, אחד משלושת ההד שפים של הריבר קפה. אנחנו תמיד מדברים על הריבר קפה כבית מדרש ואפילו בית מקדש לאוכל עונתי, טרי ולא מתחכם מדי, שקיים גם באלנה", הם מסבירים.

ריבר קפה הוקם בלונדון באמצע שנות ה-80 על ידי רוז גריי ורות רוג'רס, אוהדות מושבעות של המטבח האיטלקי. שתיהן חרשו את איטליה לאורכה ורוחבה, ליקטו מתכונים וטכניקות בישול מסורתיות והביאו לגדות התמזה את התרבות וחומרי הגלם האיטלקיים. ריבר קפה חולל מהפכה בתרבות הקולינרית האנגלית ולמעשה הניח את היסודות למעמדה של לונדון כיום כבירה גסטרונומית. פרסומה של המסעדה בא לה בזכות היצמדות לבישול איטלקי עונתי מוקפד ומעצם היותה חממת כישרונות שהצמיחה לא מעט שפים ידועים, ג'יימי אוליבר למשל. גריי נפטרה לפני יותר מעשור אך רוג'רס ממשיכה להפעיל את המקום האוחז בכוכב מישלן משנת 1998 ועד היום.

סדרת הארוחות המיוחדות מחברת כאמור בין בוהן, שהחל את דרכו בריבר קפה בשנת 2005 ובשנים האחרונות משמש כשף תפעולי, ובין סגנון הבישול של שדמי וצור, הנשען גם כן על תוצרת חקלאית טרייה. הארוחה בנויה לפי המסורת האיטלקית – אנטיפסטי, פרימי פיאטי (מנה ראשונה), סקונדי (מנה עיקרית) וקינוח. בתפריט צפויים ריזוטו אפרסק ופרוסקו, ספגטי בוטרגה, פאפה אל פומדורו המזוהים עם הריבר קפה, לצד מנות מקוריות בהשראתו ובהשראת חומרי גלם שיהיו באותו יום בשווקים. "על הנמסיס כנראה נוותר כי כולם כבר ראו וטעמו אבל נגיש את הפנה קוטה המדהימה ועוגת שוקולד עם גלידת זביונה".

בשבועיים שלאחר מכן ימשיכו שדמי וצור להגיש באלנה ספיישלים מתחלפים ומנות אחרונות איקוניות בפרשנות אישית (עד 20.5). המחירים כמקובל במסעדה: 70-98 ש"ח למנות ראשונות, 80-120 ש"ח למנות ביניים, 120-220 ש"ח למנה עיקרית. על אף האירוע המכונן, בחישוב מהיר אולי זול יותר לתפוס מטוס ללונדון.
נחמני 23, שני-שלישי (8-9.5) מ-19:00, בהזמנה מראש בטלפון 03-5435400

• אוכלים שותים
• אלנה
• מלון נורמן
• ריבר

1. הבסטה

כנראה הלוקיישן האהוב עליי בעיר, וזה שאני חוזרת אליו הכי הרבה. באופן אישי – אין כמו שישי מוקדם בבוקר, על כוס שרי, כשהבר עוד ריק ומיכאל מנגן פלייליסט קלאסי של מאהלר, מוצרט ובאך בפול ווליום.
השומר 4

2. ג'ונז

בר באמת יוצא דופן בעיר. המוזיקה, הדרינקים, האנשים. בתקופת הקורונה הג'ונז היה המשרד שלי, וכמות הבקרים שביליתי שם בזמן שירון ומוטי מכינים פיצות ומקפלים מגשי קרטון לשילוח כנראה יצרה ביננו איזה קשר שאי אפשר לשכוח.
זבולון 13

3. בוסר

כמה צפוי, ככה אמיתי. המקום הכי נכון לכוס יין לא מחייבת בצהריים על הספסל, בלי שירות, בלי מנות שף ובלי מניירות מיותרות. חנות יין פשוטה ונכונה שאפשר ורצוי גם ללגום בה.
החשמל 5

https://www.instagram.com/p/CpsYdaztufJ/

4. עמירם

יש משהו מאוד מרגש לשבת בפאב שסבא שלי היה פוקד לפני עשרות שנים, אולי אפילו על הכיסא שהוא ישב, ולשתות גינס טובה. זה פאב כמו שפאב צריך להיות, לא בר, לא מתנחמד, מקום עם המון בטחון עצמי בעיני.
התערוכה 8

5. ארטל פורמל

זה חוקי לבחור מקום שעדיין בהרצה? כי בארטל פורמל דור מבשל אוכל של סבלנות. כזה שנצרב טוב טוב בסיר או בתנור עד שהוא מוציא את כל הטעמים וכל הפוטנציאל שרק סבלנות יכולה להוציא מאוכל. וכמה יפה שם ונעים, שווה לצאת מאזור הנוחות של מרכז תל אביב בשבילו.
שוקן 23, הפתיחה בקרוב

• העיר שלי
• מלון נורמן
• בוסר
• הבסטה
• פאב עמירם