ג'ולי טיימור היא אומנית תיאטרון אקספרימנטלי שביימה פעם את ההגדה של פסח בתיאטרון הפאבליק בניו יורק, וסביר שלא הייתם שומעים עליה אלמלא לדיסני היה שכל להזמין אותה לעבד את הלהיט המצויר שלהם "מלך האריות" לבמה. ההפקה, שעלתה על הבמה בברודוויי ב-1997 ורצה עד פרוץ הקורונה, חשפה בפני עשרות מיליוני אנשים את החזון האמנותי הייחודי של טיימור, שמרבה לעבוד עם בובות ומסיכות, אותן היא מעצבת בעצמה. עכשיו היא שם גדול. ענק.

"טיטוס" (1999), סרטה הראשון והמסעיר, היה מבוסס על הפקת תיאטרון של המחזה של שייקספיר, ואחריו ביימה למסך הגדול את "פרידה" (שזיכה באוסקר את בעלה המלחין, אליוט גולדנטל). בפסטיבל הקולנוע ירושלים שהסתיים לפני ימים ספורים אפשר היה לצפות בסרטה האחרון "להיות גלוריה: חיי בדרכים", ביוגרפיה בעלת מבנה יוצא דופן של האקטיביסטית הפמיניסטית גלוריה סטיינם, המפגישה את ארבע השחקניות המגלמות אותה (בהן אליסיה ויקנדר וג'וליאן מור) על אוטובוס נוסע.

בתזמון מוצלח, אך לא קשור, יצא שסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים הזמינו את טיימור לשיחת זום, שאחריה הקרינו את ההצגה "כטוב בעיניכם" בהשתתפות תלמידי הסטודיו. משזכיתי לצפות ב"מלך האריות" בברודוויי, ובאופרה "חליל הקסם" במטרופוליטן (שכוללת דובים מרחפים), הפכתי למעריצה נלהבת של טיימור. אני גם מאוד אוהבת את סרטה "מעבר ליקום" – מיוזיקל קסום על פי שירי הביטלס, שנקטל על ידי רוב המבקרים וכשל בקופות, אך מאז הלך וצבר אהדה רחבה. לפני חודשיים טיימור הודיעה על תוכניות לסרט המשך.בשל ההקשר השייקספירי, מנחה השיחה, המוזיקאי והמתרגם דורי פרנס, שאל בעיקר על העיבודים הבימתיים והקולנועיים שטיימור עשתה לשייקספיר, אבל השיחה פנתה לעוד אפיקים מרתקים.

"התיאטרון צריך להיות אירוע, חוויה, יעד, מקום שאנשים ירצו להגיע אליו. התיאטרון ימצא דרכים חדשות לעשות זאת, ואני לא דואגת לו. הקורונה יכולה להרוג את הקולנוע, אבל לא את התיאטרון"

טיימור הסבירה שבכל יצירה שלה היא מחפשת אידאוגרף (סמל או סימן שמבטא מושג שלם). "אם ראיתם ציור יפני קליגרפי, האמן מתבונן ביער במבוק וצריך להעביר את המהות של היער בשלוש משיכות מכחול. אפשר לעשות את זה גם עם סיפורים. ב'מלך האריות' האידאוגרף שבחרתי הוא המעגל – מעגל החיים, זריחת השמש, המסכה של מופאסה, הגלגלים של האיילות. זה עקרון מאחד, כמו לייטמוטיב במוזיקה. אני מוצאת שזה עוזר גם לשחקנים.כשעבדתי עם אנטוני הופקינס ב'טיטוס' יצרנו עבורו אידאוגרף של יד – האגרוף, היד שלו שנחתכת. חשבתי במונחים אידאוגרפיים גם בשביל מעצב ההפקה, דטה פרטי. במחזה נאמר שבתו של טיטוס נאנסה ביער ושידיה נגדעות, לכן חשבתי על אתר התרחשות של ביצה ביער שרוף כאידאוגרף של היותה קורבן אונס, ותקעתי ענפים בגדמים שלה" (כן, זה נראה מזוויע כמו שזה נשמע).

ב"חלום ליל קיץ", הפקת תיאטרון שצולמה לסרט ב-2014, האידאוגרף היה מיטה. "חשבתי מה זה חלום? משם הגעתי למיטה. בתחילת ההפקה פוק – בגילומה של קתרין הנטר שאופרה כמו ליצן ברכטיאני – שוכבת על מיטה. הסדינים מרימים אותה למעלה והיא נעלמת בשמיים. אחר כך הסדינים הופכים לכילה, למפת שולחן, לשמלת הכלולות, לערסל, ולשמיים".

לא אהבתי את העיבוד הקולנועי של טיימור ל"הסערה" של שייקספיר, אבל ההסבר שלה מדוע בחרה להפוך את המלך המכשף פרוספרו – הגולה על אי עם בתו התמה – לאישה בגילומה של הלן מירן דווקא מעניין. "היו שחקנים בודדים שחשבתי שיכולים להתאים לתפקיד. אולי דניאל דיי לואיס. ואז הייתי במסיבה של איגוד הבמאים והלן מירן היתה שם. הבטתי בה וחשבתי שאין תפקידים שייקספיריים לשחקניות הגדולות האלה – מירן, מריל סטריפ, ג'ודי דנץ'. התחלתי לחשוב שפרוספרו נאשם בכישוף על ידי אחיו שגנב ממנו את המלוכה, ושבעצם נשים היו אלה שהואשמו בכישוף. כך עלה הרעיון להפוך את פרוספרו לפרוספרה.

"גלוריה סטיינם היתה בהלם שרציתי לעשות את הסרט על פי הספר שלה. עשיתי את 'פרידה' לפני 18 שנה, והציעו לי עוד ביוגרפיות, אך אני מרגישה שהן מגבילות את היצירה. אבל הרגשתי גם שהגל השני של פמיניזם לא טופל באופן דרמטי באף סרט"

"כמעט לא היה צריך לשנות דבר בטקסט. עשינו קריאה מקדימה כדי לבדוק שזה לא גימיק, וזה עבד נהדר. עכשיו אני מעדיפה את זה עם אישה, כי כשאב נאבק על בתו בגלל שהוא אינו אוהב את המחזר, זה קלישאה קלאסית – הבן הצעיר בא לקחת את הבת שלי. אבל כשהאם עושה זאת, זה משום שהיא יודעת שבתה בסכנה, כי היא הביאה אותה לאי הזה ושם קליבן כמעט אנס אותה. זאת אמא טיגריס המגוננת על הגורים שלה. בנוסף לכך, על האי היא השליטה והמגדר שלה נמחק. והקורבן שהיא מקריבה כשהיא חוזרת לציוויליזציה בשביל הבת שלה הוא וויתור על כוחה ועל החופש שלה. לכן בסוף היא לובשת מחוך – וגם זה בהשראת הטקסט של שייקספיר שבו מדובר על בגדי המלך".

https://www.youtube.com/watch?v=KOOdxnv4Ik8

"להיות גלוריה: חיי בדרכים" נרכש על ידי קולנוע לב, ונחשף, כאמור, בפסטיבל ירושלים. טיימור מספרת ש"סטיינם היתה בהלם שרציתי לעשות את הסרט על פי הספר שלה, שמגולל 80 שנה בחייה. קראתי את הספר להנאתי על החוף ולמען האמת לא רציתי לעשות ביוגרפיה קולנועית. עשיתי את 'פרידה' לפני 18 שנה, ובמהלך השנים הציעו לי עוד ביוגרפיות, אבל אני מרגישה שהן מגבילות את היצירה לאמת של סיפור חיים של אדם, ואני רוצה יותר חופש. אבל הרגשתי שהגל השני של פמיניזם לא טופל באופן דרמטי באף סרט. אמא שלי ואחותי מאוד פוליטיות, אז החלק הזה בי היה צריך לצאת. זה ספר עם המוני לוקיישנים, כי גלוריה לא חיה בדירתה שבניו יורק יותר מימים ספורים. היא העבירה את חייה באוטובוסים, מוניות, רכבות, גם בהודו. חיפשתי אידאוגרף לסרט, וחשבתי על אוטובוס גרייהאונד. באמריקה אוטובוס גרייהאונד הוא מהות החופש, בנדודים או בריחה מהבית. אז השתמשתי באוטובוס לחבר הכל.

"כשקיבלתי את ההזדמנות לביים את 'מלך האריות' חזרתי למקורות שלי בתיאטרון אקספרימנטלי. הקפתי את הקהל בחיות שיורדות במעברים. זה גורם לך להכיר בנוכחותם של שכניך. לא ניסינו להעמיד פנים שאנחנו בסוואנה באפריקה"

"לצד סצנות המתארות אירועי מציאות, האוטובוס, שבו נוסעות ארבע הגלוריות יחד, הוא הנוף הפנימי. השיחות שלהן זו עם זו זה בהשראת הספר. סטיינם כתבה שחבל שלא שאלה את אמה מדוע לא עזבה את אביה, והוסיפה שהיא יודעת שאילו שאלה, אמה היתה עונה 'אילו עשיתי זאת לא היית נולדת'. אז את השיחות הפנימיות שגלוריה ניהלה עם עצמה הפכתי לסצנות דרמטיות. כשסיפרתי לגלוריה על הקונספט הזה היא שאלה 'איך ידעת?'. לא הבנתי, והיא המשיכה 'איך ידעת שאני לעיתים קרובות רואה את עצמי הצעירה בצד השני של החדר או מעבר לרחוב ואומרת אילו ידעתי אז מה שאני יודעת עכשיו'. אנשים הם כמו בבושקות, דמות בתוך דמות. לכן הסרט נקרא The Glorias".

לסיום השיחה מנהל הסטודיו אהרן פוירשטיין שאל את טיימור את שאלת השאלות – לאן הולכת התרבות בעתיד. תשובתה זכתה למחיאות כפיים וירטואליות. "כמה פעמים אמרו שהתיאטרון מת, וזה לא קרה. התיאטרון יחיה אחרי הקולנוע. גרסאות הטלוויזיה של תיאטרון לא יכולות להחליף את הדבר האמיתי, כי אתה לא בתוך המרחב". היא מיהרה להבהיר שכשהיא מדברת על מרחב, היא אינה מתכוונת לתיאטרון פרוסניום – המבנה המקובל בברודוויי של קהל רב יושב מול במה גדולה – שממנו היא דווקא תשמח להפטר.

"קולנוע וטלוויזיה הם מדיות דו מימדיות. אפשר לשים משקפי תלת מימד אבל זה קוץ בתחת. זה ישתפר אבל אתה עדיין עם עצמך. כשקיבלתי את ההזדמנות הגדולה לביים את 'מלך האריות' חזרתי למקורות שלי בתיאטרון אקספרימנטלי. כבר מהתחלה הקפתי את הקהל על ידי החיות שיורדות במעברים. זה גורם לך להכיר בנוכחותם של שכניך. הקהל הוא חלק מהחוויה. ולא ניסינו להעמיד פנים שאנחנו בסוואנה באפריקה. לכן המסכות הן מעל הפנים – אתה מקבל את הדואליות של האמנות – עצם יצירת התיאטרון חשובה כמו הסיפור. בסרט אתה לא מודע לכך, הסיפור הוא העניין".

מכאן היא המשיכה ביוזמתה לדבר על המקרה הכאוב של "ספיידרמן" – מחזמר אדיר תקציב עם מוזיקה של בונו והאדג', שהיא פוטרה ממנו אחרי כמה חודשים. "כשלתי בהבאת 'ספיידרמן' לברודוויי כי לא הצלחנו להתאים את זה לפרוסניום. החלפת התפאורות הכשילה אותנו. ב'מלך אריות' שילבתי פילם, אך לא פתרתי את זה ב'ספיידרמן'. התיאטרון צריך להיות אירוע, חוויה, יעד, מקום שאנשים ירצו להגיע אליו. התיאטרון ימצא דרכים חדשות לעשות זאת, ואני לא דואגת לו. הקורונה יכולה להרוג את הקולנוע, אבל לא את התיאטרון".

בהקשר זה היא תקפה את החלטתו של מנכ"ל וורנר מהעת האחרונה להעביר לסטרימינג את כל הסרטים החדשים של האולפן, בהם "וונדר וומן 1984", במקביל ליציאתם למסכי הקולנוע. "הוא אומר 'אני רק עושה מה שהמעריצים רוצים'. עכשיו צריך לשאול את פיקסו 'ציירת מה שהמעריצים רוצים?'. שייקספיר התחבר לצופים, אבל יצר דברים שהצופים לא ידעו שהם רוצים. הפילוסופיה שלי היא להביא אנשים למקומות שהם לא ידעו שהם רוצים ללכת אליהם".

• ❤ תרבות
• קולנוע
• תיאטרון
• ברודווי
• הוליווד
• מלך האריות
• פמיניזם
• מחזמר
• ניסן נתיב

• Facebook
• Twitter
• Email

כשהאנימטורים של דיסני יצרו את "במבי" בראשית שנות ה־40 של המאה שעברה, הם התבוננו בתצלומים ובסרטונים של חיות כדי ללמוד איך הן נעות. אותם חומרים היוו השראה ראשונית לסדרה של 14 סרטי טבע עתירי אוסקרים שדיסני הפיקו בשנות ה־50 תחת הכותרת "הרפתקאות אמיתיות". הסרטים ההם, בהם "האריה האפריקאי", רקמו סיפורים סביב חיות פרא והגדירו את התבנית המקובלת של סרטי טבע למשך שנים רבות (אף שהואשמו במניפולציות של המציאות לצורך עיצוב דרמות אנושיות).

"מלך האריות" גרסת 2019 הוא מין סרט טבע כזה, רק שהפעם מעיין היצירה זרם בכיוון הפוך. מקור ההשראה הוא, כידוע, סרט אנימציה מהימים שעוד ציירו ביד, והגרסה הפוטו־ריאליסטית שלו נוצרה במחשב. זאת סגירת מעגל, או שמא נאמר "מעגל החיים" של דיסני.

בין לבין, דיסני הפיקו גם גרסה בימתית של המחזמר, שב־2014 הוכתרה כהצגה הכי מצליחה בתולדות התיאטרון. ג'ולי טיימור עיצבה את המחזמר בהשראת בובות אפריקאיות ויצרה חיזיון בימתי מפעים שהוא ההיפך הגמור מהחזות הריאליסטית של הסרט החדש. לכן יש להניח שהעובדה שבכותרות הפתיחה היא מקבלת קרדיט של מפיקה, נובעת אך ורק מכך שיצירת המופת התיאטרלית שלה הכניסה לדיסני (ועדיין מכניסה) מיליארדי דולרים.

המיליארדים הם גם התשובה לשאלת היסוד – בשביל מה זה טוב? אם נניח אותה בצד ונשתדל להתייחס לסרט כאילו הוא יצירה בפני עצמה – זה די קשה בהתחשב בכך שהתסריט של הרימייק כמעט זהה למקור, כולל שחזור מדויק של סצנות רבות – נגלה שהוא מהנה יותר מכפי שאפשר היה להתרשם מהביקורות המחמירות בחו"ל, ומהציון הראשוני הנמוך שהעניקו לו מתנגדים באתר IMDb (הסרט עדיין לא עלה בארה"ב ומן הסתם הציון יעלה אחרי שהוא ייחשף לקהל הרחב). ג'ון פאברו, שהתמודד יפה עם "ספר הג'ונגל", לא לקח את הסיפור למקום חדש, ולכן יש להניח ש־16 האנשים שזה יהיה המפגש הראשון שלהם עם סימבה ייהנו יותר. כשחושבים לאן דיסני לקחו את "דמבו", מתקבל הרושם שאם אין ברירה, אז עדיף ככה.

כמו שאפשר היה לראות כבר בטריילר, האנימציה הפוטו־ריאליסטית מדהימה במידה כזו שאלמלא השירים היינו שוכחים שאלה אינן חיות אמיתיות. ההקפדה על החזות הריאליסטית אומרת גם שבניגוד ל"במבי" ולסרט מ־1994, לחיות אין כמעט הבעות פנים. לכן כשסימבה בוכה על אביו בלי דמעות, זה פוגם בפוטנציאל הרגשי של הסרט. אבל גור אריות אמיתי (או כזה שנראה אמיתי) זה דבר מתוק להפליא, וכמו שאנחנו משליכים את הרגשות שלנו על חיות המחמד נטולות ההבעה שלנו (טוב, אני מתכוונת לחתולים), רוב הזמן זה עובד גם כאן.

הכוכבים שמדבבים את החיות טובים כולם, כולל ביונסה ודונלד גלובר בתפקידיהם הקטנים. ג'יימס ארל ג'ונס בן ה־88 חוזר להרעים בקולו העמוק מים בתפקיד המלך מופאסה, וצ'ואיטל אג'יופור אמנם פחות ארסי מג'רמי איירונס – שסקאר שלו היה לנבל קולנועי בלתי נשכח – אבל זה תואם את העיצוב הריאליסטי של האריה הגרום. כמו תמיד, הדמויות הקומיות גונבות את ההצגה. ג'ון אוליבר מוצלח בהחלט בתפקיד היועץ המכונף זאזו, ובילי אייכנר וסת' רוגן נהדרים כטימון ופומבה – אפילו שטימון לא רוקד הולה, כי דברים כאלה קורים רק בסרטים מצוירים. הסרט כמעט מפצה על כך באמצעות קריצה קומית מוצלחת ל"היפה והחיה". באופן כללי הסרט יותר מותח מאשר מצחיק – הסצנות שבהן חייו של סימבה הקטן מאוימים על ידי הצבועים המפחידים ועדר גנואים אפקטיביות בהחלט. השירים של אלטון ג'ון, שאף פעם לא היו הצד החזק של "מלך האריות" (בשביל המיטב של אלטון יש לנו את "רוקטמן"), זוכים לביצועים טובים.

אבל בסופו של דבר אין ברירה אלא לחזור לשאלה – מעבר להדגמה של מה התוכנה יכולה לעשות, בשביל מה זה טוב? הסיפור על הנסיך הצעיר שנשאל מ"המלט" של שייקספיר (ומקורות קלאסיים נוספים) הרי אויר באופן דרמטי, עתיר דמיון ומרגש יותר בסרט המצויר. ומה בעצם הטעם בעיצוב פוטו־ריאליסטי של דברים שאפשר לצלם? הרי אמנות הציור השתנתה בעקבות המצאת הצילום. האם הסרט מכין אותנו לימים הלא רחוקים שבהם אריות ושאר חיות ייעלמו מהעולם בגלל שינויי האקלים ואנחנו נישאר רק עם כאילו?

ציון:3.5/5
סרט על:אתם יודעים – אחרי רצח אביו על ידי דודו, גור אריות בורח מהממלכה
ללכת?כן. יש לכם ברירה?

The Lion King בימוי: ג'ון פאברו. קולות: דונלד גלובר, ביונסה, צ'ואיטל אג'יופור, סת' רוגן, ג'ון אוליבר, ג'יימס ארל ג'ונס. ארה"ב 2019, 118 דק'

• קולנוע
• סרטים
• דיסני
• תרבות
• ביקורת סרטים
• מלך האריות
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

• קולנוע
• סרטים
• דיסני
• מלך האריות
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

ביונסה שיחררה את השיר הראשון מתוך "מלך האריות" המדובר של דיסני, "Spirit". מדובר כמובן בשיר מקורי, והוא גם הסינגל הראשון מתוך "The Lion King: The Gift", אלבום אוסף בהשראת הסרט, שגם אותו תפיק ביונסה. האזינו:

אמש נערכה בלוס אנג'לס הפרמיירה העולמית של "מלך האריות", שיגיע לקולנוע בעוד שבוע (רביעי, 17.7). באופן צפוי ולא מעצבן מי שגנבו את ההצגה היו ביונסה ובתה בלו אייבי, שפשוט היו חייבות להיות מהממות יחד.

בשבוע שעבר חשפה דיסני חלקיק מ"מלך האריות" ובו ביונסה המדבבת את דמותה של נלה. בקטע הקצר (30 שניות) אומרת נלה (ביונסה) לסימבה: "Simba, you have to take your place as king. Come home". את סימבה מדבב דונלד גלובר. בסרטון נראות גם דמויותיהם של של סקאר, רפיקי, טימון ופומבה – השניים האחרונים גם מדברים ביניהם בהצצה ששוחררה, בדיבובם של בילי אייכנר וסת' רוגן (בהתאמה).

בסרט המלא שביים ג'ון פאברו נפגוש גם את קולו של ג'יימס ארל ג'ונס שישחזר את תפקידו מהסרט המקורי כמופאסה, אביו של סימבה; אלפר וודארד תדבב את סארבי, אמו של סימבה; את זאזו התוכי יגלם ג'ון אוליבר; את בנזאי ידבב אריק אנדרה; ואת סקאר, דודו של סימבה והנבל הראשי בסרט, יגלם צ'יווטל אגיופור ("12 שנים של עבדות").

• קולנוע
• סרטים
• תרבות
• ביונסה
• מוזיקה
• מלך האריות
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

החופש הגדול כאן והמוניבני נוערמציפים את קומפלקסי הקולנוע, נואשים לסרטים מבדרים שהולכים טוב עם דלי פופקורן ענקי. המוצר המבוקש ביותר, יש להניח, הוא "הנוקמים: סוף המשחק". הסרט אמנם הגיע לאקרנים כבר באפריל, אבל לאחרונה הוא יצא מחדש לבתי הקולנוע עם כמה תוספות והפתעות. למה? כי דיסני ממש רוצים כבר לעקוף את "אווטאר" ולהציב את הסרט בראש טבלת הסרטים שוברי הקופות הגדולים בהיסטוריה. "סוף המשחק", שיא רגשי שנמשך שלוש שעות ומפציץ את הצופים בדמויות, עלילות ורפרנסים ומנקז לתוכו עשור של סרטי גיבורים, בכלל לא נחשב סרט קיץ. ובכל זאת הוא היה הרגע שבו הקיץ הקולנועי הזה התחיל ונגמר. הדבר היחיד שאפילו מתקרב לקרסוליים שלו ברמת העניין והמתח הוא "מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר", והוא מגיע רק בדצמבר.

זה לא שלוח ההפצה חף לחלוטין מסרטים עם פוטנציאל להפוך ללהיט קיץ – "צעצוע של סיפור 4", "משחק ילדים" ו"המוסד" כבר נמצאים בבתי הקולנוע, "ספיידרמן: הרחק מהבית" הצטרף אליהם השבוע ויש עוד כמה הבטחות בפתח. אך קשה להתעלם מהעובדה שכל כך הרבה סרטים שיגיעו לבתי הקולנוע בקרוב הם מוצרים שממש לא ברור מי אמור לרצות אותם ולמה. בואו ניתן הצצה למה שמצפה לנו בחודשיים הקרובים ונסיק את המסקנה המתבקשת: להישאר בבית ולראות בפעם המאה את "מלתעות".

המשכונים שלא צריך

מישהו עדיין משחק ב"אנגרי בירדס"? ניסיתי למצוא משחק כלשהו בסדרה בחנות האפליקציות הקרובה לביתי, אבל כל מה שמצאתי זה 600 גרסאות שונות של "Talking Tom". האם ילדים בני 5 שההורים שלהם ישתמשו הקיץ ב"אנגרי בירדס 2" בתור בייביסיטר בכלל יודעים שהמשחק הזה קיים? הסרט הראשון היה רווחי במידה, חרף קונצנזוס ביקורתי רחב למדי שמדובר בזבל עופות, אבל זה לא הפריע לאף אחד לעשות המשך.

שניים מההמשכונים הלא מלהיבים של השנה כבר יצאו: "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" ו"נשמה של כלב 2" – למקרה שיש לכם שעתיים פנויות לבהות בכלבים של אנשים אחרים. "גודזילה: מלך המפלצות" גם הוא כבר בחוץ, בניסיון נוסף לשכנע אותנו שאנחנו צריכים יקום קולנועי של מפלצות ענקיות. בקרוב יצטרפו אליהם גם "פעולת חילוץ: תוכנית בריחה 3", "אנאבל 3" ו"למה זה מגיע לי 2". למה באמת?

אפשר להכניס לרשימה הזו גם שניים מהסרטים הכי מדוברים שיצאו השנה – "אקס מן: פניקס האפלה" ו"צעצוע של סיפור 4". הראשון גולל שוב סיפור שכבר סופר בקולנוע בעשור הקודם, פישל לא פחות ממנו והפך במהרה לסרט הכי פחות מצליח בתולדות הסדרה. השני הוא המשכון מהסוג שאף אחד לא ביקש ואפילו פיקסאר טענו שהם לא מתכוונים לעשות, אבל מתברר שגם סרטים מיותרים יכולים להיות טובים ונחוצים, בדיעבד. אז אולי בכל זאת כדי לשמור על אופטימיות?

רימייקים מיותרים

במקום השלישי של טבלת הסרטים הרווחיים של 2019, אחרי שני סרטי מארוול, נמצא כרגע הרימייק של "אלאדין". "דמבו" נמצא במקום ה־11. מפתיע כל פעם מחדש איך רימייקים שדיסני עושים לעצמם, שכל אחד מהם מעורר חשש, תסכול ואפילו כעס בתורו, ממשיכים להיות להיט בטוח. כל כך בטוח שבסתיו נקבל סרט המשך ל"מליפיסנט", שחלילה לא נחשוב שרק בקיץ יש סרטים שלמי פאקינג אכפת מהם.

בקרוב יגיע הרימייק הגדול, המצופה אבל גם המטריד מכולם: "מלך האריות", שכל פרט שנחשף לגביו רק מדאיג יותר. אין שום ספק שגם הסרט הזה, שוויתר על הצבעוניות מלאת החיים של המקור בשביל עיצוב של סרט טבע ריאליסטי, יהיה להיט ענקי. תצפו בו, אל תצפו בו, רק בבקשה מכם – תפסיקו לקדם את השקר שמדובר בסרט "לייב אקשן", זה פשוט סוג אחר (ופחות כיפי) של אנימציה.

רימייקים שפחות או יותר כולם יכולים להסכים שאין בהם צורך הם "נוכלות עם סגנון" הכושל, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" חסר הנשמה ו"שאפט" מבית נטפליקס, כדי שתוכלו להתאכזב גם בלי לצאת מהמזגן לרגע.

סרטים מקוריים וחבל

מוכנים לזה? קדימה: "דורה והעיר האבודה" הוא עיבוד אקשן ספק רציני ללהיט הפעוטות "דורה החוקרת". "פליימוביל: הסרט" הוא כמו "סרט לגו" רק בעולם שכבר יש בו ארבעה סרטי לגו. "שוטר על הדרך" הוא קומדיה לא מלהיבה מתת הז'אנר "הלכתי לראות כי לא היו כרטיסים לסרט שבאמת רציתי". וגולת הכותרת "אגלי דולס". זוכרים את הבובות המוזרות האלה שהיפסטרים הניחו על הספה ב־2010? אלה שהיו לא מספיק רכות כדי לחבק אבל מספיק מוזרות כדי שזה יהיה קטע מגניב? לא? יופי, כי עכשיו יש להן "צעצוע של סיפור" משלהן, עם מדבבים כמו קלי קלארקסון, ניק ג'ונאס, פיטבול ואמה רוברטס. רוצו להזמין כרטיסים.

• סרטים
• קולנוע
• תרבות
• דיסני
• מלך האריות
• המסך