• Facebook
• Twitter
• Email

אם שאלתם את עצמכם לאן נעלם אדוארד נורטון, שכמעט לא נראה על המסך מאז "בירדמן" לפני חמש שנים, הנה התשובה. "עיר יתומה", שאותו כתב, הפיק וביים, הוא פרויקט שהעסיק אותו כ-20 שנה, מאז שרכש את הזכויות על ספרו של ג'ונתן לת'ם. מה שהחל כהזדמנות מפתה לגלם בלש עם תסמונת טורט – מהתפקידים שעליהם זוכים באוסקר – הלך ותפח למשהו הרבה יותר גדול. בינתיים איל הנדל"ן מניו יורק נבחר לנשיאות, והאמירה החברתית של הסרט התחדדה ושבה להיות עדכנית ביותר. כמה טוב שהאמירה הזאת מושקעת בסרט רציני ומעניין, שנוצר באהבה ובתשומת לב.

עלילת הספר, שיצא לאור ב-1999, מתרחשת בזמן שבו נכתב. נורטון השאיר מעט מאוד ממנה והעביר את הדמויות לשנות ה-50 של המאה שעברה, עידן מתאים יותר לשפה ולסגנון של הסרט, שנשאלו מהפילם נואר – ז'אנר שהתפתח בשנות ה-40 ופחות או יותר נשאר שם. נורטון מגלם את ליונל אסרוג, עוזרו של בלש (ברוס וויליס), שקיבץ סביבו נערים מבית יתומים ושימש להם כדמות אב. כשהבוס נורה במסגרת העבודה, ליונל יוצא לחקור מי ולמה, ומגלה מערכת של שחיתות עירונית גורפת.

העלילה המפותלת שואבת השראה משני מקורות עיקריים – האחד היסטורי, השני קולנועי. דמותו הבריונית של אלק בולדווין כמוזס רנדולף הממונה על הפיתוח העירוני, מבוססת על רוברט מוזס, איש אדיר כוח שמשנות ה-30 עד ה-60 מחק שכונות שלמות בניו יורק ובנה במקומן כבישים, איצטדיונים ושאר פרויקטים עירוניים. מולו עמדה בפרץ רק ג'יין ג'ייקובס, שנאבקה להציל את השכונות של דרום מנהטן (דמותה הופיעה בפרק הרביעי בעונה הראשונה של "גברת מייזל המופלאה"). בסרט קוראים לה גבי הורוביץ, והיא מגולמת על ידי צ'רי ג'ונס, שחקנית תיאטרון מהוללת המוכרת גם מתפקידי משנה בולטים בטלוויזיה (לאחרונה, מיליארדרית ב"יורשים").

המודל הקולנועי ששימש את נורטון הוא "צ'יינהטאון", הפילם נואר המופתי של רוברט טאון ורומן פולנסקי מ-1974, שגם הוא שיחזר מקרה היסטורי של שחיתות נדל"נית משנות ה-30 כאמצעי לבקר את אמריקה של ניקסון. "עיר יתומה" אינו ניחן בחדות ההבעה ובעוצמה הטראגית המהממת של הסרט ההוא, אך הוא נבון ועתיר שכבות. גם כאן מעורבים בדרמה סודות משפחתיים אפלים, אבל באופן אירוני מה שנחשב לבר סחיטה בשנות ה-50 השמרניות הוא לא יותר מפרט טריוויה היום.

המפגש הראשון עם הטיקים הלא רצוניים של ליונל מייצר רושם שהסרט עומד להיות מין "איש הגשם" שכזה, אבל לא כך הוא, וכמה טוב שכך. כי גם אם בתחומים מסוימים הוא חסר ניסיון כילד, ליונל הוא בחור פיקח עם עמוד שדרה ערכי. התסמונת שלו גורמת לו למבוכה עם אנשים בכלל ועם נשים בפרט, אבל היא אינה משתלטת על דמותו. נורטון מגלם אותה בכנות נוגעת ללב, ועם הזמן אנחנו אף מסוגלים לקבל אותו כגיבור רומנטי – קו עלילתי שמוסיף לסרט רכות נעימה.

יש בסרט עוד לא מעט דמויות מאוירות היטב שהופקדו בידיהם של שחקנים מחוננים כווילם דפו, בובי קנבלה, מייקל קנת' וויליאמס (עומאר מ"הסמויה") והכוכבת העולה גוגו מבת'ה רו, וכולם עושים עבודתם נאמנה. הזמן הרב שהושקע בפיתוח התסריט ובשיוף הפרטים הקטנים מורגש היטב בשלמות של היצירה. הבימוי קורקטי בעיקרו, ונורטון בתבונתו נמנע מלהפוך את סרטו ללקסיקון של מאפיינים נואריים (טעות שהכשילה, למשל, את "יחידת גנגסטרים" עם ריאן גוסלינג ואמה סטון ואת "חי את הלילה" של בן אפלק) ורק פה ושם זורה על הסרט תבלין של צלליות גדולות בלילה אפל. זה סרטו השני של נורטון כבמאי, אחרי הקומדיה הרומנטית החיננית "לשמור אמונים" מ-2000, ובהחלט אשמח לשוב ולצפות בעוד סרט שלו בעוד 10-20 שנה.

ציון:4/5
סרט על:בשנות ה-50 בניו יורק, עוזר בלש חוקר מי ירה בבוס שלו
ללכת?כן. פילם נואר אינטליגנטי ומעניין ומלא אמפתיה לגיבוריו

Motherless Brooklyn בימוי: אדוארד נורטון. עם אדוארד נורטון, אלק בולדווין, גוגו מבת'ה-רו, בובי קנוולה, ווילם דפו, ברוס וויליס. ארה"ב 2019, 144 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מנהטן
• סרטים
• אדוארד נורטון
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

המוני הסועדים הרוחשים בקלארו בשעת צהריים ביום חול סותרים לכאורה את תיאוריו של שמואלי על ירידה בכמות הסועדים מאז פיגוע הירי בשרונה לפני כחודש. "כשהאירוע התרחש נמלטו לכאן כמה אנשים וסייענו להם, ובמקביל שניים מצוות המסעדה רצו לעבר זירת הירי כדי לנסות לעזור. כבר לא היה למי לעזור בשלב הזה. השפעת הירי הייתה ממושכת אף שאנחנו בכלל נמצאים בעורף של שרונה. רק עכשיו המצב במסעדה התחיל להתאושש, אני מעריך שהפסדתי כחצי מיליון ש"ח בתקופה הזאת. יש לי ימים מאוד עצובים, אנחנו עובדים נורא קשה, אני עומד פה כל יום ומרגיש חשוף כמו אדם שעומד על הבמה ונותן את כולו, ואז נופלות בעיות שאין לי איך להתמודד איתן. תוסיפי לזה גם את עבודות הרכבת הקלה, הארנונה המטורפת, העלויות המתייקרות בהעסקה של העובדים, ואני מעסיק 150 אנשים. זה ממש מתסכל", אומר שמואלי.

אבל המסעדה לגמרי מלאה בצהרי יום חול.

"כן, ראיתי את ארשת הפנים המתפלאת שלך, אבל לקח לנו זמן לחזור לזה, ואין לנו לאן להתפתח כי בארץ אין מספיק קהל למסעדות נוספות ואין כמעט תיירות מאז צוק איתן. כבר שנתיים שלא נפתחו פה מסעדות בהשקעות גדולות, זו הסיבה שהמקום הבא שאני אפתח בו עסק מזון יהיה ניו יורק".

מסעדה בניו יורק זה לא בעיקר עניין של אגו, להראות שהצלחה אמיתית נספרת רק בחו"ל? לאחרונה נדמה שכולם נוסעים לפתוח בחו"ל.

"לא. אני לא מגיע בשביל להראות לניו יורקרים מאיפה משתין הדג, אני מגיע בצניעות. אני אפתח קונספט ים תיכוני סביב עופות פרי ריינג'. העופות שוהים בשני שלבים בשני סוגי מרינדות, ניצלים בחום נמוך ואז ניצלים על קיר אש. יש לי כבר משקיעים, אבל אנחנו לא סגרנו עדיין את המיקום במנהטן. אני אדם שמבשל וחשובים לו איכות האוכל ואיך המקום נראה. פחות מעניין אותי לדווח על כל פעולה שלי באינסטגרם, פחות חשוב לי הפרסום".

אז למה בעצם החלטת ללכת על "בייק אוף"?אתה הרי כמעט לא מופיע בטלוויזיה, עשית בעבר רק את "קרב סכינים".

"בדיעבד אני יכול להגיד שלא רק שאני לא מצטער על 'בייק אוף', אלא שגם נהניתי מזה. אני אמנם מסרב בדרך כלל לכל הפניות אליי, אבל כשהגיעה הפנייה ל'בייק אוף' הרגשתי שזה תחום חדש שלא טיפלו בו בטלוויזיה בארץ – התחום של המתוקים והקינוחים. בתחילת דרכי הקולינרית עסקתי בפטיסרי. סבתא שלי אפתה נהדר והיה לי חיבור עמוק אליה ולאפייה שלה. כשראיתי את הפורמט האנגלי, כמה הוא מקסים, חשבתי שזה יהיה נכון לחזק את השם שלי, בכל זאת יש לי מסעדה. אני מודה שלא הפנמתי עד כמה יש לזה השפעה. אחרי שידור התוכנית היה עמוס כאן במיוחד, בנינו תפריט חדש של מנות אחרונות שכולל גם ספיישלים מתחלפים, ולא מעט מהמבקרים במסעדה ניגשו קודם כל לבדוק את הוויטרינה של הקינוחים. בעבר סועדים נורא נרתעו מלהזמין קינוח בגלל העניין הבריאותי, ופתאום כן מזמינים ומתעניינים, כך שזה שינה משהו והחזיר את הקינוחים לפרונט. ויש לזה עוד השפעה, מביכה משהו – בשדה התעופה מבקשים להצטלם איתי".

אבל הפורמט הישראלי די כשל. הביקורות היו קשות.

"אין לי מושג, אני לא מתעניין בזה, לא מתעסק בזה ולא צופה בזה".

בודהה ואני

במהלך אוגוסט תתקיים בקלארו למטה – חלל האירועים של מסעדת קלארו – סדרת ערבי פופ אפ בהשראת שווקים ומטבחים מהעולם בשיתוף עם אתר Eatwith. במהלך כל אירוע, שיתמקד בכל פעם באזור קולינרי אחר בעולם, ייערך משתה שבו יזרום האוכל בשפע וללא הגבלה לאורך כל הערב. הערב הראשון (11.8) ייערך בהשראת מרקש. "כבר 30 שנה שאני עושה קייטרינג. זה חלק חשוב ומהותי בעשייה שלי ואני רוצה לחשוף אותה עכשיו לקהל הרחב (ולא רק למי שמוזמן לאירוע). שיתוף הפעולה עם Eatwith הוא הזדמנות.

"בקייטרינג אני עובד בשיטה של תוכנית שנתית ודו שנתית. בכל פעם אני מחליט על עניין מרכזי אחר, שאני מגיע אליו בעקבות שיטוטים בעולם. בתאילנד, למשל, הייתה לנו מדריכה מדהימה. אחרי ביקור בשני מקדשים אמרתי לה שאני לא צריך לצאת מהבית בשביל לראות את בודהה, אני רואה את עצמי במראה, שתיקח אותי בבקשה לכפרים מעניינים. קניתי בכפר מכולה של כלי חרס שאני משתמש בהם באירועים. שנה שעברה הייתה השנה של האש הפתוחה. השנה, בעקבות תחקיר שעשיתי, אני בדרך ליעד אקזוטי אחר בשביל לבדוק רעיון נוסף".

ואיפה אתה מתחבר למטבח מרוקאי?

"המטבח המרוקאי הוא מטבח בועט. אני אוהב את זה, ותמיד יש בקלארו קצת מרוקו כי אנחנו מסעדה ים תיכונית, אז החלטנו על אירוע מרוקאי. בכלל במבנה הזה יש משהו מחבק שמאוד מתאים לחוויה כזאת, ויש במבנה סיפור שעובר כשנמצאים פה. עמדתי במסעדה איזה ערב, הסתכלתי מסביב ופתאום זה ריגש אותי עד דמעות".

שמואלי מרים לחאפלה מרוקאית

הערב הראשון (חמישי 11.8) של סדרת אירועי הפופ אפ הקולינריים בקלארו למטה ייערך בהשראת מרקש. השפים רן שמואלי ועומר אבישר זוממים להגיש לכל אורח כוס אישית של
מרק חרירה, להעמיד על הבר עמדת גריל פחמים לירקות, שיפודי חלקי פנים טלה ופירות ים שיוגשו עם טאבולה. במרכז הם יציבו עמדת קוסקוס ענקית עם מבחר תבשילים, קציצות דגים, עופות, לחמי פרנה, וטאג'ין ענקי מלא בירקות, פירות יבשים, חומוסים, לימונים
כבושים וכו', עגלה כפולה עם מבחר מרהיב של סלטים כמו גזר, סלק בכמון, מנגולד ופלפלים חריפים, ועגלה של תבשיל צוואר טלה, לאפות קטנות, מטבוחה ופסטיות. האירוע ייסגר במבחר ריבות, גלידת תמרים, ספינג', עוגיות מרוקאיות, פלאן סחלב, עוגת סולת ומלבי ועוד. בכל זאת שמואלי הפך למר מתוקים ב"בייק אוף".

הערב השני ייערך ב־29.9 והוא יוקדש לשוק היווני (385 ש"ח לסועד).

קלארו למטה,
הארבעה 23 פינת דוד אלעזר,שרונה תל אביב, 6017777־03
להזמנת כרטיסים לערבים הקרובים:eatwith.co.il

• אוכלים שותים
• מנהטן
• עוף
• רן שמואלי
• קלארו
• פופ אפ
• שף
• מרקש
• ניו יורק
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

לאכול כמה שיותר אויסטרים

אם העולם הוא האויסטר שלכם, ניו יורק היא דפינטלי העיר בשבילכם. דווקא מעדן האלים, צדפות, עולה כאן פרוטות. אם בלובי שלמלון אייסאו בלובסטר'ס פלייסבצ'לסי מרקט(סוד: גוגל ניו יורק יושבים ממש מעל), מחירה של צדפה טרייה לא יעלה בדרך כלל על שניים־שלושה דולרים.

מתחם North 6

בלוק אחד בוויליאמסבורג עם כל מה שצריך: ראמן טעים (Yebisu), סרף בר עם רצפת חול וקוקטיילים מעולים, פטיסרי עם פחזניות ברבור, מני־פדי נהדר, בית קפה של קולים (Tobys Estate), חנות ספרים עצומה ובוטיק לנז'רי שובב. בפנים ניצב Space Ninety 8, מתחם של רשת אורבן אאוטפיטרז הכולל חנויות תקליטים ובגדים, אגף טיפוח ואקססוריז, מסעדה ובר ונוסף לכל – גג מטורף.

N 6th St, Brooklyn, NY

The Bagel Store

ללכת עם הילדים (או בלי, אנחנו לא שופטים)לבייגל סטורזאת באמת אטרקציה והיא אפילו בטעם ענבים. יש תור ארוך, אז אל תתייאשו. בייגל בצבעי הקשת שווה לכם לפחות 104 לייקים באינסטגרם, אם לא יותר.

754 Metropolitan Ave, Brooklyn

Le Bernardin

בזמן שמסעדות ותיקות פינו את מקומן לרסטו ברים היפסטריים עם תועפות באזז, מסעדה צרפתית במנהטן עשתה את הבלתי אפשרי והפכה את ה־Fine Dinning לחוויה קולית. בתפריט מסעדתו של המגה־שף אריק ריפר (שני כוכבי מישלן) תמצאו ארוחת טעימות ב־190 דולר או חמש מנות ב־120 דולר (שהנחיתו את לה ברנרדין בראש טבלת 100 המסעדות הטובות בניו יורק לפי Time Out ניו יורק). גדול עליכם? באזור הלאונג' תמצאו תפריט קליל וזול יותר לצד קוקטיילים מרשימים.

155 W 51^stNew York

Monkfish "Fish & Chips:" Pan Roasted Monkfish; Crispy Kale, Lemon Confit-Romescada Sauce #monkfish #kale #lemon #confit #menu #newyork

A photo posted by Le Bernardin (@lebernardinny) onMar 22, 2016 at 2:12pm PDT

Momosan Ramen & Sake

"היורשת החדשה של מסעדת Momofuku", נכתב בכל עיתון ובכל בלוג על מסעדת הראמן המפתיעה שפתח השף מורימוטו מסהרו. אחרי עשור שבו פתח סניפים של מסעדות יפניות מודרניות, זוכה איירון שף החליט לתת לניו יורקרים מה שהם אוהבים באמת: קערת מרק ענקית עם עשרות סוגי צירים במסעדה קטנה (60 מקומות) שאף פעם אי אפשר להשיג בה מקום.342 Lexington Ave, New York

Thank you for dining with us! #Repost @johnnyprimecc. ・・・ Super rich, colorful and flavorful #tantan #ramen from the new @chef_morimoto joint @momosanramen – pork and coconut curry with a hit of spice. Delicious. And look at all that #saffron on top! . #ramenporn #tantanmen #egg . #eeeeeats #foodmento #myfab5 #newforkcity #nyceats #eatingnyc #eatingnewyork #foodpornshare #foodporn #dailyfoodfeed #grubshotsnyc #foodbeast #eatfamous #chubbyeats @eater @thrillist @grubstreet @foodprnshare @firstwefeast @huffposttaste #heresmyfood #buzzfeast #dishenvyNY #thedailymeal #nycfat #nycdining #feedyoursoull #eatupnewyork #noleftovers

A photo posted by Momosan Ramen & Sake (@momosanramen) onApr 10, 2016 at 5:26am PDT

• מדריכי ערים בחו"ל
• מנהטן
• ראמן
• אויסטרים
• מסעדות בניו יורק
• ניו יורק
• מסעדות בחו"ל

• Facebook
• Twitter
• Email

אני פוגש את במאי הקולנוע נואה באומבך ב"בר פיטי" בווסט וילג' בניו יורק – המסעדה הטובה בעיר לדבריו – וניכר בו שהוא מרגיש בבית. "אני כנראה אדם של הרגלים", הוא אומר לצלילי חליצת פקק של בקבוק יין בשולחן הסמוך. בשערו המשוך לאחור, בז'קט ובתחושת הביתיות שהוא מפגין, באומבך משתלב היטב בקהל האופנתי שממלא את הטריטוריה הזעירה בבראנץ' של יום ראשון.

אבל עבור באומבך זו לא רק מסעדה, זה גם חדר עבודה. כאן הוא עמל עם חברו הטוב ווס אנדרסון על התסריט של "עמוק במים", וניכר שעבורו זהו מקום של נחמות קטנות בניחוח ריגטוני. סיפוריו של הבמאי בן ה־45 כוללים לעתים קרובות אזכורים קולנועיים: "ראיתי לאחרונה בטיסה את 'In a Lonely Place' (סרט משנת 1950 בבימויו של ניקולס ריי). להמפרי בוגרט יש שם מקום קבוע שנקרא פול'ס או משהו כזה, שהוא אוהב ללכת אליו. אז כנראה עשיתי רומנטיזציה של החוויות שלי מהמקום הזה".

הקומדיה החדשה של באומבך, "כשנהיה צעירים" (While We're Young), מתאפיינת בתחושה דומה – מעין ביטחון עצמי של אדם מבוגר עם מסעדה קבועה, אך אין כאן בהכרח נסיגה מהנשכנות של סרטיו האחרונים, "גרינברג" ו"פרנסס הא". בשניהם כיכבה השחקנית האימפולסיבית והמקסימה גרטה גרוויג, שותפתו של הבמאי לחיים ולעבודה. בסרט החדש גרוויג אינה משתתפת וככלל – עם או בלי לקשר – הטון שלו מאופק מעט יותר.

מתרגש מריח דלק

עלילת "כשנהיה צעירים" מתרחשת באפר ווסט סייד של מנהטן ובשכונת בושוויק בברוקלין (בסרט מודגש המראה המוזנח מעט שלה), והיא עוסקת בשני זוגות: ג'וש וקורניליה (בן סטילר ונעמי ווטס המעולים) הם זוג מיושב, נטול ילדים ומכור לאייפד, שמקבל זריקת אנרגיה מידידותם הפתאומית והלא צפויה עם בני הזוג בני ה־20 ומשהו דארבי וג'יימי (אמנדה סייפריד ואדם דרייבר). לא ברור בסרט מי מאמץ את מי, והמתח המובנה הזה הוא מצע לכמה תובנות חריפות על קנאה בין דורית. באומבך שמח להרחיב.

האם יש שלב מסוים שבו אדם צריך להתנהג על פי גילו?

"כן. אולי זה מה שהסרט שלי מתעד, למרות שאני לא יודע אם הנקודה הזאת תמיד ברורה לנו. זה דבר יותר יומיומי. היה קל יותר אם זה היה רגע דרמטי, כמו מה שרואים כשמציגים בסרטים טיפול פסיכולוגי. דמויות בסרטים שעוברות טיפול מגיעות בדרך כלל לרגעי תובנה משמעותיים, ואני מקבל את זה, כי זה מייצג גם את כל השאר הרגעים – הם הרי לא יכולים להראות לך כל פגישה ופגישה עם הפסיכולוג. אבל מה שאני מנסה לעשות הוא להראות שהחיים לא מספקים רגעים כאלה, וזו האחריות שלנו להבין מתי הם מתרחשים. זה לא רק הגיל, זו גם התמודדות עם השאלה 'מי אני'".

אתה מחשיב את עצמך ליוצר ניו יורקי?

"לא הייתי מדביק לעצמי את התווית הזאת. את 'גרינברג' צילמתי בכלל בלוס אנג'לס ורק אז חזרתי לעיר לצלם את 'פרננס הא'. אולי זה קשור למה שאמרת על התנהגות בהתאם לגיל, הרגשתי שיכולתי סוף סוף ליצור סרט ניו יורקי. אולי בשלב מוקדם יותר זה היה מפחיד אותי, אבל צילמתי אותו בניו יורק, בשחור־לבן, וזה גרם לי לראות דברים אחרת. שִחזרתי בסרט הרבה פרטים מניו יורק של ילדותי".

אתה עוסק הרבה בעבר?

"יש משהו מזה בכל הסרטים האחרונים שלי. לא בהכרח בעלילה, אבל הם כולם מעוצבים על סמך הסרטים שראיתי כשהייתי מתבגר, כשרק התחלתי להתעניין בקולנוע. 'פרנסס הא' מעוצב בהשראת התקופה שבה גיליתי את הגל החדש הצרפתי וגם את ג'ים ג'רמוש וספייק לי – יוצרים שצילמו סרטים בניו יורק, חלקם בשחור־לבן. 'כשנהיה צעירים' מתבסס על סרטי האולפנים הבוגרים של שנות ה־80 – 'טוטסי', 'נערה עובדת', 'משדרים חדשות'. אלה היו סרטי אולפן שפנו לקהל הרחב אבל גם התעמקו בדמויות ונוצרו עבור מבוגרים. הם היו גם נורא מצחיקים. וגם וודי אלן, כמובן. אני מסוגל לצפות בכל סרט ניו יורקי שמתרחש בשנות ה־80 או לפני כן, כי אני אוהב לראות את העיר הזאת. אני מתרגש מפרטים כמו פינת רחוב כפי שנראתה אז".

היית אומר שאתה אדם נוסטלגי?

"אני לא חושב. אני מקבל זריקת התרגשות כשאני רואה את העונות מתחלפות או כשאני מריח דלק. אלה הטריגרים של הזיכרונות שלי, כנראה. אני מרגיש שחלק גדול מהיצירתיות שלי נובע מזה. כל הסרטים שביימתי מדברים על החוויה שהייתה לי כילד, בין שהם עוסקים בכך ישירות או בין שלא".

מהגר דיגיטלי

סרטך החדש צוחק קצת על ילדי שנות האלפיים, אבל זה גם סרט מתוק וסימפטי, לא בהכרח ביקורתי. בכל זאת נזכרתי בשורה מ"גרינברג": "ילדים כמותכם מפחידים אותי". מה יש בדור הזה שמרתק אותך כל כך?

(צוחק) "אני לא באמת חושב שהסרט עוסק בילדי שנות האלפיים. אני חושב על זה כעל ייצוג דרמטי לצורך להביט לאחור ולהביט קדימה בו בזמן, לקחת השראה מהאנשים שצעירים ממך וגם להשלים עם גילך הנוכחי".

אתה מגיע מדי פעם לבושוויק, או שסתם בחרת בה כמטרה לבדיחות?

(צוחק) "הייתי שם. יש לי חברים שגרים בברוקלין, והיא שונה מאוד מברוקלין שגדלתי בה. יש לי יחסים מורכבים איתה, כפי שיש לכל אחד עם המקום שהוא גדל בו. אהבתי אותה אבל גם רציתי לצאת משם".

האם הזיקנה מעסיקה אותך?

"היא בהחלט מעסיקה אותי, אבל אני אוהב להיות בגיל הנוכחי שלי (45). עדיין יש דברים שהייתי רוצה להשתפר בהם, אבל עם זאת אני חושב שהרבה דברים טובים באים בגיל העמידה. מבחינה יצירתית אני מרגיש טוב. אני נרגש ומלא מוטיבציה. יש לי תחושה של פוקוס, של אני־אטרוף־את־כולם. הגעתי לשלב הזה באיחור. לאחרים זה יכול לקרות בגיל 20 ומשהו".

מבקרים טוענים שסרטך החדש הוא ה"סרט וודי אלן" שלך. האם אתה מודע לכך?

"האמת היא שאני לא קורא כלום אז אני לא יודע. אולי אגיע לזה. אם אומרים לי לקרוא משהו, זה קורה שנתיים אחר כך בערך. אני לא יודע למה הם התכוונו. זו מחמאה? אנשים חשבו שגם 'פרנסס הא' היה דומה לסרט של וודי אלן. במידה כזו או אחרת שמעתי את זה לאורך כל הקריירה שלי. אני תמיד לוקח את זה כמחמאה".

רגע, רגע. אמך הייתה מבקרת סרטים ידועה (ג'ורג'ה בראון מה"ווילג וויס"), ואתה לא קורא ביקורות על סרטיך?

"באינטרנט קשה לקרוא רק דבר אחד. אתה תמיד מגיע בסופו של דבר ל'דיילי מייל', ואז אתה יודע שהגיע הזמן להתנתק".

אתה גם לא מצייץ בטוויטר.

"לא. הייתי יושב שעות על כל ציוץ. קשה לי לקחת חלק במדיום חד פעמי כל כך. זה היה יכול להיות כמו קראק עבורי, אבל היה לוקח לי שש שעות למלא את המקטרת כמו שצריך, וזה מפספס לגמרי את המטרה. בסערת ההוריקן האחרונה, כשכבו כל האורות אצלנו, גרטה נכנסה לטוויטר כדי לגלות מה קורה. אני מניח שזה טוב לדברים כאלה".

איך אתה מאזן את הקשר שלך עם גרטה? האם אתה מרגיש צורך לשמר תחושה שלך כבמאי, בנפרד מהזוגיות?

"אני לא חושב על זה ככה. אני אוהב ליצור סרטים איתה וניצור בעתיד עוד סרטים. אני מרגיש שהם הסרטים שלי, אף שהם גם מאוד שלה. אני לא חושב עליהם אחרת".

אתה כבר מתעייף מלשמוע שהיא החזירה לך את האנרגיה לסרטים?

"לא, כי אני לא קורא ביקורות! (צוחק) אלה ספקולציות של אנשים. הם יכולים לייחס את זה למה שהם רוצים. זה נובע ממיליון דברים".

אתה חושב שזו בעיה שיש לך בראש המון אזכורים קולנועיים, או שמגזימים בעניין הזה?

"זאת לא בעיה. אולי כשהייתי צעיר זו הייתה בעיה גדולה יותר. עכשיו זה הכל בתוכי, אז זו לא בעיה. כשרק התחלתי – כשיצרתי את Kicking and Screaming ('בועטים וצורחים') – היו לי יותר מדי רעיונות, יותר מדי דברים שרציתי לעשות ולהיות, וזה לפעמים היה מציף אותי. אבל עכשיו נוח לי. יצרתי כמה סרטים, אז נוח לי – עד כמה שיכול להיות למישהו נוח".

"כשנהיה צעירים", החל מ־4.6 בקולנוע

• מיוחדים
• While We're Young
• גרטה גרוויג
• אפר ווסד סייד
• מנהטן
• בושוויק
• ברוקלין
• נעמי ווסט
• לוס אנג'לס
• נערה עובדת
• משדרים חדשות
• Kicking and Screamin
• כשנהיה צעירים
• ניקולס ריי\
• In a Lonely Place
• אופנה
• נוסטלגיה
• ווס אנדרסון
• טוויטר
• גל חדש
• בן סטילר
• וודי אלן
• הנה זה בא: המדריך המלא לקיץ 2015
• גרינברג
• פרנסס הא
• גיל העמידה
• ווסט ויליג'
• בר פיטי
• עמוק במים
• ניו יורק