Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בריכה של תמימות ופסל שמרגיש כמו בית. העיר של מאיה קדישמן
מאיה קדישמן (צילום: אוסף פרטי)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: השבוע ימלאו עשר שנים למותו של מנשה קדישמן ז"ל. בתו, השחקנית והיוצרת ונסיכת המדיטציה מאיה קדישמן, לוקחת אותנו אל הפסל האיקוני שלו שאקטואלי מתמיד, אל החנות משנות ה-30' ואל המרפסת שלה. בונוס: שיר ממש יפה של שלומי שבן
>>מאיה קדישמןהיא שחקנית, דוגמנית, יוצרת וכותבת בתל אביב,מעבירה מפגשי מדיטציהובתו של האמן מנשה קדישמן ז"ל, זוכה פרס ישראל לפיסול, שהלך לעולמו לפני עשור בדיוק השבוע. כל העיר מתגעגעת.
שופינג במקום היסטוריה ותרבות. שרונה כמשל (צילום: גיא יחיאלי)
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? תערוכהשלהאמן בועז נוי,הציוריםשלותמידמרגשיםאותי.כרגעמציגבגלריהרוזנפלד.
רחוב הרצל כמו שראיתי, 2025, בועז נוי
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? שנישירים.הראשוןהוא״1,2,3לנשום״שלעמריקרואני.שיריפהותזכורתחשובה.אנישומעתאותולפעמיםלפנישאנימעבירהמפגשימדיטציהוהואמזכירלילנשוםוגםנותןליכוחעםקצבמיוחדבמוזיקה.השירהשני,שלשלומישבן,נקרא״קדישמן״.זהשירמקסיםומרגשעבורי.והפתיעאותי:))
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה? אחתהמטרותהנוגעותלליביהיאהשיקוםועזרהלחייליםוהלומיקרב.אניממליצהעלחנות/גלריהשנקראתJust a Second(מהשבוע הבא היא תפעל בדרך בגין 34).הםמעסיקיםמלואימניקיםבחידושרהיטיםוכלהרווחיםמועבריםלסיוענפשילחיילים/ות.יששםרהיטיםואביזריםנפלאים.חלקמהםתרמתילהם.והרווחהואלכולם.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? מנשהקדישמן.למרותשהשבועזהבדיוקעשורללכתו,הואאקטואלימתמידעםהפסל"התרוממות",שהפךזמניתגםלסמללהחזרתהחטופיםהביתה.שיתוףהפעולהעםמטההמשפחותומלכישםטוב,אבאשלעומרשחזר, ועםהאומניתנעהקלגסבלדעלהרעיוןושנקרעלהביצוע,הוביללעטיפתהפסלבסריגצהובשהתרומםבככרהעירוצעקעבורםועבורנולהחזיראותםהביתה.
אקטואלי מתמיד. הפסל "התרוממות" של מנשה קדישמן, אוקטובר 2024 (צילום: פאולינה פטימר)
מה יהיה? אםכולםיבואולמפגשיהמדיטציהשאנימעבירהבטוחשיהיהיותררגוע.שניזכרשלפחותבתוךעצמנוישלנובחירה.אפשרלפנותאליבפייסבוקאו באינסטגרםלפרטים:))
הבוקר בתל אביב: מיצב "סיפורה של שפחה" השתלט על כיכר הבימה
את באה לפה הרבה? הפסל "התרוממות" מקבל מייקאובר (צילום: גלית סבג/בונות אלטרנטיבה)
תושבי מרכז תל אביב התעוררו הבוקר למיצב מחאה דרמטי אך חמוד בכיכר הבימה: פסלו האיקוני של מנשה קדישמן, "התעוררות", הולבש בתלבושת האחידה של מחאת השפחות, נגד הרוח הגבית מכיוון הממשלה להדרת ואפליית נשים ולקראת צעדת הנשים בבני ברק ביום חמישי הקרוב
כבר הרבה זמן שלא ראינו מבצע מחאה לילי שהעיר מתעוררת אליו בהפתעה, אבל מי שעבר בשעות הבוקר המוקדמות ליד כיכר הבימה לא יכול היה להחמיץ את המחזה: פסלו האיקוני של מנשה קדישמן, "התרוממות", שהפך לאחד מסמליה התרבותיים של תל אביב, הולבש בשעת לילה מאוחרת בתלבושת האחידה מ"סיפורה של שפחה" וצורף למחאה נגד יוזמות האפליה נגד נשים והמיזוגיניה הכללית הבוקעת מממשלת העבריינים של נתניהו.
את מיצב המחאה הדרמטי (אך חמוד, יש לומר) יזמו פעילות "בונות אלטרנטיבה", תנועת המחאה הנשית המאסיבית שיזמה את מיצגי השפחות במחאת הדמוקרטיה לאורך שמונת החודשים האחרונים. מיצגי השפחות התקבלו בזעם ובגיחוך בציבור החרד"לי והחרדי, ונטען כלפיהם כי מדובר בתגובה מוגזמת ופאניקיסטית, אך הרוח הגבית לפגיעה בזכויות הנשים שנושבת במסדרונות הממשלה כבר הובילה לגל של ניסיונות לאפליית נשים והדרת נשים במרחב הציבורי ובעיקר בתחבורה הציבורית.
מיצב המחאה יוצא הדופן בכיכר הבימה אליו התעוררו הבוקר תושבי תל אביב הוא כמובן רק צעד סמלי בדרך למחאת הענק נגד הדרת נשים ומחיקתן ממוקדי הכוח שצפויה ביום חמישי בערב, בצעדת הנשים שתתקיים בבני ברק ואושרה אמש בידי המשטרה, אליה צפויות להגיע כעשרת אלפים נשים לפחות.
אז אתם אומרים שאין לנשים מה לדאוג? מדאיג. מחאת השפחות בכיכר דיזנגוף 25.2 (צילום: צביקה קליר)
מתנועת בונות אלטרנטיבה נמסר בתגובה: "הדרת נשים מתחילה בנורמה חברתית והופכת בסוף לחקיקה: השרה לקידום מעמד האישה מפרקת את הרשות לקידום מעמד האישה, השרה להגנת הסביבה מקדמת הפרדה מגדרית במעיינות – ממשלת ישראל מנסה למחוק נשים בכוח החוק. אין לממשלה הזו לגיטימציה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
150 מ"ר של חופש טוטאלי: הלופט הכי צבעוני בפלורנטין
עיצוב? אין פה שום עיצוב. לוקס שובה בדירתו המונומנטלית (צילום: אריאל ארבל)
לוקס שובה הוא אמן שעלה מארגנטינה לפני 14 שנים הישר לסטודיו של מנשה קדישמן, אבל עכשיו הוא גר בלופט של 150 מ"ר. אין לו אמצע והבית הצבעוני שלו הוא ההוכחה לכך. והשיא? כשהוא הניח את כוס המאטה והפעיל את המזרקה בסלון
מי:לוקס שובה, 39, אמן וארט דיירקטור איפה:רחוב אבולעפיה ותק:שנתיים מטראז':150 מ"ר (!) כמה משלמים שכירות?8,500
ספר על עצמך. "עליתי מארגנטינה לפני 14 שנים", הוא אומר בזמן שהוא לוגם מהמאטה, משקה דרום אמריקאי רווי קפאין, "החלטתי להגיע לארץ כדי להחשף למציאות חדשה ולקבל השראה לאומנות שלי. אמרו לי ללכת לפגוש את מנשה קדישמן, הוא קרוב משפחה שלי. הייתה לי את הזכות לעבוד איתו בסטודיו שלו ולקבלהשראה מבן אדם שהוא גדול בתחומו. כמו לנגן עם ג'ימי הנדריקס. קדישמן יצר מתוך האמת שלו בהצלחה ענקית והמשיך עד היום האחרון שלו. זה נתן לי את הפוש להחליט שגם אני רוצה להמשיך עם האומנות למרות שזה לא תמיד רווחי".
הדברים אצלו שחור ולבן. לוקס שובה (צילום: אריאל ארבל)
"למרות שהדירה שלי מאוד צבעונית, אצלי הדברים שחור או לבן. תמיד הרגשתי שאני נע בין קטבים.או שהבית מתוקתק או שהכל הפוך על הרצפה. מצד אחד אני אמן, ומהצד השני ארט דיירקטור,ביצירה יש לי חופש טוטאלי ובארט דיירקשן הכל צריך להיות מדויק. מטרות, תקציבים, אנשי צוות. לא מזמן חשבתי על זה גם שנולדתי בארגנטינה בדיוק בשנה שהמדינה עברה מדיקטטורה לדמוקרטיה. משליטה לחופש. וככה תמיד חוויתי את החיים שלי. רגע אחד אני חי פה בשקט ובדידות וברגע הבא יש חמישים אנשים. אני אוהב את האקסטרימים בחיים והקשר שנוצר ביניהם".
"גם המעבר לדירה הזאת היה שינוי מאוד קיצוני, לפני זה גרתי בדירה קטנטנה בכרם התימנים עם שותפה, פה אני גר לבד בדירה של 150 מ"ר.היה לי את הויז'ן ללופט. מקום שאני יוכל לתלות בו חלק גדול מהעבודות שלי ולהסתכל עליהן. קצת כמו גלריה. שיהיה לי מספיק מקום ליצירה אבל בלי שזה יחנוק אותי. קשה למצוא ספייס פתוח פה בעיר, גם אם מוצאים דירה גדולה בדרך כלל היא מחולקת לארבעה חדרים. כשקיבלתי את הדירה היא הייתה קוביה לבנה, בלי מזגן, בלי מנורות, בלי כלום.עברתירק עם רהיט אחד, הכורסה החומה. בתקופה של הקורונה בסוג של אובססיה הרמתי את כל הבית הזה".
הכורסה החומה, הראשונה לביתה. צילום: אריאל ארבל
איך בחרת לעצב ככה את הדירה? "אני חושב שהבית הזה לא באמת מעוצב, לא עיצבתי אותו, הוא תוצאה של צרכים. באים אנשים, איפה ישבו? שמים ספות, כורסאות, כיסאות. יש לי עבודות יצירה, נשים אותן על הקיר. בדרך כלל אני לא מעצב כאלה חללים, אבל פה אני יכול לאפשר לעצמי לעשות מה שבא לי כי בסוף זה מה שיוצר את האווירה, וזה מספר את הסיפור שלי. אפילו מה שנראה פה הכי חסר משמעות יכול להיות הדבר הכי יקר לי".
הסלון
הסלון של לוקס שובה (צילום: אריאל ארבל)צילום: אריאל ארבלצילום: אריאל ארבל
"הפסל היווני זאת מזרקה שלקחתי מפרסומת שהייתי בה ארט דיירקטור. היא אפילו פועלת. לפעמים הבית שקט ואני מקשיב לצליל פכפוך המים שהיא מוציאה. מי צריך טלוויזיה?"
צילום: אריאל ארבל
"כשעבדתי עם קדישמן שמתי לב שהוא מזדקן. הבנתי שזה עומד להיות הסוף של הדבר ההיסטורי הזה. רציתי להנציח אותו, אז התחלתי לאסוף את כל מיני דברים שהוא עבד איתם שרצו לזרוק לפח, ועשיתי מזה יצירות. רציתי להפוך את הדבר הזמני הזה לנצחי. זאת דרך לחבר את כל הדברים ולהתחיל לגלגל את היצירה. ראיתי את היצירה עצמה וראיתי את הדברים שמשמשים ליצירה, את הכלי, ובדימיון שלי, בגלל שיש לי קרוהן, עברתי וראיתי שפורפרת שמכופלת באמצע לשניים, וכשלי יש כאב בטן אני מתקפל ככה לשניים. לקחתי את זה והתחלתי לאסוף דברים. זה היה כמו עבודה של ארכיאולוג, לגלות ולחשוף לאט לאט את הדברים. במקום להשתמש בפנדות שלו כרגיל הפכתי את זה ליצירה שמקבלת משמעות אחרת".
צילום: אריאל ארבלצילום: אריאל ארבל
"משמאל יש תמונה שסבא שלי צייר. הוא היה אמן ואדריכל מפורסם שגר בניו יורק. הוא מאוד התעניין בעתידנות, כבר בשנות ה-60 הוא עם מחשב, העולם לא ידע מה זה מחשב, מהפכני לזמנו. הוא אהב לחבר בין אומנות לטכנולוגיה חדשה. העבודה הזאת משנת 1969. היא אחת העבודות הראשונות של אומנות עם מחשב והיא הוצגה במוזיאון לאומנות עכשווית בלונדון. בגלל שהיא מאוד יקרה לי היא תלויה מעל הראש שלי במקום שבו אני בדרך כלל יושב בו. לפני כמה ימים במקרה תליתי מימינה ציור של סבתא שלי, בלי לשים לב. בסוף הכל מתחבר. ככה היא נראתה בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני 5 שנים בארגנטינה. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, יפייפיה. כאן הבנתי שהיא הזדקנה. עד היום הרגע הזה עדיין חרוט לי בראש".
המטבח
תביאו את הבלגאן. צילום: אריאל ארבל
"פה כל הבלאגן בבית מתרכז".
צילום: אריאל ארבל
"בשנה הראשונה השקעתי כמה אלפי שקלים על רהיטים חדשים ואיכותיים. פתאום קלטתי שאני בלחץ על החפצים שלי. בלילה הראשון שהבאתי את השטיח הלבן היוקרתי לפה חברה שפכה עליו יין אדום. התבאסתי. התגובה שלי עשתה לי לא טוב. אמרתי לעצמי: 'רגע, בשביל מה יש לך בית אם לא בשביל שיחיו בו?' החלטתי שמכל טעות שקורית אני אעשה משהו חיובי, אתחיל יצירה. הבית הזה חי, נושם, משתנה בלי הפסקה. כל דבר שיקרה, ישנה את המסלול שלו".
צילום: אריאל ארבל
"לא. אין את האפר של סבא וסבתא שלי בתוך הכדים הזהובים. אבל זה לגמרי נראה ככה. מגניב, לא?"
המסדרון (כן, יש הרבה ממנו)
צילום: אריאל ארבלצילום: אריאל ארבל
"בגיל צעיר גילו שאני חולה בקרוהן. עברתי כמה ניתוחים לא פשוטים. מצד אחד הרגשתי צעיר, חזק, שאני אוכל את העולם ומצד שני בכל פעם שהייתי הולך לשירותים הייתי מדמם. גם בזה יש משהו שחור-לבן, אושר מאוד גבוה מצד אחד וטיפולים רפואיים חודרניים וקשים מהצד השני. היצירה הזאת זה מוכרבת מהמון ניירות טואלט. וזה הצבעים שיוצאים בשירותים. לא הכל ורוד בחיים".
צילום: אריאל ארבל
"רק אחר כך שמתי לב שמתחת ליצירה על הקרוהן יש את האיש הדואג. הדברים לאט לאט מתחברים ומתיישבים בצורה מסויימת שגורמת לך גם לחשוב. עשיתי את השינוי הזה מהבטן. אני תמיד פועל משם. אולי בגלל זה חתכו לי אותה שלוש פעמים".
צילום: אריאל ארבל
"סימן ההיכר של הרבה יצירות שלי זה מכחולים שתקועים בצורת לב. אני אוהב איך הצל שהם עושים על הקנבס משתנה בהתאם לזווית שהאור נשפך עליו. המכחולים לא מודבקים, הם תקועים בפנים בצורה חכמה. אם מתייחסים ליצירה בחוסר עדינות הם יכולים ליפול ולעשות קרע, ממש כמו עם הלב עצמו".
צילום: אריאל ארבל
"ציור שקדישמן צייר לי.זאת אחת היצירות האחרונות שלו. אני ביקשתי את זה ממנו. מבחינתי זה ישראל. המילה אהבה כתובה בכל השפות והסימבולוגיה של הדתות שנפגשות בירושלים. בסוף כולם חיים בתוך אותה מסגרת".
צילום: אריאל ארבל
"יש פה כל מיני סוגים של רהיטים, תלוי במצב רוח, תלוי באנשים שבאים. יש מלא אינטרקציות בבית. זה מאוד מעניין לראות איפה בוחר לשבת בן אדם שנכנס לחלל. איפה הוא מרגיש בטוח. זה גם כמו Open Space. לפעמים אני עובד בסלון וחבר אחר יכול לעשות שם שיחת טלפון".
צילום: אריאל ארבל
"זה ציור של סבא שלי. תמיד דמיינתי שהאישה בתמונה היא אמא שלי".
הכניסה לבית
כוס מאטה. צילום: אריאל ארבלצילום: אריאל ארבל
"התמונה של האישה זה מתערוכת עירום שעשיתי לפני כמה שנים. אני מאוד מסוקרן מנשים. כשגדלתי בארגנטינה הייתי בעיקר עם הנשים. הן אלו שלימדו אותי הכל, הן הדמויות החזקות ביותר בחיים שלי".
צילום: אריאל ארבל
חדר השינה
צילום: לוקס שובהצילום: לוקס שובה
"לכאן אני בא כדי לנוח. בגלל זה הכי רגוע פה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בביקורו בארץ בשבוע שעבר התייחס מעצב העל קארים ראשיד לשאלה מהו עיצוב מוצלח. "אנשים אוהבים להרגיש את המגע האישי שמאפשר להם להרגיש מיוחדים. כשהם לוקחים בקבוק אלכוהול שמעוצב במהדורה מיוחדת הם מרגישים שמישהו הקדיש מחשבה לחוויה". הדוגמה של ראשיד אינה מקרית, בין השאר משום שהוא עיצב ב־2013 בקבוקים למותג הוודקה היוקרתי AnestasiA ולג'ין בומביי ספייר. גם מעצבת העל זאהה חדיד עיצבה בקבוק ליקב האוסטרלי Leo Hillinger, ורשימת הפרסונות ששולחות יד לבקבוק מקיפה את כל תחומי האמנות והעיצוב, ממאיירים וציירים, דרך מעצבים תעשייתיים ועד מעצבי אופנה.
"אלכוהול הוא חוויה כוללת. לבקבוק ולתווית יש חשיבות לא פחות מאשר למשקה עצמו, וכששמים על השולחן בקבוק במהדורה מיוחדת יש בזה משהו חגיגי ושונה", אומר דניאל קיסלסי, מנהל הדרכה ותוכן של חברת הכרם. "מהדורות מיוחדות שמעצבים ואמנים חתומים עליהן זו תופעה שקיימת במותגים חזקים. אפשר לראות מהדורות לרגל אירוע מיוחד כגון סילבסטר או ולנטיינ'ז ומהדורות לאספנים. יש המון אספנים שמחפשים מהדורות מיוחדות באופן כללי. אדם שאוהב את טעם השקדים של דיסארונו לא יסתפק בבקבוק הרגיל אלא ירצה גם את המהדורות שעיצבו קוואלי וורסאצ'ה".
שיק. דיסארונו. צילום: באדיבות חברת הכרם
לא רק לאספנים
ניצני החיבור בין אמנות לתעשיית האלכוהול נצפו כבר בשלהי המאה ה־19, כשהאמן אלפונס מוחה יצר לאבסינת תוויות עם רישומי אר נובו אירוטיים שהאדירו את הילת הנועזות של המותג. היקב הצרפתי שאטו מוטון רוטשילד החל בשנות ה־20 לשתף פעולה עם אמנים – מהלך שהתפתח למסורת. בשמות החתומים על התוויות המאוירות של היקב אפשר למצוא את פיאקסו, מירו ודאלי לצד ג'ף קונס ואניש קאפור המודרנים.
מי שמוביל את המגמה בשנים האחרונות הוא מותג הוודקה השבדי אבסולוט, מעמד שהושג בזכות שיתוף פעולה עם אמנים ידועים ובראשם אנדי וורהול. "למותג יש ערך עליון שנקרא Instigate a more open world, כלומר 'להניע עולם פתוח יותר'. אמנות היא אחד הכלים למימושו, בכך שהיא מציעה הסתכלות אחרת על החיים", מסבירה מורן שינדלר, מנהלת מותג אבסולוט בישראל.
אבוסלוט במהדורת אנדי וורהול. צילום: יח"צ חול
בישראל אימץ יקב קסטל כבר בשנת 2012 את הרעיון לטובת מכירה פומבית שהכנסותיה הוקדשו לתרומה. משפחת בן זקן, בעלי היקב ואספני אמנות, פנתה למנשה קדישמן, יגאל תומרקין ואמנים ישראלים מובילים אחרים בבקשה ליצור תוויות חד פעמיות לבקבוקי גראן וין נדירים. ההכנסות עלו על הצפי והמכירה הוגדרה כמוצלחת, אך שיתופי פעולה בין יקבים לאמנים הם מועטים ביחס לשיתופי פעולה כאלה עם חברות אלכוהול. "כשפותחים בקבוק יין צריך לסיים אותו. בקבוק אלכוהול מיוחד הוא חוויה שנשארת לאורך זמן", מסביר קיסלסי.
יקב קסטל, גראן וין עם תווית שעיצב יגאל תומרקין. צילום: יקב קסטל
אמן הרחוב והמעצב הישראלי ניר פלד (פילפלד) נבחר ב־2013 לקחת חלק בפרויקט שבו יצרו אמנים מכל העולם בקבוקי אבסולוט עבור מדינתם. "פילפלד היה חלק מקמפיין Absolut Blank. כל אמן קיבל בקבוק נקי והתבקש להביא את האמנות שלו כשהמותג והבקבוק הם ההשראה. היה ביקוש ענקי, ומפני שכל מהדורה מוגבלת, היום הבקבוק הוא פריט לאספנים". שינדלר אומרת שסוג האמנות של האמן היא אחד השיקולים בבחירתו, ושבאבסולוט יש העדפה לאמנות מודרנית התואמת את ערכי המותג.
"במקרה של פילפלד שתי חברות היו שותפות לבחירה: טמפו שמביאה את ה־Feel הישראלי וההצעות לאמנים, והמטה הגלובלי שנתן את האינפוט שלו". האם האמנים מקבלים תמיכה כספית? "לא באופן ישיר ולא בפרויקטים האלה", מסרבת שינדלר לפרט, ואומרת רק שאבסולוט הוא מעצמה עולמית ושלכל אמן יש מערכת שיקולים שלו אם להיכנס לשיתוף פעולה עם גוף מסחרי כזה.
אבסולוט בעיצוב של פילפלד. צילום: יח"צ
מי שיכול להאיר את הצד השני של המטבע הוא האמן יהונתן כתב, שהשתתף לאחרונה בפרויקט מכבי ART – תערוכת אמנות שבה הודפסו יצירות של אמנים ומאיירים ישראלים על תחתיות בירה מכבי. "בעיקרון קיבלתי יד חופשית, והחשיבה שלי הייתה בעיקר איך העבודה תתפוס את העין ותבלוט, כי זו בסך הכל תחתית ורצינו להעלות את הערך שלה. זה פרויקט מעניין והיה נחמד לפרסם עבודה בפורמט הזה. קיבלתי תשלום כלשהו, לא משהו משמעותי. חשבתי שהתערוכה תדחוף אותי מבחינת קריירה אבל תכלס לא יצא מזה יותר מדי".
לחגוג בסטייל
ענף הבירה שמקושר אסוציאטיבית לחספוס גברי אימץ גם הוא את האמנות. בקיץ שעבר השיק מותג הבירה הבלגי סטלה ארטואה מהדורה מקומית מיוחדת – בקבוקים בעטיפת נייר שאייר האמן פייר קליינהאוז. "עם השנים הפך המותג סטלה ארטואה לשם נרדף בקטגוריית הבירה ליוקרה וסטייל", אומרת רווית אלמוג עמיחי, מנהלת מותגי הבירות הבלגיות IBBL Carlsberg. "בסטלה ארטואה ישראל הרגשנו שהקהל שלנו יעריך מהדורה מיוחדת, משהו שיחגוג את הסטייל של אוהבי סטלה. בפרויקט Live Beautifully יצרנו שישה איורים שכל אחד מהם משקף היבט של חיים שמוקירים יוקרה ואנינות. רצינו לתת ערך מוסף ממשי לאוהבי המותג מעולמות התוכן של האמנות, וחיפשנו מאייר שיביא לידי ביטוי את התחכום והאלגנטיות של המותג". המהלך, לדבריה, הצליח, ולקוחות רבים בחרו לקנות שתי שישיות – אחת לשימוש מיידי ואחת למשמרת, כפי שנהוג ביצירות אמנות.
סטלה ארטואה, אמנותית. צילום: פייר קליינהאוז
המגמה חלחלה עד למבשלות הבוטיק. "אנחנו בעצמנו סוג של אמנות", צוחק מאור הלפמן, מבעלי בירה הרצל, שלפני כחצי שנה גייס לטובת מהדורה מיוחדת של המותג שלו את אמן הקעקועים דניאל בוליצ'ב. "אנחנו מותג צעיר וחצוף שיש לו ה־DNA הנכון". החודש יערכו במבשלה שיתוף פעולה ייחודי עם המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר – מרתון לילי ("על הרבה בירה") בשיתוף עם החוג לאיור, שבמסגרתו יאיירו 60 סטודנטים את האינטרפרטציה שלהם לבירה 6% כפרה. מתוכם ייבחרו 24 איורים לתוויות עבור מהדורות מיוחדות. "פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, אנחנו מוציאים מהדורה מיוחדת. האמנות נותנת לנו הזדמנות לעשות קצת רעש, לשחק במתכונים חדשים ולרענן את השגרה", מסכם בכנות הלפמן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
[tmwdfpad]ההיילייט:במילה אחת – טובהל'ה. בשתי מילים – טובהל'ה פלוס. יום תצוגות מפוהק נחתם בחפלה אופנתית כמו שרק טובה חסין יודעת להרים. מי שציפה לבלתי צפוי אולי נשאר עם תאוותו בידו, אך כל מי שהיה צמא לאופנה שמחה, עוצמתית וזוהרת עם קריצה מקומית חווה אורזמה משולשת. חסין ובתה נעמה הציגו את הקולקציה הטובה ביותר שידעו בשנים האחרונות. חסין האם ציינה 30 שנות עשייה ושחררה את הרסן הרופף ממילא והלכה עד הסוף. שיתוף הפעולה שעשתה עם מותג אופנה הספורט פומה בשבוע האופנה קודם, המשיך גם לזה הנוכחי, כאשר הפעם הוא היה אורגני יותר וזלג אל מערכות הלבוש עצמן. אך מעבר לכך, היא החליטה הפעם ליצוק את עולמה הפנימי השוקק אל הבד, ולפיכך ציירה על הבגדים בעצמה בצבעים מטאליים מיוחדים שנסעה לרכוש במיוחד בלונדון, ולאחר מכן עיבדה אותם בעצמה בארץ. "הרעיון הזה של לצבוע את הבגדים קינן אצלי בראש כבר הרבה שנים, אבל בכל פעם זה נבצר ממני מחדש. זה מצריך אומץ", סיפרה טובהל'ה בארבע עיניים בתום התצוגה. תשואות הקהל היו אותנטיות כמו המעצבת עצמה, וזה כבר אומר הכל.
ציירה לו כבשה. טובהל'ה במחווה מרגשת לקדישמן. צילום: אבי ולדמן
שיא הרגש:כבשה אחת תמה ומפורסמת עשתה את דרכה אל פריט הלבוש המרטיט ביותר שידע יום התצוגות הראשון של גינדי, בחסות טובהל'ה מלמעלה. המעצבת חברה לאלי טרטקובר (הבת של), שציירה עבורה על שמלת משי וכותנה במחווה לאמן המנוח והרועה הנצחי מנשה קדישמן. בהמשך אותה שיחה של אחורי הקלעים נימקה טובהל'ה: "קדישמן היה בעיניי האמן הכי גדול בישראל. הייתי מאוהבת בו והערצתי אצלו את הכל – מהאנושיות, דרך האמירה וכלה באישיות. קיבלתי תמונה שלו במתנה, שעמדה לי מול העיניים לאורך כל התהליך. אמרתי לעצמי שאם הוא כאלה באלפים, מגיע לו שאעשה לו את הכבוד ואצא במחווה אחת יחידה ובודדת, שאין ממנה עותק נוסף". אף כבשה לא נפגעה במהלך התהליך.
העולם שייך לשנקריסטים. צילום: רותם רייצ'ל חן
ההפתעה:העולם שייך למרבה הקלישאה לצעירים, אחת על כמה וכמה עולם האופנה – והסטודנטים של שנקר הוכיחו זאת מחדש באמצעות ערימות של מקוריות. דור העתיד של האופנה הישראלית הפתיע ביצירות מגובשות ברובן, רעננות כמו מזגן נייד בלבו של מאהל תצוגות מהביל ובעיקר כאלה שמשאירות טעם של עוד. נתראה בשבוע האופנה הבא?
פייר, התאכזבנו. אלמביקה תצוגת בשבוע האופנה בתל אביב. צילום: אבי ולדמן
איך נפלו גיבורים:הגר אלמביק ידועה באהבה העזה שלה לחיבורים של צבעים ומרקמים עם גזרות משוחררות, אך הפעם השעטנז הסגנוני שרקחה לא צלח את מבחן המסלול. מערכות הלבוש שהרכיבה המעצבת הוותיקה הזכירו מדי פריטים מהקולקציה שאך עתה שחררה אל החנויות, צלליות האוברסייז עתירות הבד שמזוהות איתה כל כך הרגישו ממוחזרות ועבודת הסטיילינג ניגרה תחושת דיסאוריינטציה צורמת. בקיצור, משועלת אופנה וותיקה ומוערכת כמו אלמביק ציפינו ליותר.
ההתפכחות:משכית, בית האופנה שזכה, ובצדק, לטייטלים כמו 'מיתולוגי' ו'אגדי', חזר לחיים כידוע בזכותה של מעצבת האופנה שרון טל לפני כשנתיים. בתצוגה הנוכחית ניכר היה כי המיזם השאפתני מתחיל להיפרד מתוכנית המקור המחייבת – ולא כולם מברכים על כך. במובן מסוים, טל לקחה צעד אחורה ועשתה מעין רדוקציה חזרה לבסיס של משכית. הרי כמה אפשר למחזר גלביות רקומות ומעילי מדבר? על המסלול הסתבר עם זאת, כי ברגע שמנטרלים את היסוד הקוסמי עליו מושתתות אגדות, מה שנשאר זאת מציאות חיוורת שמעלה את השאלה – האם לשם כך נתכנסנו?
תמונה אחת שווה אלף מילים. מופע האימים של בטי אלדד. צילום: רותם רייצ'ל חן
פינת הביזאר:מכירים את בטי אלדד? גם אנחנו לא. המעצבת שפועלת משנת 2008 מסתבר, חלשה לבדה על משבצת שלמה ביום התצוגות הראשון. הייתה זו אחת התצוגות התמוהות יותר בשבוע האופנה: צבעוניות מדכדכת, סטיילינג מיושן, פסקול מטאל הזוי ונטול הקשר, אך בעיקר גזרות פושעות שחוטאות לגוף הנשי, אכול הסרטים גם ככה, שוודאי לא זקוק ל"קרינולינות מהגיהנום" כפי שניסחה זאת אחת מעורכות האופנה שישבו בקהל. בקיצור – מה?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו