יחסית לאורך רצועת החוף שלנו, אפשר לומר על תל אביב שהיא חיה עם הגב לים. את מספרהמסעדות עם נוף למיםאפשר לספור בקושי על ארבע ידיים, ובהשוואה לערי חוף אחרות זה מעט, מעט מאוד. מסעדת חוף מציצים היא אחת ממסעדות החוף הוותיקות בעיר, מקום איקוני בחוף שיש לו מקום של כבוד בספר דברי הימים של תל אביב. כעת היא חוזרת בגרסה משודרגת עם שף חדש, תפריט נוצץ ואווירת חופשה באי ירוק בים.
>>זאת אמורה: 16 המסעדות האיטלקיות הטובות ביותר בתל אביב

מסעדת חוף מציצים היא חלק מ-BELLO GROUP, קבוצה המתמחה במתחמי מסעדנות, ברים, וולנס ומועדוני גלישה, ומחזיקה גם בחוף הילטון וחוף פולג בנתניה. הבעלים הראל בלו, שמבין דבר או שניים בתנובת הים (והקים את דוכן ובר הדגים פישופ בשרונה מרקט), החליט שלתל אביב מגיעה מסעדת חוף ברמה גבוהה, כמקובל ביעדי נופש מובילים בעולם. "פתחנו מסעדת דגים, על חוף הים, פשוטה וטעימה, שמביאה את האווירה הקסומה של חופי קורפו ומיקונוס", הוא מסביר. "בסופי השבוע המקום מתעורר לחיים עם הופעות חיות ולייב מיוזיק, שמוסיפים חוויה שונה ומיוחדת".

כדי לספק את השדרוג המתבקש במטבח נשכרו שירותיו של שף אוהד לוי (כתית, צ'יקטי), שהפעיל מסעדה ובר מצליחים באילת עד פרוץ המלחמה. צזיקי גס ודג ים, כלומר נתחי דג ים נא עם סלט מלפפונים, יוגורט מצומצם ועלים ירוקים (79 ש"ח), פריטו מיסטו טבעות קלמרי, שרימפס ותמנון בציפוי פריך עם איולי שום (122 ש"ח) ולברק שלם עם שעועית ירוקה, ברוקולי ואספרגוס בלימון ושום (145 ש"ח) מציבים במרכז את הים מבלי להתבייש – אולי רק בסוגיית התמחור, אבל כבר התרגלנו למחירי שלוש ספרות עבור דגים ופירות ים טריים, לא שזה יורד בגרון חלק יותר.

"אני שמח מאוד על שיתוף הפעולה וההזדמנות לשדרג את מסעדת חוף מציצים למסעדת דגים אמיתית. כמי שגדל על החוף באילת, החיבור לים הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהמטבח שלי", מסביר לוי ומוסיף שהחזון מכתיב בעיקר דגים, פירות ים וירקות בגריל. "רצינו לייצר חוויית חוף תל אביבית שמשלבת אוכל טרי וטעמים מהים והשוק עם האווירה החופשית והקלילה של החוף".

המנות הפשוטות לכאורה מגדירות מחדש את המושג "מסעדת חוף". זו לא טברנה יוונית עם כיסאות מתנדנדים ומזאטים מהזן הסטנדרטי, אלא מסעדה מעוצבת שממקסמת את הקרבה לים. כלומר אפשר להגיע בעקבים אבל תרגישו בנוח גם בשורטס וכפכפים, רצוי ממותגים. הטבע אחראי לשקיעות מרהיבות ובריזה, ואת השאר עושים המוזיקה, האלכוהול והאוכל. רק שווה לעצום עיניים כשמגיע החשבון, כי זה יחזיר אתכם מיד לחום החם של תל אביב.
חבקוק הנביא 1 (חוף מציצים), ראשון-שבת 08:00-23:00,להזמנות

• אוכלים שותים
• חוף מציצים
• מציצים
• מסעדות דגים

תמיד חלמתם על חדר עבודה עם נוף לים? מעכשיו זה אפשרי, ובלוקיישן אסטרטגי בעיר. בחוף מציצים, זה עם העבר הפרוע ושורשים שנטועים עמוק בתולדות תל אביב, נפתח חלל עבודה שיתופי עם פנורמה ב-50 גווני טורקיז. מול כל היופי הזה תוכלו – אם אתם סטודנטים, פרילנסרים ועובדים מרחוק – להביא את הלפטופ וליהנות מסביבת עבודה מושלמת, כולל WIFI חופשי, שולחנות וכיסאות נוחים לכתוב עליהם את הדוקטורט, נקודות חשמל למכביר ובריזה על חשבון הבית. רוצים לקיים במקום ישיבה? גם זה אפשרי על ידי סגירת החלל הפנימי.

>>הרווקים והרווקות של תל אביב שבורים ושבורות. עכשיו זה מצחיק

להפסקת קפה או צוהריים, אין צורך להביא סנדוויץ' מהבית. בהינף אצבע אפשר לבחור מתוך התפריט המגוון של מסעדת חוף מציצים הסמוכה אגז בנדיקט סלמון (68 ש"ח) ובייגל חביתה (62 ש"ח), שקשוקה עם פוקאצ'ה, טחינה וירקות שוק (65 ש"ח) וסלט יווני (58 ש"ח). אופציה יקרה פחות – בכל זאת לא כולנו הייטק – תמצאו באגף "קטנות של בוקר", שנועדה להשתיק את הבטן מבלי להקריס את תאי המוח. לדוגמה: פלאפל עם טחינה ועמבה (41 ש"ח) וכרובית מטוגנת עם דואה, טחינה, סחוג ירוק וסלסת עגבניות (46 ש"ח). בארוחה עסקית (12:00-16:00) תוכלו לקבל תמורת 60 ש"ח המבורגר, שניצלונים, חזה עוף ועוד בתוספת סלט ירקות/צ'יפס ושתייה קלה, וזה כבר דיל משתלם במחיר מנת שווארמה, והנוף בחינם.

על המיזם חתומה קבוצת BAYZ בבעלות איש העסקים הראל בלו, שמפעילה גם את חוף הילטון ומתמחה בשילוב מסעדנות, ברים, מתחמי wellness ומועדוני גלישה. בקיץ שעות הפתיחה יתארכו, ותוכלו להעביר שם יום בתקווה לא להישרף ולהצליח לשבת על כל המיילים האלו שדחיתם לעבור עליהם ואז להתחיל לקרוא את המאמר – אבל אז כבר יסתובבו לכם מול העיניים א.נשים בבגד ים, ובהצלחה לנו בבחינות.
חוף מציצים, ראשון-שבת, 8:00-17:00,להזמנות

• הבועה
• עירוני
• ❤ תל אביב
• חוף מציצים
• מציצים
• חללי עבודה

אורי זוהר הוא כל מה שטוב בתרבות הישראלית, וגם כל מה שרע. כקולנוען הוא הוביל את מה שמכונה עידן "הרגישות החדשה" בקולנוע הישראלי של שנות השישים, שנפרד מהסרטים הציוניים הלאומיים שקדמו לו ובהשפעת הקולנוע האירופאי המודרניסטי התמקד בשאיפות אינדווידואליות. אבל הרגישות החדשה הזאת הופנתה רק כלפי הגברים, לא פעם על חשבון הנשים שלצידם.

הוא היה קומיקאי אדיר, וכמה מהמערכונים שלו עם חבורת לול, כמו"חידון התנ"ך"ועוד יותר מכך הסאטירה הגבישית"העולים החדשים", הם נכס צאן ברזל שלא נס ליחם וכל שאר הסופרלטיבים שאתם יכולים לחשוב עליהם. קחו למשל את ההופעה הקצרצרה שלו ב"תעלת בלאומילך" הנהדר של אפרים קישון. זוהר מופיע בסצנת פתיחת התעלה, בתפקיד אורח כמנצח תזמורת נלהב, שכל פעם שהוא מניף את זרועותיו אומרים לו לחכות. המימיקה שלו בסצנה מפילה כל פעם מחדש.

https://www.youtube.com/watch?v=vKAgNdVBnjU

המערכונים הנ"ל הם זהב טהור. הקולנוע שלו הוא, כאמור, עניין יותר מורכב. סרטו הראשון "חור בלבנה" מ-1965 הוא התקפה מחודדת ופרועה על החלום הציוני, והוא כולל סיקוונסים מבריקים שמנסחים מודעות מוקדמת לשאלות שעדיין נמצאות בבסיס קיומנו כאן. זכורה במיוחד הסצנה שבה שחקנים ערבים (בגילומם של שחקנים יהודים) פונים אל צמד הבמאים אורי זוהר ואברהם הפנר ומתחננים מהם לקבל הזדמנות"לשחק פעם אחת אנשים טובים".בתגובה הם נותנים להם לשיר ולרקוד "אל יבנה הגליל" עם מעדרים על הכתפיים. אבל באותו סרט היה גם סיקוונס שלאודישנים מפוברקיםשמשפיל נשים, כמו בסרטי המתיחות של יהודה ברקן שבאו מאוחר יותר.

שנתיים אחרי כן זוהר ביים את "שלושה ימים וילד" על פי סיפור מאת א.ב. יהושע – עדיין אחד הסרטים היותר יפים שנוצרו בישראל. לפני כמה שנים הוקרן בפסטיבל ירושלים עותק חדש של הסרט, שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 1967. להקרנה הגיעה קבוצה של מבקרי קולנוע מאירופה, וכמה מהם סיפרו לי בהפתעה שזה היה הסרט שהכי אהבו בפסטיבל. אפשר לראות ב"שלושה ימים וילד" השפעות בולטות של הגל החדש הצרפתי, אך יש בו גם משהו מאוד ישראלי, בספרו על יוצא קיבוץ המתגורר בירושלים ומתבקש לשמור על בנה הקטן של אהובתו משכבר שנישאה לגבר אחר. יש בסרט עומקים של רגש ומחשבה, ומורכבות אנושית ואומנותית, ועדינות שאינה נפוצה בקולנוע הישראלי.

גם "כל ממזר מלך" מ-1968 הוא סרט מעניין מאוד, שמנסח ביקורת מושחזת על הגבריות הישראלית לסוגיה – המאצ'ואיזם הסחבקי של הנהג יהורם גאון מצד אחד, והפאציפיזם הנאיבי של פעיל השלום בגילומו עודד קוטלר מצד שני. אבל אז פורצת מלחמת ששת הימים והסרט מחליף מהלך. בבת אחת הוא הופך לסרט הרואי על הניצחון הגדול ועל אחוות לוחמים, מה שוודאי תרם להצלחתו הקופתית הגדולה בזמנו – מעל 740,000 צופים. היחס לנשים בסרט אינו משמח במיוחד – הן מוצאות לגמרי מחוץ לנראטיב הציוני של הסרט באמצעות ייבוא השחקנית הבינלאומית פייר אנג'לי לגלם צברית שירדה מהארץ ומתכחשת לזהותה – אך הוא אינו מזיק כמו מה שיבוא בהמשך.

סרטו הבא כבמאי, "התרוממות" (1970), עם שלושת הגששים בתפקידי חברים שמחליטים לקיים מסיבת חילופי זוגות, היה כל כך גס ומביש (זה מה שאני זוכרת מהפעם ההיא לפני המון שנים שראיתי אותו בסינמטק תל אביב) שהוא פחות או יותר נגנז. ניסיון לגאול אותו משכחה נעשה ב-2012 כשהסרט היה אמור להיות מוקרן בסינמטק של פריז, במסגרת רטרוספקטיבה של אורי זוהר. אבל בעל הזכויות שייקה לוי ביטל את ההקרנה בטענה שהגששים "מתביישים בסרט הזה".

"מציצים" מ-1972 הוא הסרט שזוהר מזוהה איתו יותר מכל והוא גם סרטו המפלג ביותר. היחס אליו השתנה שוב ושוב על פני השנים. כשיצא למסכים הוא זכה להצלחה ביקורתית וקופתית. אחר כך נשכח, ואחר כך הפך לסרט פולחן ששלל ציטוטים מתוכו השתלבו בשיח הישראלי – בעיקר "הפוך, גוטה, הפוך!!!" (זוהר היה שותף לאסי דיין בעיצוב השפה העברית המדוברת). ואז הוא חזר להקרנות חגיגיות על תקן יצירת מופת שמתגלה מחדש, אך בהדרגה החלו להישמע טענות קשות נגד היחס לנשים על המסך ועל הסט.

הטלטלות האלה היו גם בחוויה האישית שלי את הסרט. אני זוכרת עד כמה התרשמתי ממנו בהקרנה בסוף שנות השמונים, אז ראיתי בו סוג של ניאוראליזם פיוטי על אנשים שנותרו בשוליים ומנסים באופן פאתטי ונוגע ללב לבסס את גבריותם האבודה, אך כשצפיתי בו שוב בשנות האלפיים כל זה נעלם, וחוויתי גועל למול מה שנעשה שם למונה זילברשטיין ולנשים נוספות.אפשר לנסח טקסט ביקורתי על עליבותם של גברים בלי לאמץ את נקודת מבטם המעליבה על נשים.יחד עם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" נתפסים כמשלימים סוג של טרילוגיה, כשהסרט האמצעי, המלנכולי, הוא הדבר הכי קרוב לאוטוביוגרפיה של אורי זוהר עצמו. הוא מגלם מאמן כדורסל ואיש משפחה שתאבונו לנשים מפורר את חייו, והוא יודע את זה אך אינו מסוגל להתגבר על עצמו. רבים רואים בסרט הזה מ-1974 סימנים לחזרתו בתשובה שנים ספורות אחרי כן.

ב-2018 יצא למסכים "אורי זוהר חוזר", סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', שבו ליוו את זוהר במהלך צילומי סרטון הדרכה לחוזרת בתשובה. ניכר היה שהאיש ממשיך להתרגש מעשיית סרטים גם כשמדובר בפרויקט כה צנוע, וזה היה שוב לב. "'מציצים' מסתיר ריקבון, חולי, אין תכלית, אבל זה לא הציק לי, אני עושה סרט ומיד רץ לסרט הבא…", אמר זוהר בסרט. "איך אתה מתבהם, זה הווי ישראלי שהתחיל אז ונמשך היום בניצול, בבדידות איומה… הארוגנטיות של הגאווה, הדריסה − זה בני פורמן (בן דמותו של אורי זוהר ב'עיניים גדולות')… לא ידעתי מה זה אהבה". זה ללא ספק קולו של חוזר בתשובה, אך האם יחסו לנשים השתנה באופן מהותי? קשה לדעת. ברגע אחר בסרט זוהר מתעניין בקולנוע שעושים היום. רוזנברג עונה לו שעדיין עושים קולנוע טוב, ואז אורי שואל "אנושי?"; זו הגישה לקולנוע שאני הכי מזדהה איתה, וכך אשתדל לזכור את אורי זוהר.

>>תעשו לעצמכם טובה: אורי זוהר הוא לא גוטה // טור דעה

• המסך
• קולנוע ישראלי
• אורי זוהר
• הספד
• מציצים
• עיניים גדולות

אני מבקש למנוע כמה דברים.
ככה רציתי לפתוח משהו שעלה לי בראש השבוע, כדי לעצור – למפרע – עניינים של הליכה על קצות האצבעות במידה ואורי זוהר ימות. והנה, הוא מת. סליחה שאני מתעסק לאחרונה בנושאים של פרידות, אבל וכו'. אחת ולתמיד: אורי זוהר זה לא גוטה. כלומר, יתכן והוא התנהג כמו אותו גוטה בימיו החילוניים (לא "יתכן" – הוא התנהג ככה, והוא זה שאמר את זה), אבל להמשיל את חייו כולם לדבר הזה, הוא עוול גדול. למעשה, אם נחלק את חייו, הרי שאורי זוהר הלא-גוטה חי זמן רב יותר מאורי זוהר הגוטה. העניין הוא שאותו גוטה מהסרט "מציצים" היה נוח מדי להמשלה. וזה מה שמרגיז אותי, ותמיד הרגיז אותי.

בעוד שנתי מ"דיזנגוף 99" היה דמות חולנית וגרועה יותר מגוטה (צפו שוב בסרט, זה משוגע), הוא – נתי – לא קיבל את אותם ריקושטים שגוטה קיבל. ועכשיו, שימו לב מה כתבתי כאן: כתבתי "נתי" ולא גידי גוב (היקר, שיבדל"א) ששיחק אותו. וזה בדיוק ההבדל. נכון, גוב לא היה התנהג כמו באותו סרט ("דיזנגוף 99") בחייו הפרטיים, אבל במקרה אורי זוהר, לא אומרים "אני לא אוהב את הדמות גוטה מ'מציצים' שמתנהג בנלוזות" וכו', אלא אומרים "אורי זוהר".

עוד אחד של אחת ולתמיד: גוטה, כדמות, הוא דמות שלמה. דמות אדירה של שנאה עצמית, הרס (גם כן עצמי) ורעבת פיתויים. אתה יכול לא לאהוב אותו, או להירתע, אבל הוא דמות. דמות שלמה, של סרט אדיר. והוא *משרת* את הסרט. זה תפקידה של דמות. בסדר, זה פותח דיון אחר בנוסח הפרדה בין חיי האדם לאמנות שלו, ואין לי כוח להתדיין על זה. אבל העניין כאן, שוב, היא ההמשלה. אבל יש סוף להמשלה. אורי זוהר עשה תיקון. שוב: אורי זוהר הלא גוטה, חי זמן רב יותר מאורי זוהר הגוטה. ומה שאני מבקש כאן מכם הוא לא לא לבקר את התנהגותו בעבר, אלא לא לתת פתיחות וסייגים המהלכים על קצות האצבעות בנושא זה, כדי לצאת מדי חובה. לא. זה מעייף.

אל תכרטסו כרטיסיית מצפון תקשורתית. פשוט כתבו את מה שאתם רוצים ללא אותן פתיחות ורדיפה אחר זנב עצמי במידה ואתם רוצים להגיד עליו מילים טובות. העניין הזה של בלמים כתיבתיים כאילו אתם מינימום לפני כיתת יורים, הוא מעפן. מספיק עם זה לגבי אנשים שעשו תיקון. שוב: לגבי אנשים שעשו תיקון.

זכורה לי כתבה של סיוון רהב מאיר, בה אורי זוהר הוציא מסידור התפילה רשימת שמות של חבריו המתים, והתברר שבתאריכי פטירתם הוא היה אומר עליהם קדיש. יש דבר אדיר מזה? מחוות – בעיקר שהן סודיות – הן הדבר הרומנטי-חמלתי-מרגש בעולם. מה ההבדל בין זה לבין דמותו של סלומון מהספר "חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר (וכו')? סלומון, מלך הקונספציה, מקיים גלויות שהוא מוצא. כלומר, מתעסק במי שהיו ואינם עוד. ב"מי שהיו"; אני לא זוכר את הפעולות, אבל נניח שבגלויה אחת היה כתוב שמישהי תחכה לאהובהּ – שכבר מת – במקום מסוים, אז הוא הולך ועושה זאת. נעמד מול הלובר בשבילה. ומה זה אם לא תפילת קדיש? זה אותו דבר, רק פעולה חילונית, ואת זה אתם יכולים לקבל.

אורי זוהר עשה קדיש על "מי שהיו" בכל בוקר, ואם זה לא היה קשור בדת יהודית, אלא – נניח – בבודהיזם, הרי שהייתם מקבלים את כל המכלול הזה. איך אתם אוהבים בודהיזם. גם אני, למען האמת, אבל בחייאת, תסתכלו במראה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

• המסך
• אורי זוהר
• ❤ תרבות
• מציצים
• הספד
• טור דעה

הבמאי והיוצר אורי זוהר הלך לעולמו בגיל 86 בביתו בירושלים. זוהר היה מהבמאים שהיטיבו לתעד, לבקר ולייצג את תל אביב של שנות ה-70 ובעיקר את הבוהמה הזעירה שהתפתחה בה באותם שנים, ונחשב לאחד מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה הגדולים בתולדות המדינה. חזרתו בתשובה בתחילת שנות השמונים הדהדה את המיאוס שלו מהבוהמה התל אביבית (ומעצמו) ונחשבה כניצחון גדול לתנועת ההחזרה בתשובה החרדית, כמו גם מכה לתרבות החילונית.

זוהר ז"ל היה במידה רבה התל אביבי האולטימטיבי, כאחד ממובילי חבורת "לול" יחד עם אריק אינשטיין, צבי שיסל, שלום חנוך ועוד, שהניחה את היסודות למיתולוגיה הגדולה סביב חוף מציצים, הצריף של אביגדור ושאר תחנות תרבות היסטוריות בעיר. הוא נולד בתל אביב להואים שעלו מפולין שנתיים קודם לכן, ואת הפריצה הגדולה שלו לתודעה עשה בלהקת הנח"ל, שם שירת לצד אברהם הפנר וחיים טופול (Aהיו שותפיו לעשייה הקולנועית בהמשך). לצד יצירותיו המסחריות המוכרות היה גם ממובילי האוונגרד בקולנוע המקומי ("שלושה ימים וילד", "התעוררות", "חור בלבנה") ונחשב לקולנוען פורץ דרך ולשחקן מבוקש. בין יצירותיו המוכרות: עץ או פלסטיין, שלושה ימים וילד, השכונה שלנו, הצד השני, התרוממות, שבלול, עיניים גדולות ועוד.

זוהר ז"ל לא בחל בקומדיה מסחרית לצד ניסוייו האומנותיים, והיה גם ממייסדי להקת בצל ירוק ונחשב לאחד הסטנדאפיסטים הראשונים בישראל, ועוד בתחילת שנות השישים הופיע על בימות מועדון החמאם עם מופעי יחיד קומיים. עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הוא החל לעבוד גם בטלוויזיה ("לול", "זה הסוד שלי") והפך למנחה פופולרי שהגיש גם את טקס מלכות היופי והנחה את מסיבת הניצחון של מכבי תל אביב בגביע אירופה, כך שבמידה רבה היה גם המולטי טאלנט הראשון. בשנת 1997 חזר זוהר אל מסך הטלוויזיה עם תוכנית אירוח קצרת ימים בערוץ הראשון. הסרט "אורי זוהר חוזר" שעלה ב-HOT לפני שלוש שנים כולל הרהורים מרתקים של זוהר על חייו ואמנותו, ותיעד את ניסיונו לשוב ולביים סרט עלילתי כרב ואדם חרדי, סרט קצר שהוקרן רק בפני קהילות חרדיות. זוהר הלך אתמול לעולמו לאחר שלקה בליבו. הלווייתו תיערך היום בשעה 16:00. יהי זכרו ברוך.

• ❤ תרבות
• אורי זוהר
• מציצים
• ❤ תל אביב
• עיניים גדולות