בחברת yes כבר הוכיחו לא פעם שהם יודעים לייצר תוכן מקורי מצוין שמלהיב, יחד איתנו, גם מדינות רבות בעולם – מהצלחות בינלאומיות כמו "פאודה" ועד רימייקים ענקים כמו "כבודו". ואין ספק שהדרמה החדשה שלהם "תחריר" מכוונת להצלחה מקומית פחות או יותר באותה המידה שהיא רוצה את תהילת פאודה. עם הסיפור המצוין שיש לה, קאסט השחקנים המסקרן וריח ההשקעה הרבה שהיא מדיפה – יש לה סיכוי להצליח במשימה. לפחות יותר משהצליח במשימתו קב"ט שגרירות ישראל במצרים ב-9 בספטמבר 2011.

>>סיכון מחושב: מדינה שלמה הדחיקה את הרוע עד שהוא דפק לנו בדלת

למקרה ושכחתם (כי קרו הרבה דברים ב-14 השנים שעברו מאז), באותו תאריך אירוע בטחוני ודיפלומטי יוצא דופן קרה בשגרירות בעיר גיזה – במהלך ימי האביב הערבי והדחתו של מובארכ, חדירת מחבלים מגבול סיני הובילה לטעות מבצעית, במהלכה נהרגו מירי כוחות הביטחון הישראלי 5 חיילים מצרים. מכבר למשבר הדיפלומטי עם משטר שלא לגמרי התגבש, מי שסבלו מההשלכות בשטח היו דרי השגרירות הישראלית, שנאלצו לעמוד בפני המון מצרי זועם שפשט על השגרירות, וניסה להפיל את חומת המגן שנבנתה מסביבה. שורה של החלטות לא ברורות גררו מצב שבו רוב אנשי השגרירות פונו, למעט 6 מאבטחים. אמאל'ה, פחד אלוהים ישמור.

את תחריר יצרו שלמה משיח ("כבודו", "מלכת היופי של ירושלים") ואריאל בנבג'י ("המדובב", "נויורק") על בסיס האירוע ההוא, והסדרה מתמקדת גם במקבלי ההחלטות מאחורי הקלעים, אבל בעיקר באנשים שבשטח – הקב"ט והצוות שלו שנשארו לבדם מול המון שמפיל את הקיר, וגם רל"שית השגריר ובת זוגו של הקב"ט, שהיא תוספת דרמטית מתבקשת. ההפקה נראית נהדר, וברור שיש פה פוטנציאל גדול – עכשיו רק נותר לראות אם האקשן מתבטא גם בדרמה טובה, ואם הם יצליחו לצאת מהשגרירות בזמן. אל תבדקו בויקיפדיה אם אתם לא רוצים ספוילרים.
"תחריר", 21:00, yes ישראלי, פרק חדש מדי יום ג'

• מה רואים הלילה
• yes
• מצרים
• מתח

מזמן לא התווכחנו על משהו באמת טיפשי, הודות להפיכה המשטרית ולמבצע שובו מנדטים בעזה, אז לפני הכל תגידו תודה לנטפליקס ולשכנים ממצרים על ההזדמנות לעסוק בדיון מתלהם ומלא בטמטום טהור ואמוציות שמצריכות זנקס על משהו שקרה לפני כ-2,100 ומשהו שנים, ועכשיו נשמו עמוק וגייסו את כל הזעם שאתם שומרים בדרך כלל לרשתות חברתיות: האם המלכה קליאופטרה הייתה שחורה? זהו, עכשיו אתם יכולים להתפצל למחנות ולהתחיל ללכת מכות מול "המלכה קליאופטרה", החלק השני בסדרת הדוקו-דרמה "מלכות אפריקאיות" בהפקתה של ג'אדה פינקט סמית', עוד אישה (שחורה!) שגברים נטרפים לסטור למענה.

>>מה רואים החודש: 27 סדרות חדשות ושוורצנגר אחד שצריך לבדוק
>>יש מה לראות: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

"המלכה קליאופטרה", בבימויה של הבמאית הבריטית טינה ג'אראבי (ילידת איראן), מגוללת בשלוש שעות את סיפור חייה של הדמות ההיסטורית המהפנטת שעמדה כבר במרכזם של שלל סרטים וסדרות, ומשלבת בין קטעי דרמה עשויים היטב (אדל ג'יימס נהדרת בתפקיד הראשי, קרייג ראסל וג'ון פרטרידג' משכנעים כמארק אנתוני ויוליוס קיסר) ובין מומחים להיסטוריה מצרית ויוונית שמפרשנים את המתרחש בחייה של הפרעונית האחרונה בשושלת תלמי המצרית-יוונית. הסדרה מרפרפת לרגע בשאלה "כיצד נראתה קליאופטרה" אבל בפירוש לא מתמקדת בה. הסיפור כאן הוא על אחת הנשים החזקות בהיסטוריה, שהייתה כנראה שילוב נדיר של חוכמה, כריזמה ויופי חיצוני, שריד אחרון לעידן המטריארכלי הקדום. וכאן גם טמון הסיפור של "הסערה התקשורתית" סביב הסדרה.

ג'אראבי הסבירה שחשבה שיהיה מעניין להדגיש את המוצא המעורב של קליאופטרה, ולאוורר את הספקולציה על היותה חצי אפריקאית או נובית, ולא בעלת מראה יווני ומצאה לה ביסוס מחקרי מסוים והודתה שמדובר באקט פוליטי. המצרים ראו את הטריילר והתחרפנו, עד כדי תביעה מהממשלה שתחסום את שידורי נטפליקס במדינה, כולל פוליטיקאים וסלבז שהתבטאו בחריפות נגד ניסיון שכתוב ההיסטוריה והפגיעה במורשת המצרית. "אולי לא רק ביימתי סדרה שמציגה את קליאופטרה כשחורה", כתבה ג'אראבי בטור דעה ב"וורייאטי" והוסיפה שמן למדורה, "אלא גם ביקשתי מהמצרים לראות את עצמם כאפריקאים ולכן הם רותחים עלי".

כל זה היה עובר כנראה בשלום, אלמלא עלתה השערוריה על הרדאר של הימין הניאו-נאצי-טראמפיסטי המטורלל בארה"ב, שפצח במתקפה רבתי על נטפליקס ועל האידיאולוגיה הליברלית-Wokeית שלה שמטרתה להפוך את ההיסטוריה כולה לשחורה (אולי אפילו את ישו!), ועוד יותר מכך על הפמיניסטיות בהוליווד שהרסו את הרומנטיקה שבהצגת כל הדמויות ההיסטוריות מהמזרח התיכון כבעלות מראה יווני-רומי בהיר וצחור. עכשיו אפשר באמת להתכתש כמו שצריך. אה, כן, וזאת גם סדרה שתשרוף לכם שלוש שעות בכיף.

>> "המלכה קליאופטרה", ארבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• מצרים

לטלוויזיה האמריקאית, כמו לתרבות האמריקאית בכלל, יש יחסים מיוחדים עם ישראל. פעם אחר פעם מפציע בסדרה כזו או אחרת משפט בעברית עילגת, דמות בוגרת המוסד או בדיחה אגבית על "שלום במזרח התיכון". כמה סדרות אפילו הקדישו פרקים לביקור בישראל –מ"טרנספרנט", "הסימפסונס" ו"סאות' פארק" דרך הפרק על המטוס לתגלית של "ברוד סיטי"ועד ל"גברת מייזל המופלאה" שצפויה לבקר בארץ בעונה הבאה. "סיגריות ממצרים", הפרק השני בעונה השלישית והחדשה של הסדרה "ראמי", עושה משהו קצת שונה. הגיבור אמנם עולה על טיסה לישראל כשהוא מלווה בחבר יהודי ופוגש דוברי עברית עם מבטא ישראלי מובהק, אבל העיקר פה הוא לא המפגש של ראמי עם ישראל – אלא עם פלסטין.

ראמי חסן, אותו מגלם הקומיקאי ואחד מיוצרי הסדרה ראמי יוסף, הוא בן למשפחה מצרית שגדל וחי בניו ג'רזי. את אמא שלו מגלמת היאם עבאס, שחקנית פלסטינית שנולדה בנצרת והפכה לכוכבת בינלאומית (כולל תפקיד אייקוני ב"יורשים"). גם דמותה בסדרה היא של פליטה פלסטינית, אבל נראה שהמרכיב הזה בזהות של בנה לא היה באמת משמעותי בהגדרה העצמית שלו – לפחות עד שמצא את עצמה בנסיעה עסקית לישראל. גם דודו מצד אמו, נאסים, מתלווה אליו בנסיעה, נרגש לקראת הביקור במולדת אך מעוכב לתשאול בטחוני בנחיתה למרות שהגיע לישראל במטוס פרטי.

לראות את "הפרק הישראלי" בסדרה כלשהי בתור ישראלים זה לא פעם לחפש פשלות, עברית קלוקלת או אי דיוקים. גם כאן אפשר לשאול שאלות מהסוג הזה – נניח, באיזה קטע המונית שראמי עוצר בירושלים היא שחורה – אבל האמת היא שנקודת המבט ש"ראמי" בחרה לעצמה קצת מוציאה את העוקץ מהתקטננויות או דיוני "מה הם לא הבינו נכון". זה לא בדיוק פרק מבריק, אבל יש לו הברקה אחת והיא הזווית שלו. הגיבור לא מוצג כאן כבחור ערכי שמזדהה מיד עם החלש או נדחק לתפקיד הקורבן בעל כורכו, להפך. ככל שהפרק מתקדם ראמי מוצא את עצמו יותר ויותר עמוק בצד הפריווליגי של המשוואה.

בזמן שהדוד נאסים מעביר שעות ארוכות עם חוקר ישראלי חביב אבל מחויב לעבודתו בשם נועם, ראמי נכנס בקלילות לישראל כשלצידו יובל היהודי. בפגישה עסקית עם משקיעה בשם איילה היא טוענת שקשה לה לסמוך על קולגה מוסלמי, ודורשת ממנו לצייר ציור של הנביא מוחמד כדי להוכיח לה שהוא ראויה לאמון שלה. הבקשה החצופה הזו מתגלה, כמובן, כבדיחה מצידה, אבל בדיחה מהסוג שנמשך מספיק זמן כדי להבהיר שיש בה גם לא מעט אמת. על הדרך היא מציגה בפניו את אמה בתור "היחידה במשפחה שלה לשרוד את השואה", עובדה שאליה הוא מגיב בבחירת המילים האומללה Congratulations.

אחרי שיובל מסביר שבישראל נותנים רובים לילדים בני 18 ומנסה למכור לו שלום במזרח התיכון סביב הדימיון בין בשר כשר וחלאל ("אנחנו הורגים את החיות שלנו אותו דבר"), ראמי מחליט לקפוץ למזרח ירושלים כדי לפגוש מישהי מהטינדר, כולל ניסיון לעקוף את התור במחסום בעזרת הדרכון האמריקאי. מיותר לציין שתושבי האזור לא ממש מתרשמים ממנו – ילדים צוחקים על המצרית שהוא מדבר, קשיש שהוא מנסה לתקשר איתו מגיב בהתעלמות והדייט שלו, ראשה, דוחה אותו כי הנשיקה שלהם הרגישה "כמו לנשק בן דוד". המשפט המלבב "אבל עברתי בשבילך מחסום!" לא עוזר, גם לא החפירה על הבעיות שלו בסקס ואינטימיות רגע אחרי שהיא סיפרה לו על ההתמודדות שלה עם המחסומים. והדובדבן שבקצפת – התדהמה המוגזמת שלו מהעובדה שהאייפון שלה עדיין מתחבר למטען מהסוג הישן והרחב.

בדרך חזרה מהדייט ראמי מסתבך עם הילדים שפגש קודם ומאבד בדרך את הג'קט שלו, שבכיסיו הוא השאיר גם את הדרכון ושאר פריטים חשובים. אם עד עכשיו השוני בינו לבין המקומיים הסתכם בריחוק רגשי וזלזול הדדי, כאן הדברים עולים רמה. הוא מתחנן בפני חייל ישראל שיאפשר לו לעבור במחסום גם בלי להציג תעודה מזהה, ובטעות גורם לחייל לפשוט על בית של ילד כדי להשיג את החפצים שלו בחזרה. הדרמה כאן איננה רק הפשיטה, אלא הסימון המהיר והאוטומטי של הילדים ככאלה שעומדים מאחורי פעולת טרור. כשהחייל חוזר עם הדרכון של ראמי, הוא מביא לו גם מעיל אחר במקום הג'קט שלו, שנקרע בכל המהומה – מעיל צבאי קומפלט עם דגל ישראל קטן.

אם כל זה נשמע לכם כמו משהו שכבר שמעתם, בניסוח כזה או אחר, כנראה שאתם בקיאים במידת מה בקולנוע ישראלי. אולי אפילו ראיתם כמה סרטי סטודנטים. ובעצם, אולי אתם פשוט מעודכנים מספיק באקטואליה מקומית. אפשר אפילו לטעון שבסטנדרט ישראלי זה לא סיפור נוקב במיוחד, הוא אפילו מרגיש קצת בסיסי. אה, הכיבוש משחית? נו שיט שרלוק. ילד שמואשם בטרור אחרי שלקח ג'קט לתייר זה כלום לעומת הדברים שרואים בעשרות שנות קיום במרחב המסוכסך הזה, או אפילו בשנה-שנתיים האחרונות. אז אולי זה לא סיפור מאוד גדול בשבילנו, או אפילו בשביל שמאלני מקלדת אמריקאים ששיתפו איזו אינפוגרפיקה צבעונית כדי לתמוך בתושבי עזה, אבל זה סיפור גדול בשביל ראמי.

כאמור, מדובר בבחור מרוכז בעצמו, חסר טקט וגם די חסר ביטחון, שראיית העולם שלו מתערערת למדי מכל הסיטואציה. כשראשה זורקת לו אמירה על זה ש"המוסלמים המערביים כאלה Uptight", מדובר בלא פחות בזעזוע ליסודות התפיסה העצמית שלו. עכשיו נסו לחשוב מה מעורבות בפשיטה על בית פלסטיני יכול לעשות לו. כשהוא מנסה לגלגל את האשמה לאיילה הישראלית, היא משווה את קופסת הסיגריות שקנתה בקהיר, עם תמונות זוועה שמזהירות מסכנות העישון, לקופסאות מישראל ומארה"ב: "אנחנו עובדים כל כך קשה כדי להסתיר מה באמת קורה". היא מקשה ושואלת האם הוא גאה לגור באמריקה, ולתשובתו "לפעמים" היא עונה "לפעמים אני גאה לחיות פה. סוף סוף מקום בשביל היהודים. אבל לפעמים אני לא מאמינה בציונות. אני לא מאמינה בשום מדינה".

איילה היא לא דמות שקל לחבב והיא רחוקה מלהיות דמות שישראלים יתגאו בה. אין לה את הקלולסיות הנאיבית של ראמי, שמאפשרת לו לעבור כחמוד גם כשהוא אומר "ברכותיי" לניצולת שואה, אז כשהיא עושה משהו לא לעניין אין ספק שזה בכוונה. עם זאת, השיחה ביניהם מבהירה שלה ולראמי יש יותר במשותף מאשר לראמי ולראשה, או לראמי ולילד שנעצר בגללו. ראמי לא כותב את עצמו בתור אויב שלה, אלא מישהו שממש כמוה מתמודד עם תחושת אשמה על הפריוולגיות שלו, אבל בסופו של דבר לא מאוים באמת מהמצב הקיים. הוא יחזור לביתו בחוף המזרחי של אמריקה עד סוף הפרק. היא תמשיך לחיות את חייה בשקט יחסי, כל עוד לא תיקלע במקרה לזירת פיגוע. העובדה שראמי יודע עכשיו שיש גדר הפרדה גדולה ומאיימת היא לא יותר מאנקדוטה. אף מדליה לא תחכה לו כשיחזור הביתה, רק הסכם עסקי משתלם בזכות המכרה הישראלית החדשה שלו. גם אם שניהם יחליטו שהם מקדישים את חייהם להעלאת מודעות לכיבוש, העולם ימשיך להסתובב בלי שינוי. בעולם שבו כל אינפלואנסר סוג ג' מוסיף את הכיתוב BLM בביו באינסטגרם וקורא לזה אקטיביזם, הפרק הזה מציע אמירה קצת יותר משמעותית – ובטח יותר נהיליסטית – ממה שנדמה.

העונה השלישית של "ראמי" עולה במלואה היום (6.10) ל-VOD של yes

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• סיטקום
• קומדיה
• Hulu
• מצרים

• Facebook
• Twitter
• Email

בשבועות האחרונים קשה לשבת בבית קפה או ללכת ברחוב בלי לשמוע שיחה על סיני. אחרי ברלין, ספינר, יוגה וסוקולנטים, נראה שהשיגעון האחרון של התל אביבים הוא לרדת לחצי האי ולהיזכר מהו שקט אמיתי. אבל אם פעם כל מה שהיה אפשר לקוות לו לפני שנוסעים זה טיפ טוב מחבר, היום האינטרנט מלא במידע – יותר מדי מידע – וכולם בטוחים שהקאמפ שהם היו בו הוא הטוב מכולם.

אז לטובת היורדים החדשים, וגם למי שרוצה לרענן את הזיכרון ולהתחדש, קבלו את המדריך המקוצר לחופשה המושלמת בסיני: לאן כדאי לנסוע, מה החוף הכי טוב, אצל מי יש את האוכל הכי טעים, איך כדאי לעבור את הגבול ומה אסור בשום פנים ואופן לשכוח כשאורזים את התיק.

עוד כתבות מעניינות:
הסופרת אלונה קמחי נזכרת בימים של נואיבה
האם חופשה בסיני היא חופשה שמאלנית?
טיפים ומסלולים שיעשו לכם את סיני

לינה

חצי האי סיני משתרע על פני שטח של 61 קמ"ר, בין הים התיכון לים האדום, בין תעלת סואץ למפרץ אילת. אבל כשהישראלים מדברים על סיני, הם מתכוונים לחלקו הדרומי־מזרחי – לחופים היפהפיים שבין טאבה לנואיבה, אפילו דהב, ולמרחיקי הלכת, שאינם חוששים לנסוע שלוש שעות, לשארם א־שייח'. צפון סיני זה איפה שהרעים. וגם ככה אין שם ים, רק מדבר. לשם תסעו רק אם אתם מתכוונים להצטרף לדאע"ש (רק כדי להבהיר, המרחק בין אל־עריש בצפון סיני לנואיבה הוא יותר מ־300 ק"מ, והשמירה על ביטחון התיירות בדרום סיני חשובה למצרים מאוד).

גבול הגזרה עבור מרבית המבקרים הוא אזור נואיבה המרוחק כ־60 ק"מ מהגבול הישראלי, פחות משעה נסיעה. לאורכם של החופים נמצאות החושות, אותם חניונים הפרוסים לאורך החופים, המורכבים בעיקר מבקתות דקלים ומעין רחבה מרכזית שבה כריות ושולחנות וכמובן מזון ושתייה לרווחת השוהים שחוזרים לרגע לגואה המרוחקת, פלוס האפשרות לצפות בגן עדן תת ימי כמעט בכל מקום. הקאמפים האלה עברו שדרוג מסיבי בשנתיים האחרונות. בחלק מהחופים תוכלו למצוא חושות ממוזגות ואף בקתות אבן ממוזגות, ובחלקם אפילו דילים הכוללים ארוחות (וחשיש חופשי) נוסף לשהייה בחושה במחירים אטרטקטיביים. כבר לא חייבים להתכלב.

הבדואים בעלי החושות דוברים עברית וניתן לסגור איתם על השהות מבעוד מועד דרך ווטסאפ (הם משום מה מאוד אוהבים הודעות קוליות). החושות, למרות מכת הזבובים ביום והיתושים בלילה, הן מהות החלום הרומנטי של סיני – ספרים, שש בש, ג'וינטים. החלום ההיפי. אבל ראוי לציין שהחושות הן לא בהכרח הפתרון האולטימטיבי. הלינה בהן אמנם זולה, אך בהתאם לאווירת "על החשבון" באותם מקומות (וכדאי תמיד לשאול כמה עולה כל דבר ולעקוב ברשימה משלכם), ייתכן מאוד שאחרי שתסגרו את החשבון הסופי תבינו שעדיף היה בכלל לקחת חבילת הכל כלול במלון. לסיני יש הרבה מה להציע מבחינת מלונות, ובשנים האחרונות החופים של המלונות באזורים השונים בסיני התפתחו מאוד. יודעי דבר טוענים שאין על השילוב בין הפינוק של המלון לאווירה שבחושות: ביום שוהים בבקתות בחוף, מעשנים, מתרווחים, מפלרטטים, ועם רדת החשכה פורשים לנוחות הבלתי מתפשרת של חדר ממוזג במלון.

נואיבה

נואיבה היא עיר נמל קטנה, כ־40 דקות נסיעה ממסוף הגבול, גן עדן לסטלנים שמחפשים ליהנות משקיעות מרהיבות, ים ודיונות צהבהבות־לבנות אבל גם לכאלה שחשקה נפשם בחוויה יותר בורגנית (במגבלות סיני, כמובן). בעיר עצמה (נואיבה סיטי) תמצאו מסעדות, חנויות וגם שוק נחמד כדי שתוכלו לחזור הביתה עם מזכרות ממש אותנטיות. בתקופת השלטון הישראלי שכן במקום היישוב נביעות שהיה סמל לקיום הישראלי האלטרנטיבי, כולל פסטיבל נביעות שבו שתו צעירים רבים חשיש. כנראה משהו מהרוח ההיפית של הסבנטיז דבק במקום, שכן באזור נואיבה נערכות מדי פעם מסיבות טראנס מאולתרות יותר ופחות.

מלון –נחיל אין

בחירה פופולרית מאוד עם בקתות עץ בסגנון צימר ונוף מדהים לים, בכ־750 לירות ללילה לזוג כולל ארוחת בוקר. החדרים עצמם מרווחים, ממוזגים וכוללים אפילו אמבטיה מפנקת. חשוב לתאם מראש לפני ההגעה בגלל התפוסה הגבוהה במקום.
להזמנת חדר בנחיל אין

ראס א־שטן

הדעות לגבי מקור השם חלוקות, אבל זה לא משנה. מדובר באחד המפרצים היפים שיש בסיני, ולא פלא שהוא אחד המקומות הפופולריים ביותר והאהובים על ישראלים מכל הזנים. החוף מרוחק מטאבה כ־40 דקות במונית. הוא סלעי יותר מהחופים השכנים ומלא באבנים צבעוניות שתוכלו להביא מתנה לחברים התל אביבים שלכם שיגידו תודה ויזרקו אותן בקופסה חשוכה עם שאר המזכרות שהם קיבלו במשך השנים. מבחינת שנירקול ראס א־שטן הוא גן עדן והוא נמצא בצומת מרכזי ליציאה לטיולים באזור.

חושה – אל מאגארה קאמפ

החוף, שנקרא גם החוף של מישו, נחשב לרזורט החושות שאליו מגיעים הגרגרנים שבסטלנים כדי לזלול. תמצאו כאן מנות כמו דגים טריים מהים, צלויים היטב וחולקים מגש עם קוביות תפודים צרובות או סתם מנה של ממרח פול לצד חביתה מקושקשת וסלט. לטבעונים מכינים פה מנות כגון עדשים צהובות עם פטריות ומנות נוספות לפי בקשתכם. המחירים נעים בין 300 ל-600 לירות.

חושה – אדם קאמפ

ישראלים שחזרו לאחרונה מראס קאמפ מספרים בהתרגשות נערית על חדרים חדשים עם מזגן ושירותים משופצים. מי אנחנו שנוריד להם, בייחוד שהשונית נמצאת במרחק כמה שניות הליכה ואפשר לצאת לשיט בסירה והמארחים נעימים להפליא. המחירים נעים בין 250 ל־350 לירות.

ביר סוויר

ביר סוויר היא רצועת החוף הראשונה אחרי טאבה ומרוחקת כ־35 ק"מ מהגבול – בערך 20 דקות נסיעה. החושות ומתחמי האירוח פרוסים לאורך 10 ק"מ על החוף, שהפך לאחד המאוכלסים ביותר בישראלים בחצי האי. בני שבט הטראבין, שחיים באזור שבין טאבה לנואיבה, קבעו ביניהם רמת מחירים אחידה פחות או יותר לחושות ולמזון. הגישה אל המים נוחה, החופים חוליים ויפים ויש שוניות לשנירקול. במרבית הנקודות אפשר אפילו לקלוט סלולר מישראל. הרצועה הזו מתאימה מאוד לבעלי משפחות שמחפשים את החוויה הזולה והחופשית ולא רוצים להרחיק לכת מדי, אבל גם לרווקים תל אביבים שחולמים בסתר על בומבמלה ולא יכולים לדבר על זה באווירה המלחיצה והצינית של נחמה וחצי בשישי בצהריים.

מלון – אקווה סאן

אופציה שבעלי משפחות, וסתם יאפים, ממליצים עליה מאוד. המלון מנוהל על ידי ישראלי ומצרי וב־ 750 לירות לאדם תוכלו ליהנות מחדר ממוזג כולל ארוחת בוקר וערב. המקום נמצא כ־ 40 ק"מ ממעבר הגבול והמתחם סגור, מה שעוזר להשרות תחושת ביטחון. החדרים עצמם קרובים אל קו החוף, יתרון משמעותי שכן כללי הבנייה בסיני כיום כבר אינם מאפשרים זאת. דרומה יותר תוכלו למצוא את אקווה סאן ריזאלי המציע גם חושות משודרגות.

חושה – Asala

כל ישראלי שביקר שם יעיד לשבחיו של המקום. חמאדה בעל המקום ידוע כמארח טופ והוא ידאג לפנק, לפנק, לפנק. מה גם שהמחירים זולים, האוכל טעים, השירותים והמטבח נקיים ומוקפדים והחושות לא צפופות. עבור 80 לירות מצריות תזכו לאירוח הכולל גם ארוחת בוקר. יש אפילו גנרטור שפועל לכמה שעות בערב.

טאבה

טאבה היא עיר קטנה השוכנת סמוך למעבר הגבול הישראלי, ומתאימה במיוחד לחובבי ההימורים ולמי שרוצה להיות בסיני אך החשש הביטחוני מעיק עליו ומעדיף להיות קרוב לבית. ללכת עם, להרגיש בלי. טאבה משמשת כמרובע גבולות בין ישראל, מצרים, ירדן וערב הסעודית והיא מפורסמת בזכות בתי המלון שבה – חלקם מפוארים מאוד – ובתי הקזינו. מטאבה אפשר גם לצאת לטיולים עמוק יותר לתוך סיני. אי האלמוגים (או אי פרעה) הוא אחת האטרקציות המרכזיות של המקום, ניתן לצאת אליו בשיט כולל סיור על האי עצמו ואף לצלול מסביבו או סתם לשנרקל בסבבה.

מלון – Sofitel Taba Heights
סופיטל שוכן במתחם טאבה הייטס שנפתח ב־2005 וכולל חמישה מלונות יוקרה כ־15 ק"מ דרומית למעבר הגבול. המלונות מחוברים ביניהם בטיילת ונהנים מחוף פרטי. מדובר במלון יוקרה הפועל בשיטת הכל כלול (שבע מסעדות וברים, בופה עשיר, שלוש ארוחות ביום ופינוקים ביניהן). נוף ההרים והמפרץ הנשקף מהמלון, שעוצב ברוח המשלבת בין מזרח למערב, הוא עוצר נשימה. הלנים במלון יכולים ליהנות ממגרשי טניס, גולף, כדורעף חופים, ביליארד, ספורט ימי, מרכז בריאות וספא, ויש גם מועדון ילדים גדול. טווח המחירים נע בין 130 ש"ח ללילה לחדר סטנדרטי ועד ל־400 ש"ח בחדרים המפוארים.

מלון – Taba Sands Hotel & Casino
המקום מפורסם בעיקר בזכות הקזינו שלו ונמצא במרחק חמש דקות הליכה ממסוף הגבול, למי שרוצה רק לטבול את האצבע. בחמשת הפאבים שבמקום תוכלו ללגום קוקטיילים כדי להצטנן מהחום או סתם לבזבז את הכסף שהרווחתם בקזינו. המחירים נעים סביב 150־200 ש"ח ללילה לחדרים הסטנדרטיים.
להזמנת חדר במלון

דהב

דהב, השוכנות כ־80 ק"מ מהגבול, היא עיר תיירות לכל דבר שמשופעת גם בחופים מרהיבים ומועדוני צלילה מעולים ושוניות לשנירקול מתקדם. דהב נחשבת למקום צעיר ותוסס במונחים של סיני, ומספקת אווירה זרוקה לצד מלונות ברמה גבוהה שאליהם מגיעים תיירים מכל העולם. תוכלו ליהנות שם מהליכה על הטיילת, מסעדות דגים מעולות, חופים קסומים כמובן ואפילו ברים ומועדונים. בני שבט המזיינה השוכן כאן ידועים כאנשים עם הכי הרבה הומור בחצי האי.

מלון – דהב פרדייז

עם בריכה חיצונית שמשקיפה למפרץ עקבה, מועדון, מסעדה ובמרחק עשר דקות נסיעה ממרכז העיר, דהב פרדייז הוא אופציה צנועה ונעימה שחביבה בעיקר על זוגות. במקום גם מרכז צלילה ואפשר לצאת משם לטיולים באזור. טווח המחירים נע בין 500 לירות ל־1,300 לירות לזוג.
להזמנת חדר במלון

מלון – סוויס אין ריזורט

אחד מבתי המלון היוקרתיים בדהב שכולל חוף פרטי, מסעדות מעולות ומועדון צלילה שבו ניתן גם להירשם לקורס באנגלית. המלון מציע גם משחקיה לילדים. טווח המחירים נע בין 750 לירות ל־2,300 לירות.
להזמנת חדר במלון

שארם א־שיח'

שארם היא עיר נופש על כל המשתמע מכך ומוקד משיכה לתיירות מכל העולם. היא נמצאת במרחק כשלוש וחצי שעות נסיעה ונמצאת בחלקו הדרומי של חצי האי, ומציעה חוויה שונה מאזורי החופים. שארם, כיאה למוקד המשיכה הבינלאומי שהיא, מציעה שפע אטרקציות למבקרים בה – מטיולי גמלים וטרקטורונים ועד למופעי בידור וקונגרסים בינלאומיים. היא נחלקת לשלושה חלקים: החלק הדרומי, מרכז העיר והעיר העתיקה הגדושים באפשרויות בילוי, חנויות ושווקים; מפרץ נעמה הכולל טיילת, בתי מלון וחופים (חלקם בתשלום); מפרץ הכרישים שהוא מעין כפר נופש עם מלונות יוקרה ומועדון צלילה שנחשב לאחד המובחרים בסיני.

מלון – Hilton Sharm Waterfalls Resort

לאלה מכם שלא מוכנים להתפשר. ההילטון הזה כולל חוף פרטי ומזח, מרפסת פרטית בכל חדר, מגרשי טניס ומתקני ספורט, שבע ברכות וארבע מסעדות, והוא נמצא במרחק 12 דקות נסיעה ממרכז העיר. המחירים כמובן גבוהים ויכולים לטפס עד 3,000 לירות ללילה.
להזמנת חדר במלון

אוכל

לוח הזמנים של יציאת המנות מהמטבח מתבסס על תנודת זמן פנימית של צוות המסעדה שמייבש את הסועדים עד כלות, התפריט משתנה בכל רגע נתון, והמנות לעולם אינן אחידות. הסועדים מצדם מגיעים במצב צבירה של מאנץ', מוחם קלוי מקרני השמש, והם נטולי כל יכולת שיפוט והערכה. ברוכים הבאים למסעדות החוף של סיני, יהלומים שרק אוהבי סיני ידעו להעריך. בכל זאת מצאנו כמה מומלצות במיוחד

קאסל זמאן,אל מחש

במרחק 20 דקות נסיעה ממעבר הגבול, על צלע הר בצד ימין של הכביש, תגלו טירה החולשת על נוף מרהיב של הים האדום. המסעדה המתחבאת במקום נחשבת לאחת הטובות בסיני ומתמחה בסלואו פוד מצרי. במנות: מלוחייה, קדרות של טלה, עגל או פירות ים, סלט ירקות ואורז. קדרות הברזל היצוק מתאימות לכמה סועדים. כדאי להזמין כאן מקום מראש.

201282140591+ ,Castle Zaman

https://www.instagram.com/p/BgVx3qNAccN/

לה קומון קאמפ,נואיבה

פנינת חוף המתחבאת בין החושות. אנחנו מצאנו כאן מבחר של פיצות ופסטה עם שרימפס בקרם לימון, ופנקייקים שקראו את מחשבותינו הסטלניות באקראי. הדיבור פה הוא על שף מצרי שאחראי למטבח במקום. בסיני באמת הכל אפשרי.

201112744343+ ,La Commune Camp

עדן ביץ' קאמפ, טאבה

עדן ביץ' קאמפ הוא החוף הכי מעניין קולינרית בסיני. שמועות גורסות כי לבעלי הרזורט יש חווה חקלאית אורגנית שממנה הוא מביא ירקות טריים בכל יום למטבח. בבקרים תזללו פה מהירקות המצוינים ובערבים מנות של דגי ים צלויים או בשר.

Eden Beach Camp, +201149921386

חוף מישו, נואיבה

החוף, שנקרא גם אל מאגארה קאמפ, נחשב לרזורט החושות שאליו מגיעים הגרגרנים שבסטלנים כדי לזלול. תמצאו כאן מנות כמו דגים טריים מהים, צלויים היטב, וחולקים מגש עם קוביות תפודים צרובות או סתם מנה של ממרח פול לצד חביתה מקושקשת וסלט. לטבעונים מכינים פה מנות כמו עדשים צהובות עם פטריות, ולטורפים מעין מדפונה של בשר.

201001854712+ ,Al Magarra Camp

דיאנה ביץ' קאמפ, ביר סוויר

ביר סוויר משמש מוקד משיכה רציני לישראלים. אז אם אתם בכל מקרה מזדמנים לחוף הזה שימו פעמיכם אל מסעדת החוף של דיאנה ביץ'. תוכלו להזמין כאן ארוחת ערב של דג ים טרי צלוי, מנת קבב או ארוחה צמחונית.

Diana Beach, +20201154817080

• תיירות
• סיני
• חופשה
• החיים היפים
• מצרים
• מלונות בחו"ל

• Facebook
• Twitter
• Email

"סרט ערבית", סרטם של אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני, נולד תוך כדי עריכה של סרט איקוני אחר בז'אנר. צפרוני, תחקירנית ועורכת תוכן ותיקה בעולם הדוקומנטרי, עבדה עם הבמאי רון כחלילי על הסדרה התיעודית שלו על סרטי בורקס – "סרט שחור לבן" – ולפתע נכנס לחדר ביזאווי – כוהן של התרבות המצרית בישראל. ביזאווי (43) הוא בן למשפחה מצרית וגדל בבת ים. הוא דובר ערבית שוטפת, בקיא בתרבות של מדינת האם ומפרסם מדור תרבות ערבית עדכנית ב"גלריה". זה זמן מה זממה צפרוני לביים סרט על רצועת הסרט הערבי ששודרה בימי שישי אחר הצהריים בערוץ 1 בשנות ה־70 ובשנות ה־80, וחיפשה שותף שמבין עניין. ביזאווי נפל לה כמו כפפה ליד. "אמרתי לה שהיא התפרצה לדלת פתוחה, כי אני אדם שמפוצץ ברעיונות אבל לא בעשייה, ושרה היא אחת שיודעת להניע דברים", הוא מספר.

השילוב בין השניים הפך לא רק הרמוני אלא גם הכרחי. מאחר שביזאווי הוא דמות מפתח ב"סרט ערבית" הוא לא יכול היה לביים את הסצנות בהשתתפותו. הסרט מתחקה אחר התופעה התרבותית שנקראת "הסרט הערבי של שישי אחר הצהריים", ששיגעה את ישראל וחצתה מגזרים, שכן בסרט מזרחים, אשכנזים ופלסטינים וכולם העריצו כוכבי קולנוע מצרים. משפחתו של ביזאווי היא עוגן עלילתי מאחר שבביתו – כמו בבתים מזרחיים רבים אחרים – הצפייה בסרט הערבי בימי שישי הפכה לטקס משפחתי קבוע. יש לו אפילו דודה ששכלה את בנה במלחמת יום כיפור בחזית המצרית, אבל עדיין מתקשה לשנוא את המצרים וממשיכה לצפות באדיקות בסרטים הערביים, שמזכירים לה את ימי נערותה במצרים. עם זאת "סרט ערבית" מדגים איך חרף הפופולריות של הסרטים האלה, התכנים שלהם עברו לרובנו מעל הראש.

"אין לנו עניין אמיתי בחברה הערבית", טוען ביזאווי, "הפרק של 'זהו זה'שצחק על הסרטים הערביים קיבע את הזיכרון הישראלי של הסרטים האלה, כך שאנשים רבים זוכרים סצנות מאותו פרק ומשוכנעים שהן סצנות מסרט ערבי אמיתי".

הסטריאוטיפ ש"זהו זה" הנציחה השכיח גם את העובדה שהסרטים הערביים של ימי שישי היו למעשה הרבה פחות שמרניים ממה שאנחנו זוכרים. בניגוד לקונוטציה המיידית של "הערבי" שעולה פעמים רבות בעיני הישראלים, "סרט ערבית" לא מביא סיפורים על ערבים כפריים שמנפים גרעיני פול בחזית הבית לצד דיר עזים, אלא סצנות סקס מסרטים מצריים (אם כי בלי עירום), ייצוגים של גייז ("אף שזה תמיד יתורץ בכך שהגיבור עבר התעללות בילדות או משהו", מספר ביזאווי) ובעיקר עלילות בורגניות חילוניות שמתמקדות באהבות ובבגידות.

"הדעות הקדומות שלנו על ערבים מנעו מאיתנו לראות את המורכבות של החברה הערבית כפי שהיא משתקפת בסרטים האלה", אומר ביזאווי.

אלמנט עלילתי נוסף ומעניין מאוד בסרט הוא השיקולים הפוליטיים שהובילו להחלטה לשדר סרטים ערביים בימי ראשיתה של הטלוויזיה הישראלית. מתברר שהרעיון מאחורי שידור הסרטים הערביים היה לספק בידור לפלסטינים מהגדה, שנכבשה על ידי ישראל ב־67', כדי למנוע מהם לצפות בתכנים אנטי ישראליים בערוצים הערביים השונים. קברניטי רשות השידור לא צפו שהקהל העיקרי של הסרטים האלה יהיה דווקא יהודים מזרחים, שעבורם הסרטים היוו הזדמנות לחזור ולהתרפק על תרבות ילדותם, וכן יהודים אשכנזים רבים שפשוט התאהבו בז'אנר. בסרט מרואיין יהודי עירקי בשם סלים פתאל, איש רשות השידור לשעבר, שהיה אחראי על השגת הסרטים שהגיעו לישראל מירדן דרך מזרח ירושלים. באולפני רשות השידור הכינו פתאל ואנשיו עותק וידיאו שלהם והחזירו אותם למזרח העיר. פתאל מספר שבשלב מסוים הורה מנכ"ל רשות השידור, שמואל אלמוג, להוריד את התרגום לעברית מהסרטים הערביים מחשש שהצפייה בהם "תמזרח" את הציבור הישראלי.

"המשפט שאלמוג אמר לפתאל בזמנו – 'עברית זה עברית וערבית זה ערבית'", אומרת צפרוני, "מייצג את הגישה של הממסד הישראלי באותן שנים. אלמוג וחבריו ברשות השידור לא היו טיפשים. הם ידעו שרבים מהישראלים הם למעשה יהודים ממדינות ערב, וזה הרתיע אותם. ההוראה שלו לבטל את התרגום ביטאה פחד מאוד ישראלי וציוני, רצון עז להבדיל אותנו מהערבים ולומר שהם זה הם ואנחנו זה אירופה".

אבל ההחלטה של אלמוג לא שרדה, שכן לחץ מצד הציבור הישראלי – בעיקר האשכנזי – שהגיע עד הכנסת, הביא את רשות השידור להחזיר את התרגום לעברית לסרטים הערביים. אחד ממעריצי הז'אנר באותה תקופה היה לא אחר מיאיר גרבוז. ביזאווי שמע שגרבוז יצר בזמנו עבודת וידיאו שבה מצולמת אשתו בזמן שהיא צופה בסרט ערבי ביום שישי ומסבירה בעברית על העלילה, והלך לראיין את בני הזוג עבור סרטו. הריאיון נערך אמנם הרבה לפני הדברים שאמר גרבוז בכיכר רבין במרץ האחרון, אבל הצפייה בו בימים אלה מעניקה לו קונטקסט של מעין ניסיון לכפר על השתלשלות העניינים הפוליטית בעקבות הנאום.

"עד היום גרבוז לא מוכן לוותר על המשקפיים הציניים שלו בעת הצפייה בסרטים הערביים (הוא מכנה אותם "תפוחי האדמה של הקולנוע", כלומר לא רואה בהם אמנות אלא בידור בלבד – ע"מ)", טוען ביזאווי. "אשתו דווקא עברה תהליך בנוגע לסרטים. במרחק 30 שנה היא מבינה שפספסה שם משהו ומודה שהיום הייתה מביטה בהם אחרת".

את הסרט מלווה קבוצה של נשים מזרחיות מבוגרות שמכירות בעל פה כל שורה בסרטים הערביים, שרות את השירים עם השחקנים ובוכות יחד בסצנות המרגשות. הטלוויזיה הישראלית של ימינו מציעה איזשהו תחליף עבורן?

"עד היום מוצג סרט ערבי מדי שישי אחרי הצהריים בערוץ 33. אחרי שהכבלים נכנסו לחיינו הטלוויזיה הערבית עברה לערוץ 33 והשאירה את ערוץ 1 בעברית בלבד. לגבי הנשים, הן בכלל פלסטיניות מרמלה ולא יהודיות מזרחיות".

למה לא ציינתם את זה בסרט?

"כי זה יפה שהצופה לא יודע את זה, שהוא לא מבדיל בין יהודיות לפלסטיניות, זו נקודה למחשבה. מעבר לזה, יש עוד הרבה אנשים בישראל עם אהבה גדולה לסרטים הערביים. חשוב להבין שהאנשים שהגיעו לישראל ממדינות ערב, כמו מצרים למשל, באו עם מטען תרבותי עשיר מאוד – הן ערבי והן מערבי. לכן כשאני שומע שמישהו אשכנזי מתייחס לאנשים האלה כפרימיטיבים זה לא מעציב אותי, אלא מצחיק אותי. למזרחים רבים היה למעשה הרבה יותר מטען תרבותי מאשר לחלק מהאשכנזים".

סרט ערבית יוקרן במסגרת פסטיבל מדיטרנה באשדוד, חמישי 19:00

• שרה צפרוני
• לבנטיני
• ערספואטיקה
• תעודה
• דוקומנטרי
• ראיון
• שיח מזרחי
• מצרים
• המסך
• סרטים
• תרבות