"מראה שחורה", יצירתו הדיסטופית ושחורת-ההומור של צ'ארלי ברוקר, חזרה לנטפליקס עם ערימה של מעשיות מד"ב בלתי צפויות אך בעלות היתכנות מפחידה, וכברהספקנו להתלהב ממנה בסופ"ש האחרון. ישנן שש מעשיות כאלה בעונה השביעית – כולל הסיקוול הראשון של ברוקר ב"מראה שחורה", הפארודיה על "סטאר טרק" של "קאליסטר: אל תוך האינסוף" – והן מלאות בעקיצות סאטיריות עדכניות על כל הדברים שבעולם, מהאימה של ביטוח הבריאות המופרט ("אנשים פשוטים"), דרך הטק-ברוז הסוציופתים ("אל תוך האינסוף") ועד לשיח רלוונטי מאוד על בינה מלאכותית ("Plaything").

>> 2 ממזרים 2 כבוד: הסיקוולים של טרנטינו שהיינו רוצים לראות
>> המראה הכי שחורה: נטפליקס הפכה את המשחק הפיקטיבי למציאות

אבל איזה מין יצירות מדע בדיוני סיפקו לברוקר השראה או הוציאו אותו מדעתו מרוב פחד? "אני סאקר של דיסטופיות מודאגות מהסבנטיז", אמר ברוקר ל"טיים אאוט" רגע לפני עליית העונה החדשה. "אני לא הולך לקומיק-קון וכאלה, והמדע הבדיוני שאני נוטה אליו הוא פחות מהחומרים של אופרות-חלל. אני אוהב סרטים שיש בהם אלמנט של 'מראה שחורה'. ראיתי את 'רובוקופ' בטח אלפיים פעם כשהייתי טינאייג'ר". הבחירות שלו אכן מעידות על אובססיה עמוקה לז'אנר, ובאופן לא מפתיע על חיבה לקונספטים שבאמת מזכירים את הסדרה שלו. ואלה 10 סרטי המד"ב שהוא נשבע בהם:

10. גלקסי קווסט // Galaxy Quest // (1999)

איזה כותב לא היה רוצה לכתוב את "גלקסי קווסט"? זה כל כך טוב שזה מכעיס אותי. אני יכול לראות שיש משהו מ"גלאקסי קווסט במאדים" שקורה ב-USS Callister – אני מקווה שהבאנו זווית אחרת לגמרי. החללית קאליסטר היא קומדיית מקום עבודה שפוגשת את "סטאר טרק". יש שם משהו לכולם.

9. סוילנט גרין // Soylent Green // (1973)

הפרמיס הוא שהופכים בני אדם לאוכל ומאכילים בזה בני אדם אחרים. אני לא יודע מה יהיו התעריפים של טראמפ על זה. יש בסרט סצנה שפשוט עושה לי צמרמורת: הדמות של אדווארד ג'י רובינסון הולכת לקבל המתת חסד, וללא כל סיבה שיכולתי להבחין בה, מראים לו סרט מלא ביופיו של הטבע. זה גורם לו לבכות. ואז הורגים אותו והופכים אותו לאוכל.

8. בית חולים בריטניה // Britania Hospital // (1982)

זה סרט מאוד, מאוד, מאוד מוזר מתחילת האייטיז, עם מארק האמיל ומלקולם מקדוואל. זה לא בדיוק מדע בדיוני, אבל הוא מסתיים בכך שאינטליגנציה משונה מתחילה לדבר עם כולם.

7. קמיקאזה // Kamikaza // (1986)

הסרט הצרפתי הזה הוא מדע בדיוני משונה ועמוק. העלילה עוסקת במדען גאון שמאבד את מקום העבודה שלו, מתבטל בבית מול הטלוויזיה, וחוטף עצבים כה קיצוניים על הטמטום של השידורים בשעות היום שהוא ממציא אקדח הגורם לבטן של כל מי שמופיע בטלוויזיה להתפוצץ. זה מאוד "מראה שחורה".

6. אודיסיאה בחלל: 2001 // A Space Odyssey: 2001 // (1969)

ניסיתי לראות את הסרט בטלוויזיה כשהייתי ילד, והייתי כזה "מה דה פאק זה הדבר הזה?", ואז קיבלתי סט סרטים של קובריק בסוף הניינטיז וכבר כווננתי מחדש את הפילטרים שלי ונהניתי מזה מאוד. זה סרט ארט-האוס במימדים אפיים. לא הייתי מתיימר לומר שלגמרי הבנתי אותו, אבל המחשב HAL הוא טייק נבואי מאוד על AI. הוא קצת חולה נפש, הלא כן?

5. THX 1138 //י(1971)

זה סרט הגמר של ג'ורג' לוקאס כסטודנט, והוא סופר-קודר ודיסטופי: לכולם יש ראשים מגולחים ופרטנרים הולוגרפיים לסקס. אני אוהב את האווירה הקלינית והמוזרה שהוא מייצר. עשינו פרק (בעונה הראשונה) בשם "15 מיליון יחידות זכות" שבו אני מהדהד מעט את THX 1138 וגם מחזה טלוויזיוני של נייג'ל ניל ל-BBC בשם "השנה של אולימפיאדת הסקס" (1968).

4. לוקר // Looker // (1981)

לסרט המד"ב הזה של מייקל קרייטון יש פרמיס מטורף: יש אקדח אור שגורם לך להתעלף לכמה שניות. באחת הסצנות, אלברט פיני נוהג והרעים יורים ויורים עליו, אז הוא בכל פעם הוא מתעלף על ההגה לכמה שניות. זאת דרך חכמה ומוזרה ביותר לעשות סצנת מרדף מכוניות.

3. כדור הארץ בלהבות // The Day the Earth Caught Fire // (1961)

ניסויים גרעיניים מסיטים את כדור הארץ מהציר שלו, מה שדוחף אותו קרוב מדי לשמש, בסרט המד"ב הבריטי המלחיץ הזה מהסיקסטיז. הכל נעשה חם יותר וחם יותר וחם יותר. זה בהחלט מפחיד למדי ומבעית גם בכמה שהוא נכון לזמננו".

2. קווטרמאס והבור // Quatermass and the Pit // (1967)

נייג'ל ניל כתב המון מד"ב לטלוויזיה הבריטית, מלא ברעיונות שהייתי שמח לחשוב עליהם בעצמי. פועלים שחופרים מתחת לרכבת התחתית בלונדון מגלים קפסולת מתכת מסתורית שהייתה שם אלפי שנים ועושה דברים מאוד מוזרים. וזה רק נעשה יותר ויותר מטורף ככל שהעלילה מתקדמת, עם סיום אפוקליפטי מסויט. ניסיתי להדהד משהו מזה בפרק "White Bear" בעונה השנייה.

1. רובוקופ // Robocop // (1987)

ראיתי את "רובוקופ" בפעם הראשונה כשהייתי בן 15, והוא הזכיר לי את ג'אדג' דרד שמאוד אהבתי. זה שובר קופות גדול, אבל זה גם מיינדפאק בקונספט גבוה – וזה סרט מאוד מוזר. אפשר לראות את ההשפעות של "רובוקופ" ב"מראה שחורה". הוא בונה עולם דיסטופי באופן אגבי וקומי, כמעט בדרכם של האחים צוקר. הייתי מת לעשות רי-ריבוט של "רובוקופ".

• המסך
• מראה שחורה
• נטפליקס
• מדע בדיוני

בעונה השישית של "מראה שחורה" זה נראה כאילו הסדרה הבריטית מזעזעת-התרבות שהחלה אי שם לפני יותר מעשור מיצתה את עצמה. זה התחיל עוד הרבה קודם, כשהביאו את מיילי סיירוס לשחק באחד הפרקים הכי מיותרים שהסדרה הזאת ידעה והסתיים עם "מראה אדומה", תגית חדשה שנועדה להתמקד בסיפורים לא טכנולוגיים. או ליתר דיוק, יצירה של צ'רלי ברוקר שלא קשורה לטכנולוגיה. בעונה הנוכחית נדמה שהוא ויתר על "מראה אדומה" אבל לא ויתר על לנסות דברים חדשים ולמרבה ההפתעה – זה עובד ממש טוב.

>> 2 ממזרים 2 כבוד: הסיקוולים של טרנטינו שהיינו שמחים לראות
>> המראה הכי שחורה: נטפליקס הפכה את המשחק האפל למציאות

המוטיב העיקרי של העונה הנוכחית הוא חיים דיגיטלים, אבל לפני כן יש הצהרת כוונות קצרה בדמות הפרק הראשון של העונה, "אנשים פשוטים" שמתמקד במייק (כריס או'דאוד) ואמנדה (ראשידה ג'ונס), זוג שמנסה להביא ילד לעולם. שניהם אנשים ממוצעים ללא יותר מדי אמצעים. כשגידול מתגלה במוחה של אמנדה, מציעים למייק פיתרון קסם דיגיטלי שישאיר אותה בחיים. מהר מאוד הוא מבין שמה שהוצע לו ברוחב לב ובחינם הופך למנוי מפלצתי כמיטב מסורת שירותי הסטרימינג והמנויים ברשתות. המצב הזה דוחף את מייק לנקוט במספר אמצעים לא שגרתיים כדי להשאיר את אמנדה בחיים. הפרק חוזר לאפקט הזעזוע המוכר והטוב מהעונה הראשונה, ומשלב אלמנטים שראינו מהעונה הקודמת – כמו העיסוק בתרבות המנויים שהתפתחה בעולם הדיגיטלי – הוא גם \מעלה את השאלה – מתי עובר הגבול, והאם יש לנו בכלל גבול כזה.

עשית מנוי פרימיום? "מראה שחורה 7" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הפרק השני, "בט נואר", עוקב אחר מריה (סיינה קלי), עובדת מוצלחת במפעל ממתקים שחיה את חייה באופן הטוב ביותר – היא מובילה בתחומה במקום העבודה, נמצאת בזוגיות מאושרת ונדמה ששום דבר לא יכול לעצור אותה. לפחות עד שמגיעה מישהי שלמדה איתה בתיכון (רוזי מקיואן שמרגישה כמו מיני-ניקול קידמן) ולאט לאט מריה מתחילה לפקפק במציאות מסביבה. הסיפור לוקח לכיוון קצת שונה ומקבל טוויסט טכנולוגי קצת מוזר, אבל בניגוד לפעמים הקודמות ש"מראה שחורה" ניסו לעשות דברים מוזרים יותר – זה עובד. למעשה זה מרגיש כאילו ברוקר לקח את האלמנטים שעבדו ב-"מראה אדומה", והתאים אותם למוטיבים המקוריים של הסדרה. מקיואן מציגה יכולות מטרידות למדי והיא משחקת באופן מאוד מעניין, על הגבול בין הקומי לבין המטריד והמוזר. בכלל, מדובר בפרק מצוין ומקורי תחת ניצוחו של טובי היינס שביים בעבר 2 פרקים נוספים ל"מראה שחורה", 6 פרקים של "אנדור" ופרק של "שרלוק". הפעם הוא יחזור גם לסיבוב נוסף בפרק הסיום של העונה.

שני הפרקים הראשונים היו הצהרה לגבי חזרת הסדרה לשורשיה ובפרק השלישי, "מלון רוורי", ברוקר מכניס אותנו למוטיב המרכזי של העונה: חיים דיגיטליים. הפרק עוקב אחר שחקנית קולנוע צעירה (איסה ריי) שמשחקת ברימייק לסרט "מלון רוורי" משנות ה-50, מעין "חלף עם הרוח" של המציאות המקבילה שמוצגת לנו. העניין הוא שלא מדובר ברימייק רגיל, אלא בטכנולוגיה חדישה שמאפשרת לצלם את הסרט שוב עם השחקנים המקוריים ולהכניס את תודעתה של ברנדי, השחקנית, לסט דיגיטלי עם הדמויות המקוריות מהסרט. הטכנולוגיה הזאת למעשה מייצרת תודעה עבור הדמות הראשית, דורות'י (אמה קורין) וברנדי מתאהבת בה. הסיפור לא נגמר רע, אני מניח שתלוי איך מסתכלים על זה, אך למעשה לראשונה בסדרה אנחנו מקבלים הפי אנד (עדיין מעט מריר ומלווה בתחושה קלה של אגרוף בבטן).

הפרק הרביעי, "צעצוע", הוא אולי הטוב בכל העונה. כאשר אדם מסתורי נעצר בחשד לרצח ישן ומתגלה ככתב טכנולוגיה וגיימינג שנשלח לגלות את המשחק החדש של יוצר משחקים מפורסם, כן – זה הבחור מ"בנדרסנאץ'", ובאמת לא ברור למה החזירו אותו כאן, אבל היי, מסתבר שזה קורה באותו היקום. מסתבר שהפעם הוא פיתח צורת חיים דיגיטלית בעלת תודעה משלה, רגשות משלה ורצונות משלה. למעשה זה מזכיר משחקים בסגנון Spore. מביני עניין זוכרים את המשחק בחיבה רבה, משחק שהיה אמור להחליף את הסימס והתחיל מרגע יצירת התא דרך כל שלבי ההתפתחות האבולוציונית. העובדה שניתן להתעלל באותם מונמונים, יצורים צהובים קטנים וחמודים, דומה מאוד למשחקים שאנחנו מכירים. המשחק הנהדר של פיטר קאפלדי בתור הדמות הראשית מצמיד את הצופה למסך מהרגע הראשון ושואב לתוך הסיפור, עד כדי כך שגם אתם תצטרפו לצד של המונמונים.

בפרק החמישי אנחנו מקבלים את הסיפור הכי אנושי שקיבלנו מ"מראה שחורה", עם תצוגת משחק נפלאה של פול ג'יאמטי. הפעם הוא משחק אדם שמגלה כי אהובתו מתה והוא צריך להספיד אותה. לשם כך הוא מקבל מכשיר שעוזר לו לחיות מחדש את הזכרונות. הפרק עצמו הוא מעין מסע בשביל הזכרונות שנגמר עם מסר קצת שונה – מסר שהוא לא בהכרח אנטי-טכנולוגי. זה עוד דבר חדש בעונה הזאת ועוד פעם שבה נשבר החוק הכי מרכזי של הסדרה: אין כזה דבר סוף טוב.

הפרק האחרון מראה את כל זה בסיקוול ישיר שאף אחד לא ביקש – לפרק USS Calister, פרק די משעמם אך פופולרי ביותר,, שקיבל מעין תיקון בצורת המשך משובח עם כל הקאסט מהפרק הקודם שהופיע בעונה הרביעית. גם הפרק הזה נכנס לעובי הקורה בנושא החיים הדיגיטליים ומעמיק את השאלה לגבי הרג של צורות חיים דיגיטליות הרבה יותר מכל פרק אחר בסדרה.

העונה השישית של "מראה שחורה" מנסה המון דברים חדשים שלא ראינו קודם, ובאותה העת חוזרת לשורשים שלה. השוק-ואליו חזר, אבל לא כל סוף חייב להיות טראגי, שזה נחמד, ובנוסף להכל אנחנו מקבלים שיח רלוונטי וחשוב על בינה מלאכותית, במיוחד כשאנחנו בעידן של פריצות דרך בתחום. הסדרה מעלה שאלות פילוסופיות וחכמות על טבע האדם ועל מוסר בעידן טכנולוגי חסר שליטה מבלי להיות טכנופובית בהכרח. יש כאן את כל מה שאנחנו אוהבים ב,מראה שחורה" ועל זה מוסיפים גם דברים חדשים שלא נראו בעבר בסדרה. האם "מראה שחורה" חוזרת לימי התהילה שלה? לא בטוח, אבל מה שכן בטוח הוא שהעונה השביעית היא העונה הכי מוצלחת שקיבלנו מאז עונה 3.
>> "מראה שחורה", עונה 7 שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• מראה שחורה
• נטפליקס
• סדרות מומלצות

הקללה של סדרות אנתולוגיה היא שהם צריכות להוכיח את עצמן בכל פעם מחדש. אם כל עונה יש סיפור אחר – או קשוח מזה, בכל פרק – אז לקהל אין הרבה מה להיאחז בו רגשית כדי להמשיך, וסף הגירוי הופך להיות בלתי אפשרי לריצוי. אולי זו למה "מראה שחורה" איבדה מהניצוץ של ההתחלה. ואולי צ'ארלי ברוקר איבד מהקסם שלו. ואולי סתם החיים התחילו להרגיש יותר מדי "זה כמו בפרק של מראה שחורה, אחי". כך או כך, גם אנחנו איבדנו קצת מומנטום איתה. אבל העונה השביעית, שעלתה היום לנטפליקס, היא סיבה להסתקרן שוב.

>>דיסקו 2025: להקת פאלפ תחזור עם אלבום ראשון מאז שנת 2001

ראשית כל, צריך לקחת בחשבון שבסדרת אנתולוגיה תמיד אפשר לחזור, ושגם אם העונה לא תהיה מוצלחת, אז לרוב יש לפחות שני פרקים שהופכים את כל הצפייה בה לשווה את זה. שנית, בדקנו את הביקורות הראשוניות ממעבר לים ונראה שיש קונצנזוס שזו עונה שמצליחה לשבור את המלכוד של "מראה שחורה" – שהמציאות תופסת את הפער איתה – דרך סיפורים שממוקדים יותר בצד האנושי, ולא בפוביה הטכנולוגית. בהתחשב שבעבר זה אפיין את הפרקים הטובים ביותר בסדרה, יש מקום לאופטימיות ואנחנו בטוח ניתן לעונה צ'אנס הוגן לזכות בליבנו שוב.

אז מה מצפה לכם במהלך 6 פרקי הסדרה? ובכן, קצת נוסטלגיה עם חזרה ל"חללית קאליסטר", שכיכבה בפרק הראשון של העונה הרביעית, אבל גם פרק על טכנולוגיה שמשאירה לכם מנוי בתשלום להישרדות, ואת פול ג'יאמטי המבריק מתרגש מול טכנולוגיה שמאפשרות לו להיכנס לתצלומים ישנים, וגם כוכבת סרט שתקועה ברימייק טכנולוגי מזעזע ואפילו פרק שעוסק ביוצר משחק מחשב שהשתגע בגלל המשחק שיצר. ובגלל שאנחנו בעידן האימרסיבי – נטפליקסאפילו הוציאו את המשחק הזה, כך שאתם יכולים לסבול בעצמכם בעוד מדיום. יאללה, תנו להם צ'אנס, אולי הפעם זה יעבוד שוב.
מראה שחורה, עונה 7.עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• מראה שחורה
• מדע בדיוני
• נטפליקס

ב-2018 הוציאו צ'רלי ברוקר ונטפליקס את "מראה שחורה: בנדרסנאץ'", פרק אינטראקטיבי פורץ דרך שהתרחש בעולמות הגיימינג האלימים והיה מיינדפאק נאה לשעתו.העונה החדשה של "מראה שחורה" שעולה ממש היוםמציגה את הפרק "Plaything", שמתרחש באותו עולם שבו התרחש הפרק ההיסטורי ההוא, ועוסק במשחק דמוי טמאגוצ'י שיוצרו האגדי גנז אותו ב-1994. העלילה מתרחשת 40 שנה אחר כך, כשהיוצר מואשם ברצח ומגולל את סיפורו של המשחק, "Thronglets" שמו, שגרם לו ליטרלי לצאת מדעתו. והמשחק הזה זמין עכשיו במציאות בחנות האפליקציות החביבה עליכם.

>> הפלישה האמריקאית: גרסה בריטית של סאטרדיי נייט לייב תעלה ב-2026
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> חובה עליכם: 14 הסדרות הלוהטות שכולם ידברו עליהן באפריל

את היוצר הגאון שמשחזר את טירופו לאחור מגלם פיטר קפאלדי המצוין תמיד, ואת הגרסה הצעירה שלו מגלם וויל פולטר הנהדר ששיחק את הדמות גם ב"בנדרסנאץ'" (עכשיו גם ב"יחידת העילית" של אלכס גרלנד), ובין שני צירי הזמן הולך ומתפתח סיפורו המקריפ של המשחק "Thronglets", שבו השחקן מתחיל לטפל בדמות צהבהבה חמודה טמאג'וצי-סטייל. והיא מתרבה. ומתרבה. ומתרבה. והטיפול בת'רונגים הקטנים נעשה תובעני יותר. והם לומדים. והם מתחילים לתקשר עם השחקן. והם מאוד לא אוהבים כשמזניחים אותם. ואתם יכולים לתאר לעצמכם שזה לא ייגמר טוב.

המשחק עומד במרכז הפרק הפך היום למציאות בזכות חברת האינדי-גיימינג נייט סקול, שנרכשה על ידי נטפליקס ב-2021 ופיתחה אותו בעבודה צמודה עם יוצרי הפרק, צ'רלי ברוקר והבמאי דיוויד סלייד לאחר שצילומי הפרק הושלמו. ברוקר וסלייד כל כך אהבו את האפליקציה, שהם שכנעו את נטפליקס לאפשר להם ימי עריכה נוספים כדי להשתיל דיגיטלית את המשחק עצמו בתוך הפרק (במקור, קטעי המשחק שנראים בפרק נשענו על גרפיקה אחרת).

המשחק עצמו, אם תבחרו להוריד אותו לפון שלכם, אינו מצריך בהכרח צפייה מוקדמת בפרק, אבל הצפייה בפרק משדרגת אותו, ובלעדיה יהיו לכם רגעים מעט מבלבלים. זה מתחיל כמו כל משחק טמאגוצ'י עם יצור חמוד שצריך להאכיל, לשעשע ולנקות בתכיפות גבוהה. כשהוא מרוצה מהחיים, הת'רונג מתפצל כמו אמבה והופך לשני ת'רונג'ים. תוך דקות ספורות אתה חולש על עדר ת'רונגים קטן, והמשחק הולך ומתפתח כשמדי פעם מתרחש משהו מטריד (הת'רונגים מגלים שהם כלואים על שטח קטן, הת'רונגים שואלים את השחקן איך קוראים לו, הת'רונגים שואלים אם תסכים לקחת אחריות על שלומם ועל האבולוציה שלהם), ותוך זמן קצר הם כבר רבים מכדי שאפשר יהיה לדאוג שכולם ישארו בחיים, והטרלול האפל רק מתחיל. שיחקו אותה נטפליקס.

• המסך
• מראה שחורה
• נטפליקס
• גיימינג

אפשר להגיד המון דברים על "מראה שחורה", סדרת האנתולוגיה של צ'ארלי ברוקר: היא הייתה מהפכנית, היא פתחה דלתות עבור סדרות אנתולוגיה אחרות, הידרדרה ברגע שעברה לנטפליקס ומאז לא הצליחה לשחזר את תהילת העבר שלה. העונה השישית שעלתה בסופ"ש האחרון באה לנער את הצופים שמחכים כבר מ-2019 לפרקים נוספים, ובניגוד לעונות הקודמות היא מרשה לעצמה לנסות דברים חדשים. לא הרבה, אבל כשזה קורה, זה עובד. וכשזה לא קורה זה מרגיש כאילו צ'ארלי ברוקר רץ במקום.

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות שהדליקו לנו את הטלוויזיה השבוע
>> בעידן הרימייקים, "ללכת עד הסוף" לוקחת החלטה אמיצה. וזה משתלם
>> "שישה אפסים": החלום הישראלי על המיליונים מתנפץ על המסך

הפרק הראשון של העונה מתחיל בשינוי אווירה מרענן: בעוד הרוב המוחלט של הפרקים הקודמים נשארים במעין ערפל של אימה טכנו-דיסטופית, כאן אנחנו נתקלים בפרק שהוא בגדול כיפי מאד. האווירה בפרק קלילה ומבדרת ומציגה סיפור מעניין שמצליח להיות גם משעשע וגם מסתורי. הפרק עוקב אחר ג'ואן, אישה ממוצעת שמגלה שהפכו את חייה לסדרת נטפליקס בכיכובה של סלמה הייק. המודעות העצמית של ברוקר והיכולת לבקר את שירותי הסטרימינג (ובעיקר את שירות הסטרימינג שקנה את הסדרה שלו) הופכות את הפרק הזה להרפתקה מוזרה, מסקרנת ומוצלחת, לפחות עד הסוף הדחוס והצולע שלה. הפרק קופץ מרגע WTF אחד למשנהו, אבל הסיום מרגיש כאילו ברוקר לא ידע לצאת מהפלונטר שיצר ופשוט שלף פתרון מטא-טלוויזיוני צפוי שכבר בוצע טוב יותר ב"ריק ומורטי".

שני הפרקים הראשונים ממקדים את העונה לתמה אחת: מבט מעמיק על הקשר בין התפתחות הטכנולוגיה לבין טלוויזיה ובידור, תמה מעניינת במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה עם שביתת תסריטאים שמשביתה את כל המדיות, כוכבי קולנוע כמו עזרא מילר, ג'וני דפ ואמבר הרד, מפיקי ענק שנחשפו כעברייני מין סדרתיים. מכל נושא כזה אפשר לפתח עשרות אם לא מאות סיפורים דיסטופיים עתידניים, אבל משום מה ברוקר והכתבים שהתלוו אליו העונה בוחרים להשתקע בעבר. הפרק השלישי, "מעבר לים" מתרחש ב-1969, הפרק הרביעי, "מייזי דיי", מתרחש בתחילת שנות האלפיים, הפרק השישי הולך אחורה עד שנות השבעים.

הכל בעונה הנוכחית של "מראה שחורה" מצולם מאוד יפה, מעוצב להפליא, משוחק ברמה הגבוהה ביותר (עם הופעות מרשימות של זאזי ביטס, ארון פול, פאאפא אסיאדו, אנני מרפי וסלמה הייק, בין היתר), אבל הסיפורים עצמם נותרו פגומים. טוב, אולי חוץ מהפרק האחרון, אבל נגיע לזה. אחת הסיבות שהעונה החדשה מתקשה להדהים ולרגש היא שאנחנו כבר בתחילתה של דיסטופיה. אנשים ברחוב מעדיפים לא לתקשר אחד עם השני, רוסיה מנסה לכבוש את אוקראינה, איראן מתקרבת לגרעין, איתמר בן גביר זה דבר, מגיפה עולמית סגרה אנשים לשנתיים בבתיהם ובסין המשטר מצלם את כל הנתינים ומדרג אותם. הדיסטופיה כבר כאן וזה ו"מראה שחורה" נטשה לגמרי את השורשים העתידניים שלה.

זה לא שהסדרה עזבה לחלוטין את עולמות הטכנולוגיה, היא עדיין מציעה פתרונות מד"ביים כמו רפליקות רובוטיות בשלט רחוק שמחליפות על כדור הארץ את האסטרונאוטים שנמצאים בחלל, מין היפוך לטכנולוגיית ה-VR שבדרך כלל מאפשרת לאנשים בכדור הארץ להיות אסטרונאוטים בחלל; אבל איפה העולמות העתידניים של הפרק השני מהעונה הראשונה, "חמש עשרה מיליון נקודות" או של ספיישל חג המולד, "חג מולד לבן"? איפה היצירתיות? איפה הטוויסטים המפתיעים? איפה השורה התחתונה שגורמת לנו להסתכל על כל הפרק מחדש?

בעונה השישית שלה, "מראה שחורה" היא סדרה שבה כמעט הכל צפוי. רק טוויסט אחד הפתיע אותי – אבל מכל הסיבות הלא נכונות – וזה הטוויסט של הפרק "מייזי דיי", על חבורת פפראצי שרודפת אחרי זמרת פופ שמראה סימני מצוקה גוברים ונשלחת לגמילה בריזורט מרוחק. לא בגלל תחכום כלשהו, אלא מפני שהטוויסט כל כך לא קשור לעולמות שהסדרה עוסקת בהן, שזה הרגיש תלוש לחלוטין. כל שאר הטוויסטים של העונה היו צפויים לחלוטין. אחרי הפרק הראשון זה כבר הפך להיות משחק. לאחר שלב האקספוזיציה נתתי שני ניחושים לגבי הטוויסט, וחוץ מב"מייזי דיי" פגעתי בול בכולם. זה לא סימן טוב לסדרה כמו "מראה שחורה" שמנסה לזעזע את הצופה ולתת לו פרספקטיבה חדשה.

הרגע המעניין של העונה מתרחש דווקא בפרק האחרון, "שטן 79", סיפור המתרחש בשנות השבעים ועוקב אחר צעירה מופנמת בצפון אנגליה שמתקשרת עם שד מהגיהנום, שחייב לגרום לה להקריב שלוש קורבנות אדם כדי למנוע את האפוקליפסה. העלילה אינה עוסקת בטכנולוגיה או מדיה בשום צורה, אלא פשוט מייצרת טרגדיה פנטסטית על אישה שעושה מעשים מזעזעים למען טובת הכלל.את הפרק עצמו תייג ברוקר תחת הכותרת "מראה אדומה", תיוג חדש אותו הוא מעניק ל"סיפורים שלא נוגעים בטכנולוגיה". מבחינה סגנונית זה מזכיר קצת את פרויקט "גריינדהאוס" של רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו (וגם את סרטי "האמר", אולפן הסרטים הבריטי שניפק עשרות סרטי אימה בשנות ה-60 וה-70), וניכר כי הוא מנסה לעשות כאן משהו חדש.

אחרי שתי עונות שבהן הצטברה התחושה ש"מראה שחורה" מיצתה את עצמה, יש בעונה השישית רגעים שנראים כמו התחלה של משהו חדש ומעניין. הרעיון של "מראה אדומה" שווה אולי אנתולוגיה נפרדת, אבל למרות שהפרק האחרון הוא אחת הנחמות הגדולות של העונה הזאת הוא לא מרגיש קשור לטייטל של "מראה שחורה" מלבד העובדה שנוצר על ידי צ'ארלי ברוקר. יכול מאוד להיות שהדבר הנכון עבור "מראה שחורה" הוא שברוקר יסתפק בתפקיד המפיק-יוצר, ויעביר את מלאכת הכתיבה והתסריט לאנשים שבאמת רוצים לומר משהו מעניין על האנושות מול התפתחות הטכנולוגיה. אם הדיסטופיה כבר כאן, ואם כותבים על זה, זה חייב להיות מתוחכם יותר.

>> "מראה שחורה" עונה 6, חמישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• מראה שחורה
• נטפליקס
• בינג'
• צ'ארלי ברוקר