"הקדירה", עם ז'ולייט בינוש ובנואה מז'ימל, מציג את הבישול הצרפתי כסוג של אומנות ארוטית, ומקדיש דקות ארוכות להכנה המוקפדת של מנות מעוררות תאבון. הגישה המפתה הזאת למזון הוט קוטור מוכרת מלא מעט סרטי אוכל. באופן דומה, גם סרטים על חייטים ותופרות מתארים את יצירת הבגד כאומנות חושנית. הסרט המרוקאי היפהפה "הכפתן הכחול" מתייחס לבדים ולחוטים כמו ש"הקדירה" הצרפתי מתייחס לאוכל, ושניהם עושים זאת בשפה קולנועית מוקפדת ומדודה, שתואמת את אפיון הגיבורים והיחסים ביניהם ונמנעת מטונים מלודרמטיים.

>> "ג'ויקה": מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש // ביקורת
>> גיא ריצ'י מעתיק מטרנטינו, אבל תמיד כיף לדפוק נאצים // ביקורת

שני הסרטים נפתחים בתקריבים גדולים של ידי האומנים הממששות את הירק/בד כדי לגלות את צפונותיו, ובשניהם מלאכת הכנת הארוחה/בגד מחברת בין האוהבים. דמיון נוסף בין שני הסרטים, שנבחרו לייצג את מדינותיהם באוסקר, הוא שהאישה האהובה חולה במחלה קשה. אבל "הכפתן הכחול" (שהוקרן בארץ בפסטיבל הגאה של 2022 ורק עכשיו זוכה להפצה מסחרית) רוקם דרמה יותר מורכבת ומרובדת מבחינה אנושית.

חאלים (סאלח באכרי מ"ביקור התזמורת") תופר ורוקם כפתנים על פי הזמנה – אומנות שכמעט פסה מהעולם. רעייתו מינה (לובנה אזבל מ"תל אביב על האש") מנהלת את החנות שלהם, הממוקמת ברובע עתיק במרוקו, ונושאת ונותנת עם הלקוחות. בני הזוג חסרי ילדים – פער שהסרט אינו מתייחס אליו. חאלים עובד לאט ובקפידה, ומתקשה לעמוד בקצב. לכן הם מעסיקים את יוסף הצעיר (איוב מיסיוי) כמתלמד (קודמיו לא החזיקו מעמד). המשיכה בין חאלים ויוסף ניכרת כבר בסצנה הראשונה, אך חאלים מתאפק. בהמשך נגלה שהוא נוהג ללכת לחמאם למפגשי סקס אנונימי עם גברים. הזוגיות שלו עם מינה חמה וטובה ומלאה אהבה, ועד כה הוא הקפיד להפריד בינה לבין סיפוק היצר המיני שלו. אבל יוסף יפה העיניים מבלבל את העניינים.

הכפתן הכחול, שהעניק לסרט את שמו, הוזמן על ידי אשתו היהירה של פקיד ממשלתי רם מעלה, והעלילה מתקדמת לאט, בקצב רקימת עיטורי הזהב של אותו כפתן מרהיב. זה סרט מלא יופי ועדנה, והחושניות שבו נובעת מהאופן שבו מצולמים הבדים השופעים והחוטים הזהובים, כמעט יותר מאשר מהמבטים המצועפים של חאלים ויוסף. בסצנה השנייה בחמאם המצלמה מתמקדת בשני זוגות רגליים, המציצים מתחת לדלת של תא שאליו נכנס חאלים עם גבר כלשהו. אף שהדלת נותרת סגורה בפני הצופים, תנועות הרגליים החדות מספקות רושם ברור של הנעשה מאחוריה. הסצנה נטולת העדנה הזאת מבהירה שהאיפוק של הסרט אינו נובע מצנזורה חיצונית כלשהי, אלא מנאמנות לנאמנותו הרגשית של חאלים למינה, ומגישה סגנונית מגובשת של הבמאית.

זה סרטה השני של מרים טוזאני שהוגש על ידי מרוקו לאוסקר (אחרי "אדם" מ-2019). לפני שנתיים טוזאני השתתפה בסקר של מגזין סייט אנד סאונד על הסרטים הגדולים בכל הזמנים. היא כללה בעשיריה שלה את "סיפור טוקיו" של יסוז'ירו אוזו, "יום מיוחד" של אטורה סקולה, ו"מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי – בחירות שמעידות על אהבתה לקולנוע המשלב איפוק רגשי עם מבע שופע.

טוזאני גם כתבה, יחד עם נביל עיוש (במאי "נסיך הרחוב"), את התסריט שבונה בפרוטרוט את מערכת היחסים בין חאלים ומינה, ואת יחסה המשתנה של הרעייה החולה למשיכתו של בעלה אל יוסף. מבחינות רבות מינה היא הגיבורה האמיתית של הסיפור, גם משום שלובנה אזבל היא שחקנית כל כך טובה, וכל מבט שלה טעון ברגש ובמחשבה. לכן הרגעים הכי יפים ונוגעים בסרט הם בין בני הזוג הכבר לא צעירים. "הכפתן הכחול" הוא סרט אהבה על כל גווניה, וסצנת הסיום שלו נפלאה במיוחד באופן שבו היא סוגרת את מה שנבנה בו בתשומת לב, ופותחת משהו חדש.

4 כוכבים
Le bleu du caftan בימוי: מרים טוזאני. עם סאלח באכרי, לובנה אזבל. מרוקו 2022, 122 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סרטים מומלצים
• מרוקאי

התיאטרון הערבי-עברי ביפו יהיה התיאטרון הישראלי הראשון שיציג את ההצגות שלו במדינה ערבית. בספטמבר 2022התיאטרון יצא לסיבוב הופעות בן שבועיים ברבאט, מרקש וקזבלנקה, שם יציג מחזות מוזיקליים על חייה של אום כולתום (עם גלית גיאת), על חייו של פאריד אל אטרש (עם זיו יחזקאל) ואת המחזה "פאפעג'ינה" שכתבה וביימה זוכת פרס רוזנבלום, חנה וזאנה גורונולד. הנסיעה מתבצעת, בין היתר, בתמיכת משרד החוץ, המשרד לשיתוף פעולה אזורי וגם משרד התרבות במרוקו.

כמו כן, תיאטרון יפו מתכנן להוביל שיתוף פעולה עם התיאטרון הלאומי בכרונינגן (המנוהל על ידי הישראלי גיא ויצמן) והתיאטרון המלכותי ע"ש מוחמד החמישי . במהלכו התיאטרון מתכוון להעלות בעתיד הקרוב קו-פרודוקציה ישראלית-מרוקאית-הולנדית שתעסוק "בגלות המרוקאית" ובתפיסה לפיה "מרוקאי, באשר הוא, יהודי, מוסלמי או ברברי – תמיד יהיה מרוקאי". בינתיים, כבר ביולי תצא משלחת של אנשי התיאטרון למרוקו לסיבוב יחסי ציבור וקידום ההצגות, כולל שורת הופעות בתקשורת המרוקאית.

>>לתיאטרון יפו יש היסטוריה מרתקת. שמענו אותה ישר מהמקור

"כל אנשי התיאטרון נרגשים לקראת המסע", מסר יגאל עזרתי, מנכ"ל תיאטרון יפו. "לנו, ערבים ויהודים שעובדים כל השנה בערבית ובעברית ההגעה למרוקו מרגישה כמו המשך טבעי לפעילות שלנו ומשבי ההתלהבות מהביקור שאנחנו מקבלים ממרוקו ומהארץ מחממים את הלב".

• ❤ תרבות
• תיאטרון יפו
• יהודים וערבים
• דו קיום
• מרוקאי

• Facebook
• Twitter
• Email

ערב המימונה המסורתי הותיר אותנו מלאי רגשות. האיחוד המרגש עם פחמימות בזיגוג דבש וחמאה הבהיר לנו ששבוע בלעדיהן הוא שבוע אחד יותר מדי, וגרם לנו להבין סופית שהיכולת של זארה לזהות טרנדים היא מטורפת. עונה אחר עונה המותג הספרדי מגלה הצטיינות יתרה בלשים את האצבע על הדבר החם הבא ולגרום ליתר לציית. על הפרק בקיץ 2019 עומד הטרנד האתני־מדברי שמחזיר את הקסם ללילות ערב ומשחרר את הדקורציה המימונאית לחופשי. הקולקציה הקיצית מתאפיינת בצבעוניות מדברית של חאמרה, חרדל ומגוון בז'ים נעימים, המשלבים טקסטורות מגוונות שעושות חשק להדליק מזגן ולהישאר בפנים.

עוד כתבות מעניינות:

הגיע הזמן להכניס הביתה את ההדפס הצרפתי המשגע הזה
חמישה פריטים פרחוניים שיכניסו את האביב לסלון שלכם
האקססוריז הביתיים שיעשו לכם מתוק בבית

הטרנד השנה מאפשר לפרקטיות לחדור לכל פינה בבית. צבע החמר כבר הוגדר כצבע הנכון ל־2019 בעיצוב הבית, ועם הצבעוניות החומה־לבנה הוא קורץ למדינות ערב המתגלות בתרבותן העשירה, ולא רק בחדר האוכל. טקסטורות טבעיות כמו קש ופשתן חוברות למקרמה, כוכב הבית של השנה האחרונה, צמחייה טבעית, בדים בהירים, קקטוסים ענקיים ושטיחים קלילים. קבלו חמישה פריטים שיכניסו קצת מהאווירה הזו אליכם הביתה.

1. סלינו על כתפינו

האמת שבסלון ובחדר השינה הם יתאימו הרבה יותר

180־350 ש"ח, ZARA HOME

2. לבד על מרבד

כמו זה של אלאדין אבל לא מעופף ועם פחות אטיטיוד.

1,299 ש"ח, Story

3. מרבצי הוא מקדשי

תחשבו על הפופים של שנות ה־2000 המוקדמות רק במרוקו.

920 ש"ח, ריזורט

4. כל כך כר

שיזרוק אתכם ישר לקסבה בחצי היום.

180 ש"ח, ZARA HOME

5. זה תלוי

וזה יאיר באור רך ומדברי את החלל

295 ש"ח, IKEA

• עיצוב ואדריכלות
• אתני
• מרוקאי
• מימונה
• החיים היפים
• עיצוב הבית

• Facebook
• Twitter
• Email

"זה לא אני שבחרתי את המבנה הזה, המבנה הזה בחר אותי", פוסק מיקו ברק על המבנה היפהפה שממנו יצר ארמון מרוקאי בקצה נווה צדק. ארבע שנים הוא שיפץ יחד עם אחיו, שמעון ברק, בית חד קומתי מתפורר תחת מגבלות של שימור מחמיר. התוצאה הסופית היא בר־לאונג'־מסעדה ובו ספות ישיבה, בתאורה מעומעמת של נברשות זכוכית צבעונית, קרמיקות מצוירות ומדפים עמוסים במשכיות צפון אפריקאיות (עיצוב ומיתוג: סטודיו פלאן בי). בחצר עצי פרי וסבך צמחי תבלין.

האחים ברק הם אנשי לילה מובהקים, הבעלים של הקומפורט 13 שקודם לכן הפיקו מסיבות טבע המוניות, והמסעדה הזאת היא המשך ישיר של אותה חוויית בילוי לילית ומנותקת מהמציאות. כפי שמסביר זאת מיקו: "זאת לא מסעדת שף, בגלל זה היה חשוב לי שלא להביא למטבח מישהו שירצה לתת פרשנות אישית למנות. רציתי להגיש אוכל נשמה מסורתי, סול פוד, כמו זה שמוגש בבתים מרוקאיים מסורתיים בגרסה מהודקת, לצד מוזיקה אלקטרונית אותנטית".

על המטבח אחראים רגב רחמני ואיגור רטמנסקי, שבנו את התפריט בהתאם לפנטזיה של מיקו, שנוהג לבשל בבית בסופי שבוע אוכל מסורתי וכשר כמו זה שאימא בישלה להם בעיר ילדותם, נתיבות. במקום מימונה מיקו שאף לשמור על החמימות הביתית שבסגנון הבישול והתיבול הנדיב אבל המדויק, ובכל זאת להעניק לארוחה המרוקאית אופי חדש של הגשה. מגשים עם צלוחיות קרמיקה זורמים אל השולחן; גזר בכמון, סלק מתקתק, פלפלים חריפים צלויים, פסטלים פריכים ממולאים דגים או בשר המגיעים על צלחת עם משיחות רעננות של רטבי כוסברה, ותלוליות קטנטנות של ירקות חתוכים דק, מנות של טאג'ינים עם טלה נימוח או עם קציצות צמחוניות על מצע של קוסקוס שנעשה ידנית במקום. הכל מוגש באופן אלגנטי, בכמויות קטנות, פינגר פוד שמתאים לאירוע על בר, ומאפשר להתנסות במבחר של טעמים לצד קוקטיילים בטעמי אמרטו לימוני עם פלפל חריף ויינות (38־60 ש"ח למנה קטנה, 80־120 ש"ח לטג'ין).

הישירות של האוכל מסבירה את השם שהאחים ברק בחרו לבר־מסעדה שלהם: אווה סאפי (Ewa Safi), "תתקדם" או "עזוב אותי מהשטויות שלך" במרוקאית. האוכל שהם מציעים מכוון לכנות, בלי יומרות לקולינריה עילית. ההשראה של האחים הייתה מסעדת Andy Wahloo הפריזאית, שפירוש שמה במרוקאית הוא "יש לי כלום". כשמגש הקינוחים מגיע עם שישה סוגים של עוגיות מרוקאיות קטנטנות ונראה כמו מסיבת מימונה בזעיר אנפין, מיקו מתוודה שבדיוק בגלל זה הוא פתח את המקום: "לטובת כל האנשים
שאין להם חבר מרוקאי שיארח אותם בימי שישי".

אווה סאפי,
השחר 8 תל אביב,
ראשון־חמישי 19:00־אחרון הלקוחות (בהמשך צפויות קבלות שבת בשישי בצהריים ושעות שמחות), 2533348־054

• אוכלים שותים
• אווה סאפי
• קומפורט 13
• אוכל מרוקאי
• מימונה
• לאונג'
• מרוקאי
• בר
• בילוי
• מסעדה
• נווה צדק
• חדשות האוכל
• מסעדות פתוחות
• חיי לילה

• Facebook
• Twitter
• Email

"קוראים לך עוזי?!" שאל עוזי המרוקאי בתדהמה, בפעם הראשונה שראה אותי, כי לפתע לא רק שהיה עוד עוזי בעולם, הוא גם היה אשכנזי, מה שגרם לו לסדק בתפיסת המציאות. "על שם מי?"
"על שם ממציא הרובה עוזי," שיקרתי.
אבל הוא לא הרפה: "למה, איך קוראים לו?"
"למי?"
"לממציא הרובה עוזי."
הבטתי בו. הוא היה רציני. אמרתי: "קוראים לו עוזי."
"וואלה!" אמר בהפתעה. "אשכנזי או מרוקאי?"
"לא ידוע," שיקרתי שוב, "לא ידוע."

זה היה מזמן. היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור. בסוף גם עוזי לא חזר. הוא גדל באחד מאותם מושבים קטנים עם אוכלוסיה כה הומוגנית, שהיה מסוגל לעבור מעברית למרוקאית בלי לשים לב, אבל מכיוון שהייתי מאותו שבט מובחר של עוזים, מיד לקח אותי תחת חסותו:

הוא לימד אותי איך להתחמק מהרס"ר מואיז ("תשאל אותו איך הוא עושה שהסמל בכומתה שלו תמיד עומד ישר, והוא יסלח לך על הכל"); והוא לימד אותי את סודות המין האוראלי ("כוס זה לא ארטיק," זעק, "חברה שלך תעזוב אותך!" וצדק, היא אכן יצאה מחיי, אבל לא בגלל שעזבה אותי אלא כי מעולם לא היתה שלי –

אתמול נתקלתי בשמה על גבי מדבקה מודפסת ירוקה לבחינות הבגרות של קיץ 82', שגנבתי משולחנה אחרי הבגרות האחרונה, כשכבר ידעתי שאולי לא אראה אותה יותר, מדבקה שנשארה אצלי עד היום, דבוקה לכריכת ספר של המינגווי שלקחתי איתי לצבא לכל מקום כמו קמע, להזכיר לעצמי בלילות הקשים מי אני ובשביל מה שווה לחיות);

והוא ניסה ללמד אותי להניח תפילין אבל לזה סירבתי, עד אותו לילה שבו הכריז שהוא עובר לתותחנים, כי כל החברים שלו שם נהרגים בלבנון וזה אוכל אותו, והזדעזעתי ואמרתי שאני מוכן להניח תפילין אם הוא יוותר על הרעיון הנורא הזה, והוא כמעט התפתה, אבל בסוף אמר, אם אתה צריך להניח תפילין כבר תניח בעצמך,

אלא שאז ראיתי אצלו במדף משהו שלא ראיתי קודם מעולם – ספר. "פיתוחי חותם" לר' יעקב אבוחצירא, פירושים קבליים על התורה. אמרתי לו, טוב, בוא נלמד משהו, והוא אמר, לא, זה לא בשביל ללמוד, והסביר לי שהספר שם רק בתור קמע, ואמרתי לו, תקשיב פעם אחת לאשכנזי, אין דבר כזה "ספר שאי אפשר ללמוד", ופתחנו את הספר, אני בעניין והוא בחיל ורעדה,

וזו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט קבלי, אבל בגלל תשוקתי המטופשת להבין דברים, פיתחתי יכולת להסביר הכל, גם אם בעזרת קפיצות הגיון מהסוג שהפכו את קרקס מדראנו לבלתי ניתן לביטוח – אז בסופו של דבר הדבקתי את עוזי בחדוות ההבנה-„לכאורה, שהיא לא פחות משכרת מהבנה אמיתית, וכשהגיע הבוקר הוא שאל אם נוכל ללמוד עוד פעם ואמרתי בטח, אם תוותר על השטות הזאת של לבנון, והוא אמר לא, לא, אני חייב, אבל בסוף ויתר ונשאר בסוללה והמשכנו ללמוד, והוא לא עלה ללבנון חוץ מפעם אחת, שבה נהרג בתאונת דרכים ליד ג'זין,

ואני זוכר, בשבעה, את הבית שלו מלא בתמונות ומגילות קלף וחמסות עם תמונתו של הבבא סאלי, נכדו של ר' יעקב אבוחצירא שאת ספרו למדנו, הספר שנשאר אצלי בקיטבג, ויום אחד גיליתי אותו שם,

דחוק ליד הספר של המינגווי עם המדבקה של אהובתי שמעולם לא אהבה אותי באמת, חלום חלמתי, אבל הרי רק מחלומות על אהבה לומדים בסופו של דבר לאהוב, ואני זוכר שראיתי את שני הספרים, זה לצד זה, וחשבתי: מוזר, אני מעדיף למות עם עוזי מאשר לחיות עם המינגווי, הסופר שאני חייב לו הכל. הכל.

וזה גם מה שחשבתי בשבוע שעבר, כאשר מכל רחבי עירי האהובה נשמעו זעקות היאוש, על נצחון הפחד והגזענות על השכל הישר, על טיפשותם של אנשים שמצביעים שוב ושוב בשביל אלה שדופקים אותם,

וחשבתי שרק מי שיודע אהבת ישראל מהי, מי שמרגיש אותה בעצמות, יכול לא רק לדבר – אלא אפילו להוכיח. אבל מי שמדבר בלי אהבה, שום הגיון לא יעזור לו.

• אנשים
• אשכנזי
• חיילים
• תפילין
• תורה
• קבלה
• ג'זין
• עוזי
• ישראל
• לבנון
• צבא
• טורים אישיים ובלוגים
• מרוקאי