"אין יריקה גדולה יותר בפרצוף של אזרחי ישראל מהטקס השנתי המביך והמנותק של פרסי אופיר", אמר אתמול שר התרבות והספורט מיקי זוהר בתגובה לזכייה של "הים" בפרס הסרט הטוב ביותר. "העובדה שהסרט הזוכה בפרס מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית בזמן שהם נלחמים ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו, כבר לא מפתיעה אף אחד". הוא גם הוציא הודעה לעיתונות בה נכתב שהוא "עוצר את מימון הטקס המקומם מתקציב המדינה".

זוהר הוא לא השר הראשון בממשלות נתניהו שמשתמש בחיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית כדי לתקוף את הקולנוע הישראלי. שוב ושוב על פני השנים נשמע הטיעון שסרטים ישראלים מציגים את חיילי צה"ל באופן שלילי. זה טיעון קל ופופוליסטי, שתופס מיד את האוזן ואת הלב של הציבור הישראלי, אבל הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון באופן גורף, והוא לא נכון לגבי "הים".

קחו לדוגמה שניים מהסרטים שעוררו זעם בקרב פוליטיקאים וטוקבקיסטים כשזכו בפרסי אופיר בשנים קודמות. "פוקסטרוט" של שמואל מעוז מ-2017 ו"ויהי בוקר" של ערן קולירין מ-2021 מפגישים בין פלסטינאים לחיילים ישראלים במחסומים. בשניהם מאוירות דמויות של חיילים חמודים וחפצי שלום, שממש לא מתכוונים להרע, אבל הם מושמים בסיטואציות בלתי אפשריות, שמביאות אותם להרוג בטעות פלסטינאים חפים מפשע, וזאת טרגדיה משני הצדדים.

בשני הסרטים הבמאים הקפידו לביים את הסצנה באופן שברור לחלוטין שהחיילים בשטח גם הם קורבנות (וזכו על כך לביקורת משמאל). החייל הבודד במחסום ב"ויהי בוקר" אפילו מנגן בגיטרה שעליה יש איור של סמל השלום. אבל הוא קיבל פקודה לא לתת לאף אחד לעבור, ובלילה כשמגיע עַבֶּד החביב ומעיר אותו מתנומתו, החייל נבהל ויורה בו צרור. התקריב על פני החייל מיד אחרי הירי מראה עד כמה הוא מבועת מעצם המעשה, שמן הסתם יגרום לו להפרעת דחק פוסט טראומטית שלא תזכה לטיפול מטעם המדינה (זה כבר לא חלק מהסרט).

אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו

גם החייל במגדל השמירה על גדר הגבול ב"עץ לימון" של ערן ריקליס מ-2008, שזכה ליותר הערכה בחו"ל מאשר בארץ, הוא חמודי כזה. לאורך הסרט החייל מתכונן למבחן הפסיכומטרי, וכשהאלמנה הפלסטינית בעלת מטע הלימונים נכנסת בניגוד להוראות לשטח שלה (הסמוך לגבול שמצידו השני מתגורר שר הביטחון של ישראל), הוא יורד אליה ולוחש בעדינות שאסור לה להיות שם. היא אינה מבינה עברית, ולכן הוא ממש יוצא מגדרו בניסיון לתקשר איתה. חמוד. באתר הביקורות "Rotten Tomatoes" יש לסרט 91% ביקורות טובות, והן מסוכמות במשפט "סרט ישראלי חיובי ואישי, המציע חזון מאופק ומעורר מחשבה על צרות הגדה המערבית".

זה מביך אותי לכתוב את המובן מאליו, אבל הבמאים הנ"ל, כמו רוב הקולנוענים הישראלים, שירתו בצבא ואין להם כל רצון להציג את החיילים בשטח באופן שלילי. להיפך, לפעמים נראה שהם מגוננים עליהם יותר מדי, כי כידוע לא כל החיילים חמודים. עבור צופים בחו"ל, הסרטים הביקורתיים שמציגים חיילים ישראלים מתחבטים וטועים דווקא פותחים את עיניהם למורכבות האנושית של הסיטואציה, בעוד סרט שיהלל את גבורת חיילי ישראל יבוטל על ידם כתעמולה גרידא.

וזה מביא אותי ל"הים" של שי כרמלי-פולק, ששירת אף הוא בצבא. הסרט היפה הזה מספר על ילד פלסטיני מרמאללה שנוסע עם הכיתה שלו לים, אבל במחסום חייל ישראלי מורה לו לרדת מהאוטובוס משום שאין לו אישור מעבר. הפעם לא מדובר בחייל חמוד במיוחד. "זה לא קשור אלי, אחי", הוא אומר למורה שמבקש ממנו לעשות משהו. "זה לא קשור אלי. תוריד את הילד בבקשה. אתה מעכב את כולם ואתה חוסם לי פה את הבידוק". זהו. בסך הכל דיבר בנימוס ומילא את הפקודה שהוטלה עליו. אתם יודעים, בורג במערכת.

אין בסצנה הזו, או בשום סצנה אחרת בסרט, משהו שאינו מייצג נאמנה את המציאות של רוב הפלסטינים השב"חים. נכון, יש ביניהם גם מחבלים, והיה ה-7 באוקטובר, והסרט לא עוסק בזה. אבל אין פה שום הכפשה של חיילי צה"ל. זה פשוט הטיעון שהכי נוח להיאחז בו כדי לקבץ את העדר. על אחת כמה וכמה בזמן שבו הממשלה היא זו שיורקת על חיילי ישראל מדי יום ביומו.

• טור דעה
• פרס אופיר
• המסך
• קולנוע ישראלי
• צנזורה
• משרד התרבות

"אני מרגישה שמנסים לשתק את התרבות הישראלית מתחת לרדאר ובזמן מלחמה, בשקט בשקט, שלא נשים לב", אמרה לי לאחרונה נטע גולדמן, שלומדת אנימציה בבצלאל. והיא לא לבדה. בשבועות האחרונים התארגנה קבוצה של סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שיצרה סרטונים תחת הכותרת "את הקול שלי אתם לא תשמעו". קבוצה דומה התארגנה גם בבית הספר הקרוב לקולנוע "סם שפיגל".

>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך
>> אבודים: החטופים מוסרים ד"ש מ-2003 בסדרת דוקו חדשה של yes
>> המציג הינו שחקן: בואו נעשה לכם סדר בסיפור של "תיקי ביבי"

הסטודנטים נחרדים משינוי של כ-300 סעיפים במבחני חלוקת כספי התמיכות למוסדות הקולנוע, שיתעדפו קולנוע מסחרי על פני קולנוע סטודנטיאלי, פריפריאלי, תיעודי, ובקיצור – כזה שגם כולל ערך אומנותי או יצירתי מעבר לערך המסחרי שלו. השינויים המוצעים, שקיבלו את הכינוי "הרפורמה הקולנועית", יחזקו יוצרי קולנוע ותיקים בעוד שיחסמו כמעט לחלוטין את דלת הכניסה לתעשייה ליוצרים חדשים, צעירים וסטודנטים.

במכתב ששלחה התאחדות הסטודנטים הארצית אל שר התרבות והספורט מיקי זוהר, עליו חתמו יו"ר ההתאחדות, אלחנן פלהיימר, סגנית היו"ר, סיוון קורן, ויושבי ראש של אגודות סטודנטים במוסדות רבים ברחבי הארץ המלמדים את מקצועות הקולנוע, מחינו על השינויים בתבחיני התמיכה, שיהוו מכת מוות לעתיד הסטודנטים לקולנוע בישראל וגם לתעשיית הקולנוע הישראלית, ויעמיקו את הפערים בין סטודנטים עם קשרים בתעשייה לבין סטודנטים ללא קשרים, יחסמו את דרכם של יוצרים חדשים ויפגעו ביצירה הישראלית.

הסיפור פה הוא ויכוח ערכי על מטרתו של הקולנוע הישראלי. המילה "מסחרי" היא מילת קוד. הכוונה של השר היא לעודד את היוצרים ליצור בידור קליל, קולנוע של הסחת דעת, קולנוע שלא שואל שאלות, קולנוע שלא עוסק בסוגיות שיכולות להפריע למשטר

המחשבה המוטעית מאחורי הרפורמה, היא שסרטים ישראלים לא מגיעים לקהל מספיק רחב, ושהרפורמה המדוברת לכאורה תתקן את זה משום שתעודד קרנות קולנוע לתעדף תמיכה בקולנוע מסחרי ויוצרים בעלי ותק על פני סטודנטים, יוצרים עצמאיים או בני פריפריות. זוהי מחשבה מוטעית מהיסוד, מאחר והקולנוע הישראלי לאורך שנותיו דווקא דיבר את קולן של האוכלוסיות המוחלשות – בני ובנות הפריפריות הגיאוגרפיות, החברתיות והכלכליות והמיעוטים השונים בתוך מדינת ישראל, בעוד הקולנוע המסחרי דיבר את קולה של ההגמוניה השלטת.

אם השר היה רוצה לקדם את הקולנוע הישראלי בפני קהל רחב יותר בפריפריה בישראל, מטרה מבורכת לכל הדעות, הוא היה נוקט בדרכים שמשיגות ישירות מטרה זו – ולא באמצעות קיצוץ בתקציבי הקולנוע ופגיעה כלכלית ביוצריו הצעירים. לפי בחינה שערכו פורום יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי, למשל, מדובר בצעד שיוביל להכחדת תעשיית הדוקו הישראלי כמעט לחלוטין, ואין ברפורמה שום מחשבה כיצד לחשוף אותה לקהלים חדשים.

הביטו על הסרטים המצוינים שנעשו כאן לאחרונה, "הרב עובדיה: מלך הספרדים" ו"הצדיק האחרון: שושלת אבחצירא", סרטים שנועדו לתת ביטוי ומקום לפריפריה הגיאו-חברתית בישראל, ולספר סיפורים של אוכלוסיות שלא נשמעו עד כה בין כותלי ההגמוניה (ששלטה ועדיין שולטת ברבים ממוסדות התרבות). הרפורמה הקולנועית מאיימת לגדוע באיבו תהליך מהפכני זה בתולדות התרבות הישראלית. במידה והרפורמה תעבור, סטודנטים ויוצרי קולנוע צעירים המבקשים ליצור סרטים נוספים שמספרים את הסיפורים של האוכלוסיות שלהם, אוכלוסיות שמרכיבות את הרקמה של החברה הישראלית, לא יצליחו להשמיע את קולם.

האם המטרה של משרד התרבות היא לקדם שוויון בתרבות? או שמא להחריף את אי השוויון ולתת עוד תקציבים למוצלחים ממילא? אני סבור שאנו צופים פה דווקא בסיפור אחר, מאחר והטענה כי קיים ניגוד בין קולנוע אומנותי לבין קולנוע מסחרי שגויה גם היא (זכור לי משפט שנאמר בכנס החירום שנערך בנושא בפסטיבל הקולנוע בירושלים: "מי שהולך בתרבות על בטוח, בטוח מפסיד את התרבות"). לא ניתן לדעת מראש אילו סרטים יצליחו מסחרית ואילו לא, אילו יהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית ואילו לא.

הסיפור פה הוא ויכוח ערכי על מטרתו של הקולנוע הישראלי, שהתחיל בכהונתה של שרת התרבות הקודמת, מירי רגב. המילה "מסחרי" בהקשר של הקולנוע הישראלי היא מילת קוד. אין קולנוע מסחרי ישראלי, חוץ מכמה דוגמאות קיצוניות ובודדות. הכוונה של השר היא לעודד את היוצרים ליצור בידור קליל, קולנוע של הסחת דעת, קולנוע שלא שואל שאלות, שלא מנסה לגעת בסוגיות רגישות בחברה שלנו. ובקיצור: קולנוע שלא עוסק בסוגיות שאולי יכולות להפריע למשטר, קולנוע שעושה נעים בגב, קולנוע שלא דורש דבר מהצופים למעט כספם, אפילו לא את זמנם.

ולמה להעביר גזרות כה שנויות במחלוקת בעיתוי כזה? אנו בתקופה של פצע מדמם, והקולנוע הישראלי עוסק במשימה הקשה של לספר את הסיפור התרבותי שלנו גם בזמן של קרע ומוות – קרע תרבותי, שסע פוליטי, מוות של בני אדם רבים, חוסר אמון בין האזרחים לצבא ובין הצבא לדרג הפוליטי. העברת השינויים בזמן מלחמה, כמו דרך "דוקטרינת הלם" של ממש, מהווה הפיכת שולחן והצהרה בוטה ומוזרה בהקשר של התקופה – שעל יוצרי הקולנוע ליצור קולנוע מסחרי ולאו דווקא לספר את הסיפור שלנו, עכשיו, עם כל הכאב והמורכבות שבתוכו.
אנו קוראים לשר לבטל לאלתר את השינויים המתוכננים, למען עתידנו כסטודנטים ולמען עתיד הקולנוע והתרבות הישראלית.
>> נדב גולן הוא יו"ר איגוד הסטודנטים והסטודנטיות בבצלאל וסטודנט במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל

• ❤ תרבות
• יוצרים כותבים
• טור דעה
• קולנוע ישראלי
• משרד התרבות

ביום ראשון שרף את הרשתות החברתיות סרטון המחאה של מיטב שחקני הקולנוע בישראל,תחת כותרת הקמפיין #SaveIsraeliCinema, בקריאה לעצור את הרפורמה בקרנות הקולנוע שמתכוון שר התרבות מיקי זוהר להעביר בשבועות הקרובים. בתגובה בחר השר להשתלח בשחקנים וביוצרים וטען כי "הוטעו בקמפיין שקרי", ואמש בכנס החירום של איגודי היוצרים בפסטיבל הקולנוע בירושלים אפשר היה להבין די בקלות מי כאן משקר.

>> בלתי הפיך: מיקי זוהר יחזיר את הקולנוע שלנו עשרות שנים לאחור // יעל שוב
>> מיקי זוהר בסרטים: שעתה הגדולה של המועצה הישראלית לקולנוע // טור דעה

איגודי היוצרים בחרו לנסח תגובה חריפה משותפת למתקפה של זוהר, ומסרו כי "השחקניות והשחקנים המוכשרים שהופיעו בסרטון אינם כאלו מטומטמים כחלק מעדר פרדות שמולך שולל, והקמפיין השקרי פה הוא לא שלהם. הקולנוע הישראלי הוא העבודה שלהם. הם חיים אותו, משתכרים ממנו (מעט מאוד) וחרדים חרדה עמוקה מהשלכותיה ההרסניות של הרפורמה שלך. במשך כל הזמן הזה תעשיית הקולנוע הישראלית ממשיכה לצמוח ומתרוממת לגבהים מפתיעים כל הזמן, בזכות עבודתם הקשה שלנו אותם השחקנים, היוצרים ועובדי התעשייה כחול לבן, שאתה כל כך מזלזל בתבונתם".

עוד הוסיפו כי "אם הרפורמה תצא לפועל, תוך זמן קצר יהפוך הקולנוע הישראלי למחולל בידור שתרומתו האומנותית לא תהיה שונה בהרבה מתכניות ריאליטי כמו 'האח הגדול' ו'המירוץ למיליון'. עדיין לא מאוחר להקשיב לכל גורמי המקצוע ולהטמיע שינויים הכרחיים ברפורמה, לכן מציעים שהשר זוהר יתמקד בתיקון הצעתו ופחות בהמצאת קמפיינים שקריים".

בכנס החירום שנערך בסינמטק בירושלים נכחו רבים מבכירי היוצרים ומובילי האיגודים המקצועיים של הקולנוע הישראלי. הבמאי יוסף סידר, שזכה בפרסים היוקרתיים של פסטיבל קאן ופסטיבל ברלין וסרטיו זכו גם להצלחות קופתיות יחסיות בארץ ובעולם, הסביר לבאים ש"הרפורמה הזאת מנסה לכבות כל שיח ביקורתי ודיון, זאת מטרתה. סרטים ביקורתיים אומרים את האמת, וברוב הסרטים הביקורתיים האלו זה מגיע מהמון אהבת ישראל".

רוני אבולעפיה, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, הוסיפה ושאלה "יש דבר יותר הזוי בלעסוק בתבחיני קרנות הקולנוע דווקא עכשיו? יש יותר סכין בגב מזה? חלק מהסעיפים כלל אינם ישימים, מה שרק מוכיח שאין מושג למי שכתב את הרפורמה הזאת מה הוא עושה. הרפורמה הזאת היא חלק מאותו הפאזל לגבי הנעשה במשרד התקשורת. השר מנסה להשתיק את הדוקו הישראלי, דווקא כי הוא מגיע להמוני אנשים".

הרפורמה המוצעת של זוהר מבקשת לשנות את תבחיני קרנות הקולנוע, שתמיכתן הכרחית למרבית הסרטים הנוצרים בישראל, ולשנות את שיטת הניקוד שלהן כך שתמיכתן תינתן רק לסרטים בעלי סיכוי הצלחה מסחרי מובהק. שיטת הניקוד תוביל לטענת הארגונים לצמצום דרמטי של התמיכה בסרטי סטודנטים, סרטי ביכורים, סרטים תיעודיים וקולנוע פריפריאלי שמעניק במה ליוצרות ויוצרים צעירים מכל קצוות הארץ, ותתמוך למעשה רק בסרטים בידוריים שהיו מופקים במרבית המקרים גם ללא תמיכת הקרנות.

"אסור להלבין את הפוליטיזציה שעוברת בין הצהרות על שוק חופשי ואמירות מרקסיסטיות, לבין מה שקורה כרגע בערוץ 13 והמתנות הנדיבות על חשבון הציבור שהממשלה מעניקה לערוץ 14", אמר הבמאי והמפיק לירן עצמור, ואת הכנס סיכם היטב המפיק כתריאל שחורי, לשעבר מנכ"ל הקרן לקולנוע ישראלי: "כל התכנון של הרפורמה חסר היגיון, אי אפשר לדעת כמה הקהל באמת יצפה במבחן המציאות עד שהיצירה לא עולה. אין חיה כזאת בעולם של קרן המתוקצבת בהתאם לנתוני כרטיסים, מדובר בפרמטר בלתי ניתן לחיזוי. בהפקת 'מאחורי הסורגים', למשל, חשבנו שנביא לקולנוע 20 אלף צופים ולבסוף הבאנו מיליון איש. התמיכה המוסדית לא מתקרבת למה שקורה מעבר לים אפילו ביחס למדינות זעירות כמו לוקסמבורג. היא מביאה לנו השקעות בינלאומיות ומכניסה כסף פנימה לישראל וכעת כל זה ייעצר. בינתיים כבר פספסנו אפשרויות בינלאומיות יקרות ערך בגלל כל זה. אם לא נפעל כעת, עוד שנה וחצי-שנתיים כבר כמעט לא יהיו יותר סרטים ישראלים".

הסרטון שעורר את זעמו של מיקי זוהר, הופק בהשתתפותם של ששון גבאי, דאנה איבגי, אורי גבריאל, נועה קולר, יגאל עדיקא, יוסי מרשק, אלברט אילוז, אסי לוי, גילה אלמגור, יפתח קליין, נלי תגר, לאורה ריבלין, שרון אלכסנדר, עלמה זק, שרה פון-שוורצה, אבי גרייניק, אסתי זקהיים, ריטה שוקרון, סוזנה פפיאן, נטע רוט, איימוס איינו, פיני טבגר, לנה פרייפלד, מורן רוזנבלט, אורי הוכמן ועירית קפלן.

ואלה הדברים המדויקים שהחרידו את שר התרבות: "אלה רגעים בלתי נשכחים. זה הדי.אן.איי של החברה שלנו. זה אנחנו. ואיך היו נראים החיים שלנו בלי הרגעים האלה? בלי הסרטים האלה? בלי הסיפורים האלה? בזמן שישראל נלחמת בכל החזיתות, שר התרבות הכריז מלחמה על הקולנוע הישראלי. שיטת הניקוד החדשה של מיקי זוהר, מורידה את המסך על הקולנוע של כולנו. לא יהיה יותר קולנוע דוקומנטרי. לא יהיו יותר סרטים על הפריפריה. לא יהיו סרטי סטודנטים. לא יהיו סרטי אנימציה. פחות סרטים. פחות קולות. פחות קולנוע לכולנו. שר התרבות, מיקי זוהר, אל תוריד את המסך על הקולנוע הישראלי".

>> סרטון המחאה הופק ונוצר בהתנדבות מלאה מצד כל השחקנים והעושים במלאכה. הפקה: גייל פילוסוף, במאים: אמרי דקל קדוש והילה רויזנמן. שלושתם כתבו את התסריט בסיוע ועריכה של טל מילר. עריכה נוספת: איילה בנגד ושאולי מלמד. צילום: מאי עבדי גרבלר ויוסי אולך. עורך הסאונד: רעי אלבז. עורך תמונה: ערן פלר. אנימציה: אסא ריקין. עיצוב גרפי: דניאל ויינברג. איפור: קרין גבע וגלית זילברשטיין. נוצר בסיוע אולפני מובי מובייל, אולפני אדיט, ארנה רביב והאיגודים המקצועיים של הקולנוע הישראלי

• ❤ תרבות
• קולנוע ישראלי
• משרד התרבות
• יוצרים

שר התרבות מיקי זוהר מבקש לקדם שינוי יסודי של מודל התמיכה בתחום היצירה הקולנועית בישראל – כך הצהיר בשבוע שעבר בצורה ברורה. לפי הצעתו, מעתה יוקצו כספי הציבור לסיוע לסרטים המצליחים בעיקר לפי מידת הצלחתם המסחרית. לא עוד עידוד לסרטי איכות, לא עוד עידוד לדירוג גבוה בסטנדרטים בינלאומיים כמו פסטיבלים. הלאה הלקטורים המקצועיים! מדיניותו של השר מבקשת להטות את ספינת היצירה הקולנועית הישראלית ממסלולה הנוכחי. עובדתית, המבחנים הקיימים מעודדים הרחבת קהלים והצלחה מסחרית באיזון עם תמריצים אחרים, ולא מעטים הסרטים אשר בפועל גם הצליחו מסחרית בישראל.

>> בלתי הפיך: מיקי זוהר יחזיר את הקולנוע הישראלי עשורים לאחור
>> בואו נראה: 5 המלצות לסרטים ב-10 שקלים ביום הקולנוע הישראלי

גם אם נדחה לעת עתה את הדיון בשאלה אם השינוי המוצע תואם את מטרות חוק הקולנוע ואפשרי משפטית, יש להקדים ולדון ציבורית ומקצועית בשינוי העומק המוצע ובהשלכותיו. חוק הקולנוע קובע כי המועצה הישראלית לקולנוע תייעץ לשר התרבות בעניין קביעת תבחינים לתמיכה. החוק קובע כי מטרתה של המועצה הישראלית לעודד את הקולנוע הישראלי, להבטיח את מגוון היצירה ואת חופש הביטוי האמנותי. זוהי כעת שעתה הגדולה של המועצה ועליה לפעול למימוש ייעודה, מטרות הקמתה והאחריות המוטלת עליה לשמש הזירה הציבורית והמקצועית של התחום. ייעוץ המועצה לשר לעניין קביעת מבחני תמיכה הוא הוראת ליבה ועל חבריה לגבש עמדה עצמאית ומקצועית לאחר לימוד הנושא, קבלת כל המידע הדרוש ולאחר ששמעו את העוסקים בתחום.

על חברי המועצה הישראלית לקולנוע מוטלת החובה להמשיך באופן נחוש במילוי תפקידם ולא להסס גם נוכח התנהלות השר. עליהם לדאוג לכך שהמועצה תממש את ייעודה ולעמוד על קיומו של הליך מקצועי, יסודי ומעמיק

ואכן, מועצת הקולנוע התכנסה ביום שלישי האחרון (28.5.24) לדיון סוער, שהתארך מעבר למתוכנן. הדיון היה בהמשך לשימוע ציבורי שקיימה בשבוע קודם (22.5.24) למוזמנים מבין המגיבים בכתב לטיוטה שפורסמה להערות הציבור. נציגי קרנות הקולנוע ואיגודי יוצרים הציגו חששות כבדים להשפעות שליליות של הצעת השר ופירטו את העקרונות המרכזיים בתבחינים הקיימים כיום והמבטיחים יצירה מגוונת, תוססת ומצליחה.

בהתאם לכובד המשימה, היות שלא מדובר בתיקונים קלים אלא בשינוי עמוק ומשמעותי, החליטה המועצה בתום הדיון הסוער, להעמיק בבחינת השלכות התבחינים שמציע השר על אופן ההתנהלות הצפוי לתחום וליצירה הקולנועית. המועצה החליטה לקדם מהלך בחינה אינטנסיבי ומוגבל בזמן, תוך שיתוף מוסדות הציבור, ארגוני היוצרים ומומחים. היא הקצתה שלושה חודשים לגיבוש עמדתה והודיעה על כך לשר. למרות הודעת המועצה, כינס השר למחרת (יום רביעי 29.5.24) מסיבת עיתונאים והכריז על מטרות ה"רפורמה" המקודמת, תוך התעלמות מהחלטת המועצה ומן ההליך שבחוק המחייב אותו להיוועץ בה ולשקול את הערות הציבור.

ייעוץ המועצה הישראלית לקולנוע הוא בעל משקל משמעותי בהליך. המועצה נועדה לשמש גוף ציבורי מרכזי לדיון המקצועי והציבורי עם מוסדות התרבות והיוצרים, כמו המועצות הציבוריות המקבילות לה. ייחודם של תחומי התרבות ורגישותם הגבוהה לאיומים ולהגבלות על חופש הביטוי התרבותי ולצנזורה עצמית מצדיקים את עקרון הריחוק. לפי עיקרון הריחוק, עיצוב המדיניות השלטונית ומימושה אינו מתבסס על התייעצות השר בגורמי המקצוע במשרדו בלבד, אלא מחייב התייעצות בגופי-תווך ציבוריים מסוגה של המועצה, המרחיקים את העוסקים ביצירה התרבותית מן החיכוך הישיר בדרגים הפוליטיים.

המועצה התגייסה מידית לבחינת תגובות הציבור ולמפגש ראשוני עם הגופים. החלטת המועצה להעמיק ולגבש עצתה לשר בתוך שלושה חודשים היא החלטה ראויה, המכבדת את השר ובה בעת מממשת את האחריות הציבורית הכבדה המוטלת עליה לייעץ באופן מקצועי ומעמיק. ייעוץ כזה חייב לאפשר לחברי המועצה את הזמן הנדרש להם לבחינת הדברים, הערכה וליבון המשמעויות עם הגופים, יוצרים ומומחים, ובמיוחד לאור העובדה שרק לאחר שפורסמה ההצעה התאפשר למועצה לקבל מידע מהציבור ומהגופים. השר מחויב להמתין לעמדת המועצה ולנימוקיה ולשקול לאורם, בלב פתוח ובנפש חפצה, את המדיניות המוצעת על ידו. ככל שמדיניות השר והחלטותיו יסטו מעמדת המועצה יוטל על השר נטל הנמקה מיוחד, לאור מעמדה המקצועי והציבורי של המועצה ולפי הדין.

על חברי המועצה הישראלית לקולנוע מוטלת החובה להמשיך באופן נחוש במילוי תפקידם ולא להסס גם נוכח התנהלות השר. עליהם לדאוג לכך שהמועצה תממש את ייעודה הציבורי להבטיח את עידוד תחום הקולנוע, חופש הביטוי האמנותי ומגוון היצירה. לשם כך עליהם לעמוד על קיומו של הליך מקצועי, יסודי ומעמיק על-מנת שיוכלו להניח בפני שר התרבות ייעוץ אחראי, מנומק וסדור של המועצה בעניין טיוטת התבחינים ושינוי העומק הטמון בה.
>> עו"ד עדנה הראל פישר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחברת הפרסום "ממלכתיות במדיניות תרבות" ולשעבר היועצת המשפטית של משרד המדע התרבות והספורט

• טור דעה
• ❤ תרבות
• קולנוע ישראלי
• משרד התרבות

עם היד על הלב, אלו סרטים מהותיים יותר לתרבות הישראלית – "הערת שוליים", "ואלס עם באשיר", "אפס ביחסי אנוש", "גט", "אור", "ביקור התזמורת", "למלא את החלל" ו"את לי לילה" או "לשחרר את שולי" ו"ההילולה"? לו הייתם מחליטים להשקיע בקולנוע במטרה להרוויח כסף (שזה אף פעם לא רעיון טוב), מן הסתם הייתם בוחרים בשני הסרטים האחרונים, שסיכוייהם למכור המון כרטיסים נראו הכי מובטחים.

>> 15 הסרטים הישראלים הכי טובים של המאה ה-21 (עד עכשיו)
>> עברית אנד צ'יל: הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

סרטים על שני פרופסורים לתלמוד או על חיילות שבוזות בבסיס מרוחק, לעומת זאת, נראים הרבה פחות מפתים על הנייר, ויש להניח שאילו חיפשו משקיעים פרטיים הם היו מתקשים למצוא כאלה. שלא לדבר על סרט על בתה בת ה-17 של זונה בדימוס המנסה למנוע מאמה מלחזור לרחובות, או על סרט תיעודי באנימציה. "הערת שוליים" ו"אפס ביחסי אנוש" היו ללהיטים קופתיים. "אור" לא מכר המון כרטיסים, אבל זכה בפרס יוקרתי בפסטיבל הקולנוע הנחשב ביותר בעולם. גם "ואלס עם באשיר", שהיה מועמד לאוסקר (כמו "הערת שוליים"), לא ריסק קופות. כל הסרטים המשובחים והלא פשוטים האלה מומנו על ידי קרנות קולנוע ישראליות אחרי שלקטורים שקראו את התסריטים המליצו להשקיע בהם.

יש לא מעט תלונות על שיטות הפעולה של קרנות הקולנוע הציבוריות, שבוחרות איך לחלק את התקציב שניתן להן (במסגרת חוק הקולנוע שנחקק בדצמבר 1998). מניסיוני כלקטורית אני יכולה להעיד שגם אם נעשות טעויות, העקרונות המנחים הם איכות ומגוון. עד כה קרנות הקולנוע פעלו באופן עצמאי, אבל עכשיו, כשתשומת הלב הציבורית מופנית למה שקורה בעזה, שר התרבות והספורט מיקי זוהר רוצה לעשות רפורמה. כמו לא מעט פוליטיקאים בארץ ובעולם לפניו, הוא מתכוון לשלוט בתכני הסרטים באמצעות חלוקה שונה של התקציבים. אבל זה מנוסח במילים אחרות, פחות אנטי-דמוקרטיות.

הרפורמה מיועדת לגרום לקרנות להשקיע רק בלהיטים בטוחים, כאילו היו אולפנים הוליוודיים. זה רעיון פופוליסטי שמעורר תשואות בקרב טוקבקיסטים וחלחלה בקרב קולנוענים. לכן כ-2,400 אנשי קולנוע, ואני ביניהם, חתמו עד כה על עצומה שקוראת "לעצור את התהליכים ההרסניים האלה לתעשייה קטנה – הנאבקת ממילא לשמר את התרבות הישראלית – ושמצליחה לזכות בלב הקהל הישראלי ומביאה הצלחות וכבוד לעולם התרבות בישראל".

השיטה המוצעת היא לשנות את מבחני התמיכה הקובעים את אופן תקצוב קרנות הקולנוע. על פי הטיוטה שפורסמה לאחרונה, המבחנים החדשים נותנים עדיפות גדולה להפקת סרטים מסחריים גרידא. כלומר, קרן שבשנה מסוימת תשקיע בסרטים שלא ימכרו המון כרטיסים, שנה אחרי כן תקציבה יקוצץ למינימום, לא משנה אם אותם סרטים זכו בביקורות מהללות ובפרסים נחשבים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. השר טוען שאין כוונתו לאסור הפקת סרטים מאתגרים מבחינות אומנותיות, פוליטיות ואחרות, אלא רק שהוא לא רוצה לממן אותם. מצידו, שימצאו מקורות מימון אחרים.

אבל אומנות הקולנוע היא אומנות יקרה וישראל היא לא הוליווד. למען האמת, הוליווד יש רק בהוליווד. התקציב השנתי המופנה לקלנוע ישראלי כולו (כ-80 מיליון ש"ח) נמוך בהרבה מתקציב של סרט הוליוודי דל תקציב אחד. גם במדינות אירופה יש קרנות קולנוע ציבוריות שמשקיעות בהפקות באופן דומה. רבות מהן אף משקיעות בסרטים ישראלים באמצעות קופרודוקציות, דוגמת הקומדיה השחורה "מיתה טובה" שנוצרה בשיתוף עם גרמניה (בניגוד לשמועות, אירופה לא ממנת רק סרטים ביקורתיים כלפי ישראל). אבל קופרודוקציות שכאלה אפשריות רק עם קרנות ציבוריות ישראליות. כלומר, בלי תקציב מקרן הקולנוע הישראלי או מקרן רבינוביץ', הסיכויים להרים הפקה ראויה נמוכים מאוד.

ישמיד את הקולנוע הישראלי. מיקי זוהר (צילום: אורן כהן/ויקיפדיה/CC BY-SA 4.0)

"אין אומנות ללא סיכונים", אמר פעם פרנסיס פורד קופולה, הבמאי של "הסנדק", "זה כמו להגיד שאסור לעשות סקס ולצפות שייוולדו ילדים". קולנוע ללא כוונה אומנותית הוא קולנוע שטוח. יש, כמובן, מקום גם לסרטים מסחריים הפונים אך ורק לקהל ישראלי, אבל דווקא הם פחות זקוקים למימון ציבורי, מעצם היותם מסחריים.יש להוסיף שמשמעות החרב המונפת היא גם פגיעה אנושה בסרטים תיעודיים ובסרטי סטודנטים (שצריכים להתנסות בבימוי סרטים קצרים לפני שהם פונים לפיצ'רים).

הרפורמה מכוונת גם להפנות תקציבים מקולנוע לטלוויזיה, במקום שערוצי הטלוויזיה המסחריים יתמכו בהפקות סרטים (כמקובל במדינות אירופאיות). במילים אחרות, הרפורמה המוצעת היא ברוח ההפיכה המשטרית. היא עלולה לבטל את הפריחה שהיתה כאן במאה הנוכחית ולהחזיר את הקולנוע הישראלי עשרות שנים אחורה.

• טור דעה
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• המסך
• משרד התרבות