מה שתפס את העין במיוחד היו הפרומואים. "תכנית חדשה" הם הבטיחו, ובהגשתם של שני אנשים מעניינים במיוחד – מצד אחד נדב איל, אחד העיתונאים הבולטים היום בישראל; ומצד שני, עינב גלילי – פעם קריינית רצף ומגישת תכניות סאטירה, היום מישהי שמתבגרת בתור פובליציסטית לעת מצוא וחברת פאנל ב"פגוש את העיתונות".

>> "ארץ נהדרת" כבר לא מפחדת לומר: הופקרנו בידי אנשים עלובים
>> שמאל טוק: שליין ויתר על הסאטירה ועבר לשכנע משוכנעים

באותו פרומו לתכנית בעלת השם הקליט "עינב ונדב", שעלתה אתמול (חמישי) ב"קשת" – זרקו שני המגישים החדשים מטאפורה: הם דיברו על כך שכשיש לך בעיות ראייה, אתה צריך אופטומטריסט – והם, לפי אותה המטאפורה, יהיו האופטומטריסטים שלנו – אלה שיעזרו לנו להבין קצת יותר טוב את המציאות הכאוטית, פוסט ה-7.10 והמלחמה.,

עד כמה ההבטחה הזאת התממשה בתוכנית הבכורה? אני לא בטוח. התחושה הבלתי נמנעת מצפייה בתכנית הראשונה היא שיש כאן עוד מאותו דבר – עינב גלילי ונדב איל, על אף כשרונם ויכולותיהם, ממשיכים רצועה שנוסדה בסוף השבוע הראשון של המלחמה – זו שבה אברי גלעד וארז טל נזרקו לאולפן, ושם הם אמורים היו לעשות את הקסם שלהם. המקום בלוח השידורים היה רצועת ה"לייט נייט" – תכנית לילית, שמגיעה אחרי תכנית הפריים טיים ("עובדה", "ארץ נהדרת" או "אנשים מבשלים דברים ובוכים"), ונועדה לעשות מעין סיכום יומי של החדשות עד הנה.

"ארז ואברי" כל כך הצליחו, שמיד נולדו להם שיבוטים – מניסיונות עם אייל קיציס ולוסי איוב, דרך אופירה אסייג ומעיין אדם, ועד הרצועה ששודרה בימי חמישי עד כה – זו שחיברה את יאיר שרקי עם חיים לוינסון לפני שהוא הלך להיות הברקו של אופירה. אצל כולם היה אפשר למצוא לא מעט קווי דמיון – הסט הוא אולפן החדשות, כתבים מתחלפים שמספרים מה חדש, ופה ושם איזשהו ראיון שנועד להביא ערך מוסף באולפן.

יחד עם זאת, כל אחד מהמגישים הביא גם משהו משלו – שרקי הביא משהו יותר מתון ומאחד, לוינסון את התוקפנות והאגרסיביות, אברי גלעד את תפיסת עולמו הקיצונית. מה גלילי ואיל מביאים למסך? אין פה איזו הברקה מבחינת הפורמט. זה בעיקר הטון. עינב ונדב הגיעו להיות קצת יותר מרוחקים מהסיטואציה, קצת פחות מתלהמים או מגויסים. אפילו מרשים לעצמם לזרוק איזה חיוך או קריצה.

הבדל נוסף הוא סוג האורחים – לא היו פוליטיקאים ברשימת האורחים, לפחות לא בתוכנית הראשונה. מי כן היו? שדרה של עיתונאי חדשות 12 (ניצן שפירא, דפנה ליאל, יונה לייבזון) ולאחר מכן בכיר בשב"כ והיסטוריון, ובסוף פרופסור לפסיכולוגיה שדיבר עם עינב ונדב על קבלת החלטות. כלומר, בהחלט יש סטייה מהמקובל בתכניות האקטואליה הללו – כולל ניסיון לדון בשורשים של הבעיות. האם החיסולים הם אפקטיביים, למשל.

זה בהחלט היה מבורך, אלמלא התחושה שהיה משהו נורא צפוף בתוכנית. 36 דקות בסך הכל היא ארכה. יום קודם, אברי ושרקי שידרו במשך 44 דקות נטו. אולי זאת התארכות של הספיישל ב"עובדה" או סתם ניהול זמן לא נכון, אבל יש תחושה שזה היה מעט מדי יחסית למה שגלילי ואייל יכולים להביא למסך ובוודאי לא מספיק כדי להעמיק כמו שהם יכולים. אייטם בנושא סין שהובטח בתחילת התכנית, למשל, נדחק מהליינאפ ולא הופיע במהלכה.

איל בהחלט מביא ערך מוסף אחר – וזה את ההבנה העיתונאית שלו, כמעט בתור מרואיין בתוכנית על ידי גלילי ששאלה את השאלות. הוא טוב מאוד בהסברה ובהנגשה של נושאים מורכבים, וזה בהחלט רעיון טוב שתהיה תוכנית שמספקת לצופים מעט רקע עובדתי להתרחשויות. אבל אם גלילי היתה אמורה להביא למסך משהו טיפה יותר אמפתי או בידורי, לפחות בתכנית הראשונה זה עוד לא בא לידי ביטוי. משהו בחלוקת התפקידים יצטרך להתהדק בפעמים הבאות כדי שהעסק יעבוד.

וכן, ברור שצריך לתת לגלילי ואיל את הגרייס של תוכנית חדשה בשידור בכורה, שעלתה לאוויר תוך כדי התארגנות כנהוג בענף האקטואליה החובבני, ואפשר לתת הנחה גם על היממה הדי מטורפת שבה היא עלתה, עם השמועות על מלחמה גדולה שבדרך. זה מן הסתם השפיע גם על אופי התוכנית. אבל לפחות ברמת הרושם הראשוני, התחושה היא שהדיבור על "תוכנית חדשה" היה קצת מוגזם. בסוף זאת עוד תכנית אקטואליה – אחת מיני רבות שקשת 12 מייצרת על רקע המלחמה.המבחן ארוך הטווח של עינב ונדב יהיה אם יצליחו לשבור את הסיסטם. לתת לאנשים משהו שהוא באמת מעבר לעוד תוכנית שעוסקת בחדשות. הציפייה מהם היא לתת משהו יותר רחב ועמוק ומחכים. בינתיים, צריך להודות, הציפיות התבדו.
>> "עינב ונדב", כל חמישי אחרי "עובדה", קשת 12

• ביקורת טלוויזיה
• קשת
• אקטואליה
• נדב איל
• עינב גלילי

• Facebook
• Twitter
• Email

הטלוויזיה הישראלית והטלוויזיה בכלל נוטה להתעלם מהדבר הכי גדול שקורה בכדור הארץ עכשיו. מהדורות שלמות לאורך שבועות ארוכים יכולות לעסוק בהכל – מטרור ועד כלבי נחייה, מיום הולדת לילד בודד ועד גאדג'טים חדשים – בלי להזכיר במילה את שינויי האקלים, את ההתחממות הגלובלית, את ההשמדה השיטתית של כדור הארץ וכל מה שחי וצומח בו. לכן "היעלמות", סדרת הכתבות החדשה של עורך חדשות החוץ של חדשות 13 נדב איל, היא הדבר הכי חשוב שקורה בטלוויזיה. כשאפילו החזאים רואים את תפקידם כבדרני מזג אוויר, כתבות מסביב לעולם על הנזק הקטסטרופלי שבני האדם עושים לפלנטה היא בגדר נס.

>>למה משבר האקלים לא מכניס אותנו לפאניקה?

איל נוסע לסרי לנקה להתחקות אחר היעלמות הפילים שיערות הגשם המידלדלים במדינה היו ביתם מאז ומתמיד ולדרום אפריקה להביט בעיניים של הפינגווינים שהדיג המופרז משאיר אותם רעבים וגוועים. תוכניות טבע על חיות נכחדות הן לא דבר מאוד נדיר, אולם המסגור כאן יוצא דופן: איל חוזר ומדגיש בפני הצופים שהאשמה היא אך ורק עלינו, בני האדם. מובן מאליו? לא בעולם שמתעלם בהפגנתיות משינויי האקלים הקטלניים ומהפלנטה הגוססת.

למרבה הצער איל כנראה לא יצוטט על ידי העוברים והשבים ברחוב, תמונות שלו לצד פילים לא יהפכו לממים ברשתות, הוא לא יקבל דמות ב"ארץ נהדרת" והרייטינג, אפעס, לא יזנק כמו הטמפרטורות על פני כדור הארץ מאז המהפכה התעשייתית. "היעלמות" לא תצליח כמו תחקיר ניקיון המלונות של לי אברמוביץ' בחברת החדשות המתחרה, כי זה מה שמעניין אותנו: סדינים נקיים, בופה עשיר, חדרים מצוחצחים, ש"לא ידפקו אותנו". לא דברים רחוקים ומופשטים כמו האוויר שאנחנו נושמים, המחלות שאנחנו מתים מהן, בעלי החיים שנעלמים והילדים שלנו שיחיו בעולם שאנחנו לא יכולים אפילו להעלות על הדעת.

בשלב זה אפשר לאחל לאנושות שנמצא פלנטה חדשה מספיק מהר כדי לא להיכחד על גבי כדור הארץ. צחוק הגורל יהיה שהפלנטה החדשה תורכב ממלונות בלבד. מלון על גבי מלון לצד מלון לאורך אלפי ק"מ. בלי אדמה, בלי חיות, בלי צמחים. נאכל שוקולד מנטה ופנקייקים של חדר אוכל ונתרחץ בג'קוזי כי לא יהיה ים. אם זה מה שחשוב לנו זה מה שנקבל.

• המסך
• נדב איל
• ערוץ 13
• משבר האקלים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. השבוע התפרסמו מסמכי פנמה – ההדלפה הגדולה בהיסטוריה שכוללת מיליוני מסמכים שחושפים כיצד ראשי מדינות ובעלי הון מסתירים את כספם במקלטי מס – אבל אותך, במפתיע, הם לא הרשימו במיוחד.

״קודם כל אני צריך לסייג את עצמי ולומר שאנחנו מדברים ביום שני אחר הצהריים, וכל יום ב־21:00 יתפרסמו סיפורים חדשים, כך שיכול להיות שעד שתדפיסו כבר יהיה אקדח מעשן שיגרום לי לחשוב אחרת, אבל כרגע עדיין לא שמענו אותו יורה״.

ההסתייגות נרשמה. ובכל זאת, באחד מציוציך בטוויטר הגדרת את מסמכי פנמה כשעמומון והוספת שכל ההדלפות האלה הפכו להיות מכה גלובלית של נתונים בלי כותרת.

״בסיפורים גדולים מהסוג הזה אתה מחפש את רכיב ההפתעה, שלא קיים כאן. הרי אף אחד לא מופתע מכך שדיקטטורים משתמשים בחשבונות אוף שור כדי להלבין כסף. אני לא אומר את זה כדי להקטין את הפרויקט אדיר הממדים הזה. האתגר העיתונאי זה למצוא את החשוב, החדש והמעניין הופך להרבה יותר קשה כשאתה נאלץ להשתלט על כמויות מידע אדירות כאלה. יש כאן בכל זאת סיפור גדול שנחשף, אבל קשה לשים עליו כותרת ברורה״.

מהו הסיפור בעיניך?

״העובדה שחשבונות אוף שור הפכו לסטנדרט של האחוזון העליון הגלובלי. אם מדינות לא יפעילו מערכות מיסוי סטנדרטיות גלובליות, תמיד תהיה מדינה שתשבור את השורה ואליה תוכל לברוח בתור אוף שור, וזו סיטואציה שדופקת את השכבות המוחלשות״.

להדלפה הכי גדולה בהיסטוריה, שכוללת מידע על כ־240 אלף חשבונות בנק, בכל זאת יש חשיבות בשיקוף קנה המידה העצום של התופעה הזאת.

״בהחלט יש חשיבות בכך שההדלפה הגיעה מחברה שכל פרנסתה היא לבצע העלמות מס חוקיות, ואני מניח שלמידע הזה יהיה חשיבות רבה לרשויות חוק ומיסוי, אבל העיקר הוא לא זה שיש לנו המון מידע. הביטוי ׳ההדלפה הגדולה ביותר בהיסטוריה׳ שייך למדור הברנז׳ה ותפס מקום יותר מדי גבוה בקידום של הסיפור. מה שאכפת לי זה אם יש שם כותרות, גם אם לא את ה׳כותרות הכי גדולות בהיסטוריה׳. בינתיים, בשלב שבו אנחנו מדברים, נחשפו דברים מעניינים, בעיקר סיפורי עומק מגזיניים על מסלולי כספים, והרבה פחות שורות תחתונות מרגשות״.

עם יד על הלב, עד כמה היית משתוקק להיות אחד מאותם מאות עיתונאים שנברו בחומרים?

״השתגעת? זו הרבה מאוד עבודה בלחץ זמן קיצוני, שבו אתה צריך לוודא שלא פספסת שום דבר. זו משימה שאתה צריך לנשום עמוק לפני שאתה צולל אליה, ואני שמח שמקום כמו ׳הארץ׳ עושה את זה כמו שצריך עם צוות מנוסה. כמובן שאם היינו מקבלים את המידע היינו עושים כל מאמץ כדי להשתלט עליו, אבל זה לא משהו שאפשר לקנא בו״.

• תל אביב
• אהלן
• ערוץ 10
• נדב איל
• חדשות החוץ
• מסמכי פנמה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

חברי שוחרי האקטואליה מתקשים להבין את נאמנותי הקנאית לתכנית אולפן שישי, גם כאשר עיתונאים רמי מעלה כמו איילה חסון, נדב איל או אלון בן דוד קורצים אלי מהערוץ המתחרה. קשה לי להסביר את זה באופן רציונלי – בשבוע עצמו, גם אני נהנה מחדותם של פרשני של ערוץ 10. אך בערב יום שישי – עת להימרח על הספה ולאפשר לגוף לנוח – מבקשים כנראה גם תאי המוח פחות חדשות וקצת יותר בידור.

על רקע הסטנדרטים לדמויות הפרשנים והכתבים בשתי חברות החדשות הגדולות בשנים האחרונות (יוצאי גל״צ רובוטיים המתאפיינים בתקינות פוליטית כמעט חרדתית), אולפן שישי נותר כמעוז אחרון של מאצ'ואיזם עיתונאי בלתי מתנצל. הנוכחות הקבועה של פרשנים בעלי אגו מנופח להדהים בפאנל: רוני דניאל הנרגן או אהוד יערי החולמני, משווה לתכנית יותר אופי של פרלמנט שישי תוסס בשוק הפשפשים, ופחות של מהדורת חדשות בעלת יומרה ממלכתית. מבחינה זו, המפגש בין דור הדינוזאורים של חדשות 2 לדור שצמח תחתם (גיא פלג המרבה להתקוטט עם דניאל בענייניות, או עלה התאנה הנשי דנה וייס), מייצר רגעים טרנסגרסיביים, בלתי צפויים, שנזרקים לצופה כצ׳ופר על כך ששרד בגבורה את חיוכיו הזחוחים של דני קושמרו במשך יותר מחצי שעה.

השבוע היה זה ויכוח שניצת בין יערי לוייס – האישה היחידה בפאנל במהלך המהדורה כולה שהעזה להביע עמדה בנושא הטרור העולמי, והקימה עליה כמעט את כל גברי הפאנל בנביחות רמות (לעיתים רינה מצליח שם כדי לגבות אותה). "אני ממש מעריך את המומחיות שלך בכל נושא שעומד לדיון", אמר לה יערי. "אוקיי, אז אני ממש מתנצלת שהעזתי לדבר בתחום הזה. אני באמת אדבר רק בעניינים נשיים", השיבה לו וייס. לבסוף, לאחר שקושמרו השכיל להעביר את הדיון לצידו השני של הפאנל, זרק לה יערי את המשפט האלגנטי – "את נעשית יכנע".

השימוש של יערי בשם תואר יידי שבקושי שרד את שנות ה־60 רק מעצים את האנכרוניזם שלו ושל חבריו הגבריים לפאנל. מהדורת הדגל של חדשות 2 – חברה שהוקמה כאלטרנטיבה לממלכתיות המנומנמת של רשות השידור – משמשת היום כזירה לימינלית, נפיצה ומרתקת של מאבק בין שני דורות של עיתונאים. אין כל ספק שבסופו של דבר וייס ופלג ינצחו במלחמתם, ואילו דניאל ויערי יאלצו לפנות את מקומם לצעירים קורקטיים שעוצבו בפס הייצור של גל״צ. עד שזה יקרה, אולפן שישי תמשיך להיות גילטי פלז׳ר מענג.

• נדב איל
• אהוד יערי
• אולפן שישי
• חדשות 2
• ערוץ 10
• ערוץ 2
• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות