Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לפני שאת מגגלת "איך להיות אשת קריירה, להרוויח בדולרים, להיות בזוגיות, להיות גם אימא וגם חתיכה", כדאי שתכירי את דריה ותשנני את צעדיה. מאסטרית הסטארט־אפ, אישה שהצליחה לגייס 3.5 מיליון דולר וללא רקע טכנולוגי לאתר Sense of Fashion – זירת מסחר למעצבי אופנה צעירים ברחבי העולם – ומתכננת להמשיך להמריא השנה עם Dapulse, הסטרטאפ בו היא עובדת, שנמצא בשיעור הצמיחה הגבוה ביותר בישראל כיום. באופן שלא לגמרי ברור לנו (צי עוזרות אישיות? כישוף?) היא מצליחה לשלב בחן אופנה, נשיות, אימהות, קריירה ומוכיחה שאפשר לעשות הכל וגם להיות אישה. אפשר ספר הדרכה?
דריה שועלי. צילום: איליה מלניקוב
פספוס רציני:"שלא התחלתי להקים עסקים בגיל יותר צעיר ושלא הייתה לי להקה".
חלום שטרם הוגשם:"להביא לסיום הכיבוש".
[tmwdfpad]רגע ששינה לך את החיים:"הרגע שבו פגשתי את יעל גבעון והרגע שבו פגשתי את נועם שיזף, שני האנשים החשובים, המסעירים ומעוררי ההשראה מאלה שלא ילדתי בעצמי".
מה באמת חייבים לעשות עד גיל 40?"ילדים, לפחות אחד. זה נשמע טריוויאלי, אבל לי לפחות לא היה מושג".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ב־9.8 בצהריים עצר השוטר דארן ווילסון צעיר שחור בן 18 בשם מייקל בראון ליד תחנת דלק בפרגוסון, מיזורי. כמה דקות קודם לכן גנבו בראון וחבר שלו סיגרים מחנות סמוכה. בראון התעמת עם ווילסון, שירה שני כדורים לעברו, ואז עוד עשרה. שישה כדורים פגעו, האחרון שבהם הוא זה שהרג את בראון. עצרת זיכרון להרוג שהתקיימה למחרת הפכה להפגנה נגד אלימות משטרתית. 150 שוטרים עם ציוד לפיזור מהומות נשלחו להתעמת עם המוחים. רחובות ראשיים נחסמו, חנויות נבזזו, תחנת דלק הוצתה. העימותים נמשכו בכל הלילות הבאים. כוחות תגבור מהאזור ירו גז מדמיע וכדורי גומי. חלק מהשוטרים צולמו כשהם מתגרים במפגינים וצועקים לעברם הערות גזעניות. היו מפגינים שזרקו בקבוקי מולוטוב, אך נעצרו גם כאלו שלא סיכנו אדם או רכוש.
הדיון הציבורי שהתפתח בארצות הברית עסק בשאלות של אלימות משטרתית, חופש ביטוי וגזענות. מייקל בראון היה עבריין זעיר, אבל לכולם היה ברור שלא הגיע לו למות. כמעט אף אחד מהעיתונאים שסיקרו את המהומות לא החמיץ את העובדה ששוטרי פרגוסון וסנט לואיס לבנים ברובם, בעוד הקהילה שהם אמורים לשרת שחורה ברובה. צופי טלוויזיה ברחבי אמריקה הזדעזעו מהעובדה שהשוטרים נראים כמו חיילים ושהיחידות שלהם נראות כמו צבא שיוצא למלחמה. הנשיא אובמה דיבר בגנות מעצרי שווא ופגיעה בעיתונאים שסיקרו את ההפגנות. חלק מהשוטרים שתועדו בהתנהגות לא הולמת נענשו או נאלצו לפרוש.
בישראל הדיבור הזה בכלל לא קיים. בכפר קנא נרצח לפני חודש צעיר שדפק על חלון של ניידת משטרה ואז ניסה להימלט. ברהט נורה השבוע למוות סמי אל ג׳עאר, בחור בן 21, במהלך פעולה משטרתית בעיר. נסיבות המוות לא ברורות. לאור הזעם הציבורי, סיכמה עיריית רהט עם המשטרה כי זו לא תגיע להלוויה. הכל התנהל בשקט עד שניידת שהחליטה לנסוע בין האבלים הותקפה. כוחות גדולים הוזרמו למקום, השוטרים ירו גז מדמיע וכדורים חיים. אדם אחד מת (כנראה משאיפת הגז), ילד בן 16 נפצע קשה ועוד כחמישים איש אושפזו.
בתקשורת הישראלית דיווחו על “התפרעויות". אף אחד לא שואל את עצמו למה לשוטרים מותר לירות בערבים. למה גוף שנועד לשרת את הקהילה תופס את עצמו כמי שעליו להילחם באוכלוסייה אזרחית ומיישם את השיטות (הפסולות) מהשטחים גם נגד אזרחים בתחומי המדינה. אין לנו ראש ממשלה שידבר על החופש להפגין. אפילו הנשיא לא יעז לפתוח את הפה כשמדובר בזכויות של הערבים מול השלטון. דבר אחד הוא לגנות את החוליגנים של תג מחיר, ודבר אחר לדבר על המשטרה. לא הייתי רוצה להיות ערבי בארץ הזאת, כי זה אומר להיות הרוג או עצור בפוטנציה, שאף אחד לא ייתן עליו דין וחשבון. ארצות הברית למדה בפרגוסון שיש לה עוד דרך ארוכה לעשות כדי לתקן את היחסים בין לבנים ושחורים. אצלנו רק הולכים לאחור.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
החידוש הגדול שמפריד בין המפד"ל המנומנמת לבית היהודי הוא הרצון של בנט להוביל מפלגה כל ישראלית, שדואגת לדתיים וגם לחילונים, למתנחלים וגם לירושלמים. זו הסיבה לגימיקים ולקמפיין המתנחמד של הבית היהודי, עם הסרטונים שקורצים לחילונים ולמצביעי מרכז קלאסיים. במקום ארץ ישראל השלמה קבלו היפסטרים ודיבורים על צדק חברתי. באחד הסרטונים רואים שתי בחורות שמדברות על זה שבנט אחראי לבניית מעונות חדשים, להעלאת השכר למאבטחים ולתעסוקה של אנשים עם מוגבלויות. כשאחת משתי הבחורות מתלהבת מבנט, השנייה מעקמת את האף ואומרת: "אבל הוא ימני".
הבעיה העיקרית עם בנט היא לא שהוא ימני, אלא שהוא משקר. הבית היהודי היא המפלגה הכי אנטי חברתית בישראל, וזה הישג מרשים בהתחשב בהרכב של הכנסת האחרונה. על פי נתוני המשמר החברתי – שמודד רקורד הצבעה ונוכחות של חברי כנסת – הבית היהודי מצויה במקום האחרון בין הסיעות, אחרי הליכוד אפילו. ניסן סלומינסקי, אבי וורצמן ומוטי יוגב – שלושה חברי כנסת מהבית היהודי – מחזיקים בשלושת המקומות הראשונים בהתנגדות לחוקים חברתיים (שנה שנייה ברצף – מזל טוב!). המשמר החברתי מגדיר את הבית היהודי כ"מפלגה לא חברתית בצורה יוצאת דופן".
ומה בקשר לאותן יוזמות של בנט? שר הכלכלה פשוט תופס טרמפ על יוזמות או חוקים שאחרים הובילו. יישום חינוך חינם מגיל 3 הוא תוצאה של המחאה החברתית והמסקנה המשמעותית היחידה בוועדת טרכטנברג שיושמה. אל בנט אפשר רק לבוא בטענות על התקן הקמצני שאושר לגנים – גננת וסייעת על כל 35 ילדים. החוק שמחייב חברות גדולות להעסיק אנשים עם מוגבלויות הוא הישג של ההסתדרות במשא ומתן עם ארגוני המעסיקים. גם כאן התחכם בנט וניסה להחריג מהחוק את המדינה, שהיא המעסיק הכי גדול במשק. ההחלטה הזאת שונתה רק כשההסתדרות איימה בשביתה כללית. כנ"ל לגבי עדכון שכר המאבטחים, שלא היה יוזמה של בנט אלא הרחבה להישג של ההסתדרות. יש מקום אחד שבו הבית היהודי כן מאמין במדינת הרווחה – מעבר לקו הירוק. המפלגה שמשאירה את בתי הספר והגנים של החילונים עם תקנים בלתי מספיקים, שמתנגדת לזכויות עובדים ושרוצה לקצץ בשירותים ציבוריים – אותה מפלגה הופכת את עורה לגמרי כשמדובר בהתנחלויות. שם הכיתות קטנות, ההסעות מסובסדות, ושם מצוי אחוז העובדים הגדול ביותר שמועסק על ידי המדינה. אגב, זכותם של המתנחלים לשירותים ציבוריים טובים, אבל זה לא אמור לבוא במקביל לפירוק השיטתי של מדינת הרווחה עבור כל שאר הישראלים.
הרקורד הכלכלי של ממשלת ביבי, בנט ולפיד אינו נתון לוויכוח. מחירי הדירות עלו, הלחץ על המעמד הבינוני גבר, ואף שאין בישראל שיעור אבטלה גבוה יש יותר עובדים עניים מאי פעם ויותר צעירים שחיים בפועל על חשבון ההורים. נפתלי בנט וחברי הכנסת שלו הם המייצגים הכי מובהקים של השיטה, והם כל כך מרוצים מעצמם, שהססמה שבנט בחר לקמפיין היא "מפסיקים להתנצל". בקיצור, מי שרוצה שינוי שלא יחפש אותו אצלם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חצי שעה. זה הזמן, פחות או יותר, שנדרש השבוע למשטרת ישראל לפנות שמונה משפחות נוספות מגבעת עמל, שם עומדים לקום ארבעה מגדלי יוקרה בנוסח מתחםYoo שמעבר לכביש. 75 אחוז מהשטח של גבעת עמל מצוי בבעלות יצחק תשובה, והיתר שייך לעיריית תל אביב ולמשפחת כוזהינוף. לפני שבועיים חשף עיתון “הארץ" את התרגיל שערכה העירייה כדי לא ללכלך את הידיים בפינוי התושבים. על פי ההסכם מול תשובה כל פינוי התושבים הוא באחריותו, ורק כשהוא יסתיים תקבל חברת אלעד מגורים שבבעלותו אישורי בנייה. כך תקבל העירייה לרשותה את השטח נקי מתושבים, ותשובה יחטוף את האש הציבורית.
אם מישהו שמע את קולם של חברי מועצת העיר ממרצ, עיר לכולנו או רוב העיר בנושא – הוא מוזמן לפנות למדור. כשהעירייה מסלקת אנשים מהבית, לכו תחפשו את הנציגים שלכם. מי שכן לוקחת חלק פעיל במאבק למען גבעת עמל היא שלי דביר, שבחרה לא להיכנס עם עיר לכולנו לקואליציה העירונית. בזמנו ביקרתי את דביר על שהתפלגה מעיר לכולנו, אבל בדיעבד טעיתי, ואת העבודה שלה מרגישים יותר מעשרה חברי קואליציה. דביר הייתה גם בין מובילי ההתנגדות לעסקת הדולפינריום המפוקפקת בין העירייה ליוסף בוכמן, וגם על הניצחון שנרשם שם לאחרונה מגיעים לה שבחים.
בגבעת עמל לא היו השבוע ניצחונות וכנראה גם לא יהיו. הקרקע פשוט שווה יותר מדי כסף. הסיפור הזה הוא קיצור תולדות המדינה על רגל אחת: תושבי הכפר הפלסטיני שהיו שם סולקו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור, במקומם יושבו משפחות מדרום תל אביב שנמלטו מהקרבות ביפו. בניגוד לנוהג בכל מקום אחר במדינה, אותם תושבים לא קיבלו את הקרקע לבעלותם אחרי המלחמה, וזו התגלגלה לידי בנק הפועלים (שהיה אז בבעלות ההסתדרות), ומשם לטייקונים דנקנר ותשובה. גירוש, הלאמה, הפרטה ועוד גירוש – ובסוף יש טייקון שרושם שורת רווח מופרכת ושליחי ציבור כמו רון חולדאי שפועלים יד ביד איתו.
את השיטה הזו אי אפשר לנצח מתוך ההיגיון שלה. גם אם תשובה רכש את הקרקע באופן חוקי, זה החוק שצריך להשתנות (מה שנכון גם לזכויות שלו על מאגרי הגז). ואם יוסף בוכמן הזניח את הדולפינריום במשך עשורים כדי לסחוט מיליארדים מהעירייה, הגיע הזמן להפקיע את זכויותיו במתחם.
המערכת לא יכולה להמשיך לשרת, בשם החוק, שכבה צרה שצברה עושר דמיוני ורוצה כעת להכפיל או לשלש אותו, אף שגם אם תשובה ובוכמן יחיו עוד 200 שנה הם לא יצליחו לבזבז את המיליארדים האלו. זכויות הטייקונים אינן מעניינות אותי, תושבי גבעת עמל חשובים יותר. “השיח הכלכלי הפך אלים ומוקצן", התלוננה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג לפני השבוע. קשקוש. זו המציאות הישראלית שהפכה אלימה וקיצונית. אנשים הושלכו מביתם בשביל להפוך מישהו אחר למולטי מיליארדר. זו האלימות. זו הקיצוניות. תעצרו אותה, ותראו שגם השיח יהפוך נעים יותר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יוזמה חדשה של כמה מתושבי תל אביב מבקשת להעניק את אות יקיר העיר לאורי אבנרי. יקיר העיר הוא אות שניתן מדי שנה ל־ 12 אנשים, בני 70 ומעלה, שפעלו בחייהם למען תל אביב והתל אביבים. אבנרי, שנולד תחת השם הלמוט אוסטרמן ב־ 1923 בגרמניה, הגיע לתל אביב בגיל 10 ולא עזב אותה מאז. הוא הרבה יותר מזה: הוא גיבור תל אביבי אמיתי שאחראי לתדמית הפוליטית והבליינית של הבועה, מוותיקי השמאל שלא ויתרו ולא "התפכחו" בשביל לייקים וכיבודים מהמיינסטרים הסחי. אבנרי היה לוחם בשועלי שמשון ופעיל שלום רדיקלי, אבל הוא מזוהה בעיקר עם השבועון "העולם הזה", שערך והוציא לאור במשך 40 שנה. יש לי בבית גיליון מקרי של "העולם הזה" מ־ 1962 שקניתי בחנות המגזינים ברחוב גאולה. העיתון הזה עדיין נראה מדהים: על השער רואים שוטרים מכים פועלים באלות בעת הפגנה בדרום תל אביב. בעמודים 10 ־ 11 מסופר כיצד מופקעות אדמות מהכפרים הערבים בגליל כדי להקים עיר יהודית חדשה בשם כרמיאל. בעמודי הרכילות יש תמונות מההופעה של הזמר האנגלי ווילי האריס בכליף. האריס, לבוש בתחפושת של איש מערות, זוחל "בין רגליה של הרקדנית הכושית אודרי ג'ון". בעמודים 5־ 6 אבנרי עף על עצמו ועל העיתון שלו, ויורד על כל שאר התקשורת שמלקקת לממשלה (צודק!). בעמוד האחורי יש הפניה לסיפור פשע עסיסי: הפרופיל הפסיכולוגי של הסטודנט הישראלי שמעון לוריה, שרצח באנטוורפן יהלומן יהודי.
"העולם הזה" לא דמה לשום דבר אחר בתקשורת. הוא דיווח – בהזדהות – על ההפגנות בוואדי סאליב ועל פרשת ילדי תימן. הוא ניצב לצד הפנתרים השחורים ומתח ביקורת חריפה על בן גוריון ועל השב"כ הכל יכול. במלחמת לבנון הראשונה נסע אבנרי לביירות הנצורה והביא ראיון בלעדי עם ערפאת. מישהו יכול בכלל לדמיין הישג כזה כיום, נניח את שליח "ידיעות אחרונות" מראיין את הנייה בעזה המופצצת? במהלך הקריירה העיתונאית שלו אבנרי הוחרם, נודה, נחקר, נתבע והותקף – פעם במכות על ידי קבוצה של חיילים שחיכתה לו מתחת למערכת ופעם בסכין בידי אדם מעורער בנפשו. אבנרי – אובסיסיבי וחדור תחושת שליחות – לא נבהל.
לאבנרי הוענק בעבר פרס סוקולוב על מפעל החיים העיתונאי שלו, אבל לדעתי הוא ראוי לפרס ישראל, על האומץ הציבורי והחזון שלו ועל התרומה שלו לחברה הישראלית. הארכיון של "העולם הזה" הוא אחד המקורות ההיסטוריים המרתקים והחשובים בישראל. אבל את פרס ישראל הוא כבר לא יקבל, לא במדינת נפתלי בנט, לפיד וליברמן. דווקא בגלל זה יש משהו נחמד במיוחד בפרס שיוענק מטעם העיר תל אביב, כי אבנרי ו"העולם הזה" מייצגים את תל אביב כמו שהייתי רוצה שהיא תהיה: מקום קצת פרוע יותר, שמצליח להיות גם פוליטי וגם בוהמייני; גם קורא לחופש, לצדק ולשלום וגם הולך בערב להוריד דרינקים במועדון בדרום העיר.
