Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
רועי פרייליך עזב את תל אביב. למקומות האלה הוא מתגעגע
רועי פרייליך (צילום: אורית פניני)
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: רועי פרייליך מנערות ריינס עבר לגור בקיבוץ דליה, ולרגל שובו לעיר בשבוע הבא להופעה באוזן לקראת האלבום החדש של הריינסיות הוא מביט לאחור בגעגוע (תכלס חוץ מקפה תחתית לא נראה שחסר לו הרבה)
בכניסה לקיבוץ דליה, מקום משכני החדש בחודשים האחרונים, ניצבת עגלת קפה שמושכת אליה משפחות מכל האזור להנות מצהרי שבת חמימים, נוף מרהיב ואווירה כפרית משפחתית.ברחוב לינקולן, ממש מתחת לביתי הקודם ברחוב כורש, ניצב קפה התחתית, טובל בבטון ובפיח ונאבק בהמולת הצפירות מחרישת האזניים הבוקעת מהציר הפקוק 24/7.אני לא עושה השוואות, כל לוקיישן והקסם שלו, אבל בסופו של דבר התחתית יהיה לנצח הקפה שלי, אספי יהיה הגיבור שלי ובכל הזדמנות אני עוצר בו בשביל מנה של עירוניות מסבירת פנים ואספרסו ארוך.לינקולן 9
בקיצ'ה הקלטתי כמעט את כל החומרים ששחררתי מאז שאני עושה מוזיקה ובימים האלה גם את השירים החדשים של נערות ריינס. אביחי טוכמן, נר הנשמה שלי, המפיק המיתולוגי, המבריק והמסור, תמיד שם כדי לתרגם את השרבוטים שלנו ליצירות קוהרנטיות ראויות למאכל אדם. מרקו גורקן, בעל הבית, מספק תמיכה טכנית ונפשית ושורה בלתי נגמרת של כוכבי אורח, זמרים ויוצרים ממיטב בניה של העיר עוברים ועוצרים כדי להאזין (ובעיקר להשמיע) את השיט אחד של השני.ידידיה פרנקל 9
אני לא חושב שיש אמן בארץ שלא הצטלם לקליפ או סטילס באחת הסמטאות הריחניות של קריית המלאכה. אני בעצמי צילמתי שם את הקליפ ל"היא קצת אחרת (בובה)" ולאחרונה בחלל של עיריית תל אביב, "תא תרבות", גם את הקליפ ל"חולץ פקקים" – הסינגל הראשון ששחררנו מהחדש של ריינס. אני מגיע לשם כל שבוע לחזרות של ריינס, תמיד מתקשה לבחור היכן לקבוע מבין שלושת חדרי החזרות האהובים עלינו: הגראז', פלייגראונד והג'אנק, ותמיד עוזב את המקום עם תחושה של התעלות רוחנית ומטרה.
4. הים
שני, אשתי, בטח תיקרע עלי שהכנסתי לרשימה אתהים (!), יש מצב שגם הילדים. זה באמת היה מאתגר לסחוב אותי בסופי שבוע אל החוף כשגרנו בתל אביב. אבל כמה שנים טובות לפני כןף כשהייתי קצת פחות בטטה (והאמת שגם גרתי ברחוב הירדן)ף הייתי יורד אל החול כמעט כל לילה לטיול לילי עם ג'קסון עליו השלום, הכלב שלי. חוץ מזה עצם הידיעה שהוא תמיד נמצא שם, מחכה במרחק הליכה, מספיקה כדי לנחם.
אין על הים, בעיקר מרחוק. חופי תל אביב (צילום: שאטרסטוק)
5. האוזן \ לבונטין 7
שני המקומות שהופעתי בהם הכי הרבה בפער. בלבונטין השקנו את האלבום הראשון של ריינס, הופעה שתלווה אותי עד אחרון ימי כבר קרוב אולי, וזה היה מתבקש שנחגוג בו גם את ההופעה הראשונה שלנו מזה כמה שנים טובות.גם עם האוזן יש לנו היסטוריה לא קצרה. הדבר היחידי שהעיב על ההנאה מההופעות המעולות שהיו לנו שם היה קיר הלבנים האדומות המסייט שעמד מאחורי הלהקה. עכשיו, אחרי השיפוץ ההיסטרי שהמקום עבר ועם הבמה הנמוכה, כמו שאני הכי אוהב, שום דבר לא ייכנס בינינו ובין הפאן המושלם שהולך להיות שם ב-15.12 כשנשיק את 24/7 – הסינגל החדש שלנו.
קיר לבנים מסויט. האוזן לפני השיפוץ (צילום: איליה מלניקוב)
לחוף הזה לא באים להיות חתיכים. העיר של גיא גולדשטיין
גיא גולדשטיין. צילום: ינאי יחיאלי
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: האמן והמוזיקאי (נערות ריינס) שתערוכתו "טעויות העתיד וכיבוד קל" נפתחת היום בארטפורט. על שדרות שאינן במרכז העיר וקריה עם יופי פנימי
לאחרונה עזבנו את מרכז תל אביב, אחרי 12 שנה בהן גרנו ברחוב וילסון, ממש מעל התחתית. אני זוכר את המקום עוד כחלל קטנטן וצר, עם שולחנות פורמייקה ומראה לא מתאמץ, עם לוגו שמזכיר את האנדרגראונד בלונדון. עם השנים המקום התרחב ונהיה למוסד עבור תושבי השכונה ותל אביבים באשר הם. בזמן אמת, כשגרנו שם, הרגיש טבעי ללכת לסופר ולהתיישב לקפה עם חבר שפגשתי במקרה. היום כשאני רוצה להרגיש שוב ”מרכז העיר“ זה המקום שמחזיר לי את התחושה הזו. כל מה שנמצא שם מדויק עבורי, נונשלנט מהודק, לא מחפף. התפריט, האווירה, האנשים הפוקדים את המקום 24/7, ה“קבועים“, צוות המלצרים ואסף, הבעלים, שלא מפסיק לרוץ מצד אחד של הכביש למחסן בצד השני, מסדר, מנקה, נותן הוראות, מושיב והכל ברוגע. נעים שם. לינקולן 9
התחתית. צילום: בן קלמר
2. שדרות ההשכלה
עזבנו את מרכז העיר ונדדנו מזרחה. מתברר ששדרות הן לא רק נחלת מרכז העיר. גם המזרח מתהדר בשדרה מרווחת עם פארק לאורכה. שדרות ההשכלה שרועות לאורך שכונת ביצרון, מפרידות בין אזור העסקים ובנייני המשרדים לבין שכונת המגורים. עשיתי לי מנהג פעם בשבוע, לפני שאני נוסע לסטודיו, לעבור בלחמנינה, השוכנת לצד השדרה, ולשבת עם קפה הבוקר. מעולם לא עשיתי את זה ברוטשילד. המבנה של השדרה מאפשר לא לחוש בכבישים התוחמים אותה. היא מתחילה בשום מקום ונגמרת בשום מקום. אין חנויות, אין תיירים, אין כלים חשמליים דורסניים. הכרתי פיסת תל אביב אחרת.
שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)
3. קריית המלאכה
נכון, זה מקום קשה, מכוער, לא סלחני, לא מתחנף. אבל זה הבית השני שלי כבר הרבה מאוד שנים. הסטודיו שלי, המקום שאני נמצא בו רוב שעות היום. לצד סצינת האמנות העשירה שמתחוללת ברחובות הקריה וכוללת גלריות, סטודיואים של אמנים, סיורי אמנות וגרפיטי ומרכזי אמנות, שזורים חדרי חזרות של מוזיקאים. אני אוהב לפתוח חלון בשעות היום ולהאזין לצלילי חזרות עמומות סאונד המגיעות עם כיוון הרוח. לעתים ניתן לשמוע את הגדולים ביותר מתאמנים לקראת הופעה. גם אני עושה שעות בחדרי החזרות הללו עם הלהקה שלי, נערות ריינס, שעובדת בימים אלה על אלבום חדש.
פעם הייתי מעצב גרפי. עסקתי הרבה בעיצוב בתחום האמנות והאדריכלות. יצא לי לעצב את הגרסה הצרפתית/אנגלית של הספר עב הכרס “בתים מן החול“ של ניצה סמוק, מי שהיתה אחראית השימור בעיריית תל אביב והובילה את מהלך הכרזת אונסקו על תל אביב כבירת הסגנון הבינלאומי העולמית. זהו ספר שמונה ומראה את מרבית בנייני הבאוהוס בתל אביב, מראה אותם לפני ואחרי שיפוץ, מספר על האדריכלים שבנו אותם ונותן מבט על תל אביב הבתולית והלבנה של שנות ה-30 לעומת תל אביב הכעורה של שנות ה-90, אז צולמו הבניינים בשנית.
אחד הבניינים שעניינו אותי וקיבלו הרחבה בספר היה בית מקס ליבלינג ברחוב אידלסון, של האדריכל דב כרמי. לצד הצילום משנות ה-90, טרם השיפוץ, הצילום המקורי ושרטוטי החזיתות של האדריכל הצליחו לזקק עבורי את הרעיון של הסגנון הבינלאומי, של תל אביב כעיר גנים ואוטופיה מודרניסטית אירופאית של מגורים בעיר, הכוללת מבואה מרשימה ומזמינה ואירוח בעידן המודרני. לימים הבניין שופץ ושוחזר, עיריית תל אביב בשיתוף ממשלת גרמניה הקימה בו את מרכז העיר הלבנה, לקידום וחשיפת תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, בדגש על האדריכלות המודרנית. לצד העיצוב הרגיש שמתקיים במקום, הרצאות מעניינות וקפה נחמד, מתקיימות תערוכות אמנות עכשווית המוצגות בחללי החדרים של הבניין. בית ליבלינג הוא דוגמא טובה לציון תל אביב כעיר בינלאומית. גם בגלל האווירה שבמקום אך בעיקר בגלל חשיבות השימור, תוכנית האירועים והמימון הציבורי, עירוני לארכיון אדריכלי כה ייחודי. אידלסון 29
בית ליבלינג (צילום: אביעד בר נס)
חוף תל ברוך (ליד)
אני לא אוהב ים. כמעט אף פעם לא הלכתי לים בשנותי הבוגרות. אבל עצם הידיעה שהוא שם, בקצה רחוב זה או אחר, עושה לי טוב. אני פשוט לא מרגיש בנוח כשאני שוכב על חול, מרבה נמשים ומחכה למשהו שיקרה. אבל לאשתי, אביגיל, ים הוא המקום היחיד שמאזן את כל החומרים. אחרי ניסיונות מרובים מצאנו את המקום שבו אני מרגיש בנוח – חוף צדפים, מרחק הליכה מחוף תל ברוך. מעט אנשים (לפחות בסוף העונה, אז השמש רגועה ואני מוכן לאתגר) כלבים מסתובבים חופשי ותחושה כללית לא מחייבת. בחוף הזה לא באנו להיות חתיכים.
גיא גולדשטיין עזב הכל כדי להסתגר במגדל עתיק – ומאז ממשיך לטפס
גיא גולדשטייין החליט לנטוש את להקת נערות ריינס ואת הסטודיו שניהל כדי להתרכז באמנות. מאז הוא הציג בעולם, זכה בפרס קשת לאמנות והוציא אלבום שעומד בלב תערוכה חדשה
לפני חמש שנים עמד גיא גולדשטיין בצומת דרכים. הוא להטט בין הקריירות שלו כאמן, בסיסט בלהקת נערות ריינס ובעל סטודיו לעיצוב. "היו לי שלוש קריירות שגזלו המון אנרגיה. הגעתי לנקודה שבה הייתי צריך להחליט באיזה כובע אני בוחר", הוא אומר. השינוי הגיע בבת אחת – הוא עזב את גלריית הבית שלו, שלוש, ונסע לניו יורק, ובמקביל נערות ריינס הפסיקה את פעילותה.
"היה פער בין הביקורות המהללות וההשמעות לעומת הכרטיסים שבקושי מכרנו והתקליטים שלא מכרנו בכלל", מסביר גולדשטיין את הסיבה לפירוק הלהקה. "היו לנו הוצאות אסטרונומיות במשך עשר שנים וזה לא הצדיק את עצמו. לרועי (פרייליך – מ"ר) כבר בער להתחיל קריירת סולו ומשהו בינינו לא כל כך עבד ברמה האישית. בלהקה לא יצרתי, אלו היו השירים של רועי. הבנתי שהגיע תורי".
גיא גולדשטיין (צילום: דין אהרוני רולנד)
נראה שההחלטה של גולדשטיין הייתה נכונה – מאז שבחר להשקיע רק באמנות הוא שועט קדימה במהירות: הוא הציג ב־KW בברלין ובתערוכה בביאנלה בוונציה, הוא זכה בפרס קשת לאמנות, והערב (11.1) תיפתח במוזיאון פתח תקווה תערוכת יחיד שלו, שהוא מגדיר כאחת השאפתניות והמקיפות שלו.
במרכז התערוכה ניצב אלבום הסולו החדש שלו, "Memorable Equinox", שנוצר במהלך שהות לאמנים במגדל העוצר בקושנדל שבצפון אירלנד, שאליו הוזמן לפני שנתיים. המגדל בן ה־200 הוא חלל שרכש ביל דראמונד, מנהיג ההרכב המיתולוגי KLF. "אחרי ש־KLF סיימו את דרכם, דראמונד החליט לכתוב מדריך על איך לעשות את להיט הפופ האולטימטיבי. הוא רצה להציב ספר גדול בכתב יד בחלל שאליו מוזיקאים ואמנים יעלו לרגל כדי לקרוא", מסביר גולדשטיין. דראמונד מזמין כל שנה אוצר למגדל, ולפני שנתיים הייתה זו שגית מזמר, שבחרה לתוכנית 21 אמנים ישראלים, בהם גולדשטיין.
בשנה־שנתיים האחרונות יש מבול של מוזיקאים שפונים לאמנות, בהם נועם ענבר וקותימאן. איפה אתה נמצא על הסקאלה הזאת?
"הסיפור שלי קצת שונה. קותימאן הוא לגמרי מוזיקאי ונועם ענבר הוא מוזיקאי אקספרימנטלי יותר. ברגע שהמוזיקה הופכת להיות אקספרימנטלית זה מעניין מאוד את עולם האמנות וזה לגיטימי לחלוטין. אמנם אני מכיר והתחנכתי על מוזיקאים אקספרימנטליים ואמנים שעוסקים בסאונד, אבל זה לא מעניין אותי".
אז אתה לא עושה אמנות סאונד?
"אני לא חושב. אם יש הגדרה לאמנות סאונד, אני לא שם. בלי להעליב אף אחד – האקספרימנט של הצפצוף והיציאה מההרמוניה לא מעניינים אותי ולא מרגישים לי טבעיים. אם זה קורה בדרך, התאונה מעניינת אותי. המוטיבציה שלי לעבודה אחרת לגמרי מאשר המוטיבציה של אמן סאונד".
עבודה של גיא גולדשטיין
אחרי התסכול בנערות ריינס, מה אתה מצפה שיקרה עם אלבום הסולו החדש?
"אני לא מצפה למכירות, אין היום דבר כזה. גם אין לי כוונה לצאת לסיבוב הופעות. שחררתי את האלבום למכירה בלייבל קמע וסינגל לרדיו".
התערוכה החדשה של גולדשטיין כוללת ארבע עבודות שעוסקות בחיבור בין סאונד לדימוי. גולדשטיין נסע לעיירה הקטנה בלי הרבה תכנונים – רק גיטרה אקוסטית שרכש לראשונה שנה לפני כן, בגיל 40, ומכשיר הקלטה. "שגית הכינה אותי לכך שאנחנו לא כל כך רצויים בעיירה, שהיא קתולית ברובה. הקתולים מאוד פרו פלסטינים. הרעיון הראשוני היה להגיע לאנשים בקהילה עם השאלה: מהו רעש עבורך?".
"האווירה במגדל לא פשוטה, זה לא המקום הכי נקי, מסודר ונוח", ממשיך גולדשטיין. "ביל דראמונד הוא אדם קונספטואלי בכל מה שהוא עושה, אני משוכנע שהוא מודע לכך וזה חלק מהעניין. אני בדרך כלל לא מסתדר עם מקומות כאלו, אבל אחרי שבוע לא הרגשתי את זה יותר. אתה יוצא מהמגדל ומטר משם יש הנוף הכי מדהים בעולם. לאט לאט אתה חודר לעומק, יש פער בין הנוף לעובדה שהמקום רווי בדם שעדיין בוער, זאת לא היסטוריה מבחינתם. פניתי לאנשים מעניינים, בין היתר לריימונד, אסיר של הצבא האירי הרפובליקני, שישב 12 שנים בכלא מייז. הוא דעתן ומאוד מעורב בכל מה שקורה פה וזה היה מעניין, הוא סיפק לי מבט אחר על הקונפליקט שלנו".
טוב שיש מגדל מאחוריך. גולדשטיין
המפגשים הפוליטיים האלו לא באים לידי ביטוי בעבודות.
"אני לא מתייחס לפוליטיקה באופן ישיר. הקונפליקט הישראלי־פלסטיני לא נוכח שם בדימויים, אלא דרך השירים והטקסטים, שמהדהדים כל מיני קונפליקטים אחרים".
אתה דורש מהצופה לצלול לעומק כדי להבין את המשמעויות. למה?
"אני רוצה שהצופה יעבור חוויה ויזואלית, פיזית ואודיאלית ולאט לאט ייחשף לעוד רבדים בתיווך של טקסט או שיח. זאת האחריות של הצופה לחפש את הדברים האלו. המקום הישיר פחות מעניין אותי. אני מאמין שבכלים או בשפה שאני מנסה לפתח יש לי יכולת לעשות את הדברים האלו בצורה שהיא מסקרנת ומעניינת".
← גיא גולדשטיין – "פעם אחת, פעמה, שנייה", מוזיאון פתח תקווה, אוצרת: דרורית גור אריה, פתיחה: חמישי (11.1)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בין רפי אדר (מסעדת פרונטו) ורועי פרייליך (נערות ריינס) מפרידות יותר מ־20 שנה. מחברים ביניהם זיקה עמוקה לרוקנ'רול, מוסר עבודה, פה גדול ועכשיו גם אלבום משותף, "הגולם". ריאיון זוגי
מישהו חולף סמוך למסעדת פרונטו וזורק: "בטלנים, מה קורה? אין לכם חזרות להופעה?". רפי אדר, הבעלים של המסעדה, מסתפק בחיוך במקום תשובה. הוא בשבוע עמוס: אלבומו השלישי "הגולם" יוצא השבוע לחנויות, והמאורע כולל הופעת השקה במועדון הבארבי וסדרת ראיונות בערוצי טלוויזיה שונים. אבל הדבר האחרון שהוא חושש ממנו הוא עבודה מאומצת. דרושה כתבה שלמה בשביל להזכיר רק חלק מהדברים השונים שנמצאים ברזומה שלו: הוא שיתף פעולה עם גיבורי תרבות החל מהסופר האיטלקי ארי דה לוקה ועד חבורת לול, וגם כשפעל לבדו נראה שהוא יודע לעשות כל דבר ולא רע בכלל. גם בזמן הריאיון הוא ממשיך עם המולטיטאסקינג: מדריך מלצריות על פרמז'ן, סועד, שותה, מזמין אנשים להופעה כמו נער מהניינטיז שמחלק פליירים ברחוב, משוחח עם הומלסים נרקומנים שלבו יוצא אליהם, מדבר בטלפון עם מפיקי טלוויזיה. מין אל הינדי בעל שישה זרועות.
מן הצד השני של השולחן יושב גבר צעיר, יפה ושווה נפש: רועי פרייליך, יוצא להקת נערות ריינס, שבשנים האחרונות הפך לאחת הדמויות הבולטות ברוקנ'רול התל אביבי. הפרש הגילים בינו לבין אדר עומד על יותר מ־20 שנה, אך מלבד הסממנים החיצוניים הרגילים הוא לא מורגש. גם בגלל האופי הנערי של אדר וגם בגלל האבהות החדשה של פרייליך (בת הזוג שלו שני לקס ובנם הבכור יושבים בשולחן הסמוך), שהלבישה עליו איזה צביון בוגר יותר.
איך התחיל הקשר ביניכם?
פרייליך: "אני עבדתי אצלו במסעדה עשר שנים כמלצר, שמונה מהם רצופות. הייתי אז בן 30".
אדר: "הכרנו והתאהבנו. הוא לא היה מלצר משהו, אבל איכשהו היה נופל נכון, כמו במוזיקה, על שתיים ועל ארבע. לא מפיל צלחות. ידעתי שהוא מוזיקאי אבל אז הוא רק התחיל את הצעדים הראשונים שלו בנערות ריינס".
מתי עברתם את שלב העובד־מעביד והתחלתם לנגן?
אדר: "קודם כל שכבנו ושנינו…".
פרייליך: "אני לא זוכר את זה".
אדר: "לא בוצעו חדירות. אבל…".
פרייליך: "אני חושב שהייתי תחת טשטוש מסוים".
כן, יחסי מרות?
אדר: "צוחק, צוחק… האמת היא שככל שנערות ריינס התקדמו ואספו סביבם אנשים חזקים והופיעו יותר, כך הקשר שלנו עבר לממד המוזיקלי. פעם אחת אירחתי את רועי בהופעה שלי. במקרה הייתה בהופעה לקוחה מהמסעדה והיא אמרה שאהבה את שיתוף הפעולה עד כדי כך שהיא מוכנה להשקיע בכך כסף, מה שלא קרה בסופו של דבר, אבל זה הוביל לכך שהרמנו את הכפפה. רועי היה מגיע אליי מדי פעם הביתה, לא באופן קבוע, והיינו עושים פינג פונג על הטקסטים. לי אין שום קשר לעולם הכתיבה. כתבתי מילים רק לשני שירים שלי, ובשביל זה הייתי צריך את רועי. הוא תפר לי כל מיני משפטים זה לזה, או חידד אותם אם היה צריך".
פרייליך: "הרגשתי שאני צריך להוביל אותו למקום של הכתיבה של הגיל הבוגר יותר, משהו שפחות הכרתי בעצמי. המהות בשירים אלה היא באמת התרגום של רפי ורק היה צריך להפוך את זה למשהו יותר לירי. הובלתי אותו להסתכל פנימה יותר מאשר להסתכל החוצה ולהטיף מוסר לאחרים, כי ככה הוא כתב בהתחלה. אמרתי לו שעדיף שיעשה את ההטפה דרך התבוננות פנימית. זה לא מקרי שהתחברנו כך, פרונטו ידועה כחממה למוזיקאים מתחילים. מלצרו פה אריק ברמן, דנה ברגר, קרני פסטל, אדם הורביץ, עמיר לב".
אדר: "עמיר לב לא היה מלצר, הוא היה סוג של מאבטח שלי. אני לא צוחק, זה סיפור אמיתי. הייתי נוסע לפעמים להחזיר עובד ערבי שלי לשטחים, וללב היה רקע בנושא. אני פעם התבלבלתי שם, באחד הכפרים, ובזכותו יצאתי בחיים. חוץ ממנו עבדו במסעדה גם חברי כנסיית השכל. באותה תקופה כל הלהקה גרה בדירת חדר והגיעו אליי עם סמרטוטים ודליים בשביל לשטוף את החלונות של המסעדה. הסמרטוט הכי עבה היה של הבסיסט. אוי, הם ניקו ממש טוב".
רפי, שיתפת פעולה בעבר עם מספר רב של שמות גדולים. מה מיוחד בעבודה עם פרייליך?
אדר: "קודם כל התאהבתי ישר בצליל של הגיטרה שלו, הוא העיף אותי. זה פשוט לא ניתן לתאר. גם גון הקול המיוחד שלו הוא משהו שלא שמעתי כאן בארץ בכלל".
ולך, רועי, לא הייתה בעיה לאבד את הספוט של הסולן ופתאום להפוך לגיטריסט ליווי?
"נהפוך הוא. זה משחרר, אין לי את כל הכובד הזה על הכתפיים. יש לי אותו מספיק באלבום החדש שעכשיו אני עובד עליו, 'הריגוש שבנפילה', הוא הולך להמשיך את הקו של האלבום הקודם, אבל קצת יותר…" פרייליך שולח את היד קדימה בהפגנתיות, כדי להמחיש מילה מסוימת שלא מצליח למצוא, "קצת כזה… הלוואי שהייתי יכול להעביר את זה במילה. זה כאילו שאת המעטפה אני דוחף עוד קצת פנימה לתיבת הדואר".
רועי פרייליך ורפי אדר. צילום: יולי גורודינסקי
לשניכם היו שנים שכמעט זנחתם את המוזיקה. מה המצב עכשיו? עדיין יש משברים?
פרייליך: "היה לי קונפליקט על הערך שלי כבן אדם שעומד לבדו ביחס לאחרים. זה עשה לי בלוק רציני. חשבתי שאני לא ברמה מספיק טובה ושכבר לא בא לי לנגן. נחלצתי מזה אחרי תקופה לא קצרה וחזרתי לתחום המוזיקה ללא ציפייה לקהל או למאזינים, אלא רק בשביל לשחרר דברים החוצה, עד שזה התחיל לקבל תאוצה ורעשי הרקע שהפריעו נעלמו והתחלתי להבין שזה משהו שיש לכל מי שמתעסק ביצירה. אף אחד לא חף מההשוואה הזאת, מהביקורת העצמית. מפני שאנחנו לא מכירים את האמנים האחרים ולא היינו נוכחים בזמן התהליך היצירתי שהם עשו, זה נראה לנו יותר רענן. לדברים שאנחנו יוצרים קשה להסתכל כמישהו המביט מבחוץ, כזה שלא באמת קולט את הפגמים. אחרי שהגעתי לכל התובנות האלו הגיע אלי רפי ואמר את המשפט 'כוחנו בהתמדתנו'".
אדר: "את המשפט הזה אמרתי למוזיקאים רבים שהרגישו בלומים. למשל, כשהייתי עם שלום חנוך בדרכים עם 'אדם בתוך עצמו' הגענו פעם אחת לירוחם. שתינו מאחורי הקלעים ואחר כך הלכתי אל הקופות. שאלתי על מצב המכירה והם אמרו לי שרק 14 כרטיסים נמכרו. כשחזרתי פנימה שלום שאל אם יש קהל, ואני פשוט עניתי לו 'לא מלא' כדי שלא יתבאס. הוא הפתיע אותי ועד היום אני מעריך את זה: הוא עלה לבמה ושם הבנתי שהכוח של מוזיקאי טוב זה שגם אם אין לו קהל הוא יופיע עם אותה התכוונות שיש בתוכו כשהוא מופיע בפארק גדול".
רפי, זה אולי האלבום האחרון שלך?
"אתה נכנס איתי לשאלה עמוקה. אני חושב שכן ולא. זה האחרון והלא אחרון, או שאולי האחרון לחודש פברואר 2016. יוצא לי לחשוב הרבה על העניין הזה של מלאך המוות, האם זה מתקרב. מצד שני, אני בן אדם שכל הזמן חייב התעסקות, אני לא יכול לנוח. כאמור, אני דוגל בכוחנו בהתמדתנו. אשתי תמיד שומעת אותי אומר שבא לי למכור הכל ולעזוב את העיר לטובת איזה בית פסטורלי בגליל, והיא מחזירה אותי לפרופרציות ואומרת 'אם לא תהיה לך ההתעסקות היומיומית כאן עם המסעדה, אתה תשתגע'. זה תקף גם לגבי המוזיקה והקולנוע. אני רואה קשר אדוק מאוד בין השניים, ולא רק מפני שאימא שלי הייתה הפסנתרנית שליוותה את הסרטים בקולנוע מוגרבי, אלא גם מפני שאני הייתי הראשון בארץ שעשה קליפים עוד כשאף אחד לא האמין בזה, לשלום חנוך, למאיר אריאל".
מי מכם יותר רוקנ'רול?
פרייליך: "ללא ספק רפי, זו הדרך חיים שלו".
אדר: "אני רוקנ'רול לגמרי. הייתי סטודנט לקולנוע באיטליה כשהייתי צעיר. אם אני מגיע היום לרומא ונכנס למונית והנהג שואל אותי מאיפה הגעתי, אני תמיד אענה: 'אני מ־1968'. זו הייתה השנה של מרד הסטודנטים שם, כל ההיפים עישנו מריחואנה שמעו מוזיקה טובה ובעטו בכל רעיון של מלחמה. אפילו עצרו אותי שם בגלל ההפגנות האלה. זאת הייתה תקופה מיוחדת. הסטודנטים בחוץ לארץ שונים מאוד באופי שלהם מהסטודנטים השפופים שיש בארץ".
ומה עם פער הגילים ביניכם?
אדר: "פער הגילים הוא מבורך".
פרייליך: "רפי הוא איש ללא גיל. יש לנו שפה משותפת מא' ועד ת'".
אדר: "ועדיין עומד לי הזין".
שתיקה.
אדר: "אוי, שכחתי ששני בת זוגך פה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
