>> רני בלייר אלקבץ (אתם עוקבים, כן?) הוא מגדולי יוצרי הטלוויזיה בישראל ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "שביתה"), ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, ועכשיו גם סופר: "עלעלים", ספר הביכורים שלו, הואאסופת סיפורים אוטוביוגרפיים יפים וכואביםעל נעוריו בקיבוץ ניר עוז, כשברקע שלהם מהדהד יום האסון וההפקרה של שבעה באוקטובר שנמצא איפשהו בעתידן של הדמויות. "לפני חצי שנה עברנו אסתר רעייתי ואני לגור ביפו, סלאמה פינת שדרות ירושלים", הוא מעדכן. "אז לא אספר על מקומות מהעיר שלי אלא יותר מהשכונה החדשה שלי, שהיא מהמקסימות בתל אביב-יפו" .

1. קפה יאפא

קפה יאפא הוא קפה וחנות ספרים מהממת ומתוקה בבעלותם של יוצר הסרטים הדוקומנטריים טוני קופטי ואיש הספרים והמורה מישל אלרהב, שהשנה גם יצרו סרט מקסים בשם"המבריחים"ביחד עם הבמאי יניב ברמן. יאפא מקום נעים וקרוב לליבי שנים רבות, כשבשנה האחרונה עם המעבר של אסתר אשתי ושלי לגור ביפו, הפך בית הקפה/חנות הספרים למקום שאני פוקד אותו לפחות אחת לשבוע.
יהודה מרגוזה 33 יפו

2. אובלומוב

חנות ספרים מתוקה בשכונת נגה.לפני כמה חודשים עברתי ליד החנות ונכנסתי להתרשם. בחנות ישבה לני, בעלת החנות, ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה למכור שם את ספרי "עלעלים". היא מיד הסכימה, ומאז כבר הספקתי להשתתף ביום ההולדת (שנה לפתיחת החנות) בערב קריאה שכולו הוקדש לבטלנות, כיאה למקום ששמו הוא על שמו של האציל אובלומוב, בטלן הבטלנים.
נחמה 4 יפו (שכונת נגה)

3. עמיתה

פעם בשבוע בשישי בצהריים אני מהלך לבית המאפה עמיתה לקנות כיכר לחם מאה אחוז שיפון לשבת.בית המאפה הזה הוא ממש בוטיק של מאפים. מצד אבא שלי אני הונגרי, ולא צריך להסביר את הקשר בין המוצא לעוגות ומאפים, אבל כבר די נגמלתי ואני מאוד נזהר לאכול כמה שפחות פחמימות וכמה שפחות גלוטן. אבל המקום הזה… אני נכנס אליו לא רק כדי לקנות לחם שיפון מאה אחוז טעים להפליא, אלא גם לגנוב מבט אל המאפים הפרושים לפני כמו תכשיטים ולאתגר את הדחף לתקוף איזה קרואסון ממולא.
סלמה 10 יפו

4. רחוב הצורפים

רחוב קסום ביפו שאני אוהב ללכת בו, ותמיד מרגיש בו כאילו נגזר מזמן אחר. רחוב הצורפים יוצא מדרום העיר העתיקה, פינת מזל תאומים, ועולה צפונה, עובר ליד עץ התפוזים התלוי, ליד מועדון קרוואן, ליד בית קנדידוף, וגולש לחצר של שבתאי היפה עד רחוב רוסלאן… מימין לרחוב חומה, מאחוריה רחוב יפת, משמאל גן החמאם וגן המוזיאון. שבע דקות של עדן.

5. אל קלחה

חומוס במרחק הליכה קצרה זה איכות חיים, ואם מדובר באל קלחה אז זכיתי פעמיים.הפאתה של אל קלחההיא מנה עתיקה מהמטבח השאמי, המבוססת על שילוב מאוזן להפליא של חומוס, חתיכות פיתה מושרות, גרגירי חומוס, שקדים קלויים, רצועות בשר שייטל, יוגורט וסמנה. ולחשוב שהדייגים היו אוכלים את זה על הבוקר אחרי לילה של דייג.
סלמה 3 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

מתחם התחנה.המתחם הכי מוזר בעיר. ניראה כי מיליונים הושקעו במתחם התיירות שהפך לפיל לבן, ריק ובעיקר חשוך בלילה. עם הקמתו של פארק המסילה השוקק והיפהפה, חיוורונו של מתחם התחנה בולט לעין כמעין שכונה מוזרה וחשוכה הצמודה לפארק המסילה. מתחם התחנה הוא המקום האידיאלי לתקומתו של מתחם סטודיואים לאומנים שכל כך חסר בנוף התל אביבי. אפשר להעתיק את המודל הנצרתי של גלריות קטנות, בתי קפה מתוקים, אמנות, אירועי תרבות ומוזיקת רחוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אתי", סדרת הדרמה של חגי לוי על פי הספר "השמים בתוכי", המוכר גם כיומנה של אתי הילסום. הסדרה היאיצירת מופת ייחודית ומטלטלתשלאורך שש שעות מגוללת את סיפורה של הילסום, צעירה יהודיה. במקור מתרחשת העלילה באמסטרדם של מלחמת העולם השנייה, אבל בסדרה היא מתרחשת באמסטרדם של היום, המודרנית, ועם זאת בהוויה תקופתית בה אין ניידים, אין מחשבים, היהודים חווים השפלה ואיסורים, קיים מצור על העיר וחיילים נאצים מסתובבים ברחובות. כל זה מקנה לאירוע הטלוויזיוני המופלא תחושות מכוונות שאירוע מסוג זה יכול לחזור על עצמו גם בימינו אנו, ולתפאורה העכשווית של אמסטרדם יש תפקיד עלילתי בחוויה העוצמתית כולה.הבחירה בשחקנית הגרמניה הצעירה והממגנטת יוליה וינדישבאואר לגלם את אתי היא מהבחירות הנפלאות של הפרויקט.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה קראתי את ספר העיון"איך נולדים מחדש" של יאיר אסולין. בספר 36 מחשבות על הזמן הגדול והשבור הזה, כפי שכותב יאיר, ואצטט מדבריו בשער הכריכה: "מטרת הטקסט הזה, היא יותר מכל לסמן את המקום שבו אנחנו עומדים, לסמן מגמה, להבין שכל מה שמתחולל לנגד עינינו, בישראל ובכלל, כולל הכאוס הפוליטי הישראלי והכאוס הפוליטי בעולם כולו, והמבוכה ותחושת חוסר האונים, וכל השדים שמרחפים סביבנו, הכל סימפטומים של תהליך רחב הרבה יותר, עמוק הרבה יותר, של שקיעת הסדר הנוכחי".כאחד ששואל את עצמו מדי יום "דרכנו לאן?", הספר נטע בי תקווה שיש לאן!אבל החברה הישראלית זקוקה לעוד יאיר אסולינים שיאירו את הדרך. החברה הישראלית אחרי שבעה באוקטובר זקוקה ל"ברנרים" חדשים שיכתבו על זמנים חדשים ויאפשרו שיח שיוביל למעשים.יאיר ואנינפגשנו לשיחת פודקאסט בנושאשהייתה עבורי מעוררת השראה

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
דעתי היא שעל מנהיגי המדינה להצהיר על הקמת מפעל לאומי לחוסן הנפש, אליו יופנו תקציבי ענק כיאה למפעל לאומי, כדי להשיב לחברה הישראלית אוויא לריאות. עד שמפעל לאומי כזה יקום, על כולנו למצוא דרך לתרום ולהתנדב לכל עמותה או ארגון שעוסקים ומטפלים בחוסן הנפשי הפרטי והלאומי של החברה הישראלית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
השחקנית עדי ארד,שלפני שנתיים עזבה הכל והתגייסה ברוח ובגוף למען משפחות החטופים. במאבק על השבת יקיריהן, היא הקימה קבוצות, היא הרימה מחאות, היא הייתה בקשר עם כל הורה והורה, היא יזמה קבוצת ווטסאפ ששמה "הכח הנשי" ובה מאות נשים חזקות, מעוררות השראה, משפיעות ומובילות דעה. הקבוצה הזאת הצליחה לטעמי, כאחד הגברים היחידים שזכו להיות בה, לשנות את המציאות הישראלית בדקות הכי קריטיות במאבק על השבתם של החטופים. לעדי ארד הכבוד על הנחישות והחריצות, והלוואי שתקום מהקבוצה הזאת תנועת כוח נשית עוצמתית שתלך לבחירות ותוביל את המדינה.

מה יהיה?
להפתעתי אני מוצא את עצמי עונה על השאלה הזאת ב"יהיה בסדר". להגיד "יהיה טוב" זה קצת מוגזם. להגיד "יהיה איום ונורא" זה פסימי. אז יהיה בסדר. תשובה ישראלית קלאסית שיש בה מן האופטימיות הזהירה.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• סדרות ישראליות
• קפה יאפא
• ספרים
• עמיתה
• יפו העתיקה
• אל קלחה
• מתחם התחנה

>> נתלי רשבסקי (למה שלא תעקבו) היא שחקנית לשעבר וסופרת (ואשתו של טל רשבסקי,נוכל ואמן הפסטה), ובשבוע שעבר היא הסבירהבטור אישי נוקב במגזין "את"בדיוק למה היא שחקנית לשעבר ("בסצנת האונס הבמאית לחשה לי: 'עוד מעט זה נגמר' – ואז פרשתי ממשחק"), ואיך יצא מזה שהיא עכשיו סופרת. ספרה הראשון, "מחר הורסים את הבית", ראה אור ממש לאחרונה בהוצאת עם עובד ואתם רוצים לקרוא אותו.

אסופת זיכרונות מתוקים מהולים במי ים מלוחים // העיר של רוני ידידיה
חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות

"מחר הורסים את הבית", נתלי רשבסקי (צילום כריכת הספר באדיבות הוצאת "עם עובד")

1. פתוח/סגור (או הטומטומטו בשמו המלא)

בשדרות וושינגטון המטונפות, בין הנרקומנים, המשוגעים והעטלפים שמסתתרים בעצים, יש את הפסטה הכי טובה בעיר. אני כנראה משוחדת, אבל באמת שעוד לא יצא לי לטעום פסטה טעימה יותר מהחמאת מרווה. לפני שנתיים בערך התווספה גם ראגו לבנה ושתיהן ביחד הן סיבה מספיק טובה לאכול גלוטן אפילו שאני רגישה (מקרה קלאסי של אשת הסנדלר הולכת יחפה).
שדרות וושינגטון 26 תל אביב (פלורנטין)

2. פארק המסילה

אסתכן בכך שהרבה כתבו את זה לפני (כמקום אהוב או לא אהוב, הבנתי שמדובר בנושא שנוי במחלוקת), אבל בתור מישהי שגדלה בקניון אני שרופה על הקונספט הזה של כל מה שאת צריכה במקום אחד. שביל ארוך וירוק שאפשר לרכב עליו באופניים עם הילדים, ברים, מסעדות (ביניהן גםאחותו הקטנה/גדולה של הטומטו– לאבה), גלידות, ירידים, הופעות, גינות משחקים ואינספור כרי דשא שאפשר לשבת עליהם עם חברים על בקבוק יין ונשנושים מהקיוסק ליד. אפשר אולי להוציא את הבחורה מהשרון אבל אי אפשר להוציא את השרון וכו' וכו'.

3. עלמא

לפני שנה הצטרפתי לתוכנית העמיתים של עלמא וככה התוודעתי אל המקום עצמו. מעבר לכך שזה באמת אחד הבניינים הכי יפים בתל אביב (תקרות גבוהות, חלונות עץ, מרצפות מצוירות וגג ענקי לשקוע אתו אל הערב), עלמא לא רק יפה אלא גם אופה: יש תערוכות אומנות מתחלפות, קורסים, הרצאות והשקות לספרים חדשים. והכי חשוב יש להם אוסף ספרים מרהיב ואני יכולה לבלות שעות רק להסתכל על הכרכים.
שד"ל 6 תל אביב

4. בית רדיקל

בתקופות קשות כשהייתי צריכה מקום לברוח אליו זה היה המקום אליו נעלמתי כדי לא להרגיש לבד. ראיתי סרטים, למדתי על הסכסוך או העליתי אנשים מתים באוב, ולפעמים יש גם שוק איכרים חמוד ונחמד של תוצרת מקומית. מקום מושלם לרגעים בהם העיר מרגישה בודדה. חוצמזה יש להם את החצר הכי יפה בתל אביב והם מגישים יין טבעי במחיר שווה לכל נפש (יעני יותר זול מיין הבית בבר התל אביבי הקרוב לביתך). וכמובן, יש גם חנות ספרים קטנה וחביבה מאוד.
התחייה 27 תל אביב

5. הסלון של ענת

הכת של ענת – סליחה, הסלון – היא מקום חמים ונעים לעבוד בו על טקסטים, להשתכר עד כלות ולרכל עם ענת עינהר שחוצמזה שהיא באמת אחת הסופרות הכי טובות שכותבות היום בארץ, היא אוצר של ידע, הבנה, חמלה ואהבה אמיתית לכל מה ומי שקשור למילה הכתובה.

6. חנויות ספרים

מאז שאני ילדה קטנה חנויות ספרים מספקות לי את אותה התרגשות כמו חנות ממתקים. אני אוהבת לעבור בין המדפים ולמצוא קלאסיקות שעוד לא הספקתי לקרוא, ספרים חדשים ששמעתי עליהם או חברים ותיקים שקראתי מזמן ואני רוצה להמליץ עליהם לחברים בשר ודם שלי. שום דבר לא ישתווה לתחושה שיש לי כשאני יוצאת מחנות ספרים עם שלל חדש. והעיר גדושה בחנויות שתופסות לי מקום נכבד בלב: המגדלור, האחים גרין, ב׳ ספרים, אובלמוב, סיפור פשוט, רידינג, סטימצקי אלנבי (שיש להם את קומת המרתף שהיא אוצר בלום לחובבי ספרים באופן כללי ולחובבי תיאטרון בפרט) ועוד הרבה אחרות.

7. סטודיו 108

ליין של מסיבות פעם בשבועיים. זה מטונף. זה רועש. זה ממש לא לגילי ואיכשהו אני מגיעה כמעט לכל המסיבות וגם דואגת לנתב את רוב חיי החברה שלי לשם (כי מולטיטסקינג זו לא מילה גסה).
התנופה 5 תל אביב (קריית המלאכה)

8. קולנוע הפסגה

כל קיץ יש את קולנוע הפסגה בימי רביעי וכל קיץ אני שוכחת שיש את זה ומישהו מזכיר לי ואני באה וזה הכי הכיף והכי מגרד ואני נעקצת מלא מסוגים שונים של חרקים, אבל למי אכפת, כי פעם אחרונה שהייתי היה את "מלך האריות" וכל הקהל שר ביחד וזה היה אחד הרגעים הכי מתוקים ויפים בעולם לא כל כך מתוק ולא כל כך יפה.

9. ציונים לשבח כי חייבת:

הענן (בר שכונתי בשולי פלורנטיןובו חצר פנימית שכיף לשבת בה עם חברים, רענן 36)
Fe (בר חדש וטעיםשנפתח על חורבות המוס ז"ל שלא יחסר לאף אחד מלבדי, שדרות וושינגטון 26)
עזרא גבאי (חנות יבשים ותבלינים על נחלת בנימין 101 שנועדה לעזור לכולנו להילחם ביוקר המחייה)
וקפה הרבי בבית חנה הרבי(שבו כתבתי לפחות חצי מהספר שלי אם לא יותר), קומפרט 5.

מקום לא אהוב בעיר:

זה אולי דבר נוראי להגיד, אבל שער הכניסה לבית הספר של הילדים. יש לי חרדות מאנשים בכלל והורים של ילדים אחרים בפרט. האמת שמדובר בבית ספר חמוד ממש ורוב ההורים כנראה גם הם חמודים ממש, אבל בשביל מישהי כמוני לעמוד בתור למקום עם עוד מלא אנשים שאני מכירה אבל לא באמת מכירה ושלא באמת רוצים לראות אותי (או יותר גרוע, ממש שמחים לראות אותי אפילו שלא ברור לי למה) וצריך לנהל איתם שיחות חולין ולפזר מספיק חיוכים כדי שאף לא ישים לב שאני לא זוכרת את השם שלו (עוד יותר גרוע: כשאני לא זוכרת את השם של הילדים או של מי הם הורים בכלל). זה – ממש זה – הגיהינום האמיתי. גרוע משער בית הספר הם ימי הולדת של ילדים מבית הספר אבל א' זה לא מקום וב' תודה לאל הילדים כבר גדולים והורים לא אמורים להישאר במסיבות אלא להתנדף באלגנטיות אל הריק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לשמחתי יש הרבה אירועי תרבות בעיר הזו אבל אני אציין דווקא את האירוע האחרון שהלכתי אליו: יום הולדת שנה לאובלמוב שהייתה בסימן עצלנות/דחיינות ובו אנשים דיברו לשם שינוי על הספר שהם לא קראו. עבור מישהי שקונה יותר ספרים ממה שהיא מסוגלת לקרוא, הידיעה שיש עוד אנשים שסובלים מאותה בעיה (גם אם אצלי מדובר בעשרות במקום באחד בודד) הייתה מנחמת מאוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שום דבר לא נתן לי תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה בכל מה שקשור למצב הפוליטי/חברתי בארץ. אבל כל ספר ישראלי חדש וטוב שיוצא נותן לי תקווה שלא משנה מה יהיה, אנשים תמיד ימשיכו לספר סיפורים מסביב למדורה. אז אציין כמה ישראלים חדשים יחסית שקראתי לאחרונה ואהבתי: "החדר הדרומי" של אדווה בולה, "בני טובים" של כנרת רוזנבלום, "האחו החריש אזני" של ענת עינהר, "שמרי נפשך" של קמה ורדי, "ופתאום בוקר" של נעמה דעי, "היו שניים בלי תפקיד" של תמר רפאל, "יש לך הכול" של דפנה לוסטיג ואני בטוחה שפספסתי פה עוד מלא אחרים טובים ונהדרים. אגב – בדיוק קניתי את "חלום עולם הפוך" של אילנה ברנשטיין ואת "העולם הבא" של נטעלי גבירץ ומצפה לקרוא גם אותם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש יותר מדי ארגונים ומטרות שצריכים את כל העזרה שיש לנו להגיש. בסופו של דבר יש אינסוף דרכים לתת חזרה, כל אחד לפי יכולתו, תתרמו לילדים חולי סרטן, למשפחות החטופים, לנפגעי הנובה, לכל מי שנלחם שיהיה פה שפוי, תמיכה באמנות מקומית, אוכל לניצולי שואה, מעברים או איגי, הרשימה הזו לא תיגמר לעולם. אבל דבר ראשון לפני הכול, פשוט תסתכלו אחד לשני בעיניים, חייכו, תגידו תודה, בבקשה וסליחה. אני חושבת שאם האנשים שמנהיגים אותנו היו עושים את זה כבר היה פה הרבה יותר טוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בעלי העסקים הקטנים שהופכים העיר הזו למה שהיא. אמנים שמתעקשים ליצור אומנות ללא תמיכה ונאבקים למלא אולמות של חמישים אנשים. מוזיקאים שניגנו בלוויות ובתי חולים בזמן שבחו"ל ביטלו להם את כל ההופעות. כל מי שאיבד משפחה וחברים במלחמה הזו. כל מי שעשה מילואים או שירת. כל מי שהגיע אפילו פעם אחת להפגין. והכי חשוב הבעלים שלי, כי הוא תמיד אוהב שמרימים לו, אז למה לא בעצם?

מה יהיה?
אני ממש לא הבן אדם לשאול. יהיה רע. ואז מתישהו יהיה טוב. ואז שוב רע. לא סתם אומרים שההיסטוריה לעולם חוזרת.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• טומטו
• פארק המסילה
• בית רדיקל
• ספרים
• גן הפסגה
• ענן בר
• עזרא גבאי
• בית חנה הרבי

ישנם מקומות בעיר שמיד עם פתיחתם מייצרים את התחושה שבעצם הם תמיד היו שם, וקשה להיזכר איך נראה המקום ואיך נראו החיים לפני כן. אחד המקומות המובהקים האלה הוא בית רומנו ופרויקט תדר שהשתלט עליו, ובין עסקי התרבות שהסתעפו מתוך ההיתוך הזה נמצאת גם מטמון, חנות הספרים המצוינת שהפכה לאתר פולחן של ספרים, אירועי תרבות והקרנות סרטים ומשתלבת כה יפה בין שלל מיזמי בית רומנו. ולמה אנחנו מדברים על מטמון? כי יש חדשות טובות.

בימים הקרובים ישוב אל המטמון שבבית רומנו אחד המרכיבים שהפכו אותו לספוט האהוב שהוא: קפה טוב מאוד שנמזג לצד אווירה ביתית, סלון אורבני לאנשים שחוזרים שוב ושוב עם הלפטופ וצורך במרחב לחשוב, לעבוד ולשהות בו. כן, הבנתם נכון, אנחנו מדברים על קפה שהוא מתחם עבודה שיתופי נוח ונינוח שנמצא בתוך בית רומנו. יש יותר השראה מזה?

פינת האספרסו הסודית שבקומה הראשונה של התדר תופעל בימים נבחרים ולא קבועים, לקהל שמעדיף להתחבא מההמולה ולשתות קפה בשקט, לתקתק קצת במקלדת, לדפדף בספר, או פשוט לרבוץ על הספה כמו בבית. בנוסף, בימים נבחרים לא פחות אך לא קבועים גם הם, יתקיימו ערבי יין שבמהלכם יארח המטמון יקבים, יבואנים ושאר מוזגים מוכרים בעיר, עם וידאו ארט מהפנט, לצד מוזיקה חיה, תקלוטים או הקרנות, שיהוו אלטרנטיבה צ'יל לנקודות האנג אחרות באזור בית רומנו.

עכשיו רק נשאר לכם להבין מתי המטמון פתוח ומתי הוא סגור, מתי פתוח לקפה והאם אפשר גם מאפה, איזה ערב יין צפוי בקרוב ומה הולך לקרות שם בקטע תרבותי, המטמון פתח רשימת עדכונים לא פולשנית, שמודיעה רק כשהמקום באמת נפתח ורק כשמתרחש בו משהו מעניין. רוצים להיות In The Know?מלאו את הטופס הקצר בקליק, וכך תדעו הכל. ומה יותר טוב מלדעת הכל?
>> מטמון, בית רומנו דרך יפו 7,פתוח לפעמים

• אוכלים שותים
• מטמון
• בית רומנו
• תדר
• ספרים

>> לכבוד שבוע הספר התכנסו כותבי "טיים אאוט" והעלו באוב את הפעם הראשונה שבה ספר גרם להם להתאהב בו, בכותב שלו ובספרים בכלל. הבחירות שלהם הן קלאסיקות פופולריות מכל הזמנים והז'אנרים, חלקן הפכו מאז צאתן לשנויות במחלוקת, ללמדכם שאין דבר כזה ספרות גבוהה וספרות נמוכה כשאתה מספיק צעיר כדי לא להפעיל את הפילטר התרבותי הזה, יש רק מילים שמייצרות קסם ונכרכות סביב הלב.

>> רודנים ונהנים: הספר שמפצח את מערכת ההפעלה של הדיקטטורים
>> הוא פוליטיקאי חולה אנוש. הח"כים עושים אסיד. בחוץ יש אפוקליפסה

"גאווה ודעה קדומה" // יעל שוב // אף אחד לא פיתל משפטים כמו ג'יין אוסטן

בכיתה ח' קראתי את הספר הראשון שלי באנגלית. כלומר, את הספר הראשון שנועד במקור לקוראים מבוגרים. האנגלית שלי השתפרה מאוד בעקבות שנה בארה"ב, אז יום אחד נכנסתי לחדר הספרים בבית הורי, והורדתי מהמדף את "Pride and Prejudice" של ג'יין אוסטן. לא זוכרת מה הביא אותי לכך, שכן זה היה שנים לפני העיבוד הטלוויזיוני שהפך את קולין פירת' לפנטזיה הרטובה של ברידג'ט ג'ונס.

הספר הישן עם הדפים החומים התפרק לי בין הידיים, אבל נגנבתי כבר מהמשפט הראשון. לא ידעתי אז ש"It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune must be in want of a wife" הוא אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים והאהובים ביותר בספרות האנגלית. אבל זאת היתה הבטחה ברורה לשילוב מפתה של רומנטיקה ואירוניה חדה.

הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית

בשורות הבאות גברת בנט הנודניקית שממוקדת בדבר אחד בלבד שולחת את בעלה הסרבן – היא קוראת לו "יקירי מר בנט" – לחזר אחרי השכן החדש, רווק עשיר בשם מר בינגלי, בתקווה להשיא לו את אחת מחמש בנותיה. בקריאה הראשונה היחסים בין מר וגברת בנט הצחיקו אותי. רק בבגרותי הבנתי את עוצמת הנואשות שמתחת לחזות המעצבנת של האם, הנשואה לגבר שאינו אוהב אותה, ויודעת שללא נישואים לאיש עם הכנסה ראויה אין לבנותיה עתיד.

אוסטן ידעה את זה, ועדיין כתבה על התשוקה לאהבה באופן שמציף את החושים. בנשף הריקודים בפרק השלישי האחיות מקבלות הזדמנות להתחכך ברווק המבוקש. אבל תוך חמש דקות מהופעתו, נפוצה השמועה בקרב הנוכחים שחברו מר דרסי יפה ממנו ועשיר ממנו ותשומת הלב עוברת אליו, עד שבהמשך אותו משפט עצמו כולם מחליטים שהוא גאוותן ואנטיפתי ומפנים לו גב.

האופן החי והשנון שבו אוסטן תיארה את מנהגי החברה האנגלית הכפרית בתחילת המאה ה-19 תפס אותי עוד לפני שהתאהבתי באליזבת בנט – הבת השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה מהאחות הבכורה ג'יין. כשליזי שמעה את מר דרסי אומר למר בינגלי שהיא לא מספיק יפה בשביל שהוא ירקוד איתה, נעלבתי בשבילה, ומשם והלאה הייתי לכודה במחול החיזור והדחייה בין השניים שנמשך כשנה, עד שליזי סוף סוף התוודעה לאופיו האמיתי של הסנוב החתיך, ונענתה להצעת הנישואים (השנייה) המסורבלת שלו.

שילוש המילים "I love you" אינו נהגה בספר ולו פעם אחת, וברגע המפתח תשובתה המאופקת של ליזי נמסרת בגוף שלישי. אוסטן כותבת שהיא אינה מסוגלת להתבונן בעיניו, ואינה רואה עד כמה האושר שנפרס על פניו מתאים לו. כך הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית.

מתישהו זיהיתי דמיון בין חמש האחיות לבית בנט לבין ארבע האחיות מארץ' ב"נשים קטנות", שפורסם כחמישים שנה אחרי "גאווה ודעה קדומה". גם ספרה של לואיזה מיי אלקוט מתמקד באחות השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה. אהבתי אותו מאוד, וגם אותו קראתי כמה פעמים. אבל אף סופר או סופרת לא פיתלו משפטים כמו אוסטן. ולכן אף לא אחד מהעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של הספר מתקרב לקסם של המקור. מה שלא אומר שאני לא מחכה בכיליון עיניים לעיבוד המובטח של נטפליקס עם אמה קורין וג'ק לאודן. אולי אחרי כן אשוב לקרוא את המקור.

"זה" // ירון טן ברינק // המפלצת בעלת אלף העמודים שחיווטה לי את המוח

העניין עם אהבה ראשונה הוא שאי אפשר לזהות אותה עד שהיא מכה בך במלוא עוצמתה, ובדרך כלל רק בדיעבד. עד גיל 14 כבר קראתי מאות רבות של ספרים והתאהבתי בספרים וסופרים וסופרות ודמויות אינספור, כולם אהבות גדולות, אבל אז התחלתי לקרוא ספרים באנגלית. ואז פגשתי את סטיבן קינג בבית של חבר שאמר לי "אתה חייב לקרוא את זה" ושם לי ביד מפלצת.

אף פעם לא שקלתי עד אותו רגע לקרוא רומן בן יותר מ-1,100 עמודים, בטח לא באנגלית, בטח לא כזה שעל הכריכה שלו מצוירת יד של מפלצת יוצאת מתוך פתח ניקוז במדרכה. אני גדלתי על לקרוא בטעות את "בעל זבוב" בגיל 8 ולעוף בגיל 12 על "החטא ועונשו", ולמרות שכבר נשאבתי אל ז'אנר האימה בקולנוע כמו כל נער באייטיז עם גישה לספריית וידאו שכונתית ומינימום פיקוח הורי, רומן אימה בעובי של הראש שלי לא היה בתוכניות שלי. אבל בגיל 14, אם חבר שאתם אוהבים אומר לכם שחייבים לקפוץ מהגג אז קופצים מהגג. אין ברירה. אלה החוקים.

אני לא זוכר איך חזרתי הביתה ומה אכלתי לארוחת ערב, אבל אני כן זוכר שנכנסתי למיטה אחרי מקלחת וחשבתי לקרוא כמה עמודים ב"IT" כדי לראות אם האנגלית שלי עומדת בזה, והדבר הבא שקרה זה שהשעה הייתה 04:00 בבוקר וכבר קראתי 300 עמודים ולא יכולתי להפסיק. זה היה כישוף שעשוי מהשפה הפשוטה והטבעית ביותר, מהפנט ביכולתו לטוות דמויות מלאות בכמה משפטים ולהפיק מהן דיאלוגים קולחים ומונולוגים אותנטיים בשלל צבעים, וסביבם יקום שלם שאפשר להריח ולטעום. נשאבתי כמו בסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר".

מי שראו את הסרט מ-2017 או את המיני-סדרה מ-1990 משוכנעים ש"זה" הוא סיפור על ליצן מפחיד בשם פניווייז שהוא למעשה יישות על-מימדית משנה-צורה, אבל המפלצת ממימד ה-Dead Lights היא דמות משנית לחלוטין בספר, והיא כל כך מפחידה דווקא בגלל שהיא ברקע, כמעט בלתי נראית (למעשה, המבוגרים בעיירה המקוללת דרי לא רואים אותה כלל). מי שיראה אותה כפי שהיא באמת – ישתגע כמו בסיפורים של לאבקראפט על קת'ולו ויוג-סות'ות' שקראתי כמה שנים אחר כך. אבל זה לא הסיפור. הילדים הם הסיפור.

עד לאותו רגע ואולי גם מאז, לא נתקלתי בסופר שכותב את גיל הנעורים כמו סטיבן קינג. בשנים שבהן הוא כתב את "זה" הוא כתב גם את הנובלה "The Body" שהפכה לסרט העל-זמני של רוב ריינר "אני והחבר'ה", אולי הסיפור היפה ביותר שנכתב אי פעם על חבורת ילדים בני 12 ועל החברות והאהבה ביניהם ועל הפצעים שפוער בהם הזמן שהופך אותם למבוגרים. ב-1,100 ומשהו העמודים של "IT" הוא לוקח את העסק הזה הרבה יותר רחוק וטווה את העבר ואת ההווה בקורי עכביש מיסטיים ובלתי ניתנים לניתוק.

סטיבן קינג התפרע שם על מלא ובנה מיתולוגיה מפוארת שהדהדה אחר כך ברבים מספריו האחרים וקשרה אותם ביקום משלהם, אבל בסוף יש כאן סיפור קיצוני ונועז ביותר על חבורת ילדים שקוראת לעצמה "מועדון הלוזרים", ילדים שמשלמים מחיר כבד על חטאי מבוגרים, ובדרך אל הקרב הגדול על חייהם ושפיותם מול מפלצת שמגיעה מעבר לזמן וליקום, הם גם עוברים טריפ פסיכדלי וגם מקיימים יחסי מין (עניין פעוט שהושמט מהגרסאות המוסרטות). בגיל 14, אפשר היה לנחש, זה לא רק העיף לי את המוח, זה חיווט אותו מחדש.

אז ככה מרגישה אהבה ראשונה: פטיש חמש קילו לראש, בוקס עם מקדחת אוויר בבטן, חיבוק מוחץ של מפלצת שהיא סך כל פחדיך. ובדיוק כמו שסטיבן קינג הבטיח והמציאות קיימה, הנוסטלגיה היא רוח רפאים זדונית שתרדוף אותנו כל חיינו והעבר יפער בנו פצעים בלתי ניתנים לריפוי, ושום דבר אף פעם לא יהיה כמו הסיפור ההוא שקראת ולא האמנת שאתה קורא ב-1989, על חבורת ילדים בני 12 שעשו דברים מוזרים וקרו להם דברים מוזרים.

"אל עצמי" // רעות ברנע // מה שחשוב זה מה שחשבתי כילדה בת 9

בין גיל 7 ל־11, כשרק התחלתי לגלות את היכולות המבטיחות שלי כגרופי מקצועית, הערצתי כמה פיגורות משמעותיות: ירדנה ארזי, להקת מנגו, ג'ייסון דונובן, מישל מ"צער גידול בנות" (שאתן יודעות מה קרה איתה אחר כך) וגלילה רון־פדר, שאז אפילו עוד לא היתה עמית. כמו כל ילדת אייטיז-ניינטיז, גם אותי גידלה הטלוויזיה, אבל היה לי סוג של מזל להיוולד מספיק בזמן כדי שאהפוך להיות מאלה שקוראות שני ספרים ביום, טרם הגעת הכבלים לארץ. ב-1992, כשחוברנו לערוצי זהב, האירוע הסתיים. המשכתי לקרוא, אבל את מקומה של הספריה הציבורית תפסו MTV ו-ווסט בוורלי היי (על כךבפרקים הקודמים).

את מסעותיי עם גלילה התחלתי כמו כולםן עם "ג'ינג'י", על כל 3,895 כרכיו. משם ל"כסאח", האח הגדול והפחות-מוצלח שלו, ואז הגיע "אל עצמי" (שכרונולוגית נכתב קודם, ויצא לאור ב-1976). אל עצמי מגולל את סיפורו של ציון כהן, תחת הטאג-ליין מכמיר הלב "סיפורו של ילד עזוב" – תיאור שלדעתי לא היה עובר היום בשום צורה. הוא נכתב בהשראת ניסיונה האישי של רון־פדר-עמית, שהפכה עם בן זוגה דאז את ביתם לבית אומנה, כזה שבמהלך שנות ה־70 גרו בו עשרה ילדים שונים. אז זה היה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי – היום זה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי, אבל אני גם שואלת למה לעשות את זה לעצמך, למה.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה היה בטח אחד הראשונים שנחשפתי אליהם, והיה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות

הספר משתייך לז'אנר ספרי היומן שהיה בשיא הפופולריות שלו אז, כשכולנו עוד חשנו כמו דמויות מרומנים רומנטיים וחיכינו שמישהו ימצא את היומן אחרי מותנו והוא יזכה לתהילת עולם. לו רק ידענו שתהילת עולם תהיה זמינה כמה עשורים אחרי מבלי לחכות לאחרי המוות באמצעות לייקים באינסטגרם. ציון הוא ילד מבית שאן שמגיע למשפחת אומנה צפונבונית בחיפה, שמתאר ביומן שלו את קשיי ההסתגלות שלו כילד מ"משפחה הרוסה" (עוד תיאור שכבר לא משתמשים בו היום), שזה לכאורה לא מתוחכם, לא משכיל ו… בכן – מזרחי, שנזרק לתוך חיים חדשים בסביבה סופר-אשכנזית, שמקדשת לימודים, נימוסים וממון. הנמסיס שלו הוא ניר שרוני, בנם הביולוגי של הוריי האומנה, ילד כאפות מתנשא שבמקרה בדיוק בגילו ולכן הוא נאלץ לבלות בחברתו גם בבית הספר – מקום שבו הוא בכלל לא מוצא את עצמו.

כבר בשנים הראשונות אחרי שפורסם, זכה הספר לביקורות שתקפו את הגזעניות שבו, את חיזוק הסטריאוטיפ שלפיו ילדים שמגיעים מאותן משפחות הרוסות הם בהכרח מזרחים, בעוד שאלה שצריכים "להציל" ו"לחנך" אותם הם בהכרח אשכנזים. מצד שני, התייחסו אליו במשך השנים גם ככזה שהעלה לשיח את הדרת המזרחים, ואולי אפילו יצר מהלך של ניפוץ סטריאוטיפים (מישהו אמר ישראל הראשונה וישראל השנייה? אוקיי תגידו שוב, לא שמענו טוב). כשיצא הסרט שמבוסס עליו, 12 שנה אחרי יציאת הספר, לוהקו לשני התפקידים הראשיים שני ילדים אנונימיים דאז – את ציון שיחק אריק אוחנה, שלימים, הודות לכתבות מסוג "איפה הם היום", הבנו שגדל להיות מורה לנהיגה; ואת ניר שיחק רועי בר-נתן, שלימים… טוב אתם יודעים מה קרה איתו.

קראתי את הספר בגיל צעיר מדי. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, אבל כשיצא הסרט ב-1988 (ונגיד שראיתי אותו ב-1989), צפיתי בו כבר פוסט-קריאה. באתי מוכנה, מה שאומר שהייתי גג בת תשע אז – בדיוק בגיל של הבת שלי היום. האם יש הבדל בין צריכת התוכן הזה לבינג'ים החוזרים שהיא עושה כבר שנה על כל העונות של מקיף מילאנו? לא בטוח, אבל לזמנו זה הרגיש נכון. "אל עצמי" הוא הספר הכי מצליח של רון־פדר-עמית, וגם זה שהכי סחף אותי כנערה (שלא לומר ילדה) בת תשע. למרות שהוא נטוע עמוק בחברה הישראלית, כזו שלכאורה הייתי צריכה להכיר בעצמי, הוא חשף אותי להרבה מקומות שלא הייתי מודעת אליהם, אז לפחות.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה, שאותה הוא מכיר כשהוא בורח באחד הימים לחוף הים, היה בטח אחד הקווים הרומנטיים הראשונים שנחשפתי אליהם (למרות שעל מי אני עובדת, כבר הייתי צופה ב"שושלת" אז); ובכל זאת – היה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות. כמובן שהמשכתי גם לסיקוולים הרבים בסדרה (כי בכל זאת, בגלילה רון־פדר עסקינן), אבל אף אחד מהם לא היה ראשוני, אמיתי ונקי כמו "אל עצמי". אני לא בטוחה שהייתי חושבת ככה אם הייתי חוזרת אליו עכשיו (לרומן הגרפי שיצרה לאחרונה רחלי שלו אני לא מתקרבת מפאת חילול הקודש), אבל מה זה משנה מה אני מרגישה כלפיו היום. מה שחשוב זה מה שחשבתי עליו אז.

"המשחק של אנדר" // לירון רודיק // הספר שלימד אותי על מלחמה יותר מהצבא

את הספר הראשון שלי קראתי בגן הילדים, בגיל 5 – ספר שאני זוכר עד היום על ממלכת הפירות. אחר כך, בגיל 6, כבר עברתי לספרים רציניים יותר כמו "דייוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס, ההיכרות הראשונה שלי עם ספרות יפה. לא ידעתי אז דבר על ספרות מדע בדיוני, ועבורי לפחות – חייזרים ורובוטים היו שייכים לטלוויזיה וקולנוע.

כל זה השתנה כשחבר סיפר לי על "המשחק של אנדר", ואמר לי שזה סיפור על ילד כל כך חכם עד שהוא יודע בדיוק איפה להכות כדי לפגוע ביריב שלו. אז חשבתי שמדובר בסיפור על כוחות על. ביקשתי מאמא שלי לקנות את הספר, וניסיתי לצלול לעולם שיצר אורסון סקוט קארד. אבל לקח לי רגע להבין את הקטע. בעולם של סקוט קארד, ילדים מוצלחים במיוחד נשלחים לפנימייה צבאית – בה נותנים להם להלחם אחד נגד השני בקרבות מסוכנים, על מנת להכין אותם למלחמת קיום עם חייזרים. ובתור ילד, לקח לי זמן להבין את חוקי העולם, שדורשים להפעיל יותר את הדמיון. אז התקדמות הקריאה שלי הייתה די איטית, כי בכל זאת – ילד בן 9.

ככל שהתקדמתי, כך היה לי ברור – למרות שהספר עוסק בילדים, זהו לא ספר לילדים. הילדים בעולם הזה מתבגרים במהירות – הם חכמים, מוכשרים וחלקם גם חסרי רחמים. הם חיים במציאות בה מנטרים אותם מגיל קטן, אז הם מקבלים יעוד בשלב הרבה יותר מדי מוקדם. דוגמה מצוינת לכך היא המאמרים שכותבים אנדר ואחותו תחת שם בדוי לאורך הסיפור. בגיל 9 חשבתי שהמשמעות של להיות אדם מבוגר היא לבזבז מלא כסף וללכת לישון מתי שאני רוצה, אבל פתאום קראתי בספר על ילדים בגילי שנלחמים, ומפרסמים מאמרים עוד בעשור הראשון לחייהם. אני זוכר איך, תוך כדי קריאה, נכנסתי לקרבות בין הילדים, לאבידות בדרך, ופתאום לקראת הסוף, הספר עושה פנייה חדה והופך לספר פילוסופי על תורת הלחימה, על פי אורסון סקוט קארד.

התאהבתי בספר פעמיים ובגילאים שונים. הוא רק מחכה שאפתח אותו שוב ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו במלחמה חסרת יעדים שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק מה שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מפניו

זו היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי בספר הזה – כשאנדר מגלה את האמת על האימונים שלו, על האויבים שלו, על מלחמה ועל שלום. אנדר, שהפך מילד מחונן למצביא הכי חשוב בהיסטוריה האנושית, לימד אותי הרבה יותר מכל ספר אחר, ושלח אותי למסע של הרהורים במדינה שמאז ומתמיד עסקה באויביה יותר מאשר באזרחיה. ילד ישראלי לא יכול לחמוק מהמלחמה, וזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות שלה, ללא תיווך של משרד החינוך.

הפעם השנייה שהתאהבתי בספר הזה הייתה שנים אחר כך, כשהייתי חייל. הזמן עבר ו"המשחק של אנדר" נעזב עם ספרים אחרים על הספסל השכונתי. באותה תקופה השתתפתי בסדנת תיאטרון לחיילים של בעז דבי וירון אדלשטיין בסמינר הקיבוצים, ובסוף כל סדנה היה על המשתתפים להביא מתנות לחברי הקבוצה. ירון, המנחה של הסדנה, הביא לכל אחד ספר שנבחר במיוחד עבורו עם הקדשה אישית. אני קיבלתי ממנו את "המשחק של אנדר".

אמרתי לו שעבר המון מאז שקראתי את הספר, והוא אמר לי בתגובה שזאת הזדמנות מצוינת לקריאה חוזרת – וכמה שהוא צדק. למרות שאורסון סקוט קארד הוא סופר בעייתי, לאור דעותיו המיושנות נגד הקהילה הלהט"בקית, אך אי אפשר להתעלם מכישרון הכתיבה שלו, במיוחד בספר הזה. חשבתי על קורס המ"כים שעשיתי, חשבתי על כל מה שלימדו אותנו בו על פיקוד והנהגה, ועל כל מה שלא לימדו אותנו – חמלה, לראות גם את האויב שלי כבן אדם, והבנת האויב. לא היה לנו בקורס מ"כים הבנה של מה זה מוות, או מהי מלחמה צודקת, או בכלל – הבנה של מהי מלחמה.

כך התאהבתי בספר פעמיים, ובגילאים שונים. הוא שמור אצלי עכשיו היטב בספריה, ורק מחכה שאני אפתח אותו שוב. ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי דווקא עכשיו זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו נמצאים במלחמה חסרת יעדים וחסרת אסטרטגיה שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק הדברים שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מהם. הוא גם הזהיר מגייז, אבל הוא בן 73. אז לא ידעו מה זה גייז.

"אנקת גבהים" // שרון בן-דוד // רומנטיקה לילדה שבזה לסופים טובים

זה היה מזמן. מאוד מזמן. בין ערימות ספרים ישנים בספריית בית הספר גיליתי את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, ומצאתי את עצמי נסחפת בסיפור האהבה המטלטל שבין הית'קליף לקתרין. היתום המאומץ והילדה הרגישה מוצאים שפה משותפת, שאט אט מתפתחת למעין ברית או חיבור קוסמי. עד כאן הכול כשורה, ואביה של קתרין אף מתחיל לחבב את היתום העני ומעדיף אותו על פני בנו הביולוגי, אך כשהאב הולך לעולמו יחסי הכוחות משתנים. האח המריר מתעמר בהית'קליף, משפיל אותו ומתייחס אליו כאל משרת, ובאופן כללי ממאיס עליו את החיים. קתרין מצדה מפנימה את מעמדה כאישה בראשית התקופה וויקטוריאנית. היא מחליטה להינשא לאדגר לינטון האמיד ושוברת את לבו של הית'קליף, שעוזב מבלי לומר שלום.

כעבור שלוש שנים הוא חוזר, נאה ועשיר מתמיד, כביכול התגשמות שאיפותיה של קתרין – אלא שכאן נכנסת לתמונה תאוות נקמה עזה, שמקורה באגו הפגוע של ילד עני ונטול מעמד חברתי. בזה אחר זה הית'קליף פוגע בכל מי שסביבו. הוא חוטף וכולא את בתם של קתרין ואדגר, מעניק לאחיינה של קתרין אותו יחס מבזה ומשפיל שספג בעצמו, ומנצל את בנו שלו כאמצעי להשתלטות על ירושת המשפחה. קתרין מצדה נחלשת פיזית ונפשית. היא נקרעת בין אהבתה להית'קליף לבחירה הרציונלית שעשתה, ולבסוף מתה זמן קצר לאחר לידת בתה.

ביני – אז ילדה בכיתה ה' בתל אביב – לבין קתרין מיורקשייר הפרידו יותר ממאה שנים, אבל לאהבה אין זמנים וגבולות. הבית האפלולי, הגשם והסערה הצטיירו לנגד עיני בבהירות, כשהם מעניקים משנה תוקף למצבן הנפשי של הדמויות – טריק ספרותי משומש, כך למדתי שנים אחר כך בחוג לספרות אנגלית, ובכל זאת יעיל מאוד. פנים הבית קר, פשוט ומוזנח, משדר קיפאון רגשי. אפילו שמו "אנקת גבהים" מייצר תחושת מועקה. הקור והאפלוליות הופכים את האחוזה לישות מוחשית כמעט, מעין דמות פראית ובלתי צפויה שסוחבת אחריה היסטוריה טעונה. נופי אנגליה הקודרים, הגבעות והרוח הסעירו את הדמיון וחידדו את תחושת הזרות והשונות גם בתל אביב.

אהבתי את הדמויות הפגומות, האגואיסטיות והאימפולסיביות, שמסכינות עם הנסיבות אך אינן מקבלות אותן, אנושיות כל כך בשברון הלב שלהן. קתרין והית'קליף אינם נסיך ונסיכה מהאגדות, אלא אנשים שנסיבות החיים הפגישו אותם. הבחירות שהם עושים מובילות לתוצאה טראגית, שדיברה אל לבה של הילדה שבזה לסופים טובים. בהמשך, החיבה לקדרות גותית הלכה והתעצמה לכדי אהבה לז'אנר ולגיבורים השבורים שלו – דוקטור פרנקנשטיין והמפלץ, ג'יין אייר היתומה ודרקולה, קורבנות של ניכור, בדידות ושדים פנימיים.

בראייה לאחור, אנקת גבהים היה עבורי הרבה יותר מספר קריאה. עד היום הוא זכור לי כמפגש בוסרי ומסקרן עם עלילה שאינה מנסה לרצות. בסוף יש אמנם איזשהו קלוז'ר, אבל הוא רחוק ממחוזות ה-and they lived happily ever after. העובדה שללב אין היגיון, ושעצב מטלטל הוא חלק בלתי נפרד מהמשוואה, סדקה משהו בתמונה הרומנטית שילדים נוטים לצייר לעצמם. בשנות המעבר בין ילדות לבגרות קשה לתפוס שאהבה יכולה להיות כואבת ומסובכת ועדיין אמיתית. אחר כך לומדים.

"ספר הדקדוק הפנימי" // יעל שטוקמן // רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספר

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. כלומר, נראה לי שחשבתי שאני אוהבת. בשנות בית הספר היסודי, קריאה הייתה אצלי יותר בגדר אקט תחרותי מאשר מתוך אהבה אמיתית, ואני ניצחתי את מיכל פ. בתחרות של מי קראה יותר ספרים בחופש הגדול, עם שמונה ספרים – והפרחים לגלילה רון-פדר וסדרת "מנהרת הזמן" האלמותית, והקלה לקריאה. אז תמיד קראתי, והרבה. אבל האם הבנתי מה שאני קוראת? האם צללתי לעולמות אחרים, ודמיינתי מחוזות רחוקים, או שהדגש בקריאה היה ההספק? בדיעבד, נראה לי שהכל השתנה רק כשפגשתי אי שם בכיתה י"א ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן.

אמא שלי ואחותי קראו אותו כמה שנים קודם לכן, ואני זוכרת שהתמוגגו, החליפו רשמים וחוויות. רציתי גם, אבל אמא אמרה שהוא "עוד לא בשבילי", וכך מבלי יודעין, הציתה שוב את יצר הקריאה התחרותי שלי. כמה שנים אחר כך, בעודי בת 16, כבר החלטתי על דעת עצמי שהוא "בשבילי". ואכן, אחרי כמה עמודים בלבד, הבנתי – קודם כל שהפעם אמא שלי צדקה, ומדובר ברומן התבגרות מכונן שיש לקרוא במינימום בגיל ההתבגרות, ורק אחר כך הבנתי מהי באמת אהבת הקריאה, שלא מתוך יצר תחרותי או זיקה לכל גורם חיצוני שהוא. אהבת קריאה מתוך התמסרות מעמיקה לעולם הבדיוני של הספר, ולו בלבד.

ברומן המופתי הזה, גרוסמן גולל את סיפורו של הנער אהרון שגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, ממש כמוני. מכירים את זה שאתם רואים סדרה או סרט, ופתאום מזכירים אלמנטים שקשורים לישראל או ליהודות, ואתם מוצאים את עצמם מחייכים בלב על אף כל הציניות? ככה הרגשתי בדיוק. נוף ילדותי נפרש בין דפי הספר, השכונה המוריקה על הבתים הנמוכים ואדומי הגגות, הרחובות, הסמטאות והמונמונטים השכונתיים – כולם היו שם. גרוסמן אמנם תיאר את השכונה בשנות השישים, אבל זיהיתי את הנופים שמובאים בספר גם בחלוף המילניום.

שלא לדבר על דמותו של אהרון עצמו, אותה תווה גרוסמן במלאכת מחשבת שרק הוא יודע. אהרון לא הוסיף לגבוה כשאר בני כיתתו, ונותר נמוך ולא מפותח מבחינה פיזית למורת רוחה של אמו וסביבתו, שקידשה גבריות, צבריות וכוח. והוא אמנם לא גדל מבחינה פיזית – אולי כי לא רצה לציית לקודים של עולם המבוגרים, ואולי כי זה לא הזמין אותו או קיבל אותו אליו בזרועות פתוחות – אך הוא בהחלט גדל והתפתח מבחינה נפשית ופנימית, וכדי להסתדר בחברה שדחתה אותו במידה מסוימת, ניסח לעצמו קודים וצפנים שמתקבצים לכדי דקדוק פנימי, סדור ובעל היגיון.

בקודים הללו הוא השולט, בעל הכוח והוא האדון שמחליט איך וכיצד. הגדולה המשמעותית ביותר ברומן הזה, לטעמי, היא שספר הדקדוק המדובר לא נותר רק נחלתו של אהרון עצמו, אלא הצליח לגעת בכל מי שהרגיש לרגעים זר, אחר או כמי שלא הצליח – אם מבחירה, ואם מכורח הנסיבות – להיכנע לתכתיבים המקובעים של החברה הישראלית. מאז, אגב, אני מנסה לא להיכנע לתחרויות – קריאה או אחרות.

"ההולנדי של עכו" // אבישי סלע // הספר שגרם לי להבין שכדורגל זה החיים

מבין כל האהבות הגדולות של חיי, אין אחת מוזרה יותר מאשר כדורגל. שום דבר בהיסטוריה שלי, או במעמד החברתי שלי, לא היה אמור להוביל אותי לשם. הייתי ילד שחלם לכתוב, אולי להיות "מנחה בטלוויזיה", ובכל מקרה התעניין בהרבה תחומים – רק לא במשחק היפה. בילדות שלי הכדורגל היה שייך לחזקים של הכיתה. בשיעורי ספורט, כשכולם שיחקו, אני הייתי זה שיושב בצד.

אבל אז בא הקראש הבלתי צפוי ששינה את חיי, והאסימון שגרם להתאהבות הזאת להתפתח הוא ההבנה שכדורגל יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות ספורט לחזקים, אבל הוא גם יכול גם לשאת עליו מטענים – תרבותיים, חברתיים, פוליטיים – והוא משל נהדר על החיים, על הצלחה וכישלון, על אמונה. המשחק הלכאורה פשוט הזה, שמלגלגיו אוהבים לדבר על "11 החוליגנים", הוא בסוף החיים עצמם.

וכזה בדיוק "ההולנדי של עכו" – ספר על כדורגל, אבל גם על כל מה שמסביב לו. הספר, שיצא בשנת 2004 בהוצאת "גלורי", הוא אוסף של סיפורים קצרים על המשחק היפה שערך אחד מגיבורי הילדות שלי, אדם בשם אבי מלר, שהיה הסמל למהפך הזה (ולימים, גם זכיתי לעבוד איתו ומולו). מלר הופיע על המסך בילדותי, ומשך אותי אל הכדורגל הטוב והטהור – תכלס, זה של ליגת האלופות.

ובספר קובצו יחדיו כמה מהיוצרים הכי גדולים שאני מכיר – ארי פולמן, אבידע לבני, אורי אורבך ז"ל, שרה אנג'ל, רן שריג, רוני סומק, אבי שילון. לא כולם היו מזוהים עם המשחק בילדות שלי, אבל כולם ידעו לספר עליו מזוויות שונות. וזה העיקר שם; הכדורגל מופיע בכל הסיפורים, אבל העיקר שם הוא על הקשר בינו לבין החיים. קשר, שהפך בהמשך חיי, לבל יינתק.

אני זוכר את עצמי בשנות ההתפתחות של אהבת הכדורגל שלי מתאהב בטקסטים. עובר בדמיון בין עולמות – מארגנטינה של "מונומנטל" לפולין של "הפועל בירקנאו", מחיפה האייטיזית של "לג'רבי חוקים משלו" ועד המשחק ההוא ברמת גן ב"טעות של שוער". בכל אחד מהסיפורים האלה היה לב, ובעיקר, היה את המשחק ברקע. המשחק שכולו רגש, משחק החיים.

והיופי ב"הולנדי של עכו", כמו ב"טד לאסו", הוא שהוא רב שכבתי – הוא יהיה מעולה לאנשים שהכדורגל שזורם בדמם, אבל הוא ירגש גם את מי שלא. גם מי שסתם יחפש למצוא את הסיפור על אהבה נכזבת, על ההחמצות של החיים, על הילדות שהלכה לאיבוד, על שחיתות – הכל נמצא שם. בין הדפים. דרך "ההולנדי של עכו", אתה מבין שההפרדה הזאת שעשינו – בין הכדורגל לבין החיים, היא מלאכותית. כדורג בסוף הוא החיים עצמם – ולתוכו אפשר לנקז את כל חוויות החיים וקשת הרגשות האפשריים. ולכן הוא כל כך מומלץ ורלוונטי גם 21 שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.

• שבוע הספר
• ❤ תרבות
• ספרות
• ספרות ישראלית
• ספרים

שבוע הספר של שנת 2025 נפתח ב-10.6 בשרונה,ואמור היה להימשך עשרה ימיםלפי מיטב המסורת, אלא ששלושה ימים לאחר פתיחתו פרצה המלחמה באיראן ובשרונה קיפלו את הבאסטות וסגרו את העסק שבוע לפני המועד המתוכנן. כמו אירועי תרבות רבים שבוטלו עם פרוץ המלחמה, הפסקת האש בשבוע שעבר החזירה את קברניטי שבוע הספר אל שולחן השרטוטים כדי לנסות ולמצוא מועד חלופי להמשך קיומו. והמועד הזה נמצא: היום.

>> אחרי שנדחה בעקבות המלחמה: פסטיבל ישראל חוזר בחודש הבא
>> איך לאכול שף: מהקריקטורה של דיסני ועד האמן המיוסר של "הדוב"

היום בשעה 17:00 (ראשון, 29.6) יפתח שבוע הספר בתל אביב מחדש את שעריו בשרונה, וחגיגת הספרים השנתית תימשך כל השבוע עד וכולל יום חמישי (3.7) עם עשרות דוכנים של הוצאות הספרים הגדולות, הנחות ענק, מפגשים עם סופרים החותמים על ספריהם, השקת ספרים חדשים, מיזמי עידוד קריאה עברית לכל הגילים, הצגות ומתחמי חוויה לילדים ולכל המשפחה.

על פי דיווחים בתקשורת, ביטול שבוע הספר לאחר שלושה ימים בלבד היה עשוי לגרום להוצאות הספרים הפסדים כבדים של מיליוני שקלים רבים, שכן ספרים רבים מודפסים לקראתו והוא אחראי בחלק מהמקרים לכ-30 אחוז מהכנסותיהם השנתיות של המו"לים. ההחלטה להחזירו בהקדם במידה והמצב הביטחוני יאפשר זאת התקבלה לכן עוד לפני הפסקת האש, בתקווה שניתן יהיה לצמצם את הנזק.

הוצאות הספרים אינן לבד – עולם התרבות כולו ספג במהלך המלחמה הקצרה עם איראן נזקים של מיליוני שקלים כתוצאה מביטולי הופעות ופסטיבלים מתוך חוסר הוודאות לגבי הקיץ שהמלחמה יצרה. כך למשל נדחה פסטיבל ישראל, שאמור היה להיפתח מחרתיים אך הוקפא עקב המלחמה ועם הבשורה על הפסקת האש הצליח להעמיד תאריכים חלופיםם המסתכמים בדחייה של שבועיים. נחזיק אצבעות גם לקאמבק של שאר עולם התרבות.

• ❤ תרבות
• שבוע הספר
• ספרים
• ספרות ישראלית
• שרונה