עם ירידת העצימות של המלחמה (או לפחות ירידתה מהיום יום של רובנו), הטלוויזיה הישראלית מנסה לגשש את דרכה חזרה לשגרה. תחילה חזרו תכניות הבידור/סאטירה, דוגמת "זהו זה" או "ארץ נהדרת" (תוך התנצלות מתמדת ורצון "לספק אסקפיזם"), אחר כך באה "הכוכב הבא" (בהתחלה תוך מחאה ציבורית) שסיימה עונת בזק בשבוע שעבר – ועכשיו, הגיע זמנו של הריאליטי הטהור.

>>

קשת החזירה למסך עונה חדשה של "המטבח המנצח VIP" וממש באותו יום עלתה ברשת – סוף סוף, צריך לציין – "פקין אקספרס". הפורמט המושקע, שהיה אמור לעלות ב-10.10 (ואפילו הוצג לראווה בגמר "האח הגדול", ההוא שנדמה לכם שנערך לפני שנתיים אבל בעצם היה לפני חצי שנה) נדחה לפברואר בגלל מלחמת שבעה באוקטובר, והציג את פרק הבכורה שלו אתמול – בתקווה להיות קרש ההצלה לרייטינג המדשדש של רשת, שמפסידה קבוע בפריים טיים ל"פטריוטים" של ערוץ 14.

התכנית, שמבוססת על פורמט מתוצרת הולנדית, מרגישה כמו בן כלאיים של מספר פורמטים שמוכרים לנו מאוד – יש בו מהמשימות של "הישרדות", מהאינטנסיביות של "המירוץ למיליון" וגם את פורמט ה"ניתן לכם דולר אחד ביום ועם זה תסתדרו" (מה שהיה אמור להיות הרעיון המכונן מאחורי "2025" הכושלת של קשת, לפחות אם להאמין לנאור ציון). בקיצור, הרבה קצוות פתוחים – אבל לטעמי אין כאן משהו שלם.

מגיש הפורמט הנבחר הוא עוז זהבי – וגם כאן, ברור לגמרי לאן שואף הרפרנס. נקודת אמצע קלאסית בין רון שחר של "המירוץ למיליון" לגיא זוארץ של "הישרדות" – גבר כל-ישראלי אולטימטיבי, מספיק נעים למראה מצד אחד ומספיק מסוקס מצד שני כדי להעביר את הפורמט הקשוח הזה.

מה הרעיון? בקצרה, תשעה זוגות יוצאים מאיזור הנוחות של ישראל – וממריאים לצד השני של העולם (לפחות באוטופיה העאלק-אירופית שלנו, כי בתכלס אנחנו בדיוק באותה יבשת) כדי לעבור את "מסלול הדרקון" של מזרח אסיה, זה שמתחיל בקמבודיה, עובר דרך לאוס ונגמר בתאילנד. המשימה של הזוגות הללו היא לעבור את המסלול מהר ככל האפשר, כל זה כשההפקה גוזלת מהם את הטלפונים ואת כרטיסי האשראי, ומעניקה להם דולר אחד ביום. עם זה, הם צריכים להסתדר במסע שלהם – שבסופו פרס של מיליון שקלים.

לפחות לפי הפרק הראשון, יש למתמודדים קושי גדול במימוש היכולות שלהם. מכיוון שעם דולר אחד אי אפשר לעשות כלום (גם לא בקמבודיה, מי היה מאמין?), בעצם אין בחינה אמיתית ליכולות שאיתם באים המתמודדים. חוץ, כמובן, מהיכולת שלהם להתחנן באנגלית רצוצה לאנשים שלא ממש מבינים אנגלית (כי הם מקמבודיה), בבחינת "גיב מי גיב מי פליז סטיי הוטל סליפ איט גיב מי סליפ ווטר". אין כאן מדידה של תושיה או יכולות אלתור, אלא פשוט של היכולת לסחוט רגשית את המקומיים – שכמובן מככבים כפרופס בתוך העלילה, כי אתם יודעים, אסייתים.

התחושה היא שמרוב ש"פקין אקספרס" רוצה להיות מלא דברים היא לא ממש מציעה משהו ברור לצופים שלה. בליל של תכניות ריאליטי תוצרת "רשת" (הנה הם אוכלים עקרב כמו ב"מירוץ למיליון", הנה הם הולכים למשימת חסינות כמו ב"הישרדות") שנועדו בעיקר למשוך את הצופים – בעזרת החיבור הקוסמי בין ישראלים טיפוסיים (וולגריים, גסים מאוד, צעקניים, מה שנהוג לקרוא "צבעוניים") והתמה הישראלית השנייה – והיא המשיכה הדי מוזרה למזרח הרחוק.כן, זהו פורמט "הטיול הגדול אחרי הצבא", שתמיד נועד להימשך לכל מיני מקומות עניים למדי עם חיים של נדודים ונוודות ומעבר ממקום למקום, תוך כדי טיול בנופים מרהיבים. אם תרצו, סוג של חלום ישראלי שהתממש בעזרת הפורמט הזה. ניסיון לקלוע לטעם הישראלי הרחב ביותר – שהוא בדרך כלל טעם של פאד תאי מתקתק מדי.

מבחינת ליהוק המתמודדים – זהו ליהוק ישראלי קלאסי ל-2024. רוב הזוגות נמצאים בערך בגילאים של "הישרדות" ו"האח הגדול" – איפשהו באזורי ה-30 פלוס. יש כאן אפילו כמה מיני סלבים – לירון לב שהייתה שחקנית ב"רמת אביב גימל", "סיטי טאוור" וכמובן סדרת הדרמה עטורת הפרסים "אהבות ושקרים" בשידורי המהפכה, וגם רם שטראוס – שוער שגדל במכבי חיפה, ושיחק לימים גם בהפועל תל אביב ואפילו בכמה קבוצות בחו"ל.

שתי יציאות מהקופסא, ברמה הליהוקית, שאולי עוד יעשו כאן משהו: אחת זה זוג נשי חד מיני (אילנית ועדן, שתי נשים נשואות), והשנייה זה עילי ומיטב – אולי ההברקה של התכנית, לפחות מבחינתי, מאחר והביאו זוג אחים שפשוט שונאים אחד את השני ולא מפסיקים לעקוץ. עילי, אגב, מספר בגאווה שהוא היועץ הפרלמנטרי של חבר הכנסת דני דנון – מיטב מסבירה שזה בגלל שאין לו חברים, וכשאני מסתכל על חבר הכנסת שעילי עובד בשבילו… ובכן… זה נראה די הגיוני.

נקצר: "פקין אקספרס", למרות ההבטחה הגדולה והפרומואים המפוצצים, מרגישה כמו עוד מאותו הדבר. עוד ריאליטי במזרח, עוד אנשים רצים עם מעטפות וסימני דרך, עוד משימות חסינות ומדליות על הצוואר. יכול להיות שזה יעבוד, כי המוצר הבסיסי וסוג האנשים שמופיעים על המסך כבר בהחלט הוכיחו שהם יודעים למשוך את עם ישראל אל המסך. בשורה חדשה לעולם הטלוויזיה אין ולא תהיה כאן.
>> "פקין אקספרס", ראשון 21:30, רשת 13

• ביקורת טלוויזיה
• רשת 13
• ריאליטי
• עוז זהבי

בשנת 2007 צצה על המסכים בישראל סדרת פשע חדשה שמנסה להיות "הסופרנוס" הישראלי. שמה הוא "הבורר", ולמרות שהיא רחוקה באיכות שלה מהתסריט המשובח של "הסופרנוס", היא הייתה מהפכנית הן מבחינת הפקה והן מבחינת ההשפעות שלה על הז'אנר בישראל. המונים צפו בסדרה של רשף לוי שהביאה שפה מרעננת ופרשנות מעניינת לעולם הפשע הישראלי. שנה אחר כך הגיעה "עספור", שהציגה סיפור על ארבעה עברייני-צעצוע טובי לב שגרים באוטובוסים נטושים בהרי ירושלים. הסדרה הזאת פתחה את הדלת לסדרות כמו "מטומטמת" ו"זגורי אימפריה". כעת מגיעים הטוענים החדשים לכתר, עידו דרור ודוד דהן, עם הדרמה היומית החדשה "420", שעוסקת ביחסי הקנאביס עם החוק גם בתחום הסחר הלא חוקי וגם בתחום הקנאביס הרפואי.

הסיפור מתמקד באסי וניבי (עוז זהבי ויובל שרף), זוג הורים גרושים עם ילדה חולת אפילפסיה. השניים מנסים להשיג עבור ביתם את "נירוונה", זן קנאביס שפותח בישראל שהשמן שלו הוא היחיד שמונע ממנה התקפים אפילפטיים. אסי נעזר בשני דילרים לא מוצלחים (דולב מסיקה ונווה צור) שחייבים המון כסף לאנשים הלא נכונים. כביכול, על הנייר, מדובר בסיפור על חברות התרופות שמשתלטות על תחום הקנאביס הרפואי, בפועל זה סיפור מאד מוזר שמרגיש כמו קומדיית סטלנים שחושבת שהיא דרמת פשע.

הוויד בישראל הפך כר מזמן לחלק מהתרבות התל אביבית ומחוצה לה, אפילו בסדרת הנוער המצוינת "בני אור" התמקדו בסחר לא חוקי בקנאביס ובטלוויזיה זה בטח לא חדש לנו, הרי כולנו ראינו את "עספור" וכולם כבר יודעים שהיחס לוויד השתנה. הבעיה הכי גדולה של "420" היא האופן המיושן שבו היא מציגה את הקנאביס כסם מסוכן: בשלב מסוים בפרק הראשון, למשל, אחד הדילרים עובר מפרנויה מוגזמת לחרמנות מגעילה "תחת ההשפעה", וכשרוצים להציג את הדילרים כצמד סטלנים לא יוצלחים, הם פשוט יושבים על הספה ומעשנים בשעה 16:20, כאילו מישהו אשכרה מחכה לשעה 16:20 כדי לעשן. אין תירוץ לנקודת המבט הזאת שמרגישה מאולצת ושמרנית.

וויד כבר לא נתפס בעיני הקהל כסם שמשנה את האדם וגורם לו לאובדן שליטה מוחלט. כי הוא לא. יש המון סמים אחרים שעושים את העבודה הזאת ואין סיבה להציג סטלנים כאנשי מערות שאיבדו את הנבוט שלהם. בכל פורמט שבו יש שתי דמויות משניות משעשעות, הן בדרך כלל גונבות את ההצגה. זוהי דינמיקה שהחלה להשתלט על סרטים וסדרות בעיקר בזכות הדינמיקה של טימון ופומבה ב"מלך האריות". כאן לא כיף לראות את טימון ופומבה, בעיקר כי הן הופכות לדמויות לא אמינות בשום צורה. הבעיה האמיתית של הוויד הם לא הסימפטומים. העישון מזיק כך או כך, אבל במקרה הכי גרוע של עישון קנאביס אצל בגירים הם יהיו קצת רעבים ויצחקו יותר מדי. בטח לא יסניפו יד של אישה זרה לחלוטין מבלי שהיא שמה לב.

לפחות עוז זהבי עובר מסך יותר ממה שהוא עובר במה, ומצליח לייצר דמות אמינה של אבא שמנסה לעשות כל מה שביכולתו כדי לטפל בילדה שלו. זה דווקא החלק המעניין של הסדרה והוא מאפשר לעוז זהבי לגנוב את ההצגה עם דמות שבנויה יחסית טוב: לוכד נחשים שעוזר לבעלי עסקים מפוקפקים להלבין אצלו את הכסף, וכאשר מודיעים שמפסיקים עבור הבת שלו את הטיפול הוא מוכן להפוך את העולם.

"420" נחלקת לשני צירים מרכזיים: התחום הרפואי בו שולטים מדענים, רופאים ואנשי עסקים, ותחום הסחר הבלתי חוקי בו שולטים עבריינים, ספקים וסוחרים. מי ששולט באגף העברייני הוא לילי (חנן סביון, עוד ד"ש מ"עספור"), ראש ארגון פשע אכזרי, וזה נחמד מאד לראות אותו יוצאת מהמשבצת של ניוטון הטיפש. לפי שני הפרקים הראשונים נדמה שהוא יהיה נבל ממש טוב לסדרה. מבצד הרפואי שולט ביד רמה אקי אבני בתפקיד המנכ"ל של חברת הקנאביס הרפואי. לעומת חנן סביון, קשה לומר שזה תפקיד חייו של אקי אבני, במיוחד אם משווים אותו לתפקיד הקודם שלו בתור הרב הצבאי הראשי בסדרה "שישו ושימחו", תפקיד בו הצליח אבני להתעלות על כל הציפיות.

ההתמקדות בשני הצירים הנ"ל מעניינת לא רק בגלל הקאסט המרשים (שכולל בין היתר את שלומי קוריאט, אלמה דישי ורועי אסף), אלא גם בגלל שהקושי של מטופלי קנאביס רפואי הוא בעיה אמיתית במערכת הרפואה של ישראל. על מנת שאדם עם פוסט טראומה יקבל מרשם לקנאביס רפואי עליו להוכיח את אי-יעילותו של הטיפול התרופתי ולשלם המון כסף על פגישות עם פסיכיאטר ותרופות. זהו תהליך ארוך ומתיש שמצריך את אישור היחידה לקנאביס רפואי של ישראל. זוהי סוגיה רגישה וכואבת לרבים ואולי הדרך להציג אותה היא לא בסדרה שמרגישה כמו שילוב בין "עספור" לסרט של גיא ריצ'י.

זה לא אומר שהסדרה עצמה לא עשויה טוב. למרות כמה שורות דיאלוג צולעות ורגעים שאמורים להרגיש אותנטיים אבל חורקים במלאכותיות, "420" מצליחה להציג את הקשיים של משפחה שנלחמת כנגד שרירותיות הטיפול בקנאביס רפואי במדינת ישראל, ואת שני הפרקים הראשונים היינו בולעים בכיף גם בלי שני הדילרים הסתומים. אם התסריטאים היו מתמקדים בציר הרפואי, עולם הפשע שמתחבר לעולם העסקים היה מתגלה גם ככה, ואפשר היה להתקדם גם בלי דה-לגיטימציה לשימוש בקנאביס. נגיד את זה פשוט: הדמויות של הדילרים מיותרות לחלוטין. זה לא עובד, לא מעניין, לא אמין ובעיקר מרגיש כאילו היוצרים לא טרחו לתחקר את השפעות הקנאביס. לסדרה הזאת יש פוטנציאל גדול להפוך למשהו גדול. יש לה את כל מה שצריך. אבל יש לה גם יותר מדי.
"420", שלישי-חמישי 22:00, HOT3 (וגם HOT VOD ו-Next TV)

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HOT
• קנאביס
• עוז זהבי
• יובל שרף

• Facebook
• Twitter
• Email

טרגדיות

"זה הפך לשיר הכי מזוהה עם רצח רבין ועם אקו"ם"

(אביב גפן על השיר "לבכות לך", 103FM)

צדיקה

"אתה יודע כמה עזרתי לאנשים בחיים שלי? בכמה הפרשות חלה הופעתי?"

(זהבה בן, "ישראל היום")

אלגנטי

"הייתי בסצנה קרובה עם נינט ונורא כאבה לי הבטן. לא הצלחתי לאבחן את המצב וחשבתי שאם אני אשחרר זה יירד… הרשיתי לעצמי לשחרר ופתאום קלטתי שחירפלצתי"

(עוז זהבי, " 7 לילות")

פמיניסט

"אם היא לא הייתה יוצאת עם ליאונרדו, אולי היא הייתה בר רפאלי אבל כנראה הרבה יותר בקטן"

(מייקל לואיס, " 7 ימים")

טוב, אולי בכיתה ט'

"על אהבה אני לא אשיר, כי אין לי אהבה"

(אגם בוחבוט על שירה "ארטיק מסטיק", 103FM)

כתם בקריירה

"מצאנו משהו שנראה כמו איפור עיניים ואני ניסיתי לצייר לה אייליינר יפה, אבל זה יצא רע. אז חשבנו, 'טוב, נסיר את זה ונעשה חדש', אבל לא ידענו שזה היה חינה"

(גל גדות, וואלה!)

נהניתם? יש גם מהשבועות הקודמים

• לבכות לך
• גל גדות
• אגם בוחבוט
• מייקל לואיס
• זהבה בן
• ציטוטים
• בר רפאלי
• עוז זהבי
• הומור
• גיפים!!!
• אביב גפן
• מצחיק
• תל אביב
• ציטוטים מצחיקים
• עירוני
• כיכר מלכי ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי 31.12

עיריית תל אביב־יפו והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יצאו בקמפיין לערב השנה החדשה, שמטרתו לאפשר לציבור המבלים בעיר להימנע מנהיגה בשכרות. בליל השנה החדשה, 31.12.15, יסיירו דיילים ודיילות המחופשים למלאכים במקומות בילוי מרכזיים בעיר ויחלקו לציבור החוגגים שוברים חינם לשימוש במוניות שירות בעיר, בקווים 4, 5 ו־16.

מסיבות סילבסטר

לא משנה אם אתם אוהבים מוזיקת אייטיז, אינדי או אלקטרוניקה – לתל אביב יש מה להציע לכם.לפניכם פירוט המסיבות המלא של טיים אאוט:

3falling מארחים את עוז זהבי

מופע אלתורים חגיגי לכבוד ערב השנה החדשה. ארבעה שחקנים ואורח מאלתרים הצגה שלמה במקום. בהשתתפות: רועי צדוק, מולי שולמן, ענבל לורי, אלון נוימן ועוז זהבי.

מרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71

הטבת דיגיתל: 65 ש"ח במקום 107 ש"ח

איתמר מגיע לתל-אביב

שעות סיפור לילדים בעקבות ספרי הילדים של דויד גרוסמן, והמפורסם שבהם, סדרת ספרי איתמר. הילדים ישמעו על כובע הקסמים השחור ועל האח החדש של איתמר וילמדו איך הולכים על קירות.

17:00, ספריות ברחבי העיר, כניסה חופשית

לפרטים נוספים

שישי 1.1

בית ספר להורים

פרופ' יורם יובל מביא תובנות מדעיות חדשות, מפתיעות, ומצחיקות על עולמם הפנימי של תינוקות וילדים, ונותן טיפים להורות טובה. והפעם: ילד טוב, ילד רע, ילד מצליח: האם כבר לפני גיל שנה תינוקות יודעים להבדיל בין טוב לרע – ובוחרים בטוב? ואיך מחזקים את זה בילדות?

10:00, תיאטרון הבימה

הטבת דיגיתל: 69 ש"ח במקום 105 ש"ח

שבת 2.1

שבת חורפית במוזיאון תל אביב לאמנות – אני והסלפי שלי

סדנת יצירה בעקבות התערוכה "אני והסלפי שלי" המוצגת בימים אלו במוזיאון. בסדנה הילדים יציירו, יפסלו ויצלמו סביב נושא הדיוקן העצמי. הפעילות כוללת עבודה יצירתית בסדנה – צילום שחור־לבן, פיסול מלא יצירתיות ודמיון, עם ערכות OFFBITS וצילום צבעוני.

10:00, מוזיאון תל אביב

הטבת דיגיתל: 50 ש"ח לילד במקום 70 ש"ח

שבתות במתחם ביאליק: ביאליק – פרח חי

אסתי ניסים בהצגה בליווי גיטרה על הילד החולמני שהפך להיות המשורר הלאומי. במופע משולבים שירים מתוך "שירים ופזמונות לילדים" ואגדת "שלמה המלך והדבורה".

בית ביאליק, 45 ש"ח לילד, 25 ש"ח למבוגר מלווה. 10:30, 11:15, 12:15

הטבת דיגיתל: הורה מלווה חינם

ראשון 3.1

רצים בעיר

יוזמה חדשה של עיריית תל אביב תקים אתכם על הרגליים ותוציא אתכם לרוץ. שתי קבוצות ריצה בחינם למחזיקי כרטיס דיגיתל, האחת בגן מאיר והשנייה בפארק בגין דרום, יתקיימו בימי ראשון וחמישי. הקבוצות יאפשרו למעוניינים להשתתף במקצים השונים של מרתון סמסונג תל אביב בהתאם לרמתם האישית, ותינתן להם הנחה ברישום. כמו כן יחולקו הטבות נוספות למתמידים. תושבי העיר שאינם בעלי הכרטיס יוכלו להגיע ולהירשם במקום.

גן מאיר, פארק בגין דרום, 20:00

לפרטים נוספים

שני 4.1

עדות מקומית

התערוכה כוללת את מיטב צילומי העיתונות מהארץ והעולם, בנושאי מלחמה ושלום, סביבה, ספורט, דיוקנאות ועוד.

עד 22:00, מוזיאון ארץ ישראל

הטבת דיגיתל: 35 ש"ח במקום 52 ש"ח

שלישי 5.1

מתקן 27

המופע החדש של תיאטרון קליפה. 17 אמנים זומנו למתקן כליאה בשל היותם אמנים החותרים תחת ערכי היסוד של מדינה יהודית־דמוקרטית ולפיכך נחשבים למסיתים. המופע משלב אמנות פלסטית, מיצג ומיצב ואורכו 70 דקות.

בית העיר, 20:30, 70 ש"ח

רביעי 6.1

מיקרו ארט

תערוכה המאגדת מיצירותיו של אמן המיניאטורות ווילארד וויגאן, שאף מחזיק בשיא גינס באמנות מיקרוסקופית. וויגאן מפסל במשך חודשים באמצעות מיקרוסקופ ואזמל כירורגי, איתם הוא יוצר יצירות אמנות מזעריות שניתן לראות באמצעות מיקרוסקופ בלבד. בין היצירות שיוצגו בתערוכה- "סינדרלה ואחיותיה המרושעות", "כיפה אדומה", "כדור הארץ" ושאר עבודות מרובות פרטים אשר נוצרו על ראש סיכה או בתוך קוף מחט.

מתחם שרונה

• 3falling
• מוזיאון ארץ ישראל
• עדות מקומית
• עוז זהבי
• תל אביב-יפו
• מתקן 27
• מוזיאון תל אביב
• דויד גרוסמן
• כיכר ביאליק
• סילבסטר

• Facebook
• Twitter
• Email

נתחיל מהסוף: "ג'וני ואבירי הגליל" היא הסדרה שאתם רוצים לצפות בה בעונת הטלוויזיה המקומית הנוכחית. אולי, בעצם, זוהי הסדרה שאתן רוצות לראות וגם להמליץ עליה לאימא שלכן, שבטח תיהנה לצחקק איתכן במבוכה על כמה חתיך עוז זהבי, או אולי אפילו תודה שיוסף סוויד עושה לה את זה.

בסיס העלילה של "ג'וני ואבירי הגליל" הוא לא מקורי במיוחד, ומקור ההשראה המובהק שלו הוא הקומדיה הבריטית "ללכת עד הסוף". גם כאן כמה גברים מיישוב נידח בוחרים בעת מצוקה כלכלית להעניק לנשות הסביבה את גופם, רק שבמקרה של "ג'וני ואבירי הגליל" הם באמת הולכים עד הסוף והופכים לנערי ליווי. יוצרי הסדרה דני רוזנברג ("סוסיא") ותום שובל ("הנוער") דאגו לרפד את הקונספט, שהיה יכול בקלות ליפול לאזורי הטראש, בסיפור אנושי אפקטיבי. ג'וני (זהבי, בתפקיד מצוין ומדויק), שאביו נפטר, חוזר לביתו המוזנח בגליל התחתון לאחר ארבע שנים בסין כדי לטפל באחותו בת העשרה ובעסק הדבש המשפחתי. מהר מאוד הוא מגלה שקייס (סוויד), העובד במכוורת המשפחתית, מחלטר כנער הליווי של נשות האזור החרמניות. ההמשך ברור.

הסדרה נכתבה וצולמה לפני מקרה ההתאבדות המחריד בבית הבושת שברחוב הירקון בתל אביב, אבל היא עולה למסכים בתזמון מצוין. עם סאבטקסט עתיר מסרים פמיניסטיים, "ג'וני ואבירי הגליל" מתארת אוטופיה מינית שלא הייתה יכולה להתקיים אם הזונות בסדרה היו ממין נקבה והלקוחות – זכרים. מהבחינה הזאת היא יכולה לשמש כטיעון יעיל גם לתומכים בזנות וגם למתנגדיה: זנות ממוסדת הייתה יכולה לעבוד רק בעולם שיש בו שוויון מגדרי מוחלט.

לצפייה בפרק הראשון במלואו

גם אם לא במכוון, רוזנברג ושובל מצעידים את התנועה הפמיניסטית שנות אור קדימה בכך שהם מציגים נשים כפרטנריות שוות ונלהבות לסקס מזדמן, ולפחות בפרק הראשון גם ככאלה שמתייחסות לפרטנרים שלהן בכבוד יחסי. אבל למרות אווירת הפאן הכללית השולטת בסדרה, הם לא נמנעים מעקיצות על האבסורד שבחוסר השוויון, כמו למשל כשמארגנת מסיבת רווקות מזמינה את המשתתפות לאנוס את ג'וני וחבריו – סצנה שלא הייתה עוברת חלק אם התמונה המגדרית הייתה הפוכה. אם הניתוח הזה נשמע פמיניסטי, מתאמץ, יומרני ומחפש אג'נדה במקום שאין כזו, די להביט בדמות הנשית הראשית בסדרה – אחותו הצעירה של ג'וני, חלי (ג'וי ריגר, שמתגלה כשחקנית מדהימה למרות גילה הצעיר) – כדי להבין שהאג'נדה שם. חלי התיכוניסטית היא נערה חזקה, דעתנית ובעיקר יודעת טוב מאוד איך העולם עובד ואיך לנצל את נשיותה לטובתה, בעיקר בסצנה מושלמת שלה עם חבר מועצה אזורית המגיע לביקור פתע בבית.

אם לשפוט לפי ההצצה לפרקים הבאים, "ג'וני ואבירי הגליל" צפויה רק להשתפר בהמשך ולהפוך להברקה כיפית, ממכרת ובעלת ערך מוסף, עם חיסרון אחד בלבד – הליהוק האוטומטי של אושרי כהן, שלפחות בפרק הראשון לא מצדיק את עצמו.

שורה תחתונה:גמרנו

ג'וני ואבירי הגליל, yes Drama, רביעי 22:00

ציון

• ביקורות
• עוז זהבי
• ג'וני ואבירי הגליל
• אושרי כהן
• יוסף סוויד
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות