בלי הודעה מוקדמת, ככה באמצע היום, נפלה עטרת ראשנו: מאנטה ריי ועלמה ביץ' נסגרות. בהודעה שפרסמה לפני דקות ספורות, מונה הבעלים עפרה גנור במספרים את חייה של המסעדה הוותיקה – בת 10,107 ימים, שהן מעט יותר מ-27 שנים: 924 עובדים (מהם תשעה רופאים), 2,640,093 אורחים, 1,880,302 ביצים שנשברו והפכו לחביתות, ואינסוף שקיעות להתפעל מהם "כי אין אחת שדומה לחברתה". במקביל תיסגר גם מסעדת החוף האהובה עלמה ביץ', שניהל בהצלחה רבה הבן אוריה גנור. בסוף החודש נגיד שלום אחרון למזנון שמוכר ארטיקים ושתייה במחיר מפוקח, למסיבות השמחות בסופי שבוע וללוקיישן הבלתי נשכח, ששימש עבור רבים בית ואוויר לנשימה.
>>

עבור קוראינו היותר צעירים נזכיר שמאנטה ריי החלה את דרכה בשנת 1998 כמזנון חוף, אז עפרה גנור ובעלה, הצלם אבי גנור, החליטו להחיות את רצועת החוף המוזנחת הגובלת ביפו, זכו במכרז שפרסמה העירייה, והשאר היסטוריה. המבנה הצנוע אירח בין קירותיו זוגות רומנטיים ומשפחות, עשירים ועשירים פחות, צעירים ומבוגרים, שכולם נמשכו ליהלום שבכתר – שולחן בקו ראשון לים.

את המטבח הוביל ב-13 השנים האחרונות שף רונן סקינזיס, שיחד עם גנור יצר תפריט קלאסי על בסיס דגים ופירות ים, וביסס את מעמדה של מאנטה ריי במרקם החיים הקולינרי בעיר. מגש מזאטים בבוקר וסיר ברזל שחור עם מיקס פירות ים חרותים בדברי הימים של תל אביב (תמצאו אחד מהם ברשימת26 המנות הכי מיתולוגיות בתל אביב), בדיוק כמו הנוף הכחול מקצה לקצה שנשקף מהמרפסת.

לפני כשנה יצאה המסעדה לשיפוץ שמסתיים, כאמור, בסגירה סופית. "החלטנו לוותר על המשך הדרך, והחזרנו את המפתח לחברת אתרים, שתצא למכרז חדש", מסבירה גנור. "בחנו כל מיני אפשרויות אבל בסופו של יום לא הרגשתי שאני יכולה להרים עוד פעם מקום מהתחלה. אוקטובר 23 שבר אותי. אני אומרת שלום, מסתכלת על הים וממשיכה הלאה. אהבתי כל רגע כאן עד שהרגשתי שכבר אי אפשר יותר".

מסיבות חוזיות, יחד עם מאנטה ריי ייסגר גם עלמה ביץ', שהוקם שנה אחרי פתיחת המסעדה. בעבודה קשה ועשר אצבעות חרוצות הצליח גנור הבן לטעת בהווייה העירונית גם מה שנחשב לאחות הקטנה והממזרית של חללית האם. מבוגרים בלוק ממותג וילדים בבגד ים, עונדי ברייטלינג ונועלי הוואיאנס, מסיבות רווקות ופרלמנטים של קשישים – כולם התערבבו אלה באלה, הורידו מרגריטה קפואה (או קרטיב) ורקדו על שולחנות.

רבים מבין משתתפי מדור "העיר שלי" בחרו בעלמה ביץ' כמקום האהוב עליהם בעיר, והחוף עצמו נבחר לאחד מהפארקים והחופים האהובים בתל אביב. בקרוב גם זה ייגמר. "אני לא מרגיש שאני סוגר בר על החוף אלא את הבית עם הנוף", אומר גנור, שהתחיל לעבוד בעלמה ביץ' בגיל 14 כמוכר ארטיקים וקולה. "אהבתי את זה מאד. כל הברמנים בדיוק חזרו מהודו וכולם דיברו באהבה וכבוד. הייתה תחושה של קבלה ושלווה. הבנתי שאלו התחושות שאני רוצה להרגיש תמיד ובכל זמן, וכל אדם באשר הוא אדם. זה הקסם. עלמה ביץ' תמיד הייתה פתוחה בפני כל אחד כמו שהוא – רק תהיה חבר", הוא כותב במכתב הפרידה.

מאנטה ריי ועלמה ביץ' יסגרו את הדלתות בפעם האחרונה בסוף החודש, וכך תם עידן בתולדות המסעדנות ותרבות הבילוי בעיר. מה יקרה בהמשך בפיסת הקרקע הנחשקת עוד אין לדעת, והתשובה תלויה בתוצאות המכרז שיתפרסם בקרוב. עפרה גנור ממשיכה הלאה ומייחלת למישהו שימשיך את המסורת. "בקשתי מחברת 'אתרים' להעביר את מאנטה ריי, בבת-עיני, לאנשים משובחים ומקצועיים שישמרו עליה, שיאהבו אותה לפחות כמו שאתם ואני אהבנו", היא כותבת במכתב הפרידה ומוסיפה שהיא מקווה שהבעלים הבא ישמור על הגחלת. "שיבוא מישהו חדש ויעשה מקום טוב, שישמור על הרוח ועל האהבה שהייתה כאן. אני את שלי בתחום הזה עשיתי. עכשיו תורו של הדור צעיר".

• אוכלים שותים
• מאנטה ריי
• עלמה ביץ'
• סגירה

סיון סבג זלנסקי (כדאי שתעקבו), אמא של אמה וארתור, נשואה לפבל. עברה לגור עם משפחתה בקיבוץ מרום גולן, אבל חיה ונושמת את תל אביב כל הזמן. סבג היא יועצת אמנות, מפיקה ואוצרת בזירה המקומית והבינלאומית והבעלים של Sebbag Art Advisory & Productions. כסגנית יו"ר הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב, היא פועלת לקידום אמנות ישראלית ולפיתוח קהילות תרבות חדשות. בימים אלו היא אוצרת את התערוכה "המבנה" (בשיתוף עם המנהל האמנותי אריאל קוצר), יוזמה של קבוצת הנדל"ן מבנה,שתפתח לציבור את אחד המבנים הכי מסקרנים במרכז העירברחוב אחוזת בית 6 (28.12-23.12). בתערוכת הענק יציגו עשרות אמניות ואמנים יצירות עכשוויות שמתכתבות עם העיר, עם אדריכלות, ועם מרחבים בנויים.וכן, אתם רוצים להיות שם.

>> היא אהבה את תל אביב אול אובר. זאת הייתה העיר של גילה גולדשטיין
>> שער בין העולמות ומקום של מפלט ונחמה. העיר של אתי ציקו
>> מסעדה שהפכה לבית ומטע פקאנים לרקוד בו // העיר של זוהר בנאי

1. מוזיאון תל אביב לאמנות

והכי שאני אוהבת שם, זה להתחבא עם ספר אמנות על הפוף בין המדפים של ספריית אריסון.
שדרות שאול המלך 27 תל אביב

2. סיור אמנות בקריית המלאכה

מתחם שופע בגלריות מעולות, אפשר לבקר גם בסטודיואים של אמנים שמארחים ומאפשרים להתבונן בתהליך היצירה שלהם, וכמובן ארטפורט, מרכז אמנות מעורר השראה, עם אירועים מיוחדים ותערוכות מתחלפות.

3. קלארו

מסעדה ישראלית במתחם שרונה. מנת הדג השלם בתנור מנצחת ללא ספק, לצד קוקטייל לונה אבטיח ג׳ינג׳ר.
הארבעה 23 תל אביב

4. עלמה ביץ'

בימים עמוסים של עבודה אני לוקחת הפסקה לנשימה בעלמה ביץ', על חוף הים בטיילת תל אביב-יפו, ממש ליד פארק צ׳רלס קלור. עם תצפית מושלמת לנוף מופלא של הים, כוס יין, קוקטייל ולפעמים אפילו רק קפה – עושה את העבודה ומחזיר לי נשימה.
קויפמן 7 תל אביב (הטיילת)

5. פארק המסילה

המקום הכי חם בעיר. הפארק מחבר בין שכונות, בין אנשים, בין עבר תעשייתי להווה יצירתי. הכי תרבות אורבנית והכי אמנות רחוב של דדה וניצן מינץ (אפילו קניתי מהם עבודה משם), הכי באסטות של צורפים, הכי אוכל רחוב טעים, הכי כיף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"Dance in peace 107",מופע רב תחומי מבית Heartivism של דנה ספיר. נשמטה לי הלסת ובכיתי הרבה. אמיתי, חד ונוקב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה?
חד משמעית, "פלוריבוס".סדרה מטורפת שנותנת הצצה למה שאנחנו. פילוסופיה אינסופית ומצבים מורכבים אנושיים. לא יכולה לחכות לפרק הבא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מבלי למצמץ"אחים לנשק", כמי שלקחה חלק פעיל במלחמה על הקמת מרלוג צפון – זה המקום האמיתי שפועלים בו ישירות למען החיילים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אסף זמיר, נכנס לנעליים ענקיות וצריך לחבר את הפאזל לצעירים ולרוח הזמן העכשווית, צריך לתת לו תמיכה אמיתית בתהליכי שינוי שהוא מוביל.

מה יהיה?
מאמינה שיהיה טוב. אין עוד אנשים מדהימים כמונו הישראלים.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• מוזיאון תל אביב
• קריית המלאכה
• קלארו
• עלמה ביץ'
• פארק המסילה
• אסף זמיר

>> אסף המאירי (למה שלא תעקבו) הוא במאי, מנכ"ל עמותת זיגוטה לתרבות הבמה ומייסד מועדון האינדי-תרבות האהוב המרץ2.ממש היום נפתח שם פסטיבל 2, חמישה ימים של עשרות אירועי מוזיקה, תיאטרון, פרפורמנס ועוד, בכיכובם של סימה נון, ספוטניק הייפיי, מעיין ליניק, בנימין יום טוב, יונתן דסקל ועוד.כל הפרטים וכל הכרטיסים לכל ההופעות כאן(ויש גם הופעות חינם).

1. פארק החורשות

פיתחתי הרגל לעבור בערב או בבוקר להסניף ריח אורנים בפארק החורשות. גדלתי במושב אמירים בגליל – עם שיחים ועצים שבערב פולטים ריחות שאין בתל אביב. חוץ מבפארק החורשות. בחורבות כפר אבו כביר יש שיחי סברס שמבצבצים מהקרקע ומזכירים בצבעים העזים שלהם שיש פה עוד שכבות של היסטוריה.

2. סולטן איברהים

לא אוהב מסעדות אבל אני מאוד אוהב אוכל טעים, וזה סיבך אותי. מצאתי פתרון בסולטן איברהים ברחוב עולי ציון: חנות דגים שהוא גם מקום לאכול דגים, ולראות את חסן מלטף אותם בפלנצ'ה. אלה הדגים הכי טעימים בעיר! וזה כבר סיבך אותי שוב, אבל בסיבוך אחר.
עולי ציון 20 יפו (שוק הפשפשים)

3. קפה שפירא

קצת אבק ומלא אנשים נפלאים יש בקפה שפירא, שמורה עירונית שבה מיטב חברינו יושבים ליזום, לכתוב, ליצור, לנוח. זאת פינת הימלטות אזרחית אמיתית מהסוג שגם במטרופולין גדול קשה לפעמים למצוא. לא מפתיע שלפני כמה חודשים רקגיוס המונים הציל את העסק הקטן והחשוב מסגירה.
רלבג 15 תל אביב (שכונת שפירא)

4. עלמה ביץ'

הספוט שבו אני הכי מרגיש תייר בעיר. בחודשי מעבר אני יושב שם לעבוד מול השקיעה ובקיץ העמוס – להתאפס אחרי הים או דווקא להתפרק עוד יותר.
קויפמן 7 תל אביב (פארק צ'רלס קלור)

5. קנווס

ברחוב אילת היא המלכודת היפה שלי. גם כשאין לי צורך אמיתי, אני נכנס ויוצא עם פנקסים, טושים, ספריי צבע ועטים. פשוט חונכתי ככה – עם אמונה שכל פעולה מתחילה בחומרי אמנות, גם כשהפרויקט במדיום אחר לגמרי. אני קונה שניים על כל אחד שאני ממלא, דבר אחר שאפשר שיהיה ממנו תמיד עודף ולא חוסר.
רחוב אילת 25 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

ברחוב שאול המלך יושב בניין הדר דפנה הברוטליסטי והמרשים, עם לובי מפואר של מלון משנות ה-60. עולים במדרגות נעות ומגיעים לפתח קטן, שמור במאבטח וגלאי מתכות כמו זירת פשע. זהו בית המשפט לעניינים מקומיים, חלק מהשגרה הצורמת של בעלי עסקים הנאנקים מול המחלקה המשפטית של עיריית תל אביב-יפו. התיישבתי שם על הספסל לא מעט פעמים, מחכה לדיון על תקנות רישוי אינסופיות. למדתי שאם אתה רוצה לעשות תרבות או עסק קטן בעיר הזאת – הצטייד בעורך דין טוב, סבלנות של קדוש, ואמונה עיוורת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"שבורה" שלבנימין יום טובשהוצג בירושלים בפסטיבל הקומדיה של האינקובטור שבה את ליבי. זכורה לי במיוחד סצינה שארכה מעל 20 דקות של בנימין ושתי חברותיה בתור למועדון. שילוב נדיר של פורקן, דביליות, רוחב לב, ביטים ורצון לחיות. שילוב דומה ואף מופרע ממנו ירכיב את "Happy Ending", בכורה שאין גאה ממנילחגוג איתה את סוף העולם בפסטיבל "2".

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אלכס בן ארי, ממיטב המשוררים הכותבים בעברית, פרסם בתחילת דרכו את "ימים סמויים", ו-12 שנים מאוחר יותר מחק בספר חדש חלק מהאותיות והמילים של השירים המקוריים. גם השירים המקוריים (הלא מחוקים) בודהיסטים ומינימליסטיים ומלאים באהבה ופשטות. המעבר קדימה ואחורה בזמן בין השיר המלא למחוק מנקה רגעים עד שהם הופכים למשהו אחר לגמרי."מים מים" השאיר אותי עם תחושה יפהפיה של עברית– ושל מה שקיים.אירוע נסיוני ומרתק בפסטיבל "2"יכלול סט טקסי של שירה מוקראת מפיו של בן ארי בחשיכה כמעט מוחלטת בתיאטרון "תוצרת בית" היפה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
פרויקט "ילדי המוזיקה"לעשיית מוזיקה עם נוער בסיכון. קבוצות נוער נפגשות לעשות מוזיקה ברמה גבוהה עם הרכבים, שיעורים פרטיים והופעות. מה שהמוזיקה עושה לנו כמבוגרים בזמנים קיצוניים – פי כמה היא נותנת לנוער. אני חושב שאמנות במה היא לא מותרות, ולא עמדה לנטוש אותה כשגועש מסביב. וכמובן לעמותת זיגוטה לאמנויות במה, שמריצה את תנור האפיה הכי חם לאמנים רוחשים ברחבי העיר ובארץ –"המרץ2", עם מאות הופעות לייב, פרפורמנס והצגות, הקרנות סרטים ומסיבות: שרק לא ייגמר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מנצל את השאלה כדי להפרד מאדם בעל השראה וחשיבות שזכיתי להכיר:יאיר ורדי ז"ל – איש של הזדמנויות לאחרים, ממציאן פורמטים שעיצבו דורות של יוצרים. יאיר טיפח בי את האמונה והאומץ בצעד שנראה כל כך חסר סיכוי וליווה את ההקמה והעשייה במרץ2 לאורך יותר משלוש שנים בוועד המנהל.

מה יהיה?
די,יהיהמדהים!צריךדמיוןוכמהפעולותבדרך.קצתמאתגרלפעמיםלשמורעלקוררוחמולהגלים.אבלאנחנועלההגה–לאשלטוןכזהאואחר.אם בכל זאת שואפים לעוד יותר טוב,פסטיבל "2" הוא גלולה מרוכזת וקופצנית של ויטמיניםלחול המועד סוכות.

• העיר שלי
• המרץ 2
• עלמה ביץ'
• קפה שפירא
• מסעדות דגים
• פארק החורשות
• יאיר ורדי

הקונדיטור רועי כהן, בעליהקונדיטוריה הבווארית ליליאנפלאץ, טרוד בימים אלה בהכנות לראש השנה. לצד עיסוקו כבעלים וכקונדיטור הוא עדיין עוסק בעריכת דין כעצמאי, ומציין שנתיים להשקת ליין קונפיטורות בעבודת יד. "כשפתחתי את הסרטון הראשון שהגיע לנייד יחד עם עדכוני החדשות, לא היה מקום לספק: כל התכנונים והחיים שהיו עד השישה באוקטובר – בטלים", הוא משחזר את השבעה באוקטובר. את הימים והשבועות שלאחר מכן הוא העביר בבישול מלאי קונפיטורות, "כי בישול ואפיה בליווי מוזיקה הם התרפיה הכי טובה עבורי", ובמקביל סייע לאביו, מייסד ומנהל עמותת "מעשה נסים", שיחד עם הקהילה ברמת-חן התגייסה לקלוט משפחות מהצפון והדרום.בקיצור, תעקבו.

1. ערב חמישי בחוף עלמה ביץ'

בחירה פופולרית (שלא לומר נדושה), אבל חוף הים של תל אביב, שניה לפני סוף השבוע, הם המקום והזמן שהכי התגעגעתי אליהם בשנים שבהן חייתי בגרמניה. לא שחסרים סביב ברלין אגמים מרהיבים, ובמינכן נהר האיזר (Isar) אפילו מספק חוויה מרעננת ומפתיעה (בואכה קפואה) בעיבורה של העיר, ובכל זאת – אין על חמישי בערב בחוף הים של תל אביב אל מול השקיעה, עם מוזיקה נעימה, ריח המים המלוחים והעיר הכי שווה בעולם.
קויפמן 7 תל אביב

2. פיצה לילה

תאמינו או לא, אבל גם פיצה היא סוג של לחם. כל פיצה בנויה בראש ובראשונה על בצק לחם בסיסי (קמח, מים, שמרים/מחמצת ומלח), שיכריע את גורלה לַשֵּׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד. הפיצות של לילה מתחילות מבצק משובח, שמקבל טיפול מסור ומדויק עד שהוא יוצא מהתנור ומוגש לשולחן. די במראה שולי הבצק החרוכים ושומני הגבינה (והפפרוני) הרוחשים מעליו כדי להשכיח ממני את כל צער העולם, ולו למספר דקות מענגות במיוחד.
מרחביה 4 תל אביב

3. מטבחא

למרות שהעיר מוצפת בבתי קפה עם חללי עבודה, איכשהו נדמה שהביקוש תמיד עולה על ההיצע. מטבחא הוא בית קפה פלורנטינאי במיקום "אוף גריד", שמציע מבחר כריכים טריים, מאפים, סלטים וארוחות קלות, אבל גם – חלל עבודה שמעטים מכירים! כאן אני יכול להעביר שעות ארוכות של עבודה על המחשב בחלל ממוזג, עם מוזיקת רקע נעימה (ותמיד משובחת) והרבה שקט ושלווה (הטור הזה נכתב מכאן). מאחר שחלל העבודה מופרד לחלוטין מבית הקפה, אין פה שאון לקוחות, מלצרים והוצאת מנות, אלא שלווה נעימה וסביבת עבודה אידיאלית. גם כשעמוס, פינות העבודה המגוונות והמרווחות מבטיחות שקט ופרטיות.
אבולעפיה 13/11 תל אביב

4. ברלין בפלורנטין

שלושת הסמלים הקולינריים של גרמניה הם בירה, נקניקיות ופרעצל. כשעזבתי לגרמניה ב-2017, היה קשה יחסית למצוא בישראל נקניקיות איכותיות בסגנון גרמני, אבל לשמחתי כיום יש גם יש. בר ברלין בפלורנטין מציע מבחר נקניקיות א-לה-גרמניה (אפילו כינויי המנות עושים כבוד לערים מרכזיות בגרמניה), עם טוויסט ישראלי מתבקש (איולי עמבה, למשל) לצד מבחר בירות ומשקאות אחרים. לפעמים כל מה שצריך זה נקניקיה טובה, חרדל ובירה קרה.
ויטל 1 תל אביב

5. ויג'נאנה יוגה

חוויתי מספר נסיונות להתחבר לאסכולות יוגה שונות, ועל אף שבאינטואיציה הרגשתי שהיוגה מאוד טובה ונכונה לי, התקשיתי להתמסר לחוויה ולהתמיד בה. כל זה השתנה כשחבר המליץ לי לעבור את קורס היסודות במרכז לויג'נאנה יוגה שבלב העיר, וכמו שאומרים: "נפתחה לי הצ'אקרה". ויג'נאנה יוגה היא אסכולה שפותחה על ידי אורית סן-גופטה – כן, ישראלית למהדרין – וכדרכה של הישראליוּת (ומפה זו לגמרי פרשנות שלי) היא מעניקה מרחבי תרגול ותודעה שמאפשרים לכל מתרגל לגלות מה עובד הכי טוב לגוף-נפש שלו ופחות מנסה להנדס לתוך תנוחות ורעיונות נוקשים. לי זה עובד נהדר.
מזא"ה 22 תל אביב

3. מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית "החדשה" היא מפגע-על שמדגים רבות מהרעות החולות שלנו כחברה ומדינה: תכנון צופה פני עבר, הזנחה פושעת, עסקונה פוליטית מושחתת, ניכור, אדריכלות אגרסיבית שדורסת את האדם במרחב, דחיקת אוכלוסיות שוליים, התעלמות הרשויות מהצדדים היותר אפלים ואומללים של הקיום האנושי, מפגעי רעש, ריח וזיהום אוויר… מניח שאתם מכירים. נקודת האור היחידה במתחם היא שוק האוכל האסייתי, שבסופי שבוע הומה מבקרים – מהגרים וצברים כאחד – שמסתובבים בין דוכנים שופעים במגוון מאכלים וחומרי גלם מכל מרחבי המזרח (מהודו מזרחה). גם השוק הקסום הזה ראוי לאכסניה יותר מכובדת וסימפטית!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"פריסיליה מלכת המדבר" בתיאטרון הבימה. בני דורי זוכרים היטב את הסרט החלוצי, שהיכה גלים והביא לתודעת הציבור הרחב את אמנות הדראג ועיסוק במגוון היבטים הנוגעים לקיום להטב"קי במרחב ההטרו-נורמטיבי, כשבתודעה הציבורית בישראל באותן השנים ההומו היחידי שהכירו בכל בית בישראל היה זלמן וינדר (שושי) ז"ל. לא במקרה בנות פסיה הפציעו בסמוך לאחר הצלחת הסרט ופרצו אל המיינסטרים הישראלי. ההפקה של הבימה עושה חסד עם המקור בתצוגה מרשימה של משחק, מוזיקה, ריקוד והומור. למעלה משעתיים של פאן היסטרי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיבה באוקטובר"מאת ד"ר עינת ווילף וד"ר עדי שוורץ (הוצאת התחנה, 2025) – ספר שהוא קריאת חובה לכל ישראלי. מאז השבעה באוקטובר קרה שהתחלתי לעקוב בעניין גובר אחר ד"ר עינת ווילף והניתוח הריאליסטי והמפוכח שהיא מציעה. סדר היום הפוליטי והאזרחי שהיא מציעה לישראל שלאחר השבעה באוקטובר נוטע בי תקווה אמיתית. הידיעה שהיא מכוונת לחזור לשדה הפוליטי משמחת אותי, כי השיח הרעיוני שהיא מביאה לשולחן מנפץ את רוב הדיכוטומיות הרעיוניות שקנו אחיזה בחשיבה הפוליטית הפופולרית בישראל משך עשורים רבים, ובכללי הגיע הזמן למנהיגות נשית אמיצה וחשיבה חדשה. לטמון את הראש בחול או לעשות עוד מאותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה לא עבד לאף אחד מעולם, ולא יעבוד גם לנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לובי 99– ארגון שהוקם לפני כעשור ושם לו למטרה לפעול בזירה הפרלמנטרית כגוף מטעם הציבור ועבורו (הם רשומים כחברה לתועלת הציבור והתרומות מוכרות לפי סעיף 46). כשעבדתי בפירמת עורכי דין נחשפתי לפעילויות של ארגוני לובי עסקיים, שמקדמים ביעילות אינטרסים של בעלי הון וחברות מסחריות, ובפועל אין מי שילחם או אפילו ישמיע את קולו של הציבור הרחב והאינטרס שלו. חברי הכנסת אמורים לעשות מלאכה זו, אבל במציאות האינטרס הציבורי עומד, לא אחת, בניגוד לאינטרס של בעלי ההון וחברי הכנסת שנתמכים על ידם (במישרין או בעקיפין).

את הארגון מובילה ביד רמה עו"ד לינור דויטש, שיחד עם צוות וחברי הלובי נלחמים עבור כולנו בוועדות הכנסת ויתר מסדרונות השלטון. הלובי נאבק על קידום אינטרסים ציבוריים כמו גם מלחמה בשחיתות, מניעת מחטפים ודילים מסריחים וכו'. הלובי פועל בשקיפות מלאה והתורמים שותפים בקביעת סדר היום והנושאים שהלובי יעסוק בהם. העובדה שהארגון מובל על ידי נשים הוא עוד סיבה לתמוך במיזם המבורך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאור נרקיס – "חוזרים בתבונה"!נאור הקים את מיזם "חוזרים בתבונה" לחילון החברה החרדית ברוח תנועת ההשכלה. הארגון מסייע לנשים וגברים שמבקשים לצאת מהחברה החרדית ולהשתלב בחברה הכללית כאנשים חופשיים – כן כן, גם לחרדים מגיעה זכות הבחירה הבסיסית להחליט כיצד הם רוצים לחיות את חייהם. סוף סוף מישהו מעז לדבר בקול רם ובוטח על אחת הבעיות הכי אקוטיות במדינת ישראל מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית ועושה מעשה.

נאור מציג יהדות חילונית ערכית ובטוחה בעצמה לצד ערכים ליברליים, שלצערי התפיידו כמעט לחלוטין מהספירה הפוליטית של ישראל 2025, ולא מפחד להנגיש את תפישת העולם החילונית לכל דורש. בשבועות האחרונים נאור ופעיליו נתקלו באלימות ובריונות כשהגיעו עם דוכן לבני ברק, וגם משטרת ישראל לא טומנת את ידה בצלחת, לפחות לכאורה. נאור מגשים את אחד המשפטים הכי מעוררי השראה וציוניים בפזמונאות העברית "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" (יענקל׳ה רוטבליט).

מה יהיה?
יהיה טוב! ולא כי אני אופטימי חסר תקנה, אלא דווקא מתוך ניתוח רציונאלי. ההמנון שלנו נקרא "התקווה" ולא במקרה. יש בנו כוחות אדירים שאין להם אח ורע, ולצערנו גם המלחמה המחישה זאת באופנים רבים. דווקא בשנים האחרונות שהיו קשות מנשוא – מההפיכה המשטרית ועד למלחמה – שמחתי שאני חווה אותן מפה ויכול להילחם ברחובות ובכל אמצעי חוקי שעומד לרשותי כאזרח, ולא צופה במתרחש מגרמניה הרחוקה ואוכל את עצמי מדאגה וחוסר אונים. עוד יגיעו ימים טובים, ולו מן הטעם הפשוט שאם לא נתקן את הקלקולים היסודיים שמאכלים את יסודות הפוליטיקה, החברה והכלכלה שלנו, אנחנו פשוט נחדל להיות, וזו לא אופציה. ככה פשוט. מאחל לכולנו שנה טובה ויותר רגעים מתוקים (עם חמאה וריבה, כמובן).

• העיר שלי
• קונדיטוריה
• עלמה ביץ'
• פיצה לילה
• חללי עבודה
• ברלין
• יוגה
• תחנה מרכזית תל אביב

תמי שם-טוב היא סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ומאחוריה כבר יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם סיפורים ורומנים היסטוריים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים, ובהם עיטור אנדרסן, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ופרס דבורה עומר. בימים אלה יוצא לאור "הילדים שומרים עלינו", ספרה הראשוןלמבוגרים, ממואר וסיפור חניכה בו חושפת שם-טוב את חייה לצד האחיות האגדתיות של הספרות העברית, נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי.אתם רוצים לקרוא את זה.

1. כיכר החטופים // שער בגין // קפלן

זה לא שאני אוהבת את שלוש נקודות הציון האלה, שמהן כל כך הרבה זמן קוראים, מבקשים, מתחננים, זועקים להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את המלחמה. הם פשוט הפכו בעיניי למקומות הכי חשובים בעיר. קשה לחלוף על פניהם ולהמשיך הלאה. הם שואבים את הנשמה, ובצדק. פעם לא ידעתי את שמות השערים בקרייה, כי מה לי ולהם. וקפלן היה בשבילי הרחוב הסמוך לשרונה, עם בתי הטמפלרים היפים, בדרך מהשכונה שלי לאבן גבירול. וכיכר החטופים? זאת היתה הרחבה הנהדרת, הפתוחה, עם הפסלים, בואך למוזיאון תל אביב ובעיקר לבית אריאלה. לפני המלחמה, אם הייתי מתראיינת כאן, בטח הייתי בוחרת לציין את בית אריאלה. תמיד אהבתי לבוא לבית אריאלה, בעיקר לשבת בספריית הילדים, ומאז השיפוץ המרהיב, הוא מזמין עוד יותר. אבל השבעה באוקטובר שינה הכל. אני כמעט לא מצליחה להגיע אליו. אני נשאבת בדרך, בקפלן, בבגין, בכיכר החטופים: משם עולה הקריאה הדחופה: די!!!

2. המגדלור

תולעת ספרים, סיפור פשוט, רידינג, ובעיקר המגדלור במקווה ישראל. זה לא רק כמות הספרים. זה גם האופן שבו הם מוצגים. כמעט לא קורה שאני נכנסת ולא רוצה לקרוא לפחות חצי ממה שהן בוחרות לשים על שולחנות התצוגה (ברשתות קוראים להם שולחנות כוח, ולא בכדי). זה הדיסנילנד שלי. וזה לא קורה לי בכל חנות. לפעמים שפע דווקא גורם לי לסחרור, כמו בחנות טפטים. אני לא יודעת מה לבחור ופתאום לא זוכרת את ההמלצות שקיבלתי. אבל עם הטעם של האנשים, בעיקר הנשים, במגדלור, מצליח לי. וחוץ מזה, יש שם קומה שנייה עם עוד ועוד ספרים, כמובן שלא רק חדשים ורבי מכר, וגם חדר מזמין כמו סלון ביתי, שבו מתקיימות סדנאות כתיבה. בעיקר של הסופרת והמנחה ארנה קזין. שם למדתי המון.
מקווה ישראל 18 תל אביב

3. שה שנטל

מול המגדלור יש בית קפה קטן, יפה, צרפתי ומוקפד. גם לו יש שתי קומות ועוגות ועוגיות ובאגטים וקיש. שנטל – בעלת המקום – עם המבטא הצרפתי הנהדר שלה, נחמדה מאוד. נכון, בחוץ השולחנות והכיסאות עומדים על המדרכה העקומה, מול ההומלסים של האזור, והאגזוזים והצופרים. אבל לפעמים, כששותים שם קפה, נוגסים בבגט ומתחייכים עם שנטל, אין מה לומר, כמעט פריז.
מקווה ישראל 3 תל אביב

4. העצים של תל אביב

בעיקר אלה שמצמיחים שורשי אוויר. מטורף איך שהגזעים שלהם נראים. הם כמו מחבקים את עצמם ומתלפפים על עצמם. זה לא סתם טבע בעיר, זאת אמנות חזותית טבעית. והיא פראית כל כך. היפים ביותר כנראה נמצאים בשדרות ח"ן, אבל הם בכל מקום, מטפסים על גדרות, מדלגים מעל מחסומים. קראתי פעם שלהצמיח שורשי אוויר זה כמו להצמיח איבר חדש, רק שזה קורה מלמעלה למטה, להתחלה. הלוואי שהיינו יכולים להצמיח שורשים ולחזק לעצמנו את ההתחלה.

5. עלמה ביץ'

הים, החוף ובעיקר עלמה ביץ',כי יש בו גלים, הטיילת, הדרך עד בת ים. בכל זאת תל אביב, שהיא תל אביב-יפו.
קויפמן 7 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אני שונאת את אזור התחנה המרכזית הישנה, נווה שאנן והרחובות הסמוכים לו. רק לעבור שם מדכא אותי, אפילו במכונית, בחלונות סגורים, גם כשמנסים לא לראות מה קורה על פני השטח, מרגישים את העליבות והאכזריות שרוחשות מאחורי החלונות, בתוך החצרות והחנויות. כשהייתי נערה היינו נוסעות באוטובוס מקרית אונו, שבה גדלתי, לנווה שאנן, כדי לקנות נעליים. היו שם הרבה חנויות, והיה מגעיל, סליזי, מטריד. כשגדלתי ועברתי לתל אביב אף פעם לא חזרתי לקנות שם נעליים. לא רציתי לדרוך במקום.
בשנת 2000 התחלתי לערוך את מדור הבריאות של עיתון לאשה. המערכת היתה ממוקמת שם, בבניין מעל בית הדפוס גרפוליט. במשך כמה שנים הייתי מגיעה לשם מגן מאיר, שם גרתי, באופניים (למה הפסקתי לרכוב?!) ובדרך הלוך ובדרך חזור העיניים שלי ראו כל כך הרבה כאב. מגזין לאשה היה תקוע שם, בתוך הבניין הרועד (בגלל מכונות הדפוס בתחתיתו), כמו יקום מקביל, נוצץ. אם הייתי יכולה הייתי רוכבת לשם בעיניים עצומות. זה היה מקום רע ונשאר מקום רע. אני זוכרת לו לטובה רק את העובדה שחנוך לוין גדל שם.
ועוד דבר שאני לא אוהבת בעיר – שאין בה מספיק צל. סדרו לנו צל בבקשה, אנחנו ניצלים פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הלכתי לצפות בהצגת היחיד"עשר קופסאות גפרורים" של תיאטרון אורנה פורתבבית ילדים בהרי ירושלים. כבר ראיתי את ההצגה הזאת בעבר, למעשה פעמיים, כי יש לי עניין עם יאנוש קורצ'אק. וההצגה הזאת – שהיא עיבוד לסיפור ילדים קצר שקורצ'אק כתב – תופסת משהו כל כך קורצ'אקאי ומהותי והומאני, ומאוד לא שואתי, שרציתי לצפות בה שוב. השחקן עמיחי פדרו, בתפקיד קורצ'אק, מצליח להכניס את הילדים לתוך הסיטואציה. הם שותפים מלאים להתרחשות. כאמור, כבר ראיתי אותו בעבר, בתפקיד קורצ'אק מצליח לכבוש קהל צעיר (בלי שום פעלולים או עזרים, רק כמה קופסאות גפרורים ריקות).
אז זה התרחש בסוזן דלל. קהל נוח. הפעם ההצגה התקיימה במקלט של פנימייה. הילדים שם מגיעים מחיים מורכבים, כמו שאומרים. לא קל להם, ובהתאם, את זאת ידעתי מראש, הם לא קהל קל, שמתמסר למבוגר, ועוד להצגת יחיד, בלי תפאורה, בשפה לא דיבורית. הם נכבשו לאט, בהתחלה מתוך היסוס, אבל בהדרגה – גם מי שבהתחלה נראה בהתנגדות מלאה – הם התחילו לשתף פעולה, ואז לקחת תפקיד, לשחק, לצחוק, ליהנות, להגיב מהראש ומהלב. וככה, במקלט של פנימייה, מלא בילדים זזים בכיסאות פלסטיק, התגשמה לה שעת חסד קורצ'אקאית. ופתאום הרגשתי – מה שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי – תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "סדריק" של עמית גיש. פחדתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא על חייל צה"ל פיליפיני, שמת במלחמה, ושההורים שלו קיבלו אישור שהייה, רק אחרי שהוא מת. פחדתי שהספר יכאיב לי כל כך כי שוב אווכח כמה שאנחנו איומים כלפי הזרים שאנחנו מביאים לכאן, כדי שיטפלו לנו בזקנים. לא התכוונתי לקרוא אותו, כי כמה אפשר להסתכל בעיניים לאכזריות שבתוכנו? ובכל זאת חברה המליצה. אמרה, הוא לא עושה את זה. הוא לא לוחץ עוד יותר על בלוטת האשמה. אז העזתי. והאופן שבו המחבר מספר על החייל הזה, המשפחה שלו, החברים, הקשר איתם לצורך הכתיבה, איפשר להסתכל לאמת המרה בעיניים בלי להיקרע. זה מה שיצירת אמנות טובה עושה. ההנאה האסתטית מאפשרת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מה שקשור בהשבת החטופים והפסקת המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחים גרין: הלא הם התאומים עילאי ואלון-לי גרין, שביחד הקימו את חנות הספרים המשומשים המשובחת – האחים גרין – שעברה מכיכר מסריק לפלורנטין. החנות היפה והמרווחת נותנת כבוד רב לספרים ישנים יותר ופחות, וצדה ספרים מבוקשים מיד שנייה. מחצית הצמד – אלון-לי גרין, ממקימי תנועת "עומדים ביחד" – מחזיק ומתחזק (יחד עם השותפה שלו רולא דאוד) את התקווה שיכול להיות לנו בסדר, ביחד, יהודים וערבים, שעדיין יש פה הומאניות וסולידריות.

מה יהיה?
לפעמים נראה לי שאין עתיד, שהכל פה אבוד. אבל אני מאוד מאוד מקווה שאני טועה. הלוואי שיהיה בסדר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• שה שנטל
• עלמה ביץ'
• שדרות ח"ן
• כיכר החטופים
• רחוב קפלן
• נווה שאנן