"מאנטה ריי כבר לא תיפתח", בישרה הכותרת שחברה שלחה לי. כל מסעדה שנסגרת היא דבר עצוב. אין סוף רגעים ותשומת לב והשקעה ואהבה שיורדים לטמיון. אבל מסעדה שהיא מוסד ומוצאת עצמה נסגרת זו לא גזירת גורל. זה אות קלון למדינה שלא רואה את עסקיה (ואת אזרחיה ועוד) והורגת את עסקיה (ואת אזרחיה ועוד).

אבל לא בא לי לחשוב על זה בהקשר של מאנטה ריי. כי בשבילי מאנטה ריי הייתה נקודת אור שהאירה מעל שני עשורים ברציפות. הייתי שם עם שולחן בנות שהתכנס לחגוג ימי הולדת: תמיד התכנסנו דקה לפני שנגמר הבראנץ ויצאנו משם דקה אחרי ששיתפנו את הטוב הלא מוחלט והרע לתפארת – שהם יחד החיים עצמם שלנו.

>> 27 שנים על הים: מסעדת מאנטה ריי נסגרת (ועלמה ביץ' גם)
>> כיף גם בחורף: מסעדות החוף הכי מומלצות בתל אביב

הייתי שם גם כל כך הרבה פעמים לאורך השנים עם חבר טוב שלא גר בארץ, והרגעים איתו שם היו אי שבו הזמן עוצר מלכת ושבו הכל אפשרי. היינו שם, שירלי ואני, עם אחותי בפברואר 2003, יום לפני חתונתה, כשירד גשם זלעפות והתאהבנו בשיר "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים". הייתי שם לפגישות עבודה עם עפרה גנור, הבעלים של מאנטה ריי, שהייתה הרוח והסלע מאחורי איגוד המסעדות ו"טעם העיר" (זה שפעם פעם פעם היה משהו יוצא דופן) ולא מעט מאבקי צדק.

הייתי שם כל כך הרבה פעמים לאורך כל כך הרבה שנים, ועפרה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה (ועודנה) מישהי להסתכל מעלה מעלה לעברה: מסעדנית אישה בזמנים שבהם היו כל כך מעט כאלו (וגם היום, אמנם יש יותר, אבל כל כך מעט). מסעדנית פורצת דרך, כזו ששמה את ליבה על הפרטים הכי קטנים והכי חשובים, מלאת תשוקה לעשייה שלה, לא מפחדת ללכת נגד הרוח, חכמה כל כך.

במרץ הקרוב, חמסה, יציין פיקוק 18 שנה. אנחנו נלחמים בהמון גזירות. אחד העובדים החשובים שלנו, עובד זר, רוצה לעבור עם משפחתו לקנדה. טוב לו בישראל, אבל בקנדה רוצים ובצדק אותו ושכמותו. בקנדה מבינים את החשיבות של מסעדות לכלכלה ולתרבות. בקנדה מבינים שמהגרי עבודה הם חלק בלתי נפרד מהצלחת מכלול העסקים בערים הגדולות. בקנדה הגזענות פחות על השולחן.

הלוואי וישראל הייתה מדינה שעסקים טובים שהפכו למוסדות לא נסגרים בה בקלות כזאת. הלוואי ומאנטה ריי לא הייתה נסגרת. הלוואי ולא הייתי מבינה למה במאנטה ריי החליטו לסגור. תודה, עופרה, וכל מי שהיה בעשיה של המקום המופלא הזה.

• טור אישי
• אוכלים שותים
• מאנטה ריי
• פיקוק
• סגירה
• טור דעה

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: השמש תמיד זורחת בטלוויזיה.

>> צופים פני עתיד: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> דוקטורט בטלוויזיה: דירוג 10 סדרות בתי החולים הטובות ביותר

1. "מתוך רבים אחד" // Pluribus // אפל TV

האם יש לנו כאןאינסטנט-מאסטרפיס של וינס גיליגאן, או שמא מדובר בנפיחה אלק-אינטלקטואלית שמצליחה להפיל מבקרים בפח? אחרי שני פרקים אנחנו נוטים לאפשרות הראשונה, כי עצם הפרמיס הוא הברקה שמהדהדת קלאסיקות כמו "קרנפים": וירוס חייזרי הופך את כל בני האדם לקולקטיב מאושר אחד, חוץ מסופרת פנטזיה רומנטית מצליחה (ריה סיהורן המעולה מ"סמוך על סול" של גיליגאן) שמתגלה כחסינה ונותרת עיקשת בדיכאונה, תוך שכל בני האדם סביבה מנסים לגרום לה אושר ולצרף אותה לקולקטיב. סיוט. יש כמובן סיכוי שאנחנו סתם סאקרים של הייפ ושעד סוף העונה נתחרט על ההתלהבות הזאת, אבל לפחות כרגע הסדרה הזאת היא האובבסיה החדשה שלנו.

2. "החיה שבתוכי" // The Beast In Me // נטפליקס

וואו. וואו וואו וואו. בכל פעם שבה נטפליקס מוציאה סדרה ממש טובה – על רקע הבינוניות הכללית של רוב התוצרת שלה – אנחנו נדהמים מהעובדה שזה אפשרי ושהטכנולוגיה קיימת. "החיה שבתוכי" היא יותר מזה. קלייר דיינס ומת'יו ריס, שלא ראינו מספיק מאז "הומלנד" ו"האמריקאים", מתלכדים כאן למותחן פסיכולוגי מורט עצבים שבשיאיו ממש קשה לנשום, אחד הבינג'ים הכי מוצלחים שזכורים לנו השנה, בתצוגות משחק מרהיבות שמדביקות את הצופה למסך על קצה הספה עד השנייה האחרונה. כן, זה עד כדי כך טוב.

3. שם טוב האבי 2 // כאן 11

אצלנו במערכת "טיים אאוט" הלכו על זה מכות. האם הסיקוול של "שם טוב האבי" שפרץ ממוחו הקודח של תמיר בר הואהקאמבק המעולה שהיינו צריכים, או שמדובר בפלופ נרקסיסטי שחסר את הקסם, הפוקוס והנונסנס של המקור שהעיף לנו את המוח לפני שלוש שנים? מה שלא תחשבו, דבר אחד צריך להיות ברור: איזה כיף שתאגיד השידור הציבורי תומך ומאפשר יצירות כאלה פרועות ומשוחררות שלא מצייתות לאף כלל של שום ז'אנר. נשמח אם יקח קצת פחות זמן להביא לנו חלק שלישי.

4. "מוות ממכת ברק" // Death By Lightning // נטפליקס

אמריקאים אוהבים להתנקש בנשיאים שלהם, ודברי הימים של האימפריה מלאים בניסיונות כאלה, מוצלחים או פחות, ובמתנקשים המטורללים יותר או פחות שמאחוריהם. כל כך הרבה סרטים נעשו על ניסיונות התנקשות בנשיאים, אמיתיים ופיקטיביים, שכמעט ומדובר בתת-ז'אנר בפני עצמו. ובכל זאת, הסיפור של הנשיא ג'יימס גארפילד וצ'רלס גיטו שירה בו הוא אחד המרתקים בהיסטוריה של ארצות הברית, והקאסט בהובלתם של מת'יו מקפדן ("יורשים") בתפקיד גיטו ומייקל שאנון ("אימפריית הפשע") כנשיא גארפילד, עם ניק אופרמן ובראדלי וויטפורד לצידם, עושים עבודה דליקטס. סחתיין נטפליקס, פעם שנייה השבוע, מה נסגר איתכם.

5. "הכל באשמתה" // All Her Fault // פיקוק/yes

ואם קיבלנו בחזרה את מת'יו מקפדן, זה רק הגיוני שבאותו שבוע נקבל את שרה סנוק, שלא ראינו מספיק מאז ש"יורשים" הסתיימה. כאן היא מגלמת אמא שבאה לאסוף את בנה מפליידייט, רק כדי לגלות שהוא לא הגיע אליו מעולם ושבכתובת שנמסרה לה לא גר אף חבר שלו לכיתה. הסיוט ההורי המצמרר הזה מתפתח למותחן פסיכולוגי קשוח, גם אם לא לגמרי מספק, וסנוק מגלמת את התפקיד בתנופה אדירה ומייצרת אמפתיה טוטאלית. עמוק בפנים כולנו יודעים שלשיב רוי זה לא היה קורה.

6. פאלם רויאל // Palm Royale // אפל TV

היו לנו הרבה ציפיות מ"פאלם רויאל", סדרה ראשונה בהובלתה של הגאונה הקומית קריסטן וויג, ובעונה הראשונה בהחלט נרשמה אכזבה מסוימת מכך שלא מדובר בקומדיה קורעת, אלא בדרמת פשע קאמפית וסאטירית שמתרחשת על רקע חיי אצולת העושר בפאלם ביץ' של שנות ה-70', עם הרבה הומור שחור וציני שלא פוגשים בדרך כלל על המסך האמריקאי. וויג עושה כאן תפקיד נהדר של אישה חסרת מעצורים שלא תתן לדבר לעמוד בדרכה אל החברה הגבוהה, ומתגלה מבחינתנו כהרבה יותר מקומיקאית. המלצה חמה שלנו: עזבו את הציפיות ותתמסרו לכיף.

• המסך
• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• אפל טיוי
• נטפליקס
• כאן 11
• פיקוק
• yes

צריך להגיד את זה: החיים בלי "יורשים" דהויים יותר. מאז הסתיימה סדרת המופת ההיא לא עלה על המסך שום דבר שמתקרב אליה, והגעגועים לבני משפחת רוי קשים וכואבים. מה רבה הייתה שמחתנו לראות את שיב רוי חוזרת לחיינו בסדרה חדשה של פיקוק, אמנם בשם אחר ובדמות אחרת לכאורה שמגלמת השחקנית שרה סנוק, אבל בשבילנו זאת שיב רוי ואנחנו מוכנים לדמיין שזאת לא היא רק לצרכים מקצועיים.

ובכן, שיב רוי– סליחה, "שרה סנוק", מגלמת כאן דמות בשם "מריסה אירווין", אישה מצליחה שבנתה את עצמה כמנהלת עושר (קריצה קריצה) ועולמה חרב עליה כשהיא מגיעה לאסוף את בנה מפלידייט – אישה זרה לגמרי מספרת לה שהוא מעולם לא הגיע אליו וגם לא היה אמור. הילד נעלם. זה הסיוט של כל הורה, כמובן, ז'אנר שהפך פופולרי למדי בשנים האחרונות, וסנוק מסתערת עליו עם כל האמוציות והדרמה ועושה עבודה מרהיבה.

>> מבט שיכול לערוג: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> זאת הסדרה שכולם צריכים לראות עכשיו. מזמן לא הייתה כזאת

מכאן מתחיל מותחן פסיכולוגי עם רובד חברתי-כלכלי-מעמדי שמאיים לפרק את המשפחה ולערער יחסים ונפשות, מן הסתם. אם מנתקים את העובדה שזאת פאקינג שיב רוי מ"יורשים", יש כאן סדרה מותחת מאוד ואפקטיבית ביותר שעלתה כבינג' של שמונה פרקים ונותנת תמורה טובה לזמן. דקוטה פנינג נהדרת לחלוטין בתפקיד המשנה וגם המבקרים בחו"ל מאוד מרוצים. לא הבנו למה שיב רוי לא פשוט מרימה טלפון לאבא שיפתור את הכל, אבל לא הכל חייבים להבין.
>> "הכל באשמתה" // All Her Fault // עונה אחת, שמונה פרקים // עכשיו בפיקוק וב-yes

• המסך
• מה רואים הלילה
• פיקוק
• yes
• יורשים: הסדרה הטובה של העשור?

יום אחד תחום הפסיכולוגיה החברתית יצטרך להתמקד בתקופה הזו באנושות, בה חצי מסדרות הטלוויזיה עסקו ברוצחים סדרתיים. אבל היום זה עוד לא פה, אז אנחנו יכולים לצפות בסדרת האנתולוגיה החדשה של רשת פיקוק בלי רגשות אשמה. על פניו, נראה שמדובר בהעתקה די בוטה של "מפלצות" של ריאן מרפי, סדרת אנתולוגיית הרוצחים שהפכה ללהיט בנטפליקס, אבל אל דאגה, יש מספיק רוצחים סדרתיים לכולם, ואם אי פעם יגמר, אנחנו בטוחים שהרוצח הבא בדיוק צופה בעונה החדשה של "מפלצות". אולי הוא גם יאהב את "רוצח בתחפושת", שמגיעה היום ל-yes.
>>"משהו להאמין בו": בתדר יקיימו פסטיבל שלא מתבייש לדבר על שלום

אם כן, מדובר גם כן באנתולוגיה שמדי עונה עוקבת אחרי סיפור חדש, והם החליטו לפתוח בסיפור על רוצח מלחיץ במיוחד – ג'ון ויין גייסי, הרוצח הסדרתי שרצח במהלך שנות ה-70 לפחות שלושים גברים צעירים, וכל זה בעודו מתפקד כחבר בולט בקהילה, ובתור הליצן השכונתי "פוגו" שנהג להגיע למסיבות יום הולדת ולפי התמונות שלו, יצר טראומות רבות בלי שום קשר להיותו רוצח. עשרה ימים לאחר השידור בארה"ב, שמונה פרקי העונה נחתו ב-yes בדיוק בזמן לפני חג האלווין לבינג' מלחיץ.

הסדרה בוחרת להתמקד דווקא בבלש רפאל טובאר (גבריאל לונה, "האחרונים מבנינו") והתובע הראשי ביל נאקל (כריס סאליבן, "החיים עצמם"), שמנסים להביא צדק לקורבנות, ומתמקדת דווקא באבל, האשמה והטראומה של משפחותיהם, תוך כדי התעסקות בכשלי המערכת, ההזדמנויות שהוחמצו לעצור אותו והדעות הקדומות שעזרו לגייסי להמשיך במסע הרצח ארוך השנים שלו. את תפקיד הרוצח יגלם, בליהוק די מרשים בדמיונו, השחקן הלרוב קומי מייקל צ'רנוס, שאתם אולי זוכרים בתפקיד הנפלא של ריקן ב"ניתוק". תמיד חשבנו שהוא מלחיץ, אבל באיפור ליצן זה בטח מחריד.
"רוצח בתחפושת", העונה הראשונה עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• פיקוק
• yes
• רצח

מאז הקורונה, וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר, המסעדות בישראל נמצאות במאבק מתמיד. במקביל מסעדות הפכו הרבה מעבר למקום בילוי. הן הפכו לקהילות ולנו, כבעלי המסעדות, נוסף תפקיד שלא מלמדים בבתי ספר למסעדנות: אנחנו מנהיגי הקהילה של המקום שלנו.

בשלישי הקרוב ימלאו שנתיים לשבעה באוקטובר ושנתיים למלחמה, שהחליפה כבר הרבה שמות בני שתי מילים, אבל עבור רובנו נשארה פשוט במלחמת השבעה באוקטובר. אנחנו במלחמה כשגרת חיים או אולי כשגרת מוות. לספרי הנוהלים שלנו נוספו נוהלי ירידה באמצע סרוויס למקום מוגן, נוהלי הזמנת סחורה כאילו מחר סוגרים, נוהלי פתיחה מצומצמת כי הצוות הוקפץ למילואים. נוהלי מאבק מול מנהל הבנק על המסגרת כי הכל התייקר רצח חוץ מחיי אדם. אם לשפוט לפי הקלות שבה מחליטים על המשך מלחמה והפקרת החטופים למוות, חיי אדם הם המוצר היחידי בישראל שמחירו ירד מאוד.

חייזר שיעיף מבט בספר החוקים של מדינת ישראל יגלה ב-7.10.25 יום רגיל. התחבורה הציבורית לא תופסק, טקס ממשלתי מוסרט על הניצחון המוחלט שלא קיים – לא ישודר. זה עלינו, המסעדנים, לדאוג שהשבעה באוקטובר לא יהיה יום רגיל. אם אנחנו נבחר, שוב על חשבוננו השואף לאפס, לעצור ביום הזה – אז לא יהיה איך לשבת על דרינק כאילו לא קרה כאן כלום.

אנחנו במלחמה נוראית. מלחמה בלי ניצחון מוחלט אבל עם רוב מוחלט בעם ששוב ושוב ושוב אומר שצריך לסיים את המלחמה הזו. שוב ושוב מתעלמים ממנו. המלחמה היא לא רק על הקיום שלנו כעסק והקיום שלנו כמדינה. אנחנו במלחמה על מי אנחנו כמדינה. האם שנתיים ליום הנורא, לחורבן הבית כפי שהכרנו אותו, לא מגיע יום אבל כמו על חורבן בית שני? האם אנחנו זורמים עם זה שהצלת חיי אדם הפכה למטרה משנית?

>> השנתיים השבורות: המלחמה גרמה למסעדות ת"א להתגבר ולהתבגר
>> שנת הדעיכה: 17 סימנים משנת תשפ"ה שהתרבות הישראלית שוקעת

אפשר להתווכח אם העולם שכח את השבעה באוקטובר או שאולי הוא זוכר גם את מה שקרה אחרי, את מה שקורה בימים אלו ממש. אבל מה איתנו? אנחנו זוכרים את השבעה באוקטובר? זו הייתה שעתה הקשה ביותר של ישראל אבל גם שעתה היפה. תוך שעות מתחילת האסון הנורא "פתאום קם אדם, הבין שהוא עם והתחיל ללכת". מליוני ישראלים, וגם המסעדנים, עזבו הכל והלכו לעזור לבני אדם אחרים שאיננו מכירים ובלי שום תמורה.

כבר ב-8.10 התפרסמה כתבה על מאות מסעדנים שנכנסו למטבח והתחילו לבשל. עוד לא היה ברור איך האוכל יגיע למי שצריך, איך ישלמו על כל חומרי הגלם כשברור שפיצויים על המלחמה, אם יגיעו, יגיעו ממש ממש מעט וממש ממש מאוחר, עוד לא היה ברור איזו מסעדה תשרוד את המלחמה הזו ובוודאי לא היה ברור שהיא תהפוך למלחמה פוליטית ארוכה כאורך השלטון. וכל זה לא עניין את המסעדנים, ששפיות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלהם. אופטימיות יתר כן. המסעדנים נכנסו למטבחים, העובדים שלא גויסו באו, הלקוחות שיכלו הצטרפו גם ומאות טונות של אוכל חם ומבושל באהבה ובאכפתיות הגיעו לאנשים שאנחנו לא מכירים אבל רוצים שיהיה להם מעט פחות כואב.

מסעדה היא לא רק מקום בילוי. מסעדה היא מקום מפגש של אנשים. היא מקום שבו נוצרות קהילות, מקום שמציע מפגש בין אנשים, נחמה, אנושיות. ואנחנו, בעלי המסעדות, יכולים להשפיע כל אחד על הקהילה שלו

גם היום, שנתיים אחרי, המדינה שלנו במצב נורא. מבודדת מהעולם כמו אישה מוכה. מצב הרוח של רובנו לא טוב. יש מיעוט שמסוגל, גם שנתיים אחרי, ליהנות מנקמה, מסבל של אחר, במקום לראות את החטופים שלנו בבית. אבל הרוב לא. פשוט לא. עבור רוב הישראלים קדושת החיים קריטית הרבה יותר מקדושת המוות של האויב. המצב הכלכלי של רובנו הרבה פחות טוב. הכל יקר רצח וממשיך ומתייקר (מלבד חיי אדם, כאמור, שנדמה שהפכו זולים יותר אבל לא! אנחנו נילחם שלא!). נדמה שהמאבק ביוקר המחיה, כמו המאבק על השבת החטופים, הפך משעמם עבור הממשלה הגדולה ביותר בתולדות ישראל.

העולם פחות רוצה קשר איתנו, ולא פחות חשוב עבור המסעדנים, העולם לא רוצה לבוא לישראל שטופת מלחמות במקום שמש. אין תיירים – זה חנק למסעדנים. זה אומר להסתמך אך ורק על הקהל הישראלי הקטן. כמות הישראלים שפנויה רגשית וכלכלית לבוא למסעדות הולכת ופוחתת. רוב הלקוחות שלנו במילואים או שהילדים שלהם במילואים או שהם נחנקים תחת הפחד והעול הכלכלי המטורף של מלחמת נצח.

ודווקא במקום הקשה הזה, לכל ישראלי ולמסעדנים בפרט יש תפקיד. אנחנו חייבים להיזכר שמסעדה היא לא רק מקום בילוי. מסעדה היא מקום מפגש של אנשים. היא מקום שבו נוצרות קהילות, מקום שמציע מפגש בין אנשים, נחמה, אנושיות. נכון שאנושיות הפכה לפחות פופולרית. מהדורות לא נפתחות עם מעשים לא אנושיים, כמו אשת ראש הממשלה שמסובבת גב לאבא של מתן אנגרסט החייל הגיבור החטוף ומסרבת להחליף איתו מילה. אסור אסור להתרגל לזה. לזרום עם זה. ואנחנו, בעלי המסעדות, בזמן שאנחנו במאבק הישרדות פרטי על העסק ומאבק לאומי על דמותה של המדינה, יכולים להשפיע, כל אחד על הקהילה שלו.

זה בידיים של כל אחד מאיתנו להחליט האם ב-7.10.25 נהיה מקום בילוי. האם נהיה חלק מהנירמול של "לא היה כלום ולא יהיה כלום"ל? השבעה באוקטובר קרה לנו. הוא קרה ביום חג שמחת תורה. יש מי שרואה ביום הזה נס. זכותו. חופש הביטוי קריטי ועלינו להילחם על זכותם של מי שקורא ליום הזה נס להביע את דעתו. אבל האם אנחנו, מנהיגי הקהילה של המקום שלנו, רוצים לנרמל שבשבעה באוקטובר יהיה פה ערב בילוי רגיל? ההחלטה היא אישית כמובן. ההחלטה היא קשה ועם מחיר כלכלי בתקופה שאין בה רזרבות כלכליות. אבל לנו יש יכולת להחליט. למשפחות החטופים, החיילים, הנפגעים לא הייתה זכות החלטה.

אם החלטתם לסגור – הירשמו פה.
בפיקוק, כמו בשנה שעברה, המקום יהיה סגור אבל הדלתות פתוחות והטקס הלאומי של קומו לציון שבעה באוקטובר ישודר. אין אוכל, אין שתיה, אין עובדים. יש קהילה של אנשים שיצפו יחד בטקס, יכאבו יחד את שהיה וישאבו תקווה שיהיה פה טוב יותר אם נדאג לזה יחד. מוזמנים להביא איתכם מה שתרצו לשתות.

• שבעה באוקטובר
• מסעדות בתל אביב
• מחדל נתניהו
• טור אישי
• פיקוק