Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: הפלסטיני המצחיק באמריקה נוחת בישראל
מה אמרת עלינו? "מו". צילום: יח"צ נטפליקס
הרבה השתנה בשנתיים וחצי שחלפו מאז העונה הראשונה של "מו", הסיטקום המצוין של הקומיקאי האמריקאי-פלסטינאי מו עמר. הרבה השתנה בעיקר אצלנו ובעולם, אבל לפחות דבר אחד בטוח בנוגע לעונה השניה - גם אם לפעמים הבדיחה על חשבוננו, היא עדיין תהיה מצחיקה
אנחנו מודים, קצת חששנו מזה: לאורך תקופת המלחמה המתישה הזו, ראינו אינספור קולות פרו-פלסטינאים ברחבי העולם משמיצים את ישראל, לעיתים במידה של צדק, אבל במקרים רבים עם כוונות רעות, הטייה מעוורת ולא מעט פייק ניוז. זה נורא, אבל עם זה עוד יכלנו להתמודד. מה שקשה יותר לראות זה סדרה שאהבנו הופכת לביקורתית יותר כלפינו, ופייר היינו צריכים לצפות שהסנונית הראשונה לכך תהיה "מו", הסדרה של הקומיקאי האמריקאי-פלסטינאי מו עמר בנטפליקס.
זה לא שהעונה הראשונה ריחמה עלינו, אבל הכיבוש™הופיע רק ברקע סיפורו של בן לפליטים פלסטינאים שברחו בשנות הארבעים מחיפה לכוויית, ואז נחתו מכל המקומות דווקא בטקסס. רוב העיסוק של מו היה בזהות הפלסטינית שמתנגשת עם המציאות האמריקאית (שלא לומר רדנקית) של טקסס, בניסיונות להשיג כסף ובמאבקיו להחזיק את הקשר עם אהובתו המקסיקנית מריה. מה קשור עכשיו ישראל? ובכן, מסתבר שהעונה השניה קשורה מאוד, וכוללת דמות של ישראלי (בכיכובו של סיימון רקס) שיוצא עם מריה, ואף מסתיימת בביקורת בארץ הקודש, מפגש עם הרשויות הישראליות ואלימות מתנחלים בחווארה. היי, לא הבטחנו אסקפיזם.
אבל גם אם אנחנו לא נצא כאן טוב, עדיין שווה לראות את העונה השנייה של "מו", אפילו אם רק כדי להבין את המורכבות הבינלאומית של האירועים המקומיים שלנו. מו אמנם גדל כל חייו בארה"ב, אבל מצליח להעביר היטב למה הזהות הפלסטינאית שלו רודפת אותו לא פחות משהיא רודפת אותנו. ועל הדרך, בלי קשר, אולי תפתחו חיבה לבחור הבאמת חביב הזה, שרק מנסה לחיות את חייו אבל המציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטינאית לא מפסיקה להפריע לו. היי, זה אפילו נשמע כאילו אפשר קצת להזדהות מהצד השני. "מו", עונה 2, עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
למעט אירועים בודדים, אנחנו לא מרבים לדבר על שכנתנו ממזרח. בשנים האחרונות ירדן מנסה לאזן בין השלום עם ישראל לבין הפלסטינים החיים בשטחה. על האתגרים ועל ההיסטוריה שלהם
פטרה, גבעת התחמושת, הסכם השלום, הטבח בנהריים, טאבה, אורן חזן בדו קרב על גשר אלנבי, וביטול חלק מהסכם השלום עם ישראל – זה מה שעובר לישראלי הממוצע בראש כשמדברים על ירדן, או בשמה המלא, הממלכה הירדנית ההאשמית.
לאורך ההיסטוריה, היחסים של מדינת ישראל עם ירדן היו מעט שונים מיחסיה עם שאר המדינות הערביות באזורנו. על אף הסכסוך והמאבקים, כבר בשלבים מוקדמים היו ניסיונות להגיע להבנה עם היישוב היהודי בנוגע לחיים של שתי הישויות אחת לצד השנייה.
ירדן הוגדרה עוד בימיה הראשונים כמונרכיה חוקתית תחת שושלת בית האשם, ענף משפחתי שבאופן מסורתי משויך לשבט קורייש, שבטו של הנביא מוחמד. נהוג לייחס למשפחה זו את השליטה על מכה מתחילת האלף הקודם ועד למאה ה-20. לתפקיד זה נלווה כבוד רב מעצם השמירה על המתחם המקודש שבעיר. בשנת 1921, עבדאללה בן חוסיין קיבל לידיו את האזור מידי הבריטים על עזרתו במרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית והפך למלך ירדן הראשון, כחלק מכוונתם של הבריטים לתכנן מחדש את מפת המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה באופן שישרת אותם. אחיו פייסל, אגב, קיבל את עיראק.
בתחילה, הממלכה הוגדרה כישות אזורית עצמאית תחת המנדט הבריטי. עבדאללה קיבל אזור ספר שלאורך מאות שנים היה מיושב בדלילות, ורבים מיושביו היו שבטים בדואים. זאת עד לסיפוח השטחים שמעברו השני של נהר הירדן, הגדה המערבית, ב-1948. ירדן, ששנתיים לפני כן הפכה למדינה עצמאית, קלטה אוכלוסייה שונה מאוד מבחינה פוליטית ותרבותית. מתוך השוני נוצרו חיכוכים בין המשטר לבין נציגי הערבים-הפלסטינים, והמתח איים לקרוע את המדינה הצעירה. בשיא המאבק נרצח המלך עבדאללה בירושלים כשהיה בדרכו לתפילה במסגד אל-אקצא על ידי פלסטיני. השלטון עבר לבנו טלאל, שאובחן לאחר זמן קצר במחלת נפש, ושנה לאחר מכן הועבר השלטון למועצה עד ל-1953.
המלך חוסיין וחייליו בשנת 1957
חוסיין, נכדו של עבדאללה, קיבל את המלוכה בגיל 17, ואחת המשימות העיקריות שלו הייתה להתמודד עם גוש האופוזיציה הפלסטיני שהלך והתגבש תחת ידיו. במדיניותו ביקש לשלב את הפלסטינים אל תוך מערכות השלטון הירדניות ולמוסס את הזהות הפלסטינית, כך שיוכלו להתמזג עם האוכלוסייה הוותיקה. הקמת אש"ף ב-1964 ומלחמת ששת הימים שינו את המאזן בנושא זה. ההפסד של שטחי הגדה המערבית יחד עם השפעות נוספות של אותה מלחמה הותירו את ירדן חלשה, דבר שהיווה הזדמנות עבור גורמים פלסטינים.
עד שנת 1970 נוצרה "מדינה בתוך מדינה", והפלסטינים החלו מאמצים קו תוקפני ואלים יותר. בחודש ספטמבר של אותה שנה בוצע ניסיון התנקשות בחייו של המלך חוסיין, במקביל לחטיפה של מספר מטוסים שהונחתו בירדן ונוסעיהם הוחזקו כבני ערובה. בתגובה, הצבא הירדני הפציץ בסיסי מחבלים, מה שהוביל להסלמה ולהתערבות של סוריה ושל ארה"ב. בסופו של דבר, לאחר סבב לחימה, אלפי הרוגים ומעורבות שלשתי המעצמות הבינלאומיות, בקיץ 1971 נהדפו הארגונים הפלסטיניים אל מחוץ לירדן, אך ההרג של כ-2,500 פלסטינים העניק להם מוטיבציה לנקום בכתר ובממשלה הירדניים. מסיבות ברורות, יו"ר אש"ף דאז, יאסר ערפאת, טען במשך שנים כי מדובר במספר גבוה יותר בכמה אלפים.
גם בשנות ה-80 ניסו הירדנים להבין כיצד להתמודד עם האוכלוסייה הפלסטינית בתוכם. על אף היעדר עימותים אלימים, השלטונות הגיבו בחוסר נוחות כלפי הנוכחות המתחזקת של פלסטינים במנגנוני הממשל, ורצו לנתק את הקשרים הרשמיים עם עובדיהם שנותרו בגדה המערבית. ב-1988 פוטרו כל עובדי הממשל הירדני פרט לאנשי הווקף (ההקדש המוסלמי), וממרבית האזרחים נשללה האזרחות הירדנית, כך שהם נותרו עם אזרחות פלסטינית.
צילום: Jean-Pierre Dalbéra
בשנים האחרונות, הלחץ על מלך ירדן, עבדאללה השני, ועל המלכה ראניה הולך ומתגבר ממספר כיוונים. ראשית, מוסד המלוכה כבר נתפס כמיושן בחברה הירדנית. אף על פי שקיימות מונרכיות נוספות בעולם הערבי, דעת הקהל נוטה לאתגר את הרעיון המלוכני. שנית, על פי הערוכת דמוגרפיות, האוכלוסייה הפלסטינית, או זו שרואה עצמה פלסטינית, מהווה למעלה משליש מאוכלוסיית ירדן.
שלישית, מערכת היחסים הדואלית עם ישראל אינה תורמת לדימוי של ירדן בעולם הערבי, או למלך בתוך ירדן. למרות שהסכם השלום בן כמעט רבע מאה, הרעיון של נורמליזציה ירדנית עם מדינת היהודים מעורר אי נוחות בקרב חלקים מהעולם הערבי. בשנה האחרונה ניתן לראות יצירה של קשרים בין ישראל לגורמים פורמליים ערביים או מוסלמיים, אך באופן מסורתי הקשר עם ישראל מתויג כשלילי.ההודעה על ביטול הנספחים להסכם שעוסקים בשטחי נהריים וצופרמדגישה את החולשה של המלך בהקשר זה בשני היבטים, בתוך ירדן ובמסגרת העולם הערבי. ייתכן כי באמצעות צעד מסוג זה המלך מבקש למתג את עצמו מחדש כשונה מאביו כדי לזכות במעמד חדש בדעת הקהל בירדן ובעולם הערבי.
ההערכות בדבר המניעים להחלטת המלך יאוששו או יתבדו רק עם חלוף הזמן. בכל מקרה, ברור כי האתגרים השונים לא יתחלפו וייתכן שאף יתעצמו. סוגיות כמו בית מלוכה מיושן, אוכלוסייה פלסטינית הולכת וגדלה ויחסים בעייתיים עם ישראל ימשיכו להוות אבני בוחן עבור טיב קבלת ההחלטות של המלך בשנים בקרובות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
נראה שלפעמים כל מה שצריך כדי לגשר בין אנשים הוא זוג רגליים וכדור. ביום שלישי האחרון נפתח במתחם וולפסון שבגבול תל אביב וחולון טורניר כדורגל בהשתתפות בני נוער שמטרתו לקרב בין המגזרים השונים ולעודד אותם לשחק בקבוצות מעורבות. הטורניר, יוזמה של עמותת מפעלות חינוך וחברה בראשות יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג, ייערך אחת לחודש.
"זה התחיל מכמה יישובים באזור המשולש והתפתח לפעילות ארצית של אימוני כדורגל עם אופי חינוכי בכל המגזרים", מסביר אלדד ימין, מנהל הפעילות של העמותה באזור המרכז. בטורניר ישתתפו נערים מבת ים, חולון ושכונות דרום תל אביב ויפו. לדבריו של ימין, בעקבות הפיגוע לפני כחודש מקבל הטורניר נפח משמעותי. "אלו מפגשים שהתקיימו גם בשנים קודמות, אבל דווקא בתקופה זו הם חשובים פי אלף. אנחנו מקדישים הרבה משאבים לנושאים כמו שבירת חסמים והסרת חומות. חשוב להבין שגם לילדים מעג'מי לא נעים להסתובב ברחובות דרום העיר".
טורניר כדורגל דו קיום
לפני שלושה שבועות נערך במרכז הערבי־יהודי ביפו טורניר דומה שבמהלכו נפגשו שחקני הפועל תל אביב רמזי ספורי וארון שוינפלד עם הילדים והסבירו להם על יכולתו של הספורט ליצור חיבור בין אנשים למרות התחרותיות. "הטורניר הוא אמנם תחרות, אבל אנחנו משתמשים באלמנטים כמו כרטיס ירוק שניתן לשחקנים הוגנים, גביע הגינות ופעילויות נוספות במהלך האימונים שנועדו לקידום השוויון והכרת האחר. אנחנו כאן כדי לשבור את החומות".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
על ההתחממות הגלובלית אומרים שהיא מתחוללת מאוד מהר במונחים היסטוריים, אבל עדיין מספיק לאט כדי שפוליטיקאים יוכלו להתעלם ממנה. את אותו הדבר אפשר לומר על ההשפעות של הכיבוש על החברה הישראלית. השליטה במשך חצי מאה על עם אחר היא לא רכבת שנעה לקראת תהום, אלא הידרדרות אטית, מלווה במלחמות שהופכות תכופות ואלימות יותר, בהקצנה פוליטית, בציניות ובתיעוב הדדי. השבוע החליט בית המשפט הגבוה לצדק לאשר את חוק החרם, למעט סעיף אחד שנפסל. כעת קריאה לחרם על ישראל, על מוסד ישראלי או על אזור שבשליטת ישראל (שזו דרך מכובסת לומר "חרם על התנחלויות"), היא עברה אזרחית שאפשר לתבוע עליה פיצויים או לשלול מהקורא מימון.
בישראל יש מישהו שמטיל חרם כל יום בערך: חרם על תוכניות טלוויזיה וחרם על יצרנית מעדני חלב וחרם על מסעדה לא כשרה ועל מועדון שלא הכניס חייל ביום שישי בערב. כל החרמות האלו עדיין חוקיים, אבל קריאה לחרם על הכיבוש היא עברה. זה לא האיסור היחיד בישראל על דיבורים שנחקק בשנים האחרונות. לפני שנתיים אישר בג"ץ גם את חוק הנכבה, שיכול להוביל לשלילת מימון ציבורי ממי שמלמד את ההיסטוריה של הערבים בישראל או קורא למדינת כל אזרחיה. הציונות בגרסתה המעודכנת היא אידיאולוגיה מבוהלת שמבקשת להכתיב לאזרחים מה מותר ומה אסור להם לחשוב ולומר, ושדואגת לבעוט במורים, במרצים, באמנים, בסופרים ובעיתונאים שלא חושבים כמו השלטון.
כשהכנסת לא מנסה לאסור מחשבות, היא דופקת את הערבים. על פי חוק ועדות הקבלה – שבג"ץ גם אישר – מותר ליישובים קטנים לדחות מועמדים על רקע המוצא שלהם. על פי חוק ההתאזרחות, ערבי שמתחתן עם פלסטינית שאינה אזרחית ישראל חייב לעזוב את הארץ כדי לגור עם אשתו. תארו לעצמכם שיהודי אמריקאי שהיה מתחתן עם ישראלית היא צריך לוותר על האזרחות האמריקאית שלו. זה מה שמדינת ישראל עושה לערבים וגם את זה בית המשפט אישר. ככה זה כשכובשים.
מבחינת מרבית הציבור הישראלי כל זה לא נורא. רוב הישראלים לא מתכוונים לקרוא לחרם, הנכבה לא מעניינת אותם, הם לא רוצים מדינת כל אזרחיה והם בטח לא ערבים. ה"סערה" סביב החוקים החדשים לא מעניינת אותם. חופש דיבור או זכויות של מיעוט הם מושגים מופשטים שלא עומדים מאחוריהם אנשים שאנו מכירים ושלא משפיעים על החיים שלנו. הפוליטיקה הצטמצמה לשאלה "טוב לי או רע לי", וכל עוד המצב סביר אפשר להישאר עם ביבי.
אבל זו רק תחילת המדרון. הניצחון המוחץ של הימין בבחירות לימד אותו שאפשר להמשיך עם החוקים והיוזמות האלו ורק להצליח עוד יותר בקלפי. אחרי שתקום הממשלה ותתכנס הכנסת, יבואו עוד רעיונות מסוג חוק החרם או ועדות הקבלה. שינוי האקלים מתרחש לאט, אבל כבר אין מחלוקת מדעית עליו. לא צריכה להיות מחלוקת גם על ההשפעות של הכיבוש.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.
איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.
תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.
בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
