הלם קל עד בינוני בזירת התרבות הישראלית: איתי מאוטנר, המנהל האמנותי המבריק של פסטיבל ישראל בארבע השנים האחרונות (יחד עם מיכל ואעקנין), פורש מתפקידו. במקביל אליו פורש מתפקידו גם מנכ"ל פסטיבל ישראל ב-11 השנים האחרונות, איל שר. יחדיו הם הצליחו להפוך את פסטיבל התרבות הגדול והחשוב בישראל ממבצר אליטיסטי של תרבות גבוהה לפסטיבל נגיש, כיפי ורלוונטי, מבלי להתפשר על איכויותיו האמנותיות ועל מרכזיותו בשדה התרבות המקומי.

>> המהפכה לא תשודר: רוצים לשמוע שירי שלום? חפשו אותם באינדי
>> סקורסזה עושה בית ספר: לראות את הקולנוע מתוך עיניים של גאון

החדשות הטובות הן שהפסטיבל נשאר בידיים טובות, כשאת מאוטנר תחליף האוצרת דפנה קרון כמנהלת אמנותית לצידה של ואעקנין (עימה כבר שיתפה פעולה בפסטיבל "מקודשת" הירושלמי), ואילו את שר יחליף אורי ועקנין, שהיה המפיק הראשי של פסטיבל ישראל בשנים האחרונות. לתפקיד המפיק הראשי החדש של הפסטיבל מונה המפיק המנוסה אורי גליקסברג.

בפוסט אישי בפייסבוק הסביר מאוטנר ש"אני עוזב כי נגמר לי האוויר. כי החמצן אזל. כי השנתיים האחרונות והתכנים בהן עסקנו הותירו אותי דואב וכואב. כי אני צריך לנוח. כי אני רוצה להיות עם המשפחה, החברים והחיים הנוספים בקשר יותר קרוב. כי אני רוצה להיות יותר בים, כי אני ממש רוצה לא לדעת ולראות לאן החיים ייקחו אותי", והוסיף כי "אני גאה במה שיצא לנו מהידיים ומהלב. יחד עם השותפה המופלאה מיכל ואעקנין, שאין עליה בכל העולם הזה בכלל (אתם מוזמנים לחפש – לא תמצאו), נוצרו רגעים שמשלבים מחאה, תוכחה, עצבים לצד אמפתיה, רוך והקשבה".

בהובלתם של מאוטנר, ואעקנין ושר, שינה פסטיבל ישראל את מהותו ואופיו והפך מפסטיבל אוצר שמארח את עילית היצירות מהארץ ומהעולם לפסטיבל יוצר שמנסח עמדה ומקדם יצירה חדשה. במקביל הוא הפך אקטואלי, רלוונטי, תקשורתי ונועז יותר בתגובותיו האמנותיות למציאות הסוערת שמסביב, יצירות שלא היססו לגעת בכאב ובפצעים הטריים של החיים בישראל. בשנתיים האחרונות אף יצא פסטיבל ישראל ממבצרו בירושלים אל ישובי הדרום והצפון שספגו את מירב האש במלחמה.

"נפלה בחיקנו זכות גדולה לעשות עשייה אמנותית משמעותית ונחושה, לקדם ערכים של רב תרבותיות, סובלנות וקבלת האחר, להניף גבוה גבוה את דגל חופש הביטוי באמנות, ולדמיין עתיד טוב יותר לכולנו", אמר המנכ"ל הפורש איל שר, שילווה את הפסטיבל עד למהדורתו הקרובה ביולי 2026. "אני מעביר את המוט לאורי ועקנין בהערכה עצומה, בהתרגשות ובסקרנות לקראת הפרק הבא של הפסטיבל בהנהגתו. שום דבר ממה שעשינו בארבע השנים האחרונות לא היה אפשרי ללא היצירתיות והכישורים של איתי ומיכל, היכולת להמציא קונספטים ולהפוך אותם למופעים, הרגישות האנושית, הירידה המוקפדת וחסרת הפשרות לפרטים, האחווה והשותפות. ברכותי לדפנה קרון, שמצטרפת כמנהלת אמנותית שותפה לצידה של מיכל ואעקנין, ולאורי גליקסברג, שמצטרף אלינו כמפיק ראשי, הפסטיבל בידיים נפלאות!".

• ❤ תרבות
• פסטיבל ישראל
• איתי מאוטנר

סיום המלחמה – טפו טפו חמסה – נתן את האות לחידושה של עונת הפסטיבלים, ואחרי שהתבשרנו בשבועות האחרונים על שובו של אינדינגב, שובם של פסטיבל הקולנוע TLVFest ושל פסטיבל הקולנוע/מוזיקה סאונדטראק – הנה חוזר אלינו גם פסטיבל חשיפה בינלאומית שמציג לעולם המוזיקה בחו"ל את מיטב תוצרת הייצוא המוזיקלי של ישראל. אחרי שנטש את תל אביב לטובת ירושלים במהלך המלחמה, יתקיים השנה הפסטיבל בין שתי הערים במשך שישה ימים (23.11-18.11) ויכלול כ-60 הופעות וכנס מקצועי בינלאומי.

חרף קיצוץ התקציב במשרד החוץ שאיים על היתכנותו, ועל אף הבידוד הבינלאומי המתמשך, יגיעו לארץ כנגד כל הסיכויים 50 אורחים מחמש יבשות, בקשת הרחבה של עולם המוזיקה הבינלאומי, לשמוע, להופיע, להכיר, לחוות ולהיחשף להיצע המוזיקלי הנדיר של יוצרים ומוזיקאים ישראלים הפועלים עם הפנים לעולם, פרי בחירתן של ועדות מקצועיות מעורבות הכוללות עורכים מוזיקליים מובילים מהארץ ומהעולם.מאז הקמתו נחשב הפסטיבל לאחד מאירועי השואוקייס המובילים בעולם והוא שחקן מרכזי בהפצת ויצירת המוזיקה הישראלית בחו"ל.

>> פסטיבל אינדינגב חוזר: "חוזרים הביתה ומפריחים את התקווה"
>> מופע הקולנוע של פסטיבל סאונדטראק 2025: צליל+מסך+אקשן

פסטיבל חשיפה בינלאומית יאחד השנה כוחות עם פסטיבל ישראל לערב פתיחה חגיגי בשם "יום אחד יהיה פה גן עדן"- ערב של תקווה למציאות חדשה ולבית שפוי. באירוע יתקיימו כמה מהפקות המקור הבולטות ביותר מפסטיבל ישראל האחרון בפורמט מיוחד עבור חשיפה 25 שמציגחיבור בין הישן והחדש, התעשייתי והאמנותי, פיוז'ן מלהיב של אמנים על במה גדולה ובמרחבים אינטימיים ומסקרנים בכל רחבי מתחם התרבות יד חרוצים בתלפיות (זה בירושלים).

בין המופעים בערב הפתיחה המסחרר, שהכניסה לרובם חופשית: מארינה מקסימיליאן במופע משותף ראשון עם דרוויש, T&T – תמיר מוסקט ותום מאירה ארמוני, אהוד בנאי ופליטי הדאב, נועם ענבר, אבישי כהן, דני קוטנר, דימה XR, תאי רונה, ןאלרי חמאתי, "בדרך הביתה", שיעור תלמוד פרפורמטיבי של חיה גלבוע עם מאיה בלזיצמן, אורית טשומה, דניאל אנגל וליאת אצילי, תובל חיים עם פולקעס ו"אחים", Windless – יניב שנצר במיצב סאונד משאריות של טילים שהפך לכלי נגינה שמימיים, סונולדג' עם תלמודי ואריאל קסיס ועוד. בנוסף, מופעי מחול של קבוצת קטמון, מיצגים של תיאטרון קומקום וחוויות אמנותיות ורב תחומיות בגלריית תנועת תרבות, סטודיו פתוח של אמני המתחם לקהל הרחב ועוד ועוד.

האירוע מתקיים בפורמט של פסטיבל בן שבוע, רב זירתי, תרבותי ואמנותי, הפתוח (ערב ערב בחינם או בעלות סמלית) בפני קהל ישראלי אוהד, יחד ולצד עשרות אורחים בינלאומיים מקשת רחבה של תפקידים מובילים בסצנה הגלובלית – שבאים לגלות את הדבר החם הבא בארץ, ביניהם מנהלי פסטיבלי ענק ומועדונים, מפיקים, מפיקים מוזיקליים ותקליטנים, מנהלים אמנותיים, חברות תקליטים, עיתונאים, ציידי כישרונות בינלאומיים ושדרנים. לראשונה השנה יגיעו לארץ אורחים מכל חמשת היבשות, בהן 7 מדינות חדשות שמעולם לא לקחו חלק בחשיפה: איחוד האמירויות, זימבבואה, ניו זילנד, אוסטרליה, סנגל, הונדורס וקמרון.

יחד עם האמנים נחשפים לוקיישנים מסעירים, בהם מתחמים שלמים שמוסבים לחללי הופעות, במות מרכזיות שמזוהות עם הדבר הבא במוזיקה, חללים רב תחומיים ובמות פנים וחוץ. בירושלים: יד חרוצים, קמפוס אמנויות (מנורה), מוזיאון מגדל דוד, צוללת צהובה, ובתל אביב: תדר, המבצר, מרץ2. הכנס המסכם יתקיים בת"א תרבות דה וינצ'י, שנפגע בשנה האחרונה בתקיפה האיראנית ומשתקם בגדול כמו החתיך שהוא.

פסטיבל חשיפה בינלאומית הוא מיזם המשותף של צוללת צהובה – המקום למוזיקה בירושלים – והחטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ, בתמיכתם של משרד התרבות, הקרן לירושלים,עיריית ירושלים וחברת עדן התומכת בערב הפתיחה בשיתוף פסטיבל ישראל.תוכניה מלאה עםכל הפרטים, השעות, האירועים, ההרשמה והכרטיסים כאן:חשיפה בינלאומית 2025.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• חשיפה בינלאומית
• ישראלים בחו"ל
• פסטיבל ישראל

היצירה "קולו של העולם שרק אני שומעת" היא טיול פרפורמטיבי בעקבות 3 דורות של נשים, וחלומות הלילה שלהן. היא מתבססת על ראיונות מולקטים שערכתי עם נשים ערביות ויהודיות בגילאי 7-70, בהם הן מתארות לי על מה הן חולמות בלילה. לצד תיעוד החלומות, בניתי יחד איתן כוריאוגרפיה של תנועה המחזירה את עולם החלום אל המציאות החומרית – רגעים, מבנים, ותחושות של הלילה מתערבלים ביום, במרחב ובגוף.
>>"מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת

הלא-מודע של כל דור לימד אותי על הכוח שלו; האזנה לחלומות של הילדות מילאה אותי באופן משונה בתקווה. גם כשהחלומות שהן תיארו הכילו תכנים קשים ומטענים מתוך המלחמה – ה'דאגה לדור הצעיר' שגדל בזמן מלחמה, התחלפה לאמונה מאוד חזקה ברעננות של המבט שלהן. התפיסה עדיין פתוחה מספיק בשביל להפוך משהו שנחשב ׳רע׳ ל׳טוב׳, שוב ושוב. ממ״ד הופך ללונה פארק, אזעקה למסיבה, ועוד. החלומות של הנשים הצעירות, בהמון מהמקרים, מתרכזים בחלומות על הריון ולידה. כוח החיים והבריאה והיצירה אל מול כוחות ההרס והמוות. עם הנשים בגיל השלישי עבדתי על האופן שבו הן מגיבות לחלומות שלהן, ואולי אפילו משפיעות עליהם. אישה שחולמת שבית הילדות שלה הרוס לגמריי, יכולה לשפץ אותו בחלום או בדמיון. או אישה אחרת שחולמת שהיא בשואה ומנסה להיכנס לתוך מגירה כדי שלא ימצאו אותה, יכולה לבחור לצאת מהמגירה.

הפניית תשומת הלב הזו לעולם החלום עוזרת לי להסתכל גם על המציאות כעל סוג של חלום שאני חולמת. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי "שקד, על מה את חולמת?", וזה כמעט תמיד נותן לי פשר כלשהו. המציאות החיצונית מתערבבת עם הפנימית, הנהג אוטובוס שקילל ולא עצר לי בתחנה הוא השתקפות של צד מסוים בי, והחוויה חוזרת להיות שלי. זו אני שחולמת.

לצד העבודה על היצירה הזו, המציאות בארץ בוערת, וליצור בתוך תקופה כזו הפעם היה לי מאתגר מתמיד. התחלתי ליצור את העבודה במרץ האחרון. יצירה רבת משתתפות – הגשמה של הרבה ממה שאני מושקעת בו בשנים האחרונות. שיא של פעילות, תרגול, תפיסה ודימויים שאני יוצרת. הנפש כבר די עייפה מהמלחמה הממושכת, אבל עדיין מצליחה להחזיק את הדיסוננס. שומרת על עצמי ועל הכוחות שלי, הולכת להפגין כשמצליחה, ממשיכה להחזיק איזו אמונה, לא שוקלת לעזוב פה, אוהבת את הסביבה שלי, חיה.

כחודש אחרי שהתחלתי נפלתי מהאופניים בדרך לאחת החזרות, ושברתי את היד. 3 שברים, משהו רע. אחרי יומיים של סטלה ממשככי כאבים, קמתי והמשכתי. בפנים כבר מקוננות שאלות חרישיות, ומתחיל להיווצר פער בין הכוחות שלי לבין הפרויקט השאפתני שלקחתי על עצמי. ביוני התהליך נעצר, רגע לפני המועד המקורי של הפסטיבל, והבכורה נדחתה עקב המלחמה עם איראן. ב-12 הימים האלו משהו נשבר. אני שומעת את זה הרבה סביבי. משהו ברגע שבו המאבקים הפוליטיים הפכו להיות איום כלכך ממשי על הגוף שלי חשף אמת מפחידה שניסיתי לעמעם במשך הרבה זמן. מפחיד פה.

מאותו רגע – גם כשהמלחמה עם איראן נגמרה, נכון לסבב הזה, וחזרנו לסטודיו – הפער כבר שם, מוחשי וצועק. הרגשתי לראשונה בחיים שאני לא מסוגלת ליצור. שזה מיותר, שזה תלוש, שזה פתטי. המשכתי לעבוד ולדחוף, וגם ללכת עם 50 בלוני הליום ברחוב הלוהט באוגוסט כדי לבדוק כמה בלונים יכולים להרים אובייקט שבנינו מקרטון. אבל תוך כדי, אני כבר שבורה. תרתי משמע.

באחת השיחות עם ענתי דרימר (החברה הגאונה שלי, וגם הדרמטורגית של היצירה) שמתי לב שהיצירה סובלת בדיוק מאותה תופעה שממנה אני סובלת – הדיפה של כאב. אותו מנגנון שהפעלתי על הנפש שלי, הפעלתי גם על היצירה. אני לא נותנת לה להתפרק. לא לה, ולא לי. שבשביל לא להתפרק אני מוכנה לעשות המון מאמץ. אני מוצאת לכל חלום קשה פרשנות חיובית, מעמיסה המון מידע כדי לא לשקוע, וככל שהמציאות מסלימה – יותר קשה לי להתבונן עליה בעודי חיה אותה. אני כותבת את זה, כי אני חושבת שהאמנות יכולה להיות כלי מטורף לחיבור לחיים, והיא יכולה להיות הסחת דעת. הקו הוא מאוד דק.

כך גם עולם החלום – הוא יכול להיות עולם שאני בורחת אליו כדי להתרחק מהחיים, והוא יכול להיות הנתיב הכי ישיר ומקרב לחיים עצמם. במהלך היצירה מתרחשת תנועה דו כיוונית בין המציאות האובייקטיבית, לחלימה, בחזרה למציאות, ושוב לחלום. הטשטוש בין החלום למציאות מתפשט גם לנדידה בזמן, הפרפורמריות בדורות השונים מתפקדות כייצוגים זו של זו בזמנים אחרים של החיים, והעתיד-עבר-הווה מתחלפים שוב ושוב ומאפשרים לנקודת המבט שלנו להתרחב, ולהשתנות.

עכשיו אני משתמשת בטור הזה כדי לשאול את עצמי על מה חולמת? אני חולמת שאני נופלת ונשברת ומנסה להמשיך כרגיל, וככל שהחלום מתקדם אני מגלה שאני לא יכולה להתעלם ממנו. גם העצם השבורה שלי היא דימוי. כל מה שקורה במרחב הסימבולי הוא פרטי וציבורי במקביל. יש כאן שבר. אף משכך כאבים לא יעזור. רק לראות את השבר הזה, לכאוב עליו, למחות עליו, להיות איתו. או כמו הפיזיותרפיסט שלי אומר – שום קסם לא מאחה את השבר. רק תרגול, ומלא מלא מלא עבודה. כל יום, עוד קצת ועוד קצת. ואני כבר כותבת את הטקסט הזה ביד ימין. האמונה היא לא תחליף לצער, היא מגיעה מתוכו.

קולו של העולם שרק אני שומעת הוא מופע תנועה שיטוט בעקבות חלומות בזמן המלחמה. היוצרת שקד מוכיח ליקטה עשרות רבות של חלומות משלושה דורות שונים – ילדות, נשים צעירות ונשים בוגרות. תיאור החלומות הוקלט והפך להיות הפסקול הפיזי והרעיוני ליצירתה החדשה שתעלה בבכורה בפסטיבל ישראל, שמתקיים השבוע בימים ד'-ה' (13-14.8).לכרטיסים ופרטים נוספים

• יוצרים כותבים
• פסטיבל ישראל
• תיאטרון
• חלום
• חלומות

כבר 64 שנים שצמד המילים "פסטיבל ישראל" נוכח בשדה התרבותי. כבר 64 שנים שהוא מביא לכאן את היצירות והקולות המיוחדים בעולם לפרק זמן מוגבל. לאורך ההיסטוריה המפוארת שלו היו כאן הטובים והמיוחדים שביוצרים הבינלאומיים: מלורי אנדרסון וזאקיר חוסיין, דרך יו-יו מה וסנקאיי ג׳וקו ועד פיטר ברוק ולולה אריאס. הפסטיבל היה תמיד סימן איכות וברומטר מעודכן לכל מה שקורה בזירות התרבותיות המובילות ברחבי העולם.

וכבר 64 שנים שפסטיבל ישראל מתרכז בעיקר בירושלים.
הסיבות לכך מגוונות: חברתיות, כלכליות וכן, גם פוליטיות. ובכל זאת, בשנתיים האחרונות ובעקבות השבעה באוקטובר, הפסטיבל נודד. בשנה שעברה היינו באופקים, בקיבוץ דורותֿ, במועצה אזורית אשכול (שמהגג שלה ניתן לראות את חאן יונס או לפחות את מה שנותר ממנה) ובשדרות לצד ירושלים, ואילו השנה, הפסטיבל יגיע שוב לנגב המערבי וגם למג'דל שמס, קריית שמונה ומכללת תל חי.

ולמה בעצם?הסיבות לכך מגוונות (וחלקן כלכליות ופוליטיות) אבל במהותן הן אידיאולוגיות. הן קשורות לתפיסת עולם המבקשת להתבונן על התפקיד של תרבות בכלל ובימים אלה בפרט, ובעיקר הן קשורות לרצון העז לאפשר ל"חיים עצמם" להתערבב עם היצירה ליצירה להשתכשך ב"מציאות".

בגדול, ניתן לחלק את הגישה התרבותית מאז השבעה באוקטובר לשני כיוונים עיקריים (ברור שיש הרבה יותר מזה ובכל זאת, בחלוקה גסה לאללה, ניתן, כנראה, לדבוק באבחנה הזו) – אירועי תרבות המבקשים ליצור "הפוגה מהמציאות", "אסקפיזם הכרחי" ו"ניקוי ראש תרבותי" לעומת כאלה שטוענות שאי אפשר להמשיך כרגיל כשהכל מסביב כל כך לא רגיל. שאי אפשר לשמוח, לרקוד עם כוכבים, לצרוח בנשפי רוק עם אמנים בינלאומיים ולהתחרע בשלל רייבים הפורים, כל עוד החטופים עדיין שם, המלחמה אינה נגמרת וההרעבה נמשכת.

בשישי האחרון שמעתי ראיון רדיופוני עם נציגים של משפחות החטופים. המראיינת שאלה אותם אם הם לא כועסים כשהם רואים את תל אביב פורחת, את המסעדות מלאות, את המועדונים מפוצצים? התשובה הרגישה והאותנטית שלהם טענה שהם מבינים את כולם, והם בטוחים שבתוך תוכם הרוב רוצים את החטופים בבית. אני מסכים איתם. אני בטוח שהלבבות של כולם נקיים ושהכוונות טובות. ובכל זאת, יש רגעים בחיים בהם אי הנעימות האישית, המחיר הפרטי והרצון פשוט להניח את הראש – קטנים יותר ממצב החירום הלאומי.

לתפיסתנו פסטיבל ישראל צריך לגעת במציאות, להתבונן בה, לא להתיק את המבט, לא לעצום עיניים, לא לעגל פינות ולא לוותר. לעסוק בדברים הקשים, במציאות המדממת, בקורבנות התמימים, בציניות הממשלתית. הפסטיבל מבקש לעורר שאלות, לערער על הסכמות המקובלות, להסתכן, להעז ובעיקר להמשיך ולהתבונן – אול אייז און דה מציאות.

ולכן התכנים שלנו כוללים שלל תכנים הנובעים מכל מה שקורה. ״המגרש״ – פעולה תיאטרונית במגרש הכדורגל ההוא במג׳דל שמס שבו טיל נפל וקטף את חייהם של 12 נערים ונערות; ״טייק קר״ – שיתוף פעולה נדיר עם יוצר מעזה (שבזמן כתיבת שורות אלו התבשרתי שאיבד עוד שלושה מבני משפחתו בהפגזה אתמול בלילה…), ״נאומים נגד הייאוש״ – פורמט שגורי אלפי ואלי חביב המציאו ובו שחקנים מעולים נואמים מעל במה גדולה נאומים גדולים מהעבר, בניסיון למצוא אולי קצת תקווה ופרספקטיבה; ״בדרך הביתה״ – מופע שהוא שיעור תלמוד פרפורמטיבי עם מאיה בלזיצמן, דניאל אנגל, ליאת אצילי שורדת השבי ושלל דמויות נוספות המבקשות, בדיוק כמונו, למצוא את הדרך הביתה ועוד.

בדיוק בגלל התפיסה הזו אנחנו יוצאים למקומות, ליוצרים ולקהילות שהתופת עדיין מדממת שם. אנחנו נהיה בנגב המערבי ובין השאר נשיק את"אחים", האלבוםהמיוחד של המוסיקאי תובל חיים בדשא של קיבוץ צאלים, אלבום שנכתבת בעקבות החטיפה של אחיו האהוב יותם חיים ואחרי שנהרג על ידי כוחות צה״ל. אלבום שהוא, בצורה מסוימת, שיתוף פעולה של שניהם. ונצפין – נהיה בקריית שמונה הסדוקה ומוכת הטילים, שם נציג גרסה מעודכנת למופע האייקוני של רננה רז "VHS ד״ש מהעבר", ניצור אירוע תרבותי בתוך המגרש של מג'דל שמס ונהיה ביחד עם הסטודנטים במכללת תל חי.

במהלך קצת יותר מחודש, נבקש לגעת, בפיוט ובעדינות, במציאות המדממת, נבקר ונהיה ביחד עם הקהילות שנפגעו ברחבי הארץ ובעיקר ננסה לדמיין מציאות אחרת שכרגע נראית רחוקה. לחלום ביחד, חלום על החלמה, בתוך מציאות של מלחמה.

• יוצרים כותבים
• פסטיבל ישראל
• ❤ תרבות
• טור אישי
• מלחמת שבעה באוקטובר

מיד עם פרוץ המלחמה נגד איראן, נחתה במערכות התקשורת ההודעה עלדחייתו של פסטיבל ישראלשהיה אמור להיפתח ב-1.7, וההערכות הפסימיות בעולם התרבות היו שזאת רק בשורה מקדימה לקראת ביטולו בגלל התיאומים המורכבים בין כל חלקיו ומשתתפיו. ובכל זאת, הלא ייאמן קרה, מלחמת הבזק נעצרה בהפסקת אש, ובתוך ימים ספורים הצליח הפקת הפסטיבל להעמיד אותו מחדש על הרגליים ולבשר כי הוא ייפתח ב-16.7 ויימשך עד ה-14.8 עם התוכנית המקורית שעברה התאמות קלות.

>> ההופעות הכי טובות בתל אביב: כל ההופעות שכדאי לראות בקיץ
>> סינגל טיל: צריך להילחם כדי להיות אומן במדינה הזאת // טור אישי

"שיגרה היא מילה מוזרה. מאוד", כתבו בהודעה לתקשורת מובילי הפסטיבל, המנכ"ל אייל שר והמנהלים האמנותיים מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר. "מצד אחד אנחנו כבר לא ספונים בתוך החדרים הממוגנים והשמיים אינם מלאי טילים ומצד שני יש עדיין 50 אחים ואחיות במנהרות והמלחמה בעזה עדיין מתקיימת וגובה מחירים כבדים. כבדים מדי. ובכל זאת, בתוך כל זה – פסטיבל ישראל חוזר. עם התוכנית המקורית, עם אצבע על הדופק, עם מבט מפוכח אל תוך המציאות. פסטיבל שיתפרש על פני חלקים רבים מהמדינה, פסטיבל שמבקש להיות חלק מכל מה שקורה לנו כחברה וכאנשים פרטיים, פסטיבל שנובע מהמציאות ומבקש להגיב לה".

כזכור, הפסטיבל מתקיים זו השנה ה-64, והפעם בנוסף לירושלים גם בנגב המערבי ובגליל עליון ובצפון הגולן, מה שהופך את הפקתו למסובכת יותר. מנהלי הפסטיבל התעקשו לשמור על הפורמט המקורי הזה, ובחודש הבא יוכלו ליהנות ממופעיו גם במג׳דל שמס, בקריית שמונה, בקיבוץ כפר בלום ובדשא של מכללת תל חי. במקביל יתקיים הפסטיבל בדרום – באופקים, בקיבוץ אורים ובקיבוץ צאלים. לכל אחד מהאתרים הללו נבחר תוכן ייחודי התואם את רוח המקום ואת אשר הוא עבר.

בין המופעים המיוחדים שצפויים למשוך תשומת לב רבה בפסטיבל:
"נאומים נגד הייאוש"– קונספט חדש של גורי ואלפי ואלי חביב המעניק פרשנות חדשה לנאומים היסטוריים, בהשתתפות נועה קולר, נגה ארז, נורמן עיסא, מאיה לנדסמן, אנסמבל מייקל וגלית חוגי (על הפיילוט שלו בבית רדיקל כבר כתבנו).
"דורבנות":הפקת מחווה מיוחדת של פסטיבל ישראל לרגל 25 שנה לפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס שתכלול השתלטות ספרותית על בית הנסן בהשתתפות זוכי פרס ספיר – אתגר קרת, נעה ידלין, שמעון אדף, יאיר אסולין אסתר פלד – והאמנים ארקדי דוכין, רננה רז, דניאל קורן, מקהלת הבודיסטוות ועוד
"VHS ד״שׁ מהעבר": יצירתם האהובה של רננה רז וניצן כהן במהדורה מיוחדת השתתפות אביחי שטרן (ראש העירייה קריית שמונה), תום אבני, שירילי דשא, רוני קובן, קורין קיציס, עפרי כנעני, יוסי צברי, דורון נשר ואילנית בן יעקב.
>> פסטיבל ישראל 2025, 14.8-16.7 ברחבי הארץ.פרטים נוספים, תוכניה מלאה ורכישת כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל ישראל
• מלחמת איראן
• מלחמת שבעה באוקטובר