Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לגלות את פתח תקווה מחדש: המוזיאון השווה עם המדשאות השוות לא פחות
מוזיאון פתח תקווה, מתוך תערוכת יחיד של צבי טולקובסקי. צילום: רעות ברנע
נדירים המוזיאונים שכל מקבץ תערוכות שלהם מעניין יותר מהקודם - וזה בדיוק מה שקורה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. שלחו אותנו לגלות מקומות חדשים, אהובים ומרגשים עם בקבוק יין של Porta 6, וזוהי בדיוק ההפוגה שאנחנו צריכים עכשיו
בתוך סצנת האמנות המקומית הוא נחשב לאחד המוזיאונים המוכרים והמוערכים, אבל עבור הקהל הרחב מוזיאון פתח תקווה לאמנות הוא לפעמים עדיין סוד. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.
המוזיאון ששוכן בקרית המוזיאונים העירונית מציג באופן שוטף תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית ישראלית – תערוכות קבוצתיות וגם תערוכות יחיד, שהן לרוב פרויקטים חדשים שנוצרו במיוחד עבור המוזיאון. ולמרות שהוא קיים כבר מאז שנות ה-60, רק בשנות ה-2000 הפך למוסד חשוב ופורץ דרך, הודות למנהלת והאוצרת הראשית דאז, דרורית גור אריה. בשלוש השנים האחרונות מנהלת את המוזיאון רעות פרסטר לצד האוצרת הראשית אירנה גורדון, שיחד ממשיכות לחדש ולעדכן אותו לרוח התקופה.
מוזיאון פתח תקווה, מתוך תערוכת יחיד של מור אפגין. צילום: רעות ברנע
אחד המהלכים החדשניים שיצרו פרסטר וגורדון הוא לשתף פעולה עם גן החי שעובד בסמוך למוזיאון ועם מוזיאון הפוחלצים (כן, כן) שממוקם בתוכו, בתערוכה רחבה שהתקיימה בקיץ לפני שנתיים. בנוסף, נפתח לאחרונה בגינה היפה שלמרגלות המוזיאון בית קפה קטן ומקסים, שמאפשר להפוך את הביקור בו לבילוי של זמן רב יותר, עם הפסקות רענון מעת לעת.
צילום: יח"צ
המוזיאון חולש על פני מבנה מרכזי ובמקביל מציג תערוכות גם במבנה יד לבנים הצמוד על שתי קומותיו. בימים אלה מוצג במקום מקבץ חדש של תערוכות נהדרות – המרכזית שבהן היא תערוכה קבוצתית בשם "צלם הדברים: אלבום דרום", יוזמה של דנה אריאלי שאצרה יחד עם אירנה גורדון מאות צילומים שקשורים לדרום הארץ – רובם כאלה שרלוונטיים ל-7 באוקטובר אבל לא רק.
בית הקפה החדש במוזיאון פתח תקווה. צילום: רעות ברנע
במקביל אליה מוצגות במקום עוד חמש(!) תערוכות יחיד לאמניםות צבי טולקובסקי, להלי פרילינג, מור אפגין, מיכל שכנאי ודורון וולף – שקצת קשה להחליט איזו מהן הכי טובה אז אם אתם כבר שם, פשוט תצפו בכולן. זוכרים שדיברנו על חצר ומדשאות? ובכן, זה בדיוק המקום שבו תסיימו את הביקור עם בקבוק יין של פורטה 6 וקצת בריזה פתח תקוואית (מושג שכרגע המצאנו אבל מה רע).
מוזיאון פתח תקווה לאמנות, להשיג בחיים ארלוזרוב 30 פתח תקווה
שנה אחרי הארוחה הרעה שאכלנו שם, KFC סוף סוף מקיימים הבטחות
סוף סוף כמו שצריך. כריך זינגר של KFC. צילום: מתן שרון
מבקר אוכל הרחוב שלנו חוזר לזירת הפשע הקולינרי, רק כדי לגלות שהקולונל סוף סוף הצליח להרים גרסה מקומית מוצלחת לעוף המפורסם שלו. אבל אולי הוא פשוט עדיין בהשפעת אדי הכולסטרול של הכריך הכי מושחת שראינו. ללקק את האצבעות
מעטים האנשים שהתרגשו מהגעתם של KFC לישראל יותר ממני. שנים חיכיתי להגעתו של עוף מטוגן המוגש בדלי, אפילו הסתפקתיבחיקויים מקומיים לעת מוצא– ולמרות שרשת העוף של הקולונל טרם הגיע לעוטף תל אביב, לפני כמעט שנה יצאתי למסע כל הדרך לפתח תקווה כדי לבדוק את הסניף שנפתח שם. כמה שכאב לי הלב (ואז הבטן) לקבל שם את אחת הארוחות הגרועות שאכלתי מימי. כתוצאה מכך, גם כתבתי אתאחת הביקורות הקוטלות בשלוש שנותי כמבקר אוכל הרחוב המקומי. לא נהנתי לכתוב את הביקורת ההיא. אני לא שמח לקטול מקומות, פניי לשלום. אבל האוכל המזעזע ההוא חייב אותי, ושברון הלב בהחלט נוכח שם. אבל נשארה לי עוד תקווה קטנה.
וכך, אנחנו נפגשים שוב. KFC ישראל. צילום: מתן שרון
כשהגעתי לפתח תקווה דאז, בקיץ הקודם, הסניף הפתח תקוואי היה עדיין חדש יחסית. בניגוד למסעדות קטנות, אני לא חושב שראוי לתת תקופת חסד ארוכה לרשתות ג'אנקפוד עם מספר דו ספרתי של סניפים. אם מקום שכזה פותח סניף חדש, זו אחריותו שיוגש שם לכל הפחות גרסה אכילה של המזון שלהם. ובכל זאת, רציתי לחזור ל-KFC אחרי שהסניף יתייצב, בעיקר בשל התקווה קטנה לאכול עוף מטוגן ראוי לשמו, כמו שזכרתי מאמריקה. לא ציפיתי לארוחת גורמה ואפילו לא לעוף מטוגן ברמה של מסעדות תל אביביות – בסך הכל רציתי דלי מוצלח של עוף קולונל סטייל מסחרי ברמה טובה. ומזל שלא איבדתי תקווה.
עכשיו, אחרי זמן המתנה נכבד, היתה לי שוב סיבה לצאת לעבר פתח תקווה, הגעתו לארץ של אחד המוצרים הכי מושחתים שנתקלתם בהם עד כה: הדאבל דאון – כריך נטול לחמניה שמורכב מצמד חתיכות עוף מטוגן, אשר ביניהן יש רק רוטב ברביקיו (או בייגלה מלוח, אבל לא היה בסניף) וחתיכת גבינה. בגרסה האמריקאית יש שם גם בייקון, מה שהופך את המנה לסיוט קרדיולוגי, אבל בארץ אין בייקון בסניפים, כך שיש לי סיכוי להינצל, אני יודע. לא סיכוי גבוה, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון במקרה הזה.
כפול או כלום. הדאבל דאון של KFC. צילום: מתן שרון
מיהרתי להזמין את האנטי-כריך הזה (51 ש"ח עם תוספת ושתיה), והתיישבתי בפינה נסתרת כי לאכול דבר כזה מושחת עושה עם קורטוב בושה. אחזתי בשקית הנייר הקטנה שעטפה אותו, והבנתי שזה לא עסק. זה "כריך" שצריך לאחוז בידיים חשופות, להרגיש את החספוס הפריך שמסביב, לתת לשמן להיספג בעור לפני שהוא נספג בעורקים. עוד לפני שנגסתי בו, הדאבל דאון כבר רמז על כך שהארוחה המזעזעת שזכרתי לא תחזור על עצמה. החתיכות הפילה היו נאות, עסיסיות, פריכות ברובן (היה אזור במרכזו של אחת מהחתיכות שהיה קצת סמרטוטי, אבל מדובר בכתם קטן ויחסית זניח), וכשנגסתי שמעתי את אותו הקראנץ' המפורסם שכמעט ולא נכח כאן בפעם שעברה.
הכריך עצמו הוא רעיון מופרע, כזה שרק אמריקאים יכולים להמציא, ומספק מכת טעם עסיסית שמפזרת את הרוטב בין חתיכות העוף המתובלות ומאזנת פריכות מוצלחת עם הגבינה והרוטב. כיף טראשי, בדיוק כמו שקיוויתי שיהיה בסניף ג'אנקפוד שייבאנו מאמריקה. מה שכן, הצ'יפס נשאר כשהיה – אחד מהתוספות הכי משעממות וחסרות טעם שטעמתי ברשת ג'אנקפוד, מקומית או לא. הוא לא רע, הוא לא טוב, הוא כל כך סתם עד שאין טעם לקחת אותו. אבל כשהעוף טוב, זה פחות משנה. עם זאת, אני מודה שעדיין לא נרגעתי מהפוסט טראומה שנשארה לי מהפעם הקודמת. הייתי חייב לוודא שהם כבר לא נופלים במקומות שחטאו בעבר.
הזינגר בגרסתו המוצלחת. KFC. צילום: מתן שרון
הזמנתי כמה מנות שהיו זהות לאלו שהזמנתי בפעם הקודומת – כריך זינגר בורגר (17 ש"ח), כנפיים חריפות (32 ש"ח ל-8) וכמובן, באקט זוגי עמוס חתיכות עוף מטוגן ומגוון (80 ש"ח). אחד אחר השני, כל מה שבדקתי מחק את הרושם הראשוני האיום שהיה לי. ראשית היה זה כריך הזינגר בורגר, שזכרתי לרעה במיוחד כי מה שקיבלתי דאז היו שתי אצבעות עוף קטנטנות בלחמנייה סתמית שאפילו לא היו חריפות כמובטח. הפעם הכריך הגיע עם פילה עוף גדול, נאה ופריך כראוי, עם חריפות עדינה מצוינת, מוגש בתוך לחמניה סתמית. היי, אי אפשר לתקן הכל מיד. אחריו בדקתי את הכנפיים, שהיו פשוט מושלמות. פריכות מתבקשת, עוף ממש סביר מתחת שמתובל באופן מדויק וגם כאן, החריפות היתה חדה והוסיפה הרבה.
סוף סוף, דלי ראוי לשמו. KFC. צילום: מתן שרון
את הגביע הקדוש שמרתי לסוף – הדלי הנודע לשמצה עמד מולי. בפעם הקודמת המבט לתחתית הדלי היה מדכא במיוחד, ואני מודה שעדיין קצת פחדתי לפתוח אותו. הצצתי בזהירות, והדלי המלא הביט אלי בביטחון בחזרה. "הכל יהיה בסדר", לחש לי העוף המטוגן, ואני התחלתי להבין שאולי אכלתי יותר מדי עוף מטוגן. בכל זאת דגמתי גם מכל הטוב שהיה בדלי, ובתמורה הטוב הזה החזיר לי את השקט הנפשי. רצועות עוף עבות ועסיסיות עם קראנצ' מושלם לנגוס בהם. נגיסי עוף קטנטנים שעושים קרעכט מושלם בכל ביס. עוף על העצם עסיסי במיוחד, עם תיבול טעים במיוחד. הכל היה משמח. זהו, זה הגיע. סוף סוף ה-KFC שרציתי. הוא לא מושלם, אבל הוא חד וחלק הדבר האמיתי. חבל שהסניף הזה (ואולי KFC בכלל) היו צריכים כל כך הרבה זמן להתאפס (כי מה שהגישו דאז לא היה ראוי למאכל אדם), אבל אני שמח שזה קרה. לא נראה לי שאסע לפתח תקווה במיוחד עבור זה, אבל אם כבר אני באזור, לא אתנגד לאיזה דאבל דאון מושחת או דלי מפנק. טוב לדעת שזה קיים.
KFCיכין סנטר, השחם 17 פתח תקווה, א'-ה' 12:00-22:00, ו'-ש' 11:00-22:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חולה 74 על הקו: סלבית (ולסבית) הקורונה הראשונה מסכמת שנה
דניאל שמי בחדרה במלון דן. צילום: אורן זיו
זוכרים כשרק החלה המגיפה והיו חקירות אפידמיולוגיות וחולה מס' 74? ובכן, חולה מס' 74 זוכרת היטב וכותבת לנו טור מסכם: הבידוד בבית החולים בכור מחצבתה פתח תקווה, המעבר למלון (והחיבור לקצינים שסייעו להבריח יין), הבריחה לחו"ל (והפרידה מבת הזוג) והסיום האופטימי
ביקשו ממני בטיים-אאוט לסכם שנת קורונה. אני בכלל לא תופסת שעברה שנה. הכל מרגיש טרי, ומלווה בצמרמורת וחרדה קלה. באותה נשימה זה גם גורם לי לצחוק ולחייך. הכל (עדיין) ממש, ממש מוזר.
חזרנו ממדריד ב-3.2 בשנה שעברה. בת זוג שלי גרה בשוויץ וזו היתה הפעם הראשונה שלא חזרתי איתה אליה הביתה כי אמרתי שאין מצב שלא אחזור לארץ להצביע (פראיירית). באותו ערב כבר הייתי בבית אריאלה (הבר, לא הספרייה) מתחבקת עם כל העיר בערך.
שמי והאוזניות בבית החולים (צילום עצמי)
יומיים אחרי הודיעו שמי שחזר ממדריד צריך להיכנס לבידוד. גם התחלתי להרגיש משהו בגרון אבל הייתי בטוחה שזה קשור לאובר פארטיינג. או אולי זו הקשישה החולה שעלתה אתי לטיסה? או הסאבלט ששהה אצלי בדירה מברלין שהיה חולה? (אבל לקח כדורים והלך לפאג, בכל זאת). היו שם לא מעט אפשרויות, ואף אחת לא ממש משנה. רבים שואלים אותי "איך נדבקת?", ולמען האמת זה לא ממש משנה כי זה קרה.
בת הזוג ועוד חברות היו אמורות להגיע לבקר במאי, כי זה בטח יסתיים עוד חודש ונו, זה הכי בקטנה. או אז מודיעים על מגיפה עולמית, הגבולות נסגרים, טיסות מתבטלות. דמעות ותחושה של חוסר אונים וחוסר ידיעה מתי אוכל לראות אותה שוב.
אחרי בערך שבוע עלה לי החום ומד"א באו לעשות לי בדיקה. יומיים למחרת ירד החום, אבל אני לא מצליחה להריח כלום. איזה מיינדפאק. באותו ערב התקשרה אלי הרופאה הראשית של מחוז תל אביב והודיעה לי כמו בשעשועון: "יש לך קורונהההההה" טינג טינג טינג. "אה, ואגב, אנחנו באים לאסוף אותך עוד חצי שעה אז תארזי תיק לכמה ימים". כמה ימים? חודש? מה ההבדל. לוקחים אותי לבית החולים השרון בפתח תקווה (האם אני חוזרת למות בעיר הולדתי?) נכנסתי להתקף פאניקה ובכיתי בהיסטריה. למה ללכת? סבבה לי לבד בבית. ומה אעשה עם החתולה?
בזמן שהרופאה הלכה לבדוק מה אומרים על בע"ח, הודעתי לחברים שבאתי איתם במגע או מי למי שהצלחתי לזכור. כל העולם התקשר אלי בפאניקה. שואלים בקבוצות ווטסאפ של חברים אם עמדנו קרובות? פיזית: הרגשתי סבבה; נפשית זו היתה התחתית של התחתית (אבל נמצא סידור לחתולה). הפינוי נדחה לבוקר.
זמן בדיקה. צילום עצמי
אמבולנס. הגזמות. 8,000 סיבובים בפתח תקווה עד שמוצאים חניה. סוגרים את הכביש. המתנה ארוכה מבלי שנותנים לי לצאת. בסוף רץ מישהו לאמבולנס ואומר: "אל תפרוק עד שהם לא מתמגנים". אחלה, טוב לדעת שאני בעצם חפץ. כשיצאנו והלכנו ברחבת בית החולים הורו לנו דרך רמקול ישן ללכת "ימינה, ימינה" או "שמאלה, שמאלה" או "לטונל היכנסו לטונל". לא מלחיץ בכלל. נכנסנו דרך מנהרה ושם חיכו דמויות ממוגנות מכף רגל ועד ראש. הנהג הגיש לי מזוודה, הסתכל עלי ואיחל בהצלחה. זה היה רגע אנושי מרגש שידעתי שלא אקבל מעתה הרבה ממנו, וצעקתי לעברו בראש: "אל תעזוב אותי!".
שתי דמויות הובילו אותי במסדרון הישר אל החדר הקפוא (15 מעלות. התיישבתי בקצה המיטה ובכיתי. הונח דף עם הוראות כיצד להתנהג ותפריט (שניצל טבעול, נמס בכוס), ועוד משהו על זה שאנחנו פה בצו מדינה. כשהעזתי לצאת לחצר מהחדר פתאום ראיתי מלא הודעות וצילומי מסך מאנשים שמתים לדעת מי זאת פאקינג חולה 74, "לסבית הקורונה הראשונה", לאחר שקראו על החקירה האפידמיולוגית שלי (זוכרים?). ואז החלטתי לעשות אאוטינג לעצמי והכל התפוצץ. מהר מאוד מצאו את המספר שלי ולא יכולתי להיות בטלפון בלי שיתקשרו לראיון. וכל מה שרציתי זה לדבר עם חברה שלי.
ואז הגיעו הסטוריז והסרטונים. אולי יצא לכם לראות את חלקם. המסכים שדרכם תיקשרו איתנו עם הסאונד המוזר. מקלחות הכלא. סרטון הבריחה האגדי מבית החולים שלאחריו המשטרה התחננה שאוציא סרטון נוסף שאומר שזו רק דחקה. לא הבנתי מה הכוח של זה והמשכתי להעלות סרטונים כפי שאני מעלה שנים. כשהבנתי, הבאז שנוצר הציל אותי מלאבד את זה לחלוטין. זו האמת.
מצאתי מלא חומרים שלא העליתי כמו סרטון שבו אני בוכה מהתאורה הלבנה והרעש הבלתי פוסק של המוניטורים. קריינתי מעט ממיטב הרגעים: "זה כשאני מתעוררת, זה כשהולכת לישון". המצלמה והמסך עלי בכל שעה. ברקע: רעש הטלוויזיה הרגילה שתקועה על חדשות כל היום. סצינה קלאסית מבית משוגעים. והיו שם גם: הדשא הסינטטי, הכלים מפלסטיק, אווירת המלחמה הכללית. מה שכן, היה לי את מגרש המשחקים המושלם ונוכחתי בניסוי חברתי מטורף.
משם עברנו למלון שהפך למגרש משחקים חדש. מהשגחה רפואית לצבאית. מחלקת הקורונה כבר היתה קטנה ומשעממת מדי כנראה. כאן יש חוקים חדשים, ועדיין: גם זה כלוב שגורם לך להרגיש אפילו יותר מצורעת. הישגי הגדול שם הוא החיבור עם הקצינים הצה"ליים שסייעו לי להבריח יין וגם את הנייד החוצה לתיקון. זה היה מדהים. היה גם חבר ששלח לי יינות ושמפניירה, גם קרח הביאו לי (הקצינים) ואריאלה (לאנדה, מהבית) פרגנה בבייקון. ולהייטרים למיניהם שהזכירו שזו מגיפה ושאני חצופה עניתי: לקחו אותי לחודש בלי להגיד כלום. זה היה טראומתי ומלחיץ. התגובה האנושית היא לצחוק על המצב ולעשות מה שאפשר. זו אפילו חובתי.
אריאלה בבר. הביאה גם בייקון. צילום: איליה מלניקוב
המעבר למלון הביא גם חיכוכים חברתיים בין קבוצות שלא ממש הסתדרו. חרדים, חילונים, ערבים. גם ככה אף אחד לא רוצה להיות פה ומרגיש מנודה. אנשים לא יצאו מהחדרים כי נכנסו לדיכאון. היה גם ערב שבו מישהו ניסה לפרוץ לי לחדר אבל לא ראו מי זה במצלמות. כל יום נערכו בדיקות – מה שנראה לנו מוגזם. מה כבר יעזור? יודעים שאנחנו חולים. מרגישים את זה. חוסר הידיעה והעובדה שאין לנו שליטה על כלום חרפנה. שעות שבהן ניתן לצאת החוצה, שעות שלא. משחקים שהונחו לשימושנו התגלו לרוב כשבורים או עם חלקים חסרים. והנייד, הנייד כל הזמן מצלצל. חלק לא מבינים למה אני לא עונה? אבל כבר לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד.
אחרי חודש במלון קיבלתי את האור הירוק לחזור הביתה. "יש לך 3 שעות לאסוף את החפצים ולמצוא מישהו שייקח אותך הביתה", נמסר לי. זהו. זמן לחזור לשגרה ולתפקד כי כבר אין תירוצים. וגם זה קשה. איבדתי לקוחות (חלקם טענו שאני משחקת כל היום). לא הצלחתי להתרכז בעבודה הרגילה כי מה רגיל כאן? לא הצלחתי לצפות בסדרה או בסרט או לקרוא. כלום. למעשה, השימוש בפלטפורמות הסושיאל הפך לסוג של עבודה במשרה מלאה. וכמובן: הטלפונים וההודעות מהתקשורת. זה התחיל להיות יותר מדי.
אני חושבת שהדבר הכי מטורף הוא כמה לא ידענו בהתחלה. היינו בחשיכה. אמנם גם היום אנחנו לא יודעים הכל, אבל זה רחוק מהדיסטופיה שאפיינה את תחילת הדרך. הניתוק שחוויתי באשפוז במחלקה ובמלון היה מדהים כי דמיינתי שהכל נעלם; שאנחנו חיים בתוך סרט פוסט אפוקליפטי ואנחנו האחרונים שנשארו.
כשיצאתי חוויתי טראומה שניה שבה צריך להתרגל למציאות שאני לא מכירה. אי אפשר לגעת? שמים מסיכות? כולם מפחדים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. סגר וחוקים חדשים. בקיצור, אכלתי כאפה רצינית. כל מה שרציתי מהרגע שהשתחררתי הא להגיע לחברה שלי בז'נבה. עד שהצלחתי לחמוק, לא היה לי דרכון אירופאי אלא רק מסמכים שמעידים שאושרה לי אזרחות פורטוגלית. בארץ זיהו אותי אז לא שאלו שאלות, ודרך קונקשנים מפוקפקים הצלחתי להגיע אליה. בסוף זה לא היה סיפור האהבה שדמיינתי ונפרדנו. כזאת אני, רומנטיקנית. הייתי בטוחה שזה הדבר הכי מרגש שיהיה – אז ריאליטי צ׳ק: זה לא.
השנה נמשכה בטיולים ברחבי היבשת הישנה ולא הייתי מסוגלת לחזור. כמה שבועות שתכננתי הפכו לחודשים. ביקרתי במקומות מדהימים, פגשתי חברים והשתדלתי לברוח ממדינות שנכנסו לסגר. זה בא גם כתגובה לכך שלקחו כמה חודשים טובים עד שטראומת האשפוז קצת נרגעה וחזרתי לעצמי. הסיוטים אגב הפסיקו אחרי כשלושה חודשים. ותוסיפו על זה גם לב שבור.
באותה נשימה אציין שהמון דברים טובים נחתו עלי: עבודות מדהימות בלונדון ובכלל באירופה שלא האמנתי שאגיע אליהן, מיתגתי שתי חנויות בסלפרידג׳ס על אוקספורד, מסעדת 'שבור' של אסף גרניט שמיתגתי קיבלה כוכב מישלן, קיבלתי חשיפה מטורפת, הכרתי אנשים חדשים ומרגשים וצברתי מלא חברי אינסטוש – גם כאלה שמעולם לא פגשתי. אמנם לא החלפנו טלפונים אבל אנחנו מדברים חודשים באופן קבוע והכי פתוח, לפעמים יותר קל לי לדבר איתם מאשר עם החברים הרגילים שלי.
העוקבים שצברתי במהלך רגעי התהילה נשארו שזה די מדהים. אני גם ממשיכה לייצר תוכן. אמנם לא באותה תדירות כמו מהאשפוז (כי יש לי חיים עכשיו), אבל זה כיף. בסך הכל קיבלתי מתנה די גדולה. נכנסנו לפני שנה למציאות טרופה אבל יצאנו ממנה עם לא מעט דברים טובים. גם העיר שלנו הפכה שוב לכיפית, אנשים רובצים בחוץ והמקומות שוב נפתחים. ישנה תחושה מרעננת ולא רקובה. מעט קסם באוויר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בלב אזור התעשייה האפרורי, בבניין שהיה נטוש בעבר, הוקמה מבשלת הבירה ג'מס. בחלל המרכזי של המבנה ממוקמים כלי נירוסטה עצומים המשמשים להכנת הבירה ולצידם פועלת המסעדה. בימי ראשון בערב תוכלו גם להנות מהופעות, הרצאות וסטנדאפים לא רעים בכלל.
ג'מס מפעל הבירה בפתח תקווה
המגשימים 15, א'-ה', 12:00-2:00, מוצ"ש 21:00-2:00
פלאפל מרדכי
סוגיית הפלאפל רגישה מאוד אצל המקומיים. העיר מתפארת במגוון פלאפליות, שעל כל אחת יש מי שיגדיר אותה כ"אגדה" – וכל ניסיון להרכיז על המנצחת נראה כחסר תקווה. ואולם, אין כמעט פתח-תקוואי שמכבד את עצמו ולא הזמין מנה בפלאפל מרדכי, שהוקם על ידי מרדכי כהן בשנת 1957. כהן עצמו הלך לעולמו בשנה שעברה, אך ללא ספר הותיר אחריו מורשת מפוארת.
פלאפל מרדכי (צילום: שלומי יוסף)
חיים עוזר 7, א'-ה' 7:30-22:30, ו' 8:00-14:00
אויאמה
אל תתנו ללוקיישן המשמים להטעות אתכם. מסעדת אויאמה שבמתחם יכין מציעה תפריט אסייאתי מגוון בעיצוב מוקפד. כך שאם מאסתם בפלאפל, ובא לכם משהו קצת יותר היי קלאס – זה המקום.
אויאמה (צילום: שלומי יוסף)
מתחם יכין סנטר, דרך יצחק רבין 17, כל יום מ-12:00 עד 0:00
לה קרנה
לא צריך להרחיק עד יומנגס בשביל לאכול המבורגר טוב.
לה קרנה (צילום: שלומי יוסף)
חיים עוזר 1, א'-ה' מ-12:00 עד 23:00
אוסקר וויילד
"לחיות זה אחד הדברים הנדירים, רוב האנשים פשוט קיימים". המשפט הזה של אוסקר ווילד הוא המוטו העומד מאחורי הבר הזה, ומוכיח שאכן יש חיים באם המושבות. בפאב אולם מרכזי גדול ומרווח כשבמרכזו ניצב בר גדול ודומיננטי הכולל למעלה מ-100 סוגי ויסקי, כשיותר מחצי מהם הם סינגל מאלט בלעדיים.
אוסקר וויילד (צילום: שלומי יוסף)
השחם 36, כל יום מ-17:00 ועד השעות הקטנות של הלילה
גשר המיתרים
יש שיאמרו שמדובר בחיקוי עלוב של גשר המיתרים בירושלים, אך ללא ספק מדובר בספוט רומנטי לדייט לילי בפתח תקווה.
גשר המיתרים (צילום: שלומי יוסף)
דרך זאב ז'בוטינסקי 54
באולינג סנטר
בעוד בתל אביב, מעוז הבילויים, אין שום מענה הולם עבור חובבי הבאולינג, פתח תקווה מתהדרת באולם מהוקצע ומשחקייה נוסטלגית. כל הטוב הזה, אגב, פתוח עד חמש בבוקר. ככה שאם בטעות חשבתם שבאולינג זה רק לילדים, תחשבו שוב.
באולינג סנטר (צילום: שלומי יוסף)
בזל 3, פתוח כל יום מ-10:00 עד 5:00
ארטיסט טאטו
אם מתחשק לכם להתקעקע באם המושבות למזכרת, מכון הקעקועים הפופולארי של ויקטור גור יקבל אתכם עם מחט ביד אחת ופירסינג בשנייה.
ארטיסט טאטו (צילום: שלומי יוסף)
ההסתדרות 13, א'-ה' 13:00-20:00, ו' 11:30-15:00
סמבוסביח
איך אפשר לסרב לשני הדברים הכי טובים בעולם? סמבוסק וסביח. את השילוב הזה השכיל אביב בן-מוחה להפוך למסעדת פועלים מקומית ומצליחה. שווה לוותר על הדיאטה.
סמבוסביח (צילום: שלומי יוסף)
הירקונים 27, א'-ה' 8:30-19:00, ו' 8:30-14:00
הטאבון
נשארתם בהפגנה עד השעות הקטנות של הלילה מורעבים? מאפיית הטאבון, שפתוחה 24 שעות ביממה (ומזכירה לנו את אבולעפיה) תקבל אתכם בזרועות פתוחות בכל שעה.
הטאבון (שלומי יוסף)
אבשלום גיסין 64, פתוח 24/7
[interaction id="59a56a6a10b9cdab1f1c80ad"]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
* לפחות אם גדעון סער יהיה ראש ממשלה, לא תהיה לו השפעה על התקשורת (אחד, אופטימי) * כבר חודש שכל מוצ"ש אני נוסע להפגין בפתח תקווה, וכבר חודש שאין שם אף אחד. וחשבתי שזה שוב התקשורת ממציאה, אבל אז קלטתי שאני כל פעם מגיע לעיר אחרת. פשוט לא מסוגל להגיע לפתח תקווה. רק המחשבה על העיר הזאת כל כך מוחקת לי את המוח, שאני מגיע כל פעם למקום אחר. זה לא מונע ממני להפגין, אבל השבוע הגעתי לקיבוץ שעלבים (דין, המספר האמין)
* – אני רוצה לפתוח סטארט אפ. – סטארט אפ של מה? – של מחשבים. – אה. מעולה (מתוך פגישה שהיתה באמת, בין איש ואשה שהיו באמת, על כוס קפה שהיתה באמת. הסאבטקסט בבדיקה אצל עורך דין)
* מאז שנהייתי פחות גזעני נהייתי יותר חרמן (ויש הסבר:)
* ההסבר סטטיסטי, תבינו בעצמכם (ויש וידוי:)
* וידוי: בעצם זה הלך הפוך. מרוב שנהייתי חרמן, נאלצתי לוותר על כמה וכמה דעות קדומות, כי אין דבר שמרחיק נשים יותר מגבר עם דעות קדומות. או ככה לפחות אמרה לי המזרחית הפמיניסטית שניסיתי בכל דרך אפשרית ל- ל- ל- תנו לי רגע למצוא ביטוי שלא יעליב אותה – נכשלתי. נו טוב, חזרה לגזענות (אחד, בלי עקרונות)
* אנחנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו: כמה אוויר נקי אנחנו צריכים? (לי אייקוקה, קרייזלר)
* החניתי ליד חדר האוכל. הוצאתי את השלטים נגד מנדלבליט. והפגנתי והפגנתי והפגנתי – עד שבא עוד אחד, הצטרף אלי. אמרתי לו, כל הכבוד, גם אתם בקיבוץ שעלבים נגד רמיסת שלטון החוק! אז הוא אמר: אני לא משעלבים, ניסיתי להגיע לפתח תקווה ולא יכולתי. אנחנו תנועה, מסתבר (דין, המספר האמין)
* אם העבירו את החוק להפללת צרכני זנות, צריך גם להיות אמיצים ולהעביר את המתבקש הבא: חוק להפללת צרכני זנות רוחנית. אני יודע, אני יודע, אני מנסר את העץ שאני יושב עליו (אחד, כותב טורי הומור במגזינים תל אביביים נחשבים. לא חשוב מי)
* אתה עדיין צריך לשאול את זה? תתבייש לך! (לואי ארמסטרונג, 1932, בתשובה לעיתונאי ששאל אותו "מה זה ג'אז?")
* אז ככה אני נוסע כל מוצ"ש, ופוגש אנשים שלא מסוגלים להגיע לפתח תקווה. למעשה, רוב האנשים ברוב המקומות בארץ הם אנשים שהיו אמורים להגיע לפתח תקווה, ולא הצליחו (ויש סיום מטלטל:)
* לא שזה אומר משהו על האנשים שכן הצליחו. כל הכבוד להם. אם הם קיימים. אני חושב שהם רק אומרים שהם היו שם, והתקשורת מאמינה להם כי גם העיתונאים לא מסוגלים להגיע לעיר הזאת. גם מנדלבליט לא גר שם, זאת רק הכתובת שהוא נותן כדי שלא יחפשו אותו. אם כי – Fun Fact – פעם יצאתי עם בחורה אחת שנולדה בפתח תקווה, אז אולי יש שם אנשים בכל זאת. זרקה אותי אחרי שבועיים. טוב, זה הגיוני, כמה פעמים בחורה יכולה לחכות שתבוא לקחת אותה לדייט ואתה לא מגיע. מצד שני, מי כן הגיע אליה? היתה כל כך בודדה, שיום אחד הזמינה הובלה ועברה למודיעין. וצילצלה אלי, ואמרה: "עכשיו אתה יכול לבוא." ובאמת נסעתי אליה. וזאת היתה הפעם היחידה בחיי שכן הייתי בפתח תקווה. איכשהו, מודיעין נשמע לי עוד יותר גרוע. בסוף היא התחתנה עם מישהו מכפר יונה. לא, לסיפור הזה אין סוף טוב (דין, המספר האמין)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![צילום: יח"צ](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/07/A2-1000x664.jpg "צילום: יח"צ")
![מוזיאון פתח תקווה, מתוך התערוכה "צלם הדברים: אלבום דרום". צילום: רעות ברנע](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/06/WhatsApp-Image-2024-06-23-at-12.23.04-2-1000x1333.jpeg "מוזיאון פתח תקווה, מתוך התערוכה "צלם הדברים: אלבום דרום". צילום: רעות ברנע")
