בניון של הפוליטיקה: ציפי לבני היא אבידה קשה מכפי שנדמה לנו
הנעליים שהשאירה אחריה לבני כמנהיגה אינן גדולות, אך נתגעגע לספונטניות ולמידות האנושיות שהפגינה מול הציבור והתקשורת
מאז ומתמיד שיפוט צורני של פוליטיקאים נראה היה לי אינטליגנטי יותר משיפוט אידיאולוגי. במשחק המלחמה (במלעיל) של הפרשנות הפוליטית, פוליטיקאי ימני ישר וספונטני נוסח יהודה גליק מנצח פוליטיקאי מתון בעל אורחות ציניים דוגמת אבי גבאי. דווקא מפני שפוליטיקאים הם פקידיהן הערומים של האידיאולוגיות, יוצא שהאידיאולוגיה מוכנעת כליל על ידי המנגנון הפקידותי: כולם הופכים דומים זה לזה, דוברים אותה הלשון ומשחקים לפי אותם הכללים, חוגגים כל וריאציה מזערית רק כדי לייצר מראית עין של הבדל אידיאולוגי. כך לא נותר אלא השיפוט הצורני כדי לעמוד על טיבם: כמה הפוליטיקאי סוטה ממוסכמות הקורקטיות הפוליטית, כמה הוא נחמד, כמה ספונטניות הוא מגלה באולפן של רינה מצליח ואם הוא יכול להודות בכישלון כמו אדם מן השורה.
>>אמילי מואטי עדיין מאמינה בגבאי
>>מרצ היא מונופול – ואנחנו הלקוחות השבויים
לא ברור אם פרישתה של ציפי לבני מפוליטיקה תישא השפעה אמיתית על הפוליטיקה הישראלית, אך בכל הנוגע לאמות המידה הצורניות מדובר באובדן כואב. לבני היא פוליטיקאית שכנותה בלתי מוטלת בספק, ורגישותה ניכרת כמעט בכל ריאיון. גם כאשר שיחקה את המשחק והתחמקה משאלות שהקוד לא אפשר לה להשיב עליהן, ידעה לספק שורה תחתונה שיש בה תוכן ממשי. הטיעון הרווח נגדה על אודות זגזוג בין מספר רב של מפלגות איננו מוכיח את הציניות שלה, כי אם את ההפך הגמור. נאמנות מפלגתית, בייחוד בימים של אינפלציה במפלגות אווירה, היא טיעון פקידותי המשמר את המנגנון המערכתי על חשבון המהות.
בעשור האחרון הפכה לבני שחקנית נשמה של המשא ומתן עם הפלסטינים, וזו כמדומה הייתה נאמנותה היחידה. את לבני יוכל להבין רק יוסי בניון, הגיבור הטרגי המקביל בעולם הכדורגל, שהתבזה במעבר בין קבוצות ישראליות רק כדי שיוכל להמשיך לשחק כדורגל. למרבה הצער, העולם עדיין לא נכון להשלים עם מי שלא נענה לכללי המשחק, ושניהם סיימו בוכים מול עדשת המצלמה.
