>> איל חלפון הוא במאי ותסריטאי, חלק מדור הזהב של הקולנוע הישראלי בניינטיז ("קרקס פלשתינה"), ובימים אלה ממש עולה אל מסכי בתי הקולנוע סרטו החדש, "ברנינג מן", בכיכובו של שי אביבי, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2025.אתם רוצים לראות אותו.

>> לגור בגן עדן ולהתפלל תחת כיפת השמיים // העיר של ג'ודית מרגי
>> חומר קריאה למגירה וצמרמורת מדידג'רידו. העיר של רונן וודלינגר
>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב // העיר של דן יואל

1. חוד המחט

שלוחה היפסטרית/ ברלינאית/ פלורנטינית בצפון הישן. הקפה סביר, ויטרינת המאפים צנועה, אבל יש מבחר מלהיב של תקליטים ולעיתים גם ריח עשן מתקתק כמו בשנות השבעים. ובערב מכינים שם פיצות נפוליטניות משובחות בטוסטר אובן ביתי.
דיזנגוף 225 תל אביב

2. אצל אסנת

שריד מעידן הקרח, מהימים שבהם אכלו שניצל ופירה לארוחת צהריים, כשעוד לא היו "מסעדות שף", "תן ביס" ו"עסקיות משתלמות". ארבעה שולחנות מתקפלים, שלושה סירים עם תבשילים ביתיים, סלט ירקות, טחינה, כמה פרוסות לחם ותשלום רק במזומן.
אבן גבירול 160 תל אביב, בשעות הצהריים בלבד

3. ביסקלטה

חנות האופניים של שחר. מכונאי בחסד, אחד שלוקח כלי שנהג אוטובוס מעך במתכוון, ומחזיר אותו לשבילי העיר כמו חדש. מאז שעבודות הרכבת הקלה באבן גבירול הפכו את הגישה אליו לסבוכה ומעיקה, שחר מספק שירות תיקונים אל ומבית הלקוח. אוסף, מתקן, משפץ, מחזיר כעבור יום או יומיים.
אבן גבירול 173 תל אביב (טל' לבירורים: 0543104978).

4. אמורה מיו

יש כנראה איטלקיות טובות ממנה, בוודאי שיש מסעדות מתוחכמות ומעודכנות יותר, אבל אין מקום טעים ומלא שמחת חיים כמו זה של שלומי. בעל הבית, האיש שראוי לפרס יקיר העיר. אם לא למעלה מזה.
אבן גבירול 100 תל אביב

5. הטמבוריה של שייע

ברזים, ברגים, מברגים, נורות, דבק נגרים ודבק סנדלרים, מלכודת עכברים, תריס נגד מקקים ו/או נמלים, דיבלים, כפפות לטקס, ראש מתכוון למקלחת עם שלושה מצבים, דלי לספונג'ה, דבק חבלנים בשני גדלים, רתכת, כננת, וו גרירה ועוד. אינך יכול להיות אדם בוגר בלי קשר הדוק וישיר עם טמבוריה כלשהי. זו מגיעה עם בונוס של מנהל שנראה כדמות עצובה מסרטים ישנים וטובים של וודי אלן.
דיזנגוף 278 תל אביב

וגם: ג'ונו, בר יין

לא ממש ישבתי שם, אבל מאז שהילד שלי השתחרר משירות מילואים ארוך זה מרכז חייו. עובד שם, מבלה שם, מבין בסוגי יין וטעמי קפה וחס וחלילה שאבא או אימא שלו יכנסו לו לטריטוריה.
דה האס 1 תל אביב (כיכר מילאנו)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אוטותל ושות'. הייתי אמור להיות לקוח קלאסי של רכב שיתופי. בלי רכב פרטי, עם צורך מתמיד לנסוע לאן שהוא. אלא שהתעריף מוגזם, לא תמיד יש רכב פנוי ובפעם האחרונה שהזמנתי אחד הייתי תקוע בתוכו 50 דקות בגלל תקלה טכנית. יש בעיר תחבורה ציבורית טובה ויעילה. רכבים שיתופיים היו אמורים לתת לי פתרון לנסיעות לנתניה, גדרה וכפר סבא. הם לא, ואופציית קנית רכב פרטי שוב על הפרק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
חמש אצבעות.מן הסתם יצא לכם לראות בחוף הים או בפארק חבורות נערים ונערות שרצים עם שקי חול על הגב, זוחלים על החול, מתאמנים בסחיבות פצוע. אני מריע להם, מוחא להם כף, מלא הערכה לנחישות לא רק לשרת בצבא אלא להיות שם הכי טובים. יש בעיר מסגרות שונות של כושר קרבי, זו של תנועת חמש אצבעות מעט שונה מאחרות: האימונים המפרכים אינם מטרה בפני עצמה, אלא כלי להעצמה אישית, פיתוח מנהיגות ובעיקר – אחראיות חברתית. עקרונות ייסוד בתנועה שבגבעת שמואל או כוכב יאיר כל ילד לוקח בה חלק,ואילו בתל אביב רק מעטים שמעו עליה. למשל, הבן שלי.

איזו יצירה נתנה לך לאחרונה כוח, תקווה או השראה?
הוסטל ז'בוטינסקי, סרט תיעודי. זה ממש מול הבניין שלנו, ההוסטל, וחוץ מזה שבשעות מסוימות של היום יש שם חניה לא ידעתי עליו דבר. אריק להב, חבר ועורך הסרט "ברניניג מן", שלח אלי קישור לגרסת עבודה של סרט תיעודי שביימהעדי יפה כהן. שעה של קסם אנושי, עמוס רגש ואהבת אדם. הגיבורים שמתויגים כ"בעלי תפקוד נמוך", מספקים לך, הצופה, כוח. טוענים את החיים במנות גדושות של אופטימיות. וגם יוצרת הסרט לא חסר לה, רגש וכשרון.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
בעקרון, לכל מי שפונה אליך ומבקש עזרה. ואם מחפשים המלצות אז,המרחב של רון,שהוא מעין בית לווינשטיין לחיות שהוקם לזכרו של החייל רון שרמן שנחטף ונהרג ברצועת עזה. וגםמרכז אופיר למנהיגותשמוקם לזכרה של סמ"ר אופיר שושני שנרצחה בדירתה בכפר עזה. כנסו לרשת, חפשו את הקישור, פתחו ארנק, זה עושה טוב בלב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הרד בלוק של הפועל כדורסל. המהלך של ארגון האולטרס – נטישת הקבוצה בשם כל מיני טיעונים מתחסדים וטהרניים- היא מהמעשים הבזויים בספורט העירוני ובספורט בכלל. מי ששר בצהרים "אחריך בכול מקום" וכבר בערב מדיר רגליו ממשחק דרבי כי ההיכל/ בעל הבית/הדי.אן.איי/ אינם לטעמו, הוא מי שמשוכנע שחשיבותו גדולה מזו של הקבוצה. יותר מזה, הוא בטוח שהוא הקבוצה. שהמשחקים הם רק תפאורה, עילה להצגה שלו ושל חבריו. כשזה מגיע אחרי שנים של תבוסות, ניהול בעייתי, ומגרש צר מידות, הגישה הזו גרועה במיוחד. היא מתנשאת ואנטי דמוקרטית. הרד בלוק קוראים תיגר על המחרימים. הם אמנם מעטים מדי ולא מאורגנים דיים, אבל הם תקווה לעתיד טוב יותר. וממש לא אכפת לי מי תומך בהם, גם אם זה עופר ינאי.

מה יהיה?
אותו דבר, פחות או יותר: נתבאס בבחירות (כי מסתבר שלא כולם חושבים בדיוק כמונו); נתלבט אם לנסוע ליוון או ליפן או גם וגם; נחכה חצי שעה עד שיתפנה שולחן בקפה אוריג'ם או כל בית קפה אחר בעיר; נגיד שנורא יקר פה ונזמין עוד נשלם כמעט 40 שקלים על קפה ופרוסת עוגה; הילדים (חלקם לפחות) יעשו המון ימי מילואים; נחפש (ולא נמצא) משהו טוב לראות בנטפליקס; נשחה בים בחורף; ננצח עוד דרבי; נפסיד עוד אליפות; נברר אופציה לנדל"ן מניב במדינה או עיר שעד אתמול לא שמענו עליה; נתעצבן, נגיד שהגיע לנו עד כאן, ניקח משהו כדי להירגע. אולי גם כדי להירדם. ונתפלל שנהיה בריאים.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• חוד המחט
• אבן גבירול
• אמורה מיו
• אופניים
• טמבורייה
• ג'ונו
• אוטותל

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר

הישג מרשים לבמאי הישראלי אסף מכנס: "לאן", סרט הביכורים שלו באורך מלא, נבחר לפסטיבל ברלין 2026 (אחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם הקולנוע) שיתקיים בין 12 ל-22 בפברואר, ויוקרן בו בהקרנת בכורה עולמית.

>> מלא חיים, מלא קולנוע וממלא את הלב: הסרט הכי טוב של 2025?
>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"לאן" הוא דרמה קומית המתרחשת בברלין, ועוקבת אחר נסיעות מונית של נהג UBER פלסטיני ונוסע ישראלי צעיר, אותם מגלמים איהאב אליאס סלאמה (זוכה פרס אופיר על תפקידו ב"ויהי בוקר") ועידו טאקו ("קרוב אלי"), מהשחקנים הצעירים המעניינים ביותר בארץ. לצידם משחקים ראמא נסראללה, מילאן פשל ורחיק חאג' יחיא-סלימאן. בהופעת אורח מיוחדת בסרט מופיעים דב נבון ושרית וינו אלעד, בסצנה קומית שכל ישראלי שביקר בחו"ל יכול להזדהות איתה.

העלילה עוקבת אחר חסן, נהג UBER פלסטיני בן 55, האוסף למונית את אמיר, צעיר ישראלי חדש בעיר שמנסה להחזיק קשר רומנטי מבלבל. מה שמתחיל כנסיעה אקראית, הופך לסדרת מפגשים חוזרים במונית של חסן בין שני אנשים שעזבו הכל, עברו לארץ זרה והלכו לאיבוד. דווקא שם, בנסיעות בלילות ברלין הקפואים, מוצאים השניים חיבור אמיתי, כזה שייתן לאמיר תחושה של בית ויעודד את חסן להתעמת לראשונה עם סיפור חייו.

זהו אמנם סרטו הראשון באורך מלא של מכנס (39), אך זוהי אינה הפעם הראשונה שבה הוא משתתף בפסטיבל ברלין. התסריט של "לאן" השתתף בחממת התסריטאים של פסטיבל ברלין ב-2021 וזכה בפרס בתוכנית הקו-פרודקוציות של הפסטיבל בשנה שלאחר מכן. גם סרטו הקצר של מכנס, "שבע דקות", הוקרן בפסטיבל ברלין, בנוסף ליותר מ-80 פסטיבלים ברחבי העולם. במקביל עובד מכנס בעת האחרונה גם על פיתוח הסדרה הקומית "שמח" שמתרחשת בגן אירועים ישראלי מצוי, והוא מחלק את זמנו בין ברלין ותל אביב אם אתם מגיעים לברלין אולי תתפסו אותו עולה לבמה בערבי סטנדאפ באנגלית (חפשו את Laughing Spree).

"זה כבוד גדול שהסרט מתחיל את המסע שלו בפסטיבל ברלין", מסר מכנס, "את הסרט התחלתי לכתוב במסגרת חממת התסריטים של הפסטיבל לפני ארבע שנים, ובמהלך התקופה נדמה שהקרקע לא הפסיקה לרעוד. זה מדהים שסוף סוף אפשר לשתף את הסיפור הזה עם עוד אנשים, וזה מרגש שזה קורה על במה כמו של פסטיבל ברלין. אני מקווה שהסרט יזיז אנשים וייתן מקום לריפוי".

הסרט יתחרה במסגרת ה"Berlinale Perspectives" אשר נוסדה בשנה שעברה ומוקדשת לסרטים ראשונים של במאים ובמאיות. במסגרת יוקרנו כתריסר סרטים מכל רחבי העולם שיתחרו על פרס סרט הביכורים הטוב ביותר. הוא יופץ בהמשך בארץ על ידי בתי קולנוע לב.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• ברלין
• ישראלים בחו"ל
• אסף מכנס

אחרי המתקפה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על "הים" ועל "כן", אני תוהה אם מישהו כבר סיפר לו על "בלה". מצד אחד מדובר בקומדיית מסע קצרה (75 דק'), קלילה וחביבה, שלא נועדה להרגיז אף אחד. מצד שני היא מתרוצצת בין שני צידי הקו הירוק, מה שאומר שגיבוריה נתקלים ביותר ממחסום אחד ובחיילים שעומדים בו, ויש לציין שהם לא נחמדים במיוחד. הם אפילו פחות מנומסים מהחייל שמוריד את הילד מהאוטובוס ב"הים".

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>זוכרים את רמי הויברגר: אירוע מיוחד עם חברי החמישיה הקאמרית

"בלה" נכתב ובוים על ידי זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, אישה וגבר, יהודייה וערבי, והם הקפידו על איזון גם בעלילה ובדרמה. הסרט עוקב אחר שני זוגות, יהודי וערבי, שנדחפים למכונית אחת, ואחרי כן לאחרת, במרדף אחר יונה לבנה מתולתלת שעל שמה נקרא הסרט. היונה היא כמובן סמל לשלום החמקמק, אך גם לחלום על התעשרות מהירה – בלה שווה כמה עשרות אלפי דולרים ויש איזה נסיך אמירתי שרוצה לקנות אותה. אבל כשהיא כמעט מתה מחום ומיובש, וכולם יחד, יהודים ופלסטינים, מנסים להציל אותה, הדימוי הפיוטי שלה מתיבת נוח ומהשיר של להקת פיקוד דרום גובר על האירוניה. אף שהסצנה מבוימת כמו קומדיה, יש בה נימים של עצב.

במסגרת האיזון המלא, הגיבורים נתקלים בדרכם גם במחסום ישראלי וגם במחסום פלסטיני – מראה פחות נפוץ בסרטים ישראלים. וזה, אולי, מה שמקל על יוצרי "בלה" להציג את החיילים הישראלים במחסום כפחות סימפטיים מהמקובל בסרטים שקדמו לו. בכל אופן, לכל אלה שתקפו את "הים" עם השאלה הקנטרנית (שגרסאות שונות שלה קראתי בשלל תגובות ברשתות החברתיות) "למה לא עושים סרט על ילד יהודי שרוצה להגיע לשכם?" – "בלה" הוא הסרט בשבילכם.

יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי גולה בבריסל, שב ארצה להלוויית אביו, שאיתו לא היה בקשר זמן רב. הוא לא בדיוק ציוני נלהב, ודרכו אצה לו לחזור לבלגיה יום אחרי הלוויה. אלא שאז הוא מגלה את שוויה של היונה שאביו טיפח, והוא מבין שעשה טעות כשמסר אותה לידי בילאל (חנא ביראך יפה העיניים מסדרות הטלוויזיה "הטבח" ו"פטריק"). הנסיבות לא לגמרי ברורות, אבל אנחנו מבינים שיקי ובילאל גדלו יחד, ואף היו שותפים לחדר.

נרג'יס (אסיל פרחאת המצוינת מ"סינמה סבאיא" והסדרה "בוגד"), רעייתו של בילאל, חושבת שבעלה רך הדיבור צריך לפתח עמוד שדרה, ולא להחזיר את היונה שאותה גידל יחד עם אביו של יקי, שאיתו שמר על קשר טוב. לכן נרג'יס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מה שמאלץ את יקי וזוגתו ההרה לימור (ג'ייד דייכס וויקס מהסדרה "קיבוצניקים") לנסוע עם בילאל לחתונה. הם מקווים שהדרכונים הזרים שלהם והצרפתית השוטפת שבפיהם יאפשרו להם להיכנס לשטח A הנמצא בשליטה פלסטינית. אבל כמו שמגלים ישראלים רבים שמנסים להצניע את זהותם מחוץ לגבולות ישראל, זה לא כל כך פשוט.

"בלה" הופק על ידי תומא אלפנדרי ("כן") בשיתוף עם האחים אדרי והאחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הדארדנים עצמם הם קולנוענים מהוללים ומאוד מחויבים חברתית. "בלה" שונה מאוד בסגנונו וברוחו מהסרטים חמורי הסבר שהם כותבים ומביימים. ראוי לציין שסרטם החדש, "אימהות צעירות", עלה בשבוע שעבר למסכים בארץ, ובספרו על אימהות קטינות השוהות במוסד לנערות כמותן, זה אחד הסרטים היותר מדכאים שלהם.

ז'אנר ההרפתקאות בדרכים מקבל ב"בלה" רובד פוליטי דק, בלי להציף את הסרט במסר. ארבעת השחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר אסיל פרחאת בתפקיד הרעיה חדת האבחנה והלשון. המוזיקה הנעימה שהלחין ישראל ברייט תורמת לטון הידידותי. לאור האירועים בשנתיים האחרונות, "בלה" (שצולם לפני ה-7.10) נחווה כרך מדי. אבל אולי זה דווקא חיובי, כי הוא מאפשר לנו לחייך, ועל אף כל הריבים שבדרך יש בו אחווה יהודית ערבית שברירית.

3.5 כוכבים
בימוי: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה. עם אלישע בנאי, חנא ביראך, ג'ייד דייכס וויקס, אסיל פרחאת. ישראל 2025, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• יהודים וערבים
• סרטים מומלצים

15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).

זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.

"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.

אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.

גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.

חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.

כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.

ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.

האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.

"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• yes
• HOT