הישג מרשים לבמאי הישראלי אסף מכנס: "לאן", סרט הביכורים שלו באורך מלא, נבחר לפסטיבל ברלין 2026 (אחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם הקולנוע) שיתקיים בין 12 ל-22 בפברואר, ויוקרן בו בהקרנת בכורה עולמית.

>> מלא חיים, מלא קולנוע וממלא את הלב: הסרט הכי טוב של 2025?
>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"לאן" הוא דרמה קומית המתרחשת בברלין, ועוקבת אחר נסיעות מונית של נהג UBER פלסטיני ונוסע ישראלי צעיר, אותם מגלמים איהאב אליאס סלאמה (זוכה פרס אופיר על תפקידו ב"ויהי בוקר") ועידו טאקו ("קרוב אלי"), מהשחקנים הצעירים המעניינים ביותר בארץ. לצידם משחקים ראמא נסראללה, מילאן פשל ורחיק חאג' יחיא-סלימאן. בהופעת אורח מיוחדת בסרט מופיעים דב נבון ושרית וינו אלעד, בסצנה קומית שכל ישראלי שביקר בחו"ל יכול להזדהות איתה.

העלילה עוקבת אחר חסן, נהג UBER פלסטיני בן 55, האוסף למונית את אמיר, צעיר ישראלי חדש בעיר שמנסה להחזיק קשר רומנטי מבלבל. מה שמתחיל כנסיעה אקראית, הופך לסדרת מפגשים חוזרים במונית של חסן בין שני אנשים שעזבו הכל, עברו לארץ זרה והלכו לאיבוד. דווקא שם, בנסיעות בלילות ברלין הקפואים, מוצאים השניים חיבור אמיתי, כזה שייתן לאמיר תחושה של בית ויעודד את חסן להתעמת לראשונה עם סיפור חייו.

זהו אמנם סרטו הראשון באורך מלא של מכנס (39), אך זוהי אינה הפעם הראשונה שבה הוא משתתף בפסטיבל ברלין. התסריט של "לאן" השתתף בחממת התסריטאים של פסטיבל ברלין ב-2021 וזכה בפרס בתוכנית הקו-פרודקוציות של הפסטיבל בשנה שלאחר מכן. גם סרטו הקצר של מכנס, "שבע דקות", הוקרן בפסטיבל ברלין, בנוסף ליותר מ-80 פסטיבלים ברחבי העולם. במקביל עובד מכנס בעת האחרונה גם על פיתוח הסדרה הקומית "שמח" שמתרחשת בגן אירועים ישראלי מצוי, והוא מחלק את זמנו בין ברלין ותל אביב אם אתם מגיעים לברלין אולי תתפסו אותו עולה לבמה בערבי סטנדאפ באנגלית (חפשו את Laughing Spree).

"זה כבוד גדול שהסרט מתחיל את המסע שלו בפסטיבל ברלין", מסר מכנס, "את הסרט התחלתי לכתוב במסגרת חממת התסריטים של הפסטיבל לפני ארבע שנים, ובמהלך התקופה נדמה שהקרקע לא הפסיקה לרעוד. זה מדהים שסוף סוף אפשר לשתף את הסיפור הזה עם עוד אנשים, וזה מרגש שזה קורה על במה כמו של פסטיבל ברלין. אני מקווה שהסרט יזיז אנשים וייתן מקום לריפוי".

הסרט יתחרה במסגרת ה"Berlinale Perspectives" אשר נוסדה בשנה שעברה ומוקדשת לסרטים ראשונים של במאים ובמאיות. במסגרת יוקרנו כתריסר סרטים מכל רחבי העולם שיתחרו על פרס סרט הביכורים הטוב ביותר. הוא יופץ בהמשך בארץ על ידי בתי קולנוע לב.

• המסך
• קולנוע ישראלי
• ברלין
• ישראלים בחו"ל
• אסף מכנס

אחרי המתקפה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על "הים" ועל "כן", אני תוהה אם מישהו כבר סיפר לו על "בלה". מצד אחד מדובר בקומדיית מסע קצרה (75 דק'), קלילה וחביבה, שלא נועדה להרגיז אף אחד. מצד שני היא מתרוצצת בין שני צידי הקו הירוק, מה שאומר שגיבוריה נתקלים ביותר ממחסום אחד ובחיילים שעומדים בו, ויש לציין שהם לא נחמדים במיוחד. הם אפילו פחות מנומסים מהחייל שמוריד את הילד מהאוטובוס ב"הים".

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>זוכרים את רמי הויברגר: אירוע מיוחד עם חברי החמישיה הקאמרית

"בלה" נכתב ובוים על ידי זהר שחר וג'מאל ח'לאילה, אישה וגבר, יהודייה וערבי, והם הקפידו על איזון גם בעלילה ובדרמה. הסרט עוקב אחר שני זוגות, יהודי וערבי, שנדחפים למכונית אחת, ואחרי כן לאחרת, במרדף אחר יונה לבנה מתולתלת שעל שמה נקרא הסרט. היונה היא כמובן סמל לשלום החמקמק, אך גם לחלום על התעשרות מהירה – בלה שווה כמה עשרות אלפי דולרים ויש איזה נסיך אמירתי שרוצה לקנות אותה. אבל כשהיא כמעט מתה מחום ומיובש, וכולם יחד, יהודים ופלסטינים, מנסים להציל אותה, הדימוי הפיוטי שלה מתיבת נוח ומהשיר של להקת פיקוד דרום גובר על האירוניה. אף שהסצנה מבוימת כמו קומדיה, יש בה נימים של עצב.

במסגרת האיזון המלא, הגיבורים נתקלים בדרכם גם במחסום ישראלי וגם במחסום פלסטיני – מראה פחות נפוץ בסרטים ישראלים. וזה, אולי, מה שמקל על יוצרי "בלה" להציג את החיילים הישראלים במחסום כפחות סימפטיים מהמקובל בסרטים שקדמו לו. בכל אופן, לכל אלה שתקפו את "הים" עם השאלה הקנטרנית (שגרסאות שונות שלה קראתי בשלל תגובות ברשתות החברתיות) "למה לא עושים סרט על ילד יהודי שרוצה להגיע לשכם?" – "בלה" הוא הסרט בשבילכם.

יקי (אלישע בנאי), מוזיקאי גולה בבריסל, שב ארצה להלוויית אביו, שאיתו לא היה בקשר זמן רב. הוא לא בדיוק ציוני נלהב, ודרכו אצה לו לחזור לבלגיה יום אחרי הלוויה. אלא שאז הוא מגלה את שוויה של היונה שאביו טיפח, והוא מבין שעשה טעות כשמסר אותה לידי בילאל (חנא ביראך יפה העיניים מסדרות הטלוויזיה "הטבח" ו"פטריק"). הנסיבות לא לגמרי ברורות, אבל אנחנו מבינים שיקי ובילאל גדלו יחד, ואף היו שותפים לחדר.

נרג'יס (אסיל פרחאת המצוינת מ"סינמה סבאיא" והסדרה "בוגד"), רעייתו של בילאל, חושבת שבעלה רך הדיבור צריך לפתח עמוד שדרה, ולא להחזיר את היונה שאותה גידל יחד עם אביו של יקי, שאיתו שמר על קשר טוב. לכן נרג'יס לוקחת את היונה לחתונה משפחתית בגדה המערבית, מה שמאלץ את יקי וזוגתו ההרה לימור (ג'ייד דייכס וויקס מהסדרה "קיבוצניקים") לנסוע עם בילאל לחתונה. הם מקווים שהדרכונים הזרים שלהם והצרפתית השוטפת שבפיהם יאפשרו להם להיכנס לשטח A הנמצא בשליטה פלסטינית. אבל כמו שמגלים ישראלים רבים שמנסים להצניע את זהותם מחוץ לגבולות ישראל, זה לא כל כך פשוט.

"בלה" הופק על ידי תומא אלפנדרי ("כן") בשיתוף עם האחים אדרי והאחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן. הדארדנים עצמם הם קולנוענים מהוללים ומאוד מחויבים חברתית. "בלה" שונה מאוד בסגנונו וברוחו מהסרטים חמורי הסבר שהם כותבים ומביימים. ראוי לציין שסרטם החדש, "אימהות צעירות", עלה בשבוע שעבר למסכים בארץ, ובספרו על אימהות קטינות השוהות במוסד לנערות כמותן, זה אחד הסרטים היותר מדכאים שלהם.

ז'אנר ההרפתקאות בדרכים מקבל ב"בלה" רובד פוליטי דק, בלי להציף את הסרט במסר. ארבעת השחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר אסיל פרחאת בתפקיד הרעיה חדת האבחנה והלשון. המוזיקה הנעימה שהלחין ישראל ברייט תורמת לטון הידידותי. לאור האירועים בשנתיים האחרונות, "בלה" (שצולם לפני ה-7.10) נחווה כרך מדי. אבל אולי זה דווקא חיובי, כי הוא מאפשר לנו לחייך, ועל אף כל הריבים שבדרך יש בו אחווה יהודית ערבית שברירית.

3.5 כוכבים
בימוי: זהר שחר וג'מאל ח'לאילה. עם אלישע בנאי, חנא ביראך, ג'ייד דייכס וויקס, אסיל פרחאת. ישראל 2025, 75 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• יהודים וערבים
• סרטים מומלצים

15 שנה עברו מאז מותו של יוסף שילוח – אחד השחקנים הכי מזוהים עם סרטי הבורקס, שייצר כמה מהדמויות הכי אהובות בתולדות הקולנוע הישראלי, מישהו שמילולית נכנס לכל בית עם דמויות מיתיות כמו פארוק מ"אלכס חולה אהבה" או רס"ר שמש מ"ספיחס". אלה רפרנסים שהתרבות הישראלית למדה לסלוד מהם מאז, אבל בכל זאת מצטטת אותם עד עצם היום הזה, ארבעים שנה אחרי שהסרטים הוקרנו לראשונה.

>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

מאחורי הדמויות האלמותיות והציטוטים שאי אפשר לשכוח, עומד סיפור חיים מורכב בהרבה של שחקן דרמטי שמאחוריו עשרות סרטים והצגות – אבל גם מערכת יחסים מורכבת עם המיינסטרים. מצד אחד כמה שלאגרים ענקיים, מצד שני אדם שהתקשה למצוא את מקומו בישראל. אחד האייקונים הכי גדולים של הקולנוע הישראלי – התקשה להגדיר את עצמו כישראלי. דיסוננס שקשה לפתור,אבל הנה יש מי שמנסה. זה התפקיד שלקח הסרט התיעודי החדש, "בעל החלומות" (שעלה במקביל ב-yes וב-HOT).

זהו סרט שמתעד באופן מלא ואמיץ את חייו של שילוח ז"ל – מהילדות, דרך קריירת המשחק, האמירה הפוליטית הנוקבת והדעיכה לקראת הסוף בגיל 69. קובי פרג' ומוריס בן-מיור, שהתמחו בסרטים דוקומנטרים ביוגרפיים על ענקי תרבות (בין היתר, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"המלכה שושנה" על שושנה דמארי), הופקדו גם על המשימה הזאת – יחד עם עומרי שילוח, בתו של יוסף, שחפרה בעוז בארכיון והביאה את הסיפור בצורה כנה ומרגשת.

"בעל החלומות" מגיע גם על רצף יצירה שבו גיבורי סרטי הבורקס זוכים לתיעוד דוקומנטרי. זה התחיל עם "אנחנו לא ניפרד לעולם" על יהודה ברקן, נמשך עם "ימים טובים" – הסרט שתיעד את זאב רווח (שניהם בוימו על ידי אלון גור-אריה), וכעת ניתן לומר שהטרילוגיה מושלמת עם האייקון המובהק השלישי של העידן הזה – עידן הקולנוע המסחרי שחי על הדיסוננס בין המבקרים שלא סבלו אותו – לבין הקהל הרחב שקיבל ומקבל אותו באהבה בלתי מוסתרת.

אבל יש הבדל מהותי בין שני הסרטים הראשונים ובין הנוכחי: רווח סיים את חייו כשהוא מחובק לחלוטין על ידי המיינסטרים הישראלי. שבע שנים לפני מותו הוא הדליק משואה ביום העצמאות. ברקן ברח מהמיינסטרים (בעיקר בגלל החזרה בתשובה), אבל היה אהוב ממש עד הסוף. שילוח, לעומתם, בחר במסלול חיים אחר – כזה שבו הציב אופוזיציה ברורה לבון-טון התרבותי והפוליטי, ובכך גזר על עצמו (למרבה הצער) חיים של גלות ופליטות.

גם הסרט עצמו, כמו הסיפור של שילוח, אינו סרט פשוט. אין בו קריינות (מנהג ידוע של פרג' ובן-מיור) והוא פשוט עובר בין התחנות השונות – בעיקר דרך קולו של שילוח עצמו, במונולוגים ארוכים שסיפר לבתו עומרי ונחשפים בסרט. סיפורים של אדם שמתקרב לסוף, מבין שאין לו מה להפסיד ומספר הכל. בעיקר על הקשיים של מי שהגדיר את עצמו "כל החיים מהגר", אדם שהתקשה למצוא בית אמיתי, שבכל מקום הרגיש זר – שהישראלים ידעו לחבק את הדמויות שלו, אבל לא אותו.

חלק משמעותי מאוד בסרט מוקדש לפעילות הפוליטית של שילוח – צד שמעטים הכירו אבל זוכה לבולטות מאוד גדולה. מי שלאורך חייו, דווקא בשיא ההצלחה שלו, בחר ללכת עם האמת שלו. לא כמליצה של תכנית ריאליטי, אלא באמת. מצד אחד, הוא העלה את הזהות המזרחית על השולחן (בתקופה שזה היה הרבה פחות נוכח), אבל גם ידע למנף אותה לטובת הגדרה שקשה לעיכול: יהודי-ערבי. מה שהרבה פעמים מוצג כסתירה (בטח בשנים האחרונות), חי אצלו ביחד: יהודים שעלו ממדינות ערב ולא מסתירים את הקשר עם הערביות שלהם.

כאן מגיע עוד קושי: מצד אחד שילוח נלחם רבות על הייצוג של הציבור המזרחי, במאבק שבהחלט נשא פירות. מצד שני, הדמויות שגילם הנציחו את דמות המזרחי הנלעג. פארוק המשוגע או רס"ר שמש הפרסי השחצן יצרו קריקטורה של מזרחי – בדיוק כמו סאלח שבתי, ששילוח תוקף במהלך הסרט. שילוח, ויוצרי הסרט יחד איתו, הודפים את הביקורת בקלילות ("אנשים צחקו ונהנו, תנו לזה לעבור"). אבל היה בה מן האמת ואת הקול הזה היה צריך לבטא יותר.

ועדיין, שתי אמיתות חזקות יוצאות מהסרט המצוין של פרג' ובן-מיור: הראשונה היא כמה הנראטיב הפוליטי ששילוח ייצג, אותה יהודיות-ערבית הקוראת לשלום נראית היום רחוקה. העמדה שלו היא עמדת מיעוט בתוך המיעוט, ומתנגדת לא רק לימין אלא גם לשמאל הציוני ("שמאל לא יכול להיות ציוני", הוא אומר בסרט). העמדה שלו לא התקבלה על ידי התרבות האשכנזית, אבל גם בקהל המזרחי היא זכתה לייצוג דל, אם בכלל. המיינסטרים המזרחי ברח לימין, חלקו לימין הקיצוני ממש, והעמדה האמיצה הזו – שהיה לה פוטנציאל גדול – נראית כמי שנחלה תבוסה.

האמת השנייה היא ששילוח, מעבר לדמויות המוכרות והפופולריות, היה פשוט שחקן יוצא דופן. הוא לא היה יפה תואר, אבל הדבר החמקמק שנקרא "כריזמה" בהחלט פיצה על כך. ובתוך כל זה, הוא היה גם אדם אמיץ באמת – כזה שאמר לקהל הרחב את מה שהוא לא רצה לשמוע, מכל הצדדים, ושילם על כך מחיר בל יתואר.שילוח יכול היה לבחור במסלול של חברו, זאב רווח – להיות נוח לכולם, להדליק משואה ולהיזכר כאייקון קולנועי. אבל הוא לא עשה שקר בנפשו – הוא אמר את האמת. וזה, כידוע, הרבה יותר גרוע בחברה המודרנית מלשקר. על שקר אף אחד לא משלם מחיר (יש כאלה שמרוויחים ממנו). רק האמת גורמת לך להיות מנודה.

"בעל החלומות" היא יצירה דוקומנטרית מצוינת בגלל שהיא מספרת את הסיפור במלואו. הרגעים הגדולים של שילוח מהקולנוע מוזכרים בחטף, ומה שמועלה על נס זה הסיפור המורכב והקשה של האדם מאחוריו, בלי לברוח מהבעיות, מחשבונות הנפש, מהנידוי ומהכעס שהיה כלפיו. הוא בהחלט לוקח את הצד של שילוח, אבל יודע גם להכיר בצדדים הפחות מוצלחים של גיבורו. למי שמחפש את הבנאדם שעמד מאחורי הפארוק, זו תהיה צפייה טובה.

• ביקורת טלוויזיה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• yes
• HOT

>> עידו ויסמן (כדי שתעקבו) הוא במאי ויוצר דוקו שסרטו התיעודי הראשון, "מפרץ השמש", עושה דרכו לשידור בכאן 11 (10.1), הסרט מלווה שלושה מדיירי מתחם קרוואנים ארעי המסתתר בקצה הדרומי של המדינה, מאחורי מלונות הענק המפוארים של אילת ומצליח לחדור ברגישות יוצאת דופן, אל הוויית הבדידות האנושית של אלו שבחרו להתרחק מעברם ולבקש לעצמם עיר מקלט. הסרט זכה לשבחי המבקרים ובשלל פרסים, כולל פרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ופרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הביכורים של פורום היוצרים הדוקומנטריים. אתם צריכים לראות את זה.

>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר
>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט

1. הסינמטק

כשהגעתי לעיר לראשונה לפני 12 שנה מהפריפריה הצפונית, הסינמטק היה גילוי תרבותי מסעיר עבורי. "הקונפורמיסט", "פריז טקסס", "הגננת" (נדב לפיד) ועוד כל כך הרבה יצירות מופת קולנועיות שחוויתי לראשונה במקום האהוב והמאותגר אסתטית הזה. אם יש קלישאה אחת שאני לגמרי חי איתה בשלום, היא שהסינמטק באמת הפך להיות עם השנים הבית השני שלי.

2. אלוף בצלות

אלוף בצלות היא אחת הפינות היותר חמודות ומלאות חיים בעיר.
בלב אזור הבניינים של לוינסקי, מסתתרת גינה ציבורית מתוקה שהיא גם בית קפה ביום ובר יין בלילה. זה כבר נהיה מנהג שכל כיפור אנחנו נפגשים כמה חברים בגינה, ללילה של משחקי קופסא תחרותיים ועל הדרך פוגשים את המגוון האנושי והצבעוני של פלורנטין ודרום ת"א. הקפהחזר לאחרונה לפעילות, אחרי תקופה ארוכה יחסית שהמקום היה סגור.

3. ספריית בית אריאלה

צילמנו שם את התוכנית האהובה "אתה חייב לקרוא את זה" (כאן 11), שביימתי את הצילומים שלה.
לפני הצילומים עשיתי אינספור סיורי לוקיישן בספריה והתאהבתי בפינות השונות של הקומפלקס המרשים הזה: מאולם הופעות מרשים מדי בקומה העליונה, מפגש חובבי קומיקס בקומה התחתונה, לערבי הקרנות של קולנוע אוונגרדי, הספרייה היא בית לכל כך הרבה אירועי תרבות נישתיים ונחוצים כ"כ לעיר כמו תל אביב.בשנתיים האחרונות, הקונטרסט בין הטרגיות של כיכר החטופים הסמוכה לבין האסקפיזם התרבותי של בית אריאלה, הייתה חוויה אבסורדית במיוחד שביטאה את הדיסוננס החברתי של החיים של כולנו פה. תודה לאל שהחטופים חזרו והמלחמה שקטה ואפשר לצרוך תרבות במפלס נסבל יותר של תחושת אשמה.
שדרות שאול המלך 25 תל אביב

4. פינת הקישון/פרנקל

אני גר באותה דירה ברחוב הקישון בפלורנטין כבר קרוב ל-7 שנים. למרות תחושת המיאוס החוזרת מפלורנטין ומתל אביב בכלל, ראיתי איך במהלך השנים שאני פה,פלורנטין התבגרה והתברגנה ביחד איתי. מלא בתי קפה חדשים שנפתחו, משפחות עם ילדים שעברו הנה, חנויות ספרים ובגדים חדשות והתשתיות כמעט ונהיו סבירות.
פינת הרחובות של פרנקל והקישון ממש מתחת לבית שלי, היא המפגש היומיומי שלי עם כל מה שאני אוהב בפלורנטין ושומר עליי עדיין פה. בפינה אחת"פוקפה"– בוודאות הקפה הכי טעים בעיר. בפינה השנייה השופינג האהוב עליי –טמבוריית פלורנטין. מולה חנות יין מעולה ומולה חנות עציצים מושקעת במיוחד. צומת אחת שמקפלת בתוכה את תל אביב ואת כל מה שבנאדם צריך – סוקולנט טוב ואמריקנו קר.
בימי שישי בצהריים כשהרחובות עמוסים במבקרים, אני מצליח לספוג את האווירה הייחודית של פינת הרחובות הזו ולהודות לעצמי בשקט שאין מה לחפש בחיפה.

5. רחוב ברנט בדרך לים

צ'ארלס קלור הוא הפארק האהוב עליי בעיר. בדרך לשם, אפשר ורצוי לעבור דרך רחוב ברנט שנמצא בקצה התחתון של נווה צדק. מדובר בקבוצת סמטאות, שלא דומה לשום מקום אחר בתל אביב. חצרות ענק מלאות צמחיה וגינות ירק, רחובות חצי סלולים ותרנגולים שמסתובבים חופשי.לא ברור איך כרישי הנדל"ן עוד לא שמו את ידם על האזור המדהים הזה, אבל נשאר רק להודות על הביקור השבועי במה שמרגיש כמו בית ינאי או כל מושב פסטורלי אחר על קו החוף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני כבר הרבה שנים מנסה להגיע לפסטיבל הסרטים בערבה ואיכשהו עוד לא הסתדר לי. לפני חודש הגעתי לראשונה לפסטיבל ואני יכול להגיד, בלי עוררין, שזה פסטיבל הקולנוע הכי יפה, ייחודי וקסום שחוויתי, בארץ ובעולם. מאות אנשים מתקבצים עם רדת הערב בין הגבעות המדבריות של צוקים וצופים בסרט יפה על מסך ענק בלב המדבר. להפתעתי, איכות ההקרנה והסאונד הייתה מהטובות שחוויתי ובאופן כללי זה מרגיש שככה אלוהים התכוון שנראה סרטים כשהוא ברא את הקולנוע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה ראיתי לראשונה את "רגע של תמימות" של הבמאי האיראני מחסן מחמבלאף. סרט מהמם, שובה לב ו"מבוך מראות של אמת", כמו שתיאר בחכמה אמרי דקל קדוש שהקרין את הסרט בבית רדיקל' כחלק מהתוכנית המעולה והמומלצת במיוחד שהוא אוצר על קולנוע איראני.
על רקע המלחמה האחרונה עם איראן, ועם ספק מלחמה נוספת בפתח, התזכורת שבצד השני יש גם קולנוע וגם אנשים כל כך יצירתיים, חכמים ומלאי רוך ואנושיות, היא סלע להיאחז בו בתוך הסחף של העדריות המלחמתית.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"בדרך להחלמה"היא עמותת מתנדבים ישראלית שמסיעה חולים פלסטינים, בעיקר ילדים, לטיפולים מצילי חיים, אל בתי החולים לישראל ובחזרה. אנחנו בתקופה שגם סולידריות אנושית בסיסית יכולה להיחשב שנויה במחלוקת, אבל כל אקט של הושטת יד עבור בני אדם במצוקה, הוא בעל ערך עצום. זו האמת הבסיסית והראשונית ביותר.

4.מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
קובי בלולו. רק שלא יעלה לו שוב, כי אז הוא בלתי נסבל.
האמת שלמרות ואולי בגלל שהוא חבר קרוב שלי, אני יכול להעיד שהוא אחד האנשים המצחיקים בסטנדאפ הישראלי. השילוב בין ההומור השחור ליכולת לפגוע בכל אדם, ללא הבדלי דת מין וגזע, הוא באמת יוצא דופן וקורע במיוחד. חוץ מהסטנדאפ, הוא גם מבשל וואו, שזה חשוב לי במיוחד כחבר. והוא גם עושה ארוחות פופ אפ סופר טעימות אצלו בבית. מומלץ בחום.

מה יהיה?
יהיה טוב, ואם לא, זה בטוח יהיה לי טוב בתור דוקומנטריסט.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• דוקומנטרי
• גינת אלוף בצלות
• פלורנטין
• סינמטק תל אביב
• בית אריאלה

בין אם נישאר משק ספרטני או נפרוץ החוצה, אפשר להיות גאים בקולנוע המקומי ויצירותיו. גם בנטפליקס כבר הבינו שיש מי שרוצה לצפות בקצת קולנוע ישראלי טוב, ומתחזקים רשימה קטנה-אך-נאה של סרטים ישראלים. ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב וחברי מערכת לנבור בארכיון, והם חזרו תשעה סרטים מקומיים נהדרים שתוכלו לשים ממש עכשיו בנטפליקס, ולהעביר קצת זמן עם תחושת גאווה מקומית. כולנו צריכים קצת מזה עכשיו.
>>טודו בום: הסדרה הבאה של יוצרי "אופוריה" תופק בברזיל, ובפורטוגזית

1. אפס ביחסי אנוש (2014)

קומדיית הצבא של טליה לביא כבר הפכה להרבה יותר מרק סרט, וכמעט בן רגע הפכה לקלאסיקה של קומדיה צבאית ישראלית. ההצגה המצליחה רק ביססה עוד יותר את המעמד האייקוני, וגם קומדיות טלוויזיוניות חבות לה בגדול על הסאטירה הצבאית המדויקת, לפחות של צה"ל מלפני עשרים שנה. מחנה שיזפון מעולם לא נראה יותר מייאש, והאבטלה הצבאית מעולם לא הרגישה מוחשית כל כך. 6 פרסי אופיר הציבו אותו בתור הקומדיה המדויקת לתקופתו, וגם בראי התקופה שלנו הביקורת הצהלית עדיין פוגעת.

מחולק לשלושה סיפורים המתרחשים במשרד השלישות הבסיסי, בו מכונת הגריסה היא הנשק הכי חשוב, הסרט מציג סיפור של חיילת שבוזה שרק חולמת על יומיות בקרייה (נלי תגר בתפקיד הפריצה האמיתי שלה), חיילת שבוזה ושחוקה שמוצאת את עצמה בסכנה (דאנה איבגי) והקצינה המורעלת שלהן שמתקשה להתמודד עם האחריות (שני קליין), בסרט שמציג נקודת מבט נשית על צה"ל, ושובר יותר מפרה קדושה אחת. כנראה הקומדיה הישראלית הכי משפיעה של שנות ה-2000.
לצפייה

2.קריוקי (2022)

סרטו הנוגע של משה רוזנטל הוא גרסה ייחודית ומעניינת לז'אנר סרטי השכנים, המספרים על זוגות בורגניים שחייהם נכנסו לשגרה נוחה אך עקרה, ומתוודעים לשכנים חדשים עם חיים סוערים שמוציאים אותם מהקיבעון, לטוב ולרע. בני הזוג מאיר (גבאי) וטובה (ריטה שוקרון, "אנשים כתומים") מתגוררים במגדל דירות בחולון. הוא מורה בשנת שבתון, לה יש בוטיק אופנה בקניון שלמרגלות הבניין, ונראה שפרט לפעם בשנה שהם נוסעים לרודוס הם לא יוצאים מהרדיוס המצומצם שלהם. מפגש עם איציק מרציאנו (ליאור אשכנזי), סוכן דוגמניות ממיאמי שזה עתה עבר להתגורר בפנטהאוז בבניין, טורף עבורם את הקלפים.

מעבר למפגש צמרת בין שני גדולי השחקנים, סרטו של רוזנטל גרף ארבעה פרסי אופיר (כאשר שניים הוענקו לבני הזוג על המסך) וחושף את הרגישות של הדמויות באותה המידה בה הוא משקיע בבחירות הבימוי. ההתפתחות בזוג ובנפרד עומדת במרכז, הסצנה בה גבאי מגיש גרסת קריוקי של "מה חשוב היום" של אבי טולדנו הפכה כמעט בן רגע לקלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי.
לצפייה

3. המשגיחים (2012)

סרטו הקצבי והמבדר של מני יעיש (שגדל על סרטי אקשן של ואן-דאם) הוא אחד הדיוקנאות היותר מורכבים, משכנעים ומאתגרים של ישראליות שאיבדה את דרכה. יעיש מצא את האיזון הנכון ואת הטון המדויק (לפרקים קומי, לעתים דרמתי) לסיפור על שלושה חוזרים בתשובה מבת ים, שמינו את עצמם לשומרי ראשו של אלוהים. אבי (רועי אסף), קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן) מכריזים על עצמם כבר בסצנה הראשונה, כשהם מתנפלים על כמה צעירים שמשמיעים ברחוב מוזיקה רוסית בווליום אגרסיבי. ההתקפה מונעת גם על ידי שנאת זרים משולהבת ורוויית התלהבות קדמונית מהפגנת כוח אלימה.

אחרי שסגרו חשבון עם הרוסים הרעשניים, שלושת הבריונים הברסלבים גורמים נזק ל"חוטאים" נוספים, ומאיימים גם על מירי החילונית (רותם זיסמן כהן) שלבושה אינו תואם את הנורמות שלהם. נוכחותה המתריסה מבלבלת את חושיו של אבי, וגורמת לו לבחון את עצמו ואת מעשיו. מכאן מתפתחת דרמה זהירה ויפה של תיקון נפש, שבה משתתפים גם שני רבנים שמייצגים פנים פייסניות ומאוזנות יותר של היהדות. "המשגיחים" ניחן בתחושת אותנטיות חיונית וזורמת שעולה משפת הרחוב הציורית, מהדיאלוגים המדויקים, מההווי, ומהמשחק המשובח של כולם.
לצפייה

4. נודל (2007)

חוץ מגורי דובים, אין דבר מתוק יותר מילד סיני קטן. פועל יוצא מכך הוא שאין דבר יותר נוגע ללב מאשר ילד סיני קטן ועצוב. נודל הוא ילד שכזה, שאמו השאירה אותו לשעה אצל הדיילת מירי (מילי אביטל הנהדרת), ונעלמה. נוכחותו של הילד העזוב, שמזדקף בתקווה כל אימת שהטלפון מצלצל או שנשמעת דפיקה בדלת, מאלצת את מירי הכבויה (פעמיים אלמנת מלחמה) לעשות מעשה. היא, אחותה גילה (ענת וקסמן), חברותיהן וגם שני גברים שרמנטיים (אלון אבוטבול ויפתח קליין) מחפשים דרך להשיב את הבן לאמו האבודה. אה, ויש גם כלבלב חמוד שמתיידד עם נודל באופן מיידי, כמו שכלבים עושים.

התסריט מבקש מאיתנו לקבל סדרה של צירופי מקרים והנחות יסוד לא ממש משכנעות, כמו דמותו של מתי (קליין) שצץ מהשמיים, פשוטו כמשמעו, ומשמש ככלבויניק עלילתי שעוזר לפתור שלל בעיות. זאת גם לא הדרמה הקומית הראשונה על אישה שוויתרה על החיים עד שנפל עליה ילד שעורר בה רגשות רדומים, אבל איילת מנחמי ("שבע ברכות") היא במאית מצוינת. הזרימה של הסרט, הדינמיקה החיה בין השחקנים, והילד ממיס הלבבות משדרגים את התסריט, והתוצאה חמוצה מתוקה כמו שצריך.
לצפייה

5. ביקור התזמורת (2007)

סרטו של ערן קולירין, שזכה בשמונה פרסי אופיר ואף עובד למחזמר בברודוויי, מגולל מעשייה על תזמורת מצרית קטנה שמגיעה להופיע בישראל (גם אז זה לא היה מציאותי). עקב אי-הבנה בשדה התעופה, התזמורת מגיעה בטעות לעיירה בודדה בנגב וחבריה נאלצים להישאר שם עד למחרת היום. לא הרבה קורה במהלך הלילה, כשחברי התזמורת מתפזרים בין בתי התושבים – חלקם נופלים על ארוחת יום הולדת משפחתית, אחד מצטרף כגלגל חמישי לדייט כפול, ואחר נצמד לטלפון הציבורי, מחכה לשיחה מהשגרירות המצרית.

מדי התכלת מחדדים את זרותם של האורחים לעיירה המדברית. זה סרט קטן, אנושי וטבול בהומור דק, שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות של שנות השישים. דמותו של תאופיק, מפקד התזמורת המסור והסגור, המודע בכל נימי נפשו לתפקידו הייצוגי ותמיד מיישר את מדיו בלי משים, מגולמת להפליא על ידי ששון גבאי. מולו, רונית אלקבץ מגישה הופעה חמה, אגרסיבית משהו אך פגיעה כדיווה המקומית. הסצנות של השניים, כשהיא משליכה עצמה עליו והוא באיפוקו הזהיר פותח רק חרך קטן לעולמו, מאוד נוגעות ללב.
לצפייה

6. למלא את החלל (2012)

סרטה הראשון של רמה בורשטיין, שזכה בשבעה פרסי אופיר (בהם לסרט הטוב ביותר), נוצר מתוך העולם החרדי שהוא מתאר, והוא מקבל בהבנה את הכללים והחוקים שמסמנים את גבולותיו. במוקד הסרט סיפורה של שירה בת ה-18 (הדס ירון), המתגוררת עם משפחתה בלב תל אביב. שירה רוצה להיות בת טובה ולספק את רצונה של אמה (עירית שלג) שהיא תינשא ליוחאי (יפתח קליין) שהתאלמן מאחותה הבכורה אסתר. אבל היא רוצה גם לבחור לעצמה בעל כרצונה. כשאמה הוגה לראשונה את הרעיון למלא את החלל שהותירה אסתר באחותה הצעירה, גם יוחאי וגם שירה מגיבים בשלילה נחרצת.

מכאן והלאה הסרט מתאר היטב את ההתחבטויות והתהליכים הנפשיים הרגשיים שחווה שירה, ובהדרגה החלל מתמלא בערגה. הקונפליקט הקלאסי בין חובה לאהבה מקבל כאן טוויסט מעניין, האיפוק התרבותי מוסיף תבלין אפקטיבי של אהבה אסורה, והסרט מציף את החושים (גם באמצעות הצילום והתאורה המוקפדים). ירון מעצבת יפה את דמותה של שירה האמיצה, שנבהלת בעיקר מעצמה ומרצונותיה, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.
לצפייה

7. כנפיים שבורות (2002)

סרטו הראשון של ניר ברגמן הגיע בזמן אמת לקהל צופים רבים בישראל ובעולם למרות היותו דרמה קטנה וממש אינטימית על אובדן ומשפחה, והאימפקט הרגשי שלה נשאר כשהיה לפני כמעט שניים וחצי עשורים. בישראל של אחרי רצח רבין, המשפחה השבורה ונעדרת דמות האב שרק מנסה לעמוד על הרגליים הרגיש כמו מטאפורה מדויק למצבנו דאז, ובמידה מסוימת, מאוד רלוונטי גם כיום.

דפנה (אורלי זילברשץ, שזכתה בפרס אופיר על התפקיד) מנסה להחזיק את הראש מעל המים עם ארבעה ילדים לאחר מותו המפתיע של האב. תוך כדי משמרות ארוכות כאחות מיילדת, היא מתמודדת עם ילדה שמסרבת לחזור לגן, בן שבודק גבולות, מתבגר שצולל לניהליזם ובת בכורה שמתקשה לנהל את הליהטוט בין חייה האישיים ושאיפותיה למשקל המשפחה. כשאחד מבני המשפחה נקלע לסכנה, מתגלה דווקא החיבור המיוחד בין כל השאר. יצירת ביכורים מחייבת, ואחת שנכנסה מיד למעמד סרט חובה לישראלים.
לצפייה

8. עג'מי (2009)

כמה סיפורים מסתבכים זה בזה בשכונה היפואית בסרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בגלל משהו שעשה בן דודו, חייו של עומאר המוסלמי מאוימים על ידי חמולה מבאר שבע. טעות בזיהוי, שגורמת לרציחתו של צעיר אחר, מספקת לו הארכת זמן, אך כדי לקבל פטור ממוות עליו לשלם כופר בסכום מופקע. הנער מאלק מגיע משכם לעבוד במסעדה של אבו אליאס הנוצרי. גם הוא זקוק לבוכטה כדי לממן לאימו החולה טיפול רפואי בישראל. שניהם מסתבכים עם השוטר היהודי דנדו (ערן נעים מ"עיניים שלי"), איש משפחה חם שאחיו החייל נעדר זה זמן רב.

הפרקים הראשונים מתארים את סיפוריהם של שלושה מהגיבורים באופן פחות או יותר כרונולוגי אך מלא פערים, שמייצרים רשמים מסוימים, לפעמים מטעים, לגבי הדמויות והאירועים. הפרקים האחרונים חוזרים לנקודות זמן מוקדמות יותר, מספקים תשובות מטלטלות לשאלות מטרידות, ומשנים רשמים – לעתים עד כדי היפוך מלא. יש כאן שילוב יוצא דופן של חומרים ריאליסטיים קשים שנשאלו מהמציאות, ומבנה פורמליסטי של פסיפס זמנים עתיר פערים, שמשחק עם הציפיות של הצופים ומייצר רצף של תגובות משתנות. זה סרט אלים ומסעיר, המאייר מטאפורה נוקבת של סיר הלחץ החברתי-פוליטי בישראל.
לצפייה

9. לעבור את הקיר (2016)

מיכל (נועה קולר הנפלאה עד מאוד) חזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. חודש לפני מועד נישואיה, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות של שימי (עמוס תמם), החתן המיועד חוזר בו. מיכל מחליטה להשליך את יהבה על אלוהים שימצא לה חתן עד המועד שכבר נקבע, ולא מבטלת את הזמנת האולם. הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו "האחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין ("למלא את החלל") בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש.

כמו באינספור קומדיות רומנטיות מטופשות, היא רקחה תבנית עלילתית בלתי מסתברת אך מילאה אותה בתוכן אנושי עשיר ובכמיהה רוטטת לאהבה. התסריט הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמתיים וקומיים מפתיעים. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית, בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של הגיבורה באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם. בבית ליסין עיבדו את הסרט למחזמר מצליח. המקור הרבה יותר טוב.
לצפייה

• המסך
• נטפליקס
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים