נטעלי בראון היא יוצרת קולנוע שמוכרת בעיקר בזכות יצירות דוקומנטריות זוכות פרסים, כמו זוכה פרס אופיר "מקווה שאני בפריים", "התליין" ו"שוטינג", שבעצנו מועמד השנה לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. "חמצן", שרץ בימים אלו בבתי הקולנוע, הוא הסרט העלילתי המלא הראשון שלה, ועוסק באם יחידנית וחובבת שירה (דאנה איבגי) שסופרת את הימים לקראת שחרורו של בנה הקרבי עידו, רק שממש ביום הזה תקרית בגבול הצפון משאירה את עידו ביחידה, והאם מחליטה לקחת את העניינים לידיה, ויוצאת לשחרר את בנה. הסרט מועמד ל-8 פרסי אופיר, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים וכאילו שזה מפתיע מישהו, צולם עוד לפני ה-7 באוקטובר.

>> בר חשוך וסקסי וקפה על ארגז תנובה // העיר של כפיר רוס
>> בר יין אירופאי מתוק ושכונה שהיא קיבוץ // העיר של טלי בן נון
>> רחובות ללכת לאיבוד והפיצריה הכי טובה // העיר של איידן סוייר

1. חוף הכלבים

לקראת דוקאביב הייתי מאד עסוקה בסגירה של סרט ("שוטינג"), וכמו תמיד, בתקופות עמוסות, אני חשה אשמה כלפי ילדי. בתי הקטנה זיהתה את ההזדמנות והחליטה למנף אותה אל-על. בחושיה החדים היא הבינה שזה הרגע לממש חלום של שנים. וכך, זמן קצר לאחר הפסטיבל ושבוע לפני שישראל תקפה את איראן, יצרנו קשר עם עמותת "חברים לחיים" ולונה נכנסה אל חיינו בסערה. למרות שחוף הכלבים, הוא במרחק הליכה קצר מביתנו, מעולם לא הלכנו אליו לפני כן. ומאז שלונה הפכה לבת בית, גיליתי את אחד החופים היפים והשקטים בעיר. האושר המדבק של הכלבים החופשיים שטסים מהחול למים הלוך ושוב הצליח לרומם את רוחי השפופה, שהלכה ודעכה בשנתיים האחרונות, ולחבר אותה לטבע ולשמחה פשוטה ויסודית. אז עכשיו בזכותה ובזכות בתי אני נושמת ים לעיתים קרובות. ואין כמו הים.

2. קולנוע לב

אני לא מוותרת על צפייה בסרטים על המסך הגדול. מתה על זה. על כל מגוון הקולות האנושיים: רשרוש עטיפת הסוכרייה, השיעולים, הפופקורן, פרצי צחוק, נהמת לב ששומעים מרחוק ודממה מוחלטת כשהקהל נתון כולו בסרט. זה חי וזה להיות לבד ביחד. בית הקולנוע האהוב עלי בארץ הוא דווקא ירושלמי. לב סמדר, שאותו פקדתי רבות בשנה הירושלמית שלי. מאז שאני בת"א, לב דיזינגוף הוא חלק בלתי נפרד מחיי. לב מצליחים לשמור על ליינאפ בוטיקי של סרטים מעולים כל השנים, על אף הטלטלות המסחריות בתחום, ואני ממש מאושרת להפיץ אצלם ואיתם את "חמצן".
דיזנגוף סנטר, דיזנגוף 50, תל אביב

3. הגן הבוטני

לא רחוק מביתנו, צמוד לפארק החורשות, לכנסיית פטרוס הקדוש ולביה"ס לטבע, שוכן גן בוטני משגע של 16 דונם, עם מאות צמחי בר מקומיים, דגים, צבים, שלולית חורף ובוסתן. כשהילדים שלי היו קטנים, הלכנו לחקור אותו לפחות אחת לשבוע ולהתפעל מחלזונות ופטריות. היום, כשאני חייבת קצת ירוק בנשמה, אני עוברת שם לשאוף ולנשוף ולפעמים אפילו מפרגנת לעצמי לשבת עם ספר על ספסל. לאחרונה נפתח בסמוך בית קפה חמוד בשם "המצפור", אז אפשר להשתדרג לפיקניק בפארק ההומה או להתבודד עם ההפוך בגן הבוטני.
הרצל 155, תל אביב

4. אובלומוב

באוגוסט לפני כמעט שנה וחצי, באמצע המלחמה, בלב הייאוש והכאב, נסעתי לבקר את אחותי ומשפחתה שעברו לחיות בניו זילנד. חברים קרובים החליטו לעזוב את הארץ והתפזרו ברחבי העולם ורבים אחרים התחילו לדבר על זה. התחושה של אובדן הבית הפכה למוחשית וחונקת. והנה אני בביתה של אחותי, שרק לפני שנים אחדות חיה בת"א הסואנת והרותחת כמוני, ומכל חלון בבית משקיף יופיו האינסופי של האוקיינוס השקט. זה הימם אותי. הכול שם היה ההיפך הגמור מכאן. שקט, מרחב, עדינות, אדיבות, כבוד עצום לסביבה ולטבע. החדשות המסעירות שבהן עסקו תוכניות הטלוויזיה והרדיו הסתכמו בתייר אמריקאי שאכל בטעות ציפור נדירה. ואני, שנסעתי עד קצה העולם כדי להצליח לנשום, התערערתי והתחלתי גם לשאול את עצמי, למה בעצם אני נדבקת למקום שבו נולדתי? ובעודי מתערפלת במחשבות ובמקביל הולכת לבחון בתי ספר לילדים, הגיחה הודעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית שלי שבישרה על פתיחת חנות ספרים חדשה בשם אובלומוב. אין לתאר עד כמה ההודעה הקצרה והתמונות שליוו אותה שימחו אותי.

מי מעז לפתוח חנות ספרים עצמאית בכלל ועוד בזמן הזה? ולקרוא לה אובלומוב? על שם הדמות שהפכה בין השאר לסמל של השהיה, איטיות והתנגדות ליעילות, וממש בשכונה הקטנה שלי. באופן משונה ההודעה הזו הייתה יד שנשלחה מרחוק לנחם את הלב. ביום שחזרנו, עדין אפופת אינסוף שעות טיסה, הלכתי לבקר באובלומוב הקטנה והמקסימה, שמכילה שפע הגות ושירה ומבחר מרשים מספריהן של ההוצאות העצמאיות. רכשתי את ספרי הראשון משם: "כשאנחנו חדלים להבין את העולם" של בנחמין לבטוט. ספר אדיר על הקשר בין קידמה לכיליון שסיימתי לקרוא מול מפרץ האוקיינוס השקט והשארתי לאחותי. הייתי זקוקה גם לעותק ממנו בבית שלי כאן.
נחמה 4, יפו

5. תתתרבות

קפה-בר-דיבור. מקום נהדר בשוק הכרמל עם אספירציה ליצור מרחב למפגשים אמנותיים ופוליטיים, ועם קפה מעולה ואוכל טוב שמבוסס על חומרי גלם מהשוק, ותפריט שמשתנה מדי יום לפי המצב רוח והירקות. הכול טעים שם ובמחירים הוגנים. מתקיימות בו השקות ספרים, סדנת כתיבה ולאחרונה התארחו בו לשיחות דב חנין, מיכאל ספרד, איימן עודה, הלל כהן ועוד רבים וטובים. בדיוק מקום כזה היה חסר לנו והנה הוא נפתח.
הכרמל 12, תל אביב

מקום/תופעה לא אהובים בעיר

התחנה המרכזית. כישלון מהותי, אדריכלי ואנושי. מלכודת אפלה בטבורה של העיר.

השאלון

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
תערוכת הווידאו-ארט "ארץ אם" של רות פתיר במוזיאון ת"א נסגרה לא מזמן והייתה כל כך חכמה, מקורית, משעשעת ומכאיבה, כמו שאמנות באמת טובה, לפעמים מצליחה להיות. כמי שמכירה מקרוב את עולם טיפולי הפוריות, האופן שבו פתיר פיצחה את התימה המרכזית של התערוכה, פולחן הפריון ומישטור הגוף הנשי, הוא מבריק ומצחיק, אינטימי ואוניברסלי. אני אוהבת עבודות עמוסות רבדים ומחשבות וממש מתמלאת שמחה במפגש עם אמנות מעולה.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בנובמבר "חמצן" הוקרן בפסטיבל קולנוע נהדר בטאלין שבאסטוניה. העיר הימי ביניימית העתיקה, הקטנה והיפיפייה, בין הבודדות באירופה שכמעט ולא נפגעו במלחמת העולם השנייה, עטתה שלג ואורות כריסמס זעירים. באחד הערבים, הזדמנו באקראי לקונצרט נפלא ממש של אורקסטרת הבארוק הפינית בכנסיית ניקולאס המרהיבה (בעיקר הנדל וקוראלי). זו היתה ממש חוויה רוחנית. באיזשהו רגע לא הצלחתי להחזיק את עצמי ופשוט בכיתי בלי סוף. מזמן לא קרה לי דבר כזה, התמסרות מוחלטת. אז כן, אפשר לומר שהלב נפתח.

איזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה להתנדב ל"בדרך להחלמה" ארגון שמחבר בין מתנדבים ישראלים לפלסטינים שזקוקים להסעות לבתי חולים בישראל. הצטרפתי אליהם לאחרונה. זה המעט שאפשר לעשות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רולה דאוד ואלון-לי גרין המנהיגים הראשיים של תנועת "עומדים ביחד", תנועה אזרחית פוליטית יהודית-ערבית. הם האפשרות היחידה שלנו לעתיד טוב במקום הזה.

מה יהיה?
אופטימיות היא חובה מוסרית. למרות שממש קשה להחזיק את זה.

• העיר שלי
• קולנוע
• קולנוע לב
• הגן הבוטני
• חוף הכלבים

>> ענת שוורץ (כדאי שתעקבו) היא יוצרת קולנוע, במאית, תסריטאית ועיתונאית תיעודית, והיא מונתה לאחרונה לתפקיד ראשתבית הספר לקולנוע בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים.שוורץ ביימה, כתבה והפיקה סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בפרסים, ביניהם "39", "חיים סובייטים" (על האמנית זויה צ׳רקסקי) שהיה מועמד לפרס אופיר וזכה בפרס הפורום הדוקומנטרי לסרט תעודה, והסדרה "לה פרומיז". היא היתה שותפה לתחקיר ה"ניו יורק טיימס" על אלימות מינית בטבח השבעה באוקטובר, שזכה ב־2024 בפרס פולק לעיתונות. רספקט.

1. סימטת יועזר איש הבירה

בסמטה קטנה ליד כיכר השעון יש קיר עבה עם דלת ברזל שחורה וכבדה שלא נפתחת לשום מקום, אבל לפני הרבה שנים היא הייתה דלת הכניסה שלי לעולם אפלולי שכלל אבק קסמים, טעמים ורגעים חד פעמים. במשך כמה שנים הייתי "ענת מיועזר", מסוג המלצריות שיותר משמעניין אותן כמה עשינו הערב, היה מי יושב בשולחן 6 ומי באבירים (רמז, על כולם תוכלי לקרוא מחר ב"דה מרקר"), זאת שכל המשמרת מדמיינת מה הסיפור של הגבר הזה שביקש לטמון לחברה שלו את הטבעת בתוך הקינוח, למרות שהזהרת אותו שזה לא מגניב, וגם מסוכן ושאין סיכוי שהיא תגיד כן (היא אמרה אבל מיד פרצה בבכי, אז את לא בטוחה אם זה סוף טוב או רע). כוח העל של שאול אברון, שהמציא את המקום הזה וכמעט תמיד ישב על הבר, היה סטוריטלינג. יותר משלמדתי ממנו לשתות (ולמדתי), למדתי ממנו לספר סיפור, כי בסוף כשהכל חולף, הסיפור זה מה שנשאר. ככה זה באוכל, באהבה ובחיים.

2. קולנוע לב

בתיכון למדתי תיאטרון בתלמה ילין אבל פעם בשבוע, כשהרגשתי כבר בבוקר שנהיה לי יותר מדי, הייתי מתכווצת במושב שלי בקו 55, מדלגת על התחנה ומתגלגלת עם האוטובוס לתל אביב. בימים כאלה רק סרט בקולנוע לב יכול לעזור. הייתי באה בלי לדעת מה יש, משתוקקת שהאולם הגדול והחושך הזה יבלעו אותי רק לכמה שעות, שאוכל לשכוח את גיל ההתבגרות שלי. מכל הסרטים שראיתי, הזיכרון הכי מתוק הוא התחושה הזאת שרק קולנוע מאפשר, של התמסרות מוחלטת במשך לשעתיים לתשוקות ולחיים של אחרים.
דיזנגוף 50 תל אביב (דיזנגוף סנטר)

3. טיול אופניים

לפני תשע שנים חברה שידכה לי בחור. מאה אחוז בליינד דייט. היינו שני גרושים פלוס (הוא שלושה, אני אחד), בני 40 (הוא פלוס, אני מינוס), חוץ מתמונה בפייסבוק לא היה לי כלום. אפילו את הקול שלו לא שמעתי כי רק התכתבנו לפני. מרוב לחץ ומבוכה, חצי שעה לפני הדייט הצעתי שבמקום להיפגש בבר, ניסע על אופניים. זה היה הדייט הכי טוב שהיה לי בחיים, טיול אופניים בן שש שעות עם עצירות לתדלוקי אלכוהול. תל אביב על אופנים היא הדבר הכי רומנטי בעולם. שנינו רוכבים יחד, אני מסתכלת עליו והוא עלי, חצי מהדברים שהוא אמר לא ממש שמעתי, כי הוא היה מאחורי וסביבנו כל הרעש של העיר. אבל כשיש את הפריים הזה בתנועה עם כל אורות העיר מאחוריו ואת מביטה בעיניו וזה הבנאדם הנכון, הכל מרגיש כמו בסרט. והוא היה הבן אדם הנכון.

4. בריכת גורדון

אחרי שפוטרתי מ"ניו יורק טיימס", שקעתי לדיכאון ותחושת חוסר ערך שלא הכרתי ומה שהציל אותי היה לשחות. החיים ביבשה היו בלתי נסבלים, אבל במים הכל היה נעים. השחייה החזירה לי את הבטחון בעצמי ועזרה לי להשתקם ולהתחיל לכתוב מה קרה לי שם. סבתא שלי היתה מהגברות האלה שהולכות לפילהרמונית ושוחות בגורדון ותמיד היתה לה תסרוקת כזאת זקופה ואצילית. חלמתי שיום אחד גם אני אהיה הגברת שוורץ הזאת, אבל זה היה חלום שמרוב שחלמתי אותו כבר פחדתי להגשים אותו. עד שלפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, החלטתי לשחות בגורדון לראשונה בחיי וזו באמת היתה חוויה עילאית ומתנשאת. כזאת שאת נהנת ממנה גם כשאת סובלת. הקור של המים, ההקפדה הכמעט נאצית על כללי ההתנהגות, ושחייה שהיא סוג של גרגור טוטאלי במי מלח שמנקים כל נקבובית בגופך.
אליעזר פרי 14 תל אביב

5. מגדל שלום

הדירה האחרונה שלי בעיר היתה בנווה צדק. בתור אמא צעירה חמושה בעגלת תינוק הסתובבתי מתוסכלת על מדרכות צרות שלעולם לא יכילו ארבע גלגלים, ברחוב פטפוטים בצרפתית נבלעו בשקט הזה שמספר לך שברוב הבתים היפים האלה לא גר עכשיו אף אחד, ולמעשה חוץ ממך ומכמה תיירים פה בסיור מאורגן, אין פה אף אחד. מגדל שלום נראה לי כמו מאובן ענק מתקופה בה כסף ישן פגש כסף חדש, בחלונות הקטנים והגבוהים האלה ישבו בנקים ובתי השקעות. כלום לא הרגיש כמו בית.

שנים אחרי, כשנכנסתי לקומה 5 של קמפוס האמנויות של הסמינר, כבר כשנפתחה המעלית פילחה את המסדרון צעקה גרונית עמוקה ונשית. שחקנית בחימום קולי? חזרות למדיאה? מישהו מתחרפן בחדר עריכה? מה זה המקום המסעיר הזה? הסמינר הוא מקום בו התשוקה לספר את הסיפור שלך פוגשת כשרונות שאין להם גבולות, דחף לשינוי וחיפוש אחר משמעות, כל זה ביחד עם מלא teen spirit והתשוקה הזאת שמדבקת. הכל יכול לקרות פה, הכל. קמפוס האמנויות שלנו זה השיט.
אחד העם 9, תל אביב

6. שער בגין/רחוב קפלן

להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן הגעתי בהריון עם הבת שלי. לפני זה דן ואני היינו נוסעים לפתח תקווה, להפגין ליד הבית של מנדלבליט, אחר כך היו ההפגנות בבלפור אליהן הייתי עולה עם הבן שלי. בשלוש השנים האחרונות תל אביב הפכה לזירת המאבק על דמותה של המדינה. הבת שהיתה בבטן בקפלן גדלה בהפגנות, היום היא בת שלוש וחצי והשיר האהוב עליה אחרי אדון שוקו זה "את כולם – עכשיו!". החזרת החטופים היא ההוכחה לכך שהפגנות עובדות וגם שעדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. הכל כבר נאמר עליה, גם שהיא שיא הכיעור וכשלון תכנוני מפואר וגם שהיא מושכת אליה את כל האנשים החלשים, המתמודדים, שרק בקושי שורדים את היום, ולא מקבלים מענה וטיפול ושיקום ראוי ומכבד. האם אי פעם אישה תוכל ללכת ברחובות האלה בלילה מבלי לפחד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "100 גברים" של הדס נוימן בתיאטרון הבית. הצגה מופתית ויוצאת דופן שלוקחת דוקומנטרי ותיאטרון ומפגישה אותם בצורה כל כך מקורית וטרייה, ולתוך הדבר הזה שופכת את כל החומרים שמהם עשויה הורות וגבריות רעילה, עם טון כשרון, הומור ועדינות של יוצרת עם קול בוטח שמספרת סיפור ילדות והתבגרות מורכב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"החוקים של הבנות"שלמיה יסעור– בזכות התשוקה, התנופה והחוצפה של השפה שלה, שכל כך ממכרים. והטעם המלוח הזה של גיל ההתבגרות בארץ יצורי הפרא שהיא שדה בוקר בניינטיז. ספר שהוא כאב מענג ונעים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שהוא פוסט טראומה. כי זה ה-דבר הגדול שהוא תת הזרם שלנו, רוחש ומבעבע. כולנו פוסט טראומטיים אבל חלקנו יותר מאחרים והרבה פחות תפקודיים. במדינה שתמיד נלחמת זה הפך להיות לא לגיטמי לעצור כדי לטפל בעצמנו, אבל חייבים. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו, בילדים שלנו, בחיילים, במי שנחטף, מי שהתנדב ובמי שטיפל. במפונים, בנשארים, בחלשים וגם באלה שנראים חזקים. ויותר מהכל חייבים להפסיק להילחם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שכבר שנתיים פלוס פוקדת את שער בגין כל מוצ״ש, את כיכר החטופים, את קפלן, שעומדת בצומת ליד הבית עם שלט ומסרבת לעבור הלאה. כל מי שלא ויתרה ולא שכחה שיש אנשים שמוחזקים בשבי (עדיין) ויש ילדים חולים ורעבים שמתים בעזה ויש חיילים שמסכנים את החיים שלהם ועל כולם אנחנו צריכים להילחם, שזה בעצם להילחם על עצמנו, כי המלחמה הזאת צריכה להיגמר.

מה יהיה?
במילה אחת: טוב.
בשלוש: חסר לנו שלא.

• העיר שלי
• בריכת גורדון
• מגדל שלום
• קולנוע לב

שגיא זהבי הוא די.ג'יי ישראלי שמדלג בין טכנו לנגינת בוזוקי חיה ובין ישראל לזירה הבינלאומית. בחודש ספטמבר האחרון הוא שיחרר את "פאטה מורגנה", שיתוף פעולה ראשון שלו עם אמן ישראלי, שהוא במקרה הזמר המצליח איתי לוי. עם הבטחות לטומורולנד וערבוב בין מזרח למערב (וגם צלחת חומוס טובה), זו העיר שלו.

1. חוף גורדון

זה המקום שבו אני מרגיש הכי חופשי. הים, האווירה של המקום הפסטורלי, עם האנשים שעושים ספורט, ולצד המוזיקה, השקיעות, האוכל והתרבות. אתה נהנה מכל מה שקורה מסביב, מקבל השראה. יש משהו בחיים של תל אביב שמצליחים לשלב בין פשטות לפעלתנות, בין אנרגיה לרוגע. זה גם המקום שבו אני מקבל השראה. אני אולי מנגן על במות בינלאומיות, אבל הלב שלי תמיד נשאר בתל אביב.

2. גואט (GOAT)

זה הבית השני שלי. לאונג’־בר ברוטשילד שבו אני גם מנגן הרבה כדיג’יי קבוע. אני מבלה שם המון עם המשפחה והחברים הקרובים שלי, נהנה לבלות שם כל פעם מחדש. זו סצנה חיה: דיג’ייז מהשורה הראשונה, אמנים שמתערבבים אחד עם השני, שיח פורה לצד אווירה מגניבה וקהילתית. מבחינתי זה המקום שבו התרבות האלקטרונית המקומית באמת נושמת.
רוטשילד 24, תל אביב

3. קולנוע לב

יש בו משהו נוסטלגי, עתיק ואותנטי. קולנוע שנשאר נאמן לעצמו, בלי רעש ובלי פוזה. אני אוהב ללכת לשם לבד, לראות סרטים ישראליים. לאחרונה צפיתי ב‘קרוב אליי’ של תום נשר ויצאתי ממנו מרוגש ובוכה. הסרט הזה פתח לי את הלב. אני נהנה מהזמן איכות שלי שם.
דיזנגוף 50, תל אביב

4. קאסה מיה

מסעדת שף בלב רוטשילד עם גג פתוח, שמשלבת אוכל אסייתי מעולה. מקום מושלם לדייטים, זה המקום שאליו אני לוקח את רוב הדייטים שלי. יש משהו באווירה שלו שמאפשר פשוט להיות. זו תל אביב ברמה אחרת.
רוטשילד 24, תל אביב

5. חומוס אבו חסן

אני מכור לחומוס. אני אוכל שם כבר חמש עשרה שנה, וקוראים לי שם כל הזמן 'השייח זהבי' או 'אדון זהבי'. אני אוהב את השילוב בין התרבויות של הערבים והישראלים. מבחינתי, זה תל אביב האמיתית – הדיסוננס, השילוב תרבויות, והאהבה הפשוטה לאוכל טוב.

מקום לא אהוב בעיר:

הפקקים. הגיע הזמן למצוא פתרון אמיתי לפקקים האלו בעיר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט 'קרוב אליי’ של תום נשר. סרט אישי, אמיץ, כזה שמוציא ממך רגשות שלא ידעת שיש לך. הלכתי לראות אותו לבד בקולנוע לב, ובאיזשהו שלב פשוט מצאתי את עצמי בוכה. יצאתי ממנו מרוגש, בוכה, שמח – הכל ביחד. כשאמנות נוגעת לך בלב ככה, אתה יודע שהיא אמיתית. סרט משמעותי עבורי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה ‘אור ראשון’, גילמתי בה תפקיד של קצין יס"מ. הסדרה מגוללת 4 אירועים אמיתיים מהשבעה באוקטובר שהשתלבו אחד בתוך השני. היא נותנת את הסיפור המתומצת של מה שחווינו באירועי השבעה באוקטובר מכל מיני זוויות שונות. אני חושב שכל אחד חווה את השביעי באוקטובר בצורה אינדיבידואלית. יש אנשים שלראות את הסדרה לוקח אותם לתהומות ומקומות חשוכים ואפלים, ומנגד, יש אנשים שהסדרה נותנת להם איזושהי תקווה ובעיקר תחושת הזדהות. יש מקום לשני בצדדים. אנחנו חיים בחברה מסובכת ורגישה שעברה טראומה. הסדרה מצליחה לתפוס את הרגעים האלה בצורה שמזכירה לכולנו גם את הכאב וגם את הכוח.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום ולעזור ל'אחים לחיים’. ניגנתי בעצמי לחבר׳ה שנפצעו במלחמה, והייתה לי חוויה מדהימה איתם. אתה מבין כמה כוח יש לדברים הכי קטנים, הבנתי כמה זה עוזר להם ונותן להם טיפה יכולת לצאת מהמחשבות והכאבים שהם חווים. אני הבאתי מוזיקה, אבל כל אחד יכול להביא מעצמו משהו אחר – שיחה, חיבוק, אוכל, אוזן קשבת. בעקבות הפידבקים שקיבלתי מהעמותה לאחר שניגנתי להם, הבנתי כמה זה משמעותי עבורם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
דני קושמרו, אני נשבע לכם, כל ערב אני מחכה לשמוע אותו. זה הפך לטקס יומי – ארוחת ערב עם חדשות. יש משהו בקול שלו שמרגיש כמו ‘הכול יהיה בסדר’. אני אוהב להיות מול הטלוויזיה ולשמוע אותו, זה מרגיע אותי.

מה יהיה?
יהיה מוזיקה. יהיה אור. ויהיה טומורולנד! ניפגש שם.

• העיר שלי
• די.ג'יי
• אלקטרוני
• אבו חסן
• קולנוע לב

>> לימור פנחסוב היא מגדולות יוצרות הדוקו שמסתובבות בינינו, במאית אמיצה, חתרנית ורגישה חברתית, המביאה למסך קולות ושאלות שנותרות לעיתים מחוץ למיינסטרים, וביימה גם תחקירים רבים בתוכנית "עובדה". סרטה האחרון "אחרי המסיבה" שודר השבוע בכאן 11 במלאת שנתיים לשבעה באוקטובר. לצד יצירתה, שימשה כיו״ר איגוד הבמאיות והבמאים במשך שש שנים, והייתה ממייסדות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. החודש היא תיכנס לנעליו של ברק הימן ותוביל את המחלקה לקולנוע של "המדרשה".

גדלתי ברמת אפעל ואת התיכון העברתי בפנימייה בשדה בוקר, אז אם שואלים אותי אני אוהבת להגיד שאני שייכת לרוח המדברית ששם. אבל האמת היא שאני כבר 30 שנה בתל אביב, אז כן, אני תל אביבית, אדוקה יש לומר. כדוקומנטריסטית בנשמה, המקומות שלי בעיר תמיד קשורים או לסיפורים חזקים או לאנשים הקרובים אלי, החברות והחברים שלי.

1. ביתא קפה צהלה

המסעדה האהובה עלי בתל אביב היא פשוט המקום שבו אני יושבת כבר 20 שנה עם החברות הטובות שלי, עירית, עינת ואסנת – ביתא קפה בצהלה (מה נעשה עכשיו כשסוגרים את המקום?). טעים שם ממש, אבל עיקר הענין עבורי הוא ההיסטוריה שלנו בין השולחנות במקום – כי ביתא היא המקום שבו ישבנו פה על קפה, סלט או ממש ארוחה בכל רגע בחיים, חלקנו סיפורים מהגן של הילדים, הריונות, לידות, סיום יסודי, תיכון, דאגות של הילדים בצבא, גם גירושין וגם אהבות חדשות. הרבה סודות ושיחות פרטיות ועמוקות יש עבורי בביתא שהופכים אותה למקום קסום עבורי.
צה"ל 71 תל אביב (צהלה)

2. גינה

בהדר יוסף שבה נולדו ילדי, יש חורשה קסומה. אנחנו המקומיים קוראים לה "גינת העצים השוכבים" כי באמת העצים בה שוכבים במופע מופלא של טבע עירוני. באופן רשמי מתברר שהיא נקראית "האשלים המרקדים" שזה גם יפה לחשוב שהם מרקדים להם. ועכשיו נשאר להתפלל שלא יהרסו את החורשה בשביל עוד מגדל.

3. חוף תל ברוך

חוף תל ברוך הוא האהוב עלי כי אחרי שהצלנו את ישראל עמיר מכת לב טהור, הוא לא הפסיק לבקש להגשים את חלומו וללכת לים לראשונה בחייו בארץ ישראל. מיד כשנחתנו בארץ לקחתי אותו לטבילה ראשונה בחוף הזה. אז הוא היה שורד כת אלימה, רזה, כחוש ומפוחד. היום הוא גיבור של ממש, איש עוצמתי וחד פעמי. מעבר לזה חוף תל ברוך הוא המקום שבו אני פותחת את השבוע עם עירית חברתי הטובה, מול השקיעה עם בקבוק יין או סתם ענבים אנחנו מסכמות את השבוע בשקיעה של מוצ"ש, עטופות בצבעי השמש ובחברות טובה כל כך.

חוף תל ברוך (צילום: גיא יחיאלי)

4. קולנוע לב דיזנגוף

הילדים שלי גדלו בקולנוע לב מגיל אפס ממש, אז חוץ מסרטים מעולים אני מרגישה שם בבית. יש שם אולמות שבהם התגנבתי להניק, ואולמות שבהם ראיתי את פניהם מלאות הפליאה מול סרט ראשון, וגם הסרט "אמא חוזרת הביתה", שעשיתי עם ירון כפתורי, מספר את סיפור המנקה של הקולנוע, אז הנה שוב אני מוצאת את עצמי מחברת דוקו וחיים אמיתיים.
דיזנגוף 50 תל אביב

5. בורקס שלמה בשוק הכרמל

אין על שוק הכרמל, ובימי שישי אני מקפידה להגיע למסלול קבוע של קניות ושיחות עם בעלי הדוכנים שכבר הפכו לחברים. הראשון שבהם זה דוכן הבורקס הצנוע בסמטת הכרמל. כמובן שהכל מחובר גם לחברה טובה, הפעם זאת חברתי, אחותי מכיתה ד', יעל קומרובסקי (תל אביבית בנשמה). אז כן, צריך לאכול בריא והכל, אבל לפעמים נדמה לי שיותר חשוב שיהיה בריא לנשמה, ואין כמו חיבור של שיחת נפש עם חברת ילדות ובורקס חם וטעים.
נחליאלי 2 תל אביב (שוק הכרמל)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הפקקים, כמה שזה קלישאה ככה זה בלתי נסבל עבורי. כמו רבות גם אני רצה בין העבודה, לבית, החברות, בן הזוג שלא לדבר על הזמן, הסרטים והפרויקטים שלי. ככה שכל שנייה ספורה ומדודה וברור לי שכמעט כל יציאה מהבית בעיר שלנו היא משאבת זמן יקר בפקק מעיק. החלק הטוב בזה זה פודקאסטים בצרפתית שאני שומעת וככה שומרת על השפה ואם אני נושמת ממש עמוק אז אפשר לדמיין שזה פקק פריזאי מפואר…

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בלוז כנעני של אהוד בנאי בחאן השיירות, ערב עם חבר מחבק ואוהב מצד אחד ועם ישראל השפוי והיפה מצד שני. זה הרגיש ערב מהאגדות ואפילו הצליח לרומם את הנפש לכמה שעות למרות המצב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
חזרתי לעמוס עוז ול"מיכאל שלי"לאחרונה, ופתאום ראיתי את חנה ואת מיכאל גנץ באור חדש, מול הרצון או אולי הצורך לברוח מהמציאות הקשה של חיינו בשנתיים האחרונות. רק מקווה שלא ניפול לתהום כמו חנה.אניאהיה גם יומרנית לרגע ואספר על יצירה שלי: ליוויתי את סא"ל דותן מלול, מג"ד 932 ואת שחר מלול אשתו, במהלך 50 ימים של תמרון בעזה (עבור חדשות 12 מוצ"ש), צילמנו בג'בליה כמה ימים ארוכים וגם לילה אחד בלתי נשכח… מול המג"ד ושחר אשתו הרגשתי פעם ראשונה כוח ותקווה. שחר הודיעה לי מהשיחה הראשונה שהיא לא רוצה כתבת "ביחד ננצח", היא חייבת להגיד את האמת, וכך היה. הכנות והיכולת שלהם להביע מכלול כל כך רחב של רגשות ותחושות מסמנים לי עד עכשיו שבאמת מגיעה הנהגה ראויה לעם הטוב והנפלא שאנחנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קשה לי לבחור, יש כל כך הרבה אנשים טובים. אני בוחרת באלעד פנחסוב – גילוי נאות: אחי הקטן. כבר שנתיים שאלעד והחברים שלו מגיעים לכל מיני מקומות משונים ורחוקים בשביל לפנק את החיילים בארוחה טובה, חיוך אור של טוב בעיניים ואווירה של בית. אלעד עושה את זה בצניעות ובשקט מוחלט ובטח יכעס על הפרסום הזה. תרומות הם לא מבקשים, אבל אם בא לכם להגיע לעמוד על המנגל או לחתוך סלט טרי לחיילים שלנו, אלעד הוא הכתובת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עינב צנגאוקר – אני מניחה שכבר אפשר לקרוא לה תל אביבית. אין לי מילים מול העוצמה של האישה הנדירה הזאת. אני לא יכולה לסבול ביקורת עליה, כועסת על מי שמעז לשפוט אותה.את נדירה עינב ואני כל כך מחכה לראות אותך מחבקת את הילד שלך.

מה יהיה?
יהיה ממש טוב, חייב להיות. הטובים, בסוף, תמיד מנצחים.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• המדרשה
• ביתא קפה
• הדר יוסף
• חוף תל ברוך
• קולנוע לב
• בורקס

יונתן אולמן (תעקבו!) הוא אמן פעיל, אוצר עצמאי ומרצה על תולדות האמנות המתמחה באמנות מודרנית ועכשווית. בשנתיים וחצי האחרונות הציג אולמן את תערוכת היחיד שלו "אני רוצה את אמא" במעבדה לאמנות; היצירה שלו "סלבטור מונדי" (מושיע העולם) הוצגה במסגרת התערוכה "יצירות מופת" במשכן לאמנות בעין חרוד; היצירה שלו "עמוד אחרי עמוד" נרכשה לאוסף הקבע של הכנסת, ומבחר מתוך סדרת העבודות שלו FORCE הוצג במשכן האופרה של תל אביב. בימים אלה הוא מציג את "נפש", תערוכת יחידבמקום לאמנות בקרית המלאכה, המאגדת בתוכה יותר מעשר שנים של עשייה. כדאי לכם מאוד.

1. קולנוע לב

הדירה הראשונה של מי שכיום היא אשתי ושלי הייתה ממש קרובה לדיזנגוף סנטר. היינו עושים אז מנוי לקולנוע לב ולספריית הווידאו של האוזן השלישית (וואי, "ספריית וידאו" נשמע לי פתאום כמו ממצא ארכיאולוגי פרהיסטורי) וחורשים על הסרטים שם.גם היום כשאנחנו כבר הורים ל-3, שני עצמאיים עם מיליון אייטמים ב-to do list , לפעמים אנחנו זורקים הכל, "מבריזים מבית ספר" וגונבים שם דייט סרט באמצע היום.
דיזנגוף 50 תל אביב

2. בית השידור הראשון

הייתי עובר ליד הצריף הזה בריצות בוקר, ותוהה "מה זה?";לאחרונה, העירייה החליטה לשפץ, ופתאום גיליתי – מכאן שידרו לראשונה את הכרזת מדינת ישראל, מסתבר שזה חלק מההיסטוריה שלנו.מאז, המקום לא רק מוזיאון, אלא גם מרכז תוכן עירוני. אפילו עשיתי שם קורס פודקאסטינג (אשתי רשמה אותי, כן, ככה זה אצלנו), והקלטתי כמה פרקי ניסיון עם האמן אלעד רוזן. יש מצב שהם עדיין חיים בספוטיפיי איפשהו, בין פלייליסטים לריצה ושירים מתוך הסרט "ציידות השדים של הקייפופ".
דרך משה דיין 114 תל אביב

3. פארק דרום / פארק מנחם בגין

אפרופו ריצות בוקר, אחד היעדים שאני אוהב לרוץ אליהם זה פארק דרום/פארק מנחם בגין.מתברר שיש שם אגם מלאכותי שאפשר לעשות בו wakeboard באמצעות רכבל שמושך אותך. כל פעם שאני מקיף שם את האגם בריצה, אני משתעשע ברעיון של להתנסות בזה. אולי יום אחד זה עוד יקרה.

4. קופי לאב

בטח קרית המלאכה בשלמותה צריכה להיכנס לרשימה – האזור בעיר שיש בו את הריכוז הכי גדול של גלריות וסטודיואים (ובהם הסטודיו שלי :-).בתוך כך, בקרית המלאכה יש בית קפה אחד שגם מייצר בעצמו את הקפה שהוא מגיש, ושאותו אני אוהב במיוחד – בית הקפה שגם מלא באהבה שדולב גולדברג השקיע במקום לפני שנפטר באופן טראגי אחרי עשר שנים של מאבק במחלת הסרטן.בכל אופן, הקפה שם מעולה ושם אני פותח את הבוקר בימים שבהם אני מגיע לסטודיו בבוקר.
שדרות הר ציון 108 תל אביב

5.פוליקריל

ואם כבר קרית המלאכה, אני לא יכול שלא להזכיר את פוליקריל. זה ה-מפעל לפלסטיק, שאפשר גם להזמין מהם עבודות בפלסטיק. בלעדיהם התערוכה הנוכחית שלי "נפש" לא הייתה יכולה להתקיים.
שוקן 19 תל אביב

>> אנשים עם נשמה של מושב ובראנץ' סודי מחוץ לזמן // העיר של דנה ספיר
>> קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה // העיר של רם אוריון

מקום לא אהוב בעיר:

אין לי ממש. אולי הכי קרוב לשנאה זאת צומת השלום. פשוט לא נעים ללכת שם, ובשעות הלא נכונות יכול לקחת שעות לעבור את הצומת הזאת עם אוטו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא יודע אם זה נחשב "אירוע תרבות", אבל מתוך רצון לגרות את הדמיון שלי היה לילה שבו לקחתי את הבנות שלי ל"ספארי חלל עמוק" – משוגעים לדבר שמעמידים טלסקופים יקרים בלילות קרים בלב המדבר וצופים בכוכבים.במציאות – בטלסקופ רואים בסך הכל נקודה קטנה של אור באמצע עינית שחורה. זה הכל. אבל אז זה מכה בך: האור הזה יצא מגלקסיה רחוקה לפני מיליוני שנים, ועכשיו נכנס לך לעין. פתאום אתה מרגיש גם גרגר וגם יקום שלם. זה ליטראלית פוצץ לי את המוח, ולימים אף נכנס לתערוכה שלי "נפש" בכל מיני דרכים ישירות ועקיפות.

כסיפור צידי: במקור פירסמו ש"האירוע יתקיים קרוב למצפה רמון, אבל המיקום שלו נתון לשינוי בהתאם לתנאי הראות ומזג האוויר שיהיה באותו לילה".אז, לקחנו שהות במלון במצפה רמון.אבל באותו ערב הודיעו לנו שהפעם התצפית תיערך בערד 🙁בעודי נוסע במשך שעה וחצי בלילה ממצפה רמון לערד, והילדות שלי במושב האחורי מתלוננות על הנסיעה הארוכה והמשעממת, אני חושב בראשי: 🙂

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכה"ארץ אם" של רות פתירשעדיין מוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות.לא נראה לי שחייבים להרחיב.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה המאבק של משפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אולי כל מורה, מנהל/ת ועובד/ת של מערכת החינוך שעדיין מחזיק את מערכת החינוך שלנו חיה ומתפקדת.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• קריית המלאכה
• קופי לאב
• פארק מנחם בגין
• קולנוע לב