ואיכשהו, שוב, מלחמה. הפחד באוויר, האזעקות, האתרעות וההגבלות של פיקוד העורף, מקומות הבילוי והתרבות שנסגרים, הכדורגל ששובק חיים. נראה שכמעט התרגלנו ללופ הזה. חיים מתמידים תחת תחושת חירום. השנים האחרונות הגבירו את המחנק הזה, אבל אם מסתכלים בפיכחון – גם בעבר תמיד היינו מדינה שמלחמות הן חלק מהחיים שלה.וחלק מההווי הלאומי, בכל מדינה, משתקף גם בתרבות ועוד יותר מזה, בהומור שלה. ההומור העברי תמיד עסק גם במלחמות שלנו וזה נכון לדורותיו, עוד לפני קום הטלוויזיה. מתיאטרון האוהל והחמאם וחנוך לוין – כולם עסקו, בדרך כזו או אחרת, במציאות הבעייתית שלנו.לרגל תחושת החירום שמכה בנו שוב, חזרנו אל עשרה מערכונים שניסו להסתכל על המלחמה מהצד המצחיק שלה. קלאסיקה ישראלית.

>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

הגשש החיוור // המכונית המגויסת

קשה להאמין, אבל המערכון הזה הוצג לראשונה ב-8 ביוני – תוך כדי מלחמת ששת הימים. אבל כמו שנראה תכף, בלא מעט מערכונים ברשימה זה יהיה הסיפור – לכתוב על האש תוך כדי שהיא דולקת. וזה היה המערכון הקלאסי שבו הגששים צחקו על זווית קטנה ומוזרה של המלחמה: המכוניות שגויסו לחזית, ולא נשאר מהן זכר. מערכון שבמידה מסוימת חזה גם את גבעת חלפון ואת כל ההומור הצה"לי שנבנה עליו – כשכל העם צבא, ורובנו לבשנו פעם מדים, גם ההומור שמגיע מהצבא קולע לכולם.

ניקוי ראש // הסכסוך היהודי-ערבי

ממשיכים קדימה אל תכנית הסאטירה שהקדימה את כולן. רוב המערכונים של "ניקוי ראש" (שעלתה בעקבות מלחמה גדולה אחרת – מלחמת יום כיפור) עסקו פחות בשכול ובכאב ויותר בעולם שאחרי המלחמה: הסיאוב של שלטון מפא"י, האלימות ובעיות נוספות שהטרידו את מנוחתם של הישראלים. אבל מדי פעם יצאה להם גם תובנה כזו, דרך מערכון קטן ונשכח, על הטבע ההזוי של האיזור הזה ועל שני עמים שלא מסוגלים לחיות ביחד בשום דרך.

זהו זה // הבאבא בובה

החרדות של היום הופכות לקומדיה של מחר. זה השיעור שמתקבל ברבים ממערכוני המלחמה האלה, בטח במה שנחשבת לתקופת השיא של "זהו זה": מלחמת המפרץ, שהכניסה אותה סופית לכל בית. זו הייתה התכנית שצחקה בזמן אמת על החרדה הישראלית המטורפת, מספריות הווידאו ועד האנשים שלא יודעים להפעיל את האזעקות. והיה גם את הבאבא בובה – שייצג את החרדה הזאת במלואה. דמות כאוטית ונוירוטית (בגילומו האדיר של מוני מושונוב) שקצת מזכירה את האולפנים של היום: הרבה אנשים שמחרטטים בביטחון בלי שמץ של מושג מה יהיה.

החמישיה הקאמרית // פרחים בקנה

לחמישיה הקאמרית היו לא מעט מערכונים שעסקו בצבא. יוצריה שיצאו ממלחמת לבנון ו"חרבנו להם על הראש" (כמו שאמר פעם רמי הויברגר ז"ל), רק חיפשו לצעוק את זה בכל דרך. ממערכונים מצחיקים דוגמת "מה שאני הכי שונא בצבא", ועד מערכונים כמו "לבנון" (זה קרה בגללי) או מלחמת יום כיפור (אם לא הירואי, לפחות קונטרוברסיאלי) – היא עסקה בצה"ל במקרים רבים, במלחמות ובפולחן המוות. אבל אני רציתי לבחור את הקטע הזה – שיר שעקרונית אמור להיות אופטימי. אבל תסתכלו טוב טוב בעיניים של מנשה נוי ותבינו את כל הטראומה שעוברת כאן מדור לדור.

החרצופים // סתיו

אמצע שנות התשעים, דור אחר של כאב – ומלחמה אחרת. "החרצופים" עלתה לאוויר דקה אחרי רצח רבין ועם תחילת הפיגועים הגדולים ששטפו את הרחובות. זו הייתה הטראומה, וככה ניסו להתמודד איתה – דרך הביצוע ל"שיר סתיו", שיר ישראלי ישן, במילים חדשות ובביצוע של הנשר. זה שאוכל את הפגרים של המוות המיותר, ושאף פעם לא חסרה לו עבודה. עד עצם היום הזה.

מ.ק. 22 // ימ"מ נגד סיירת מטכ"ל

עוד סדרה שבאה מהצבא, אבל לא ממש מהצד הקרבי שלו. "מ.ק. 22", קצת כמו שורה של יצירות שיבואו אחריה – מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "המפקדת" או "שישו ושמחו", חגגה את צה"ל הלא הירואי, זה שנשאר מאחור, שעסוק הרבה יותר בעבודה משרדית אפורה, שנרקב באפסנאות כזו או אחרת. שוב ושוב הצליחו שם להכניס איזו בעיטונת להירואיקה הצה"לית הגדולה. למשל, בפרק העשירי והאחרון (לצערנו הרב), שבו סצנת ההשתלטות על האולפן של יאיר לפיד הופכת למלחמה פנימית ענקית בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. אולי גם עקיצה למלחמות הפנימיות שלנו, שמלוות אותנו עד היום.

מקום לדאגה // הגמד

"מקום לדאגה", שלפחות בעיניי היא היורשת החוקית של "החמישיה" בתור סאטירה כואבת ולאו דווקא מצחיקה – לא היתה ממש סאטירה לפרצוף. היא היתה הרבה יותר מופשטת ונונסנסית, וסיפרה את המציאות הכואבת בכלים קצת יותר אמנותיים. למשל, במערכון הזה – שבו היא לוקחת את המלחמה של הדור שלנו, הכיבוש בשטחים, ומגחיכה אותו עד כאב.

הפרלמנט // מלחמת עולם

גם "הפרלמנט", בניגוד לאמא המולידה שלה "ארץ נהדרת", לא תמיד התייחסה למציאות הישראלית במישרין. היא תמיד יצאה משם לעולמות הנונסנס – לקומדיה איכותית מאוד, אבל לא ממש סאטירית. ופתאום, בתוך כל אלה, נפל המערכון הזה. מערכון שהשתמש במטאפורת הספורט והכדורגל כדי להמחיש את החרדה הקיומית של המקום הזה. יש בו מלחמות עולם ושואה ברקע ואיום איראני – כל הטראומות רוקדות בתוך מערכון של דקה, שבסוף יוצא ממש מצחיק. אלה החיים שלנו.

היהודים באים // פתח ת'גדר

לצד היכולת שלה לצחוק על סיפורי התנ"ך, היכולת המדהימה הנוספת של "היהודים באים" היתה גם לספר וגם לתקוע סיכה בבלון של המיתולוגיה הישראלית. כמו בקטע הזה, שבו – בדרך מאוד מצחיקה, כיאה למערכון שמשלב את מעיין בלום, יניב ביטון ומוני מושונוב – נחשף המתכון לטראומת העל של מלחמת לבנון. הדרך שבה שרון ורפול השתמשו במנחם בגין על מנת להוביל אותו למטרה שלהם – מלחמה בכל מחיר. ורק בסוף, כשאתה אמור לצאת עם חיוך – הסכין מסתובבת, באשר לאחת המלחמות הכי טראגיות ומכעיסות שהיו כאן.

ארץ נהדרת // ונזכור (כמעט) את כולם

זה לכאורה לא מערכון מלחמה. אין בו חיילים משעשעים או חיילים בכלל. ובכל זאת, אודי כגן הביא כאן את הסיפור כולו. בתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ניצל את המצב כדי לספר את הסיפור על אלה שמתים בחושך, לא בגבורה הזוהרת של היום הזה. אלה שמסיימים את חייהם אחרי שהשתחררו בגלל הטראומה שהם סוחבים וכולם מתעקשים לזלזל בה במקרה הטוב, או לנצל אותה לצרכיהם במקרה הרע. כתב האישום הכי חריף ש"ארץ נהדרת" הגישה – ושנעשה בדרך הכי כגנית. אותנטית, ישירה וכואבת עד דמעות.

• מלחמת איראן
• המסך
• קומדיה ישראלית
• קומדיה
• ארץ נהדרת
• היהודים באים
• מ.ק 22

אז אחרי שבעונה הראשונה היא הצליחה להשיג נתוני רייטינג טובים (יחסית לערוץ) ואפילו לקבל מועמדות לפרס האקדמיה – "מי זאת" חוזרת בעונה שנייה. סדרת המערכונים הנשית בכיכובן של מגי אזרזר, ג'וי ריגר, נעמה אמית ואושרית סרוסי, שעלתה למסך באוגוסט 2024 עוד תוך כדי המלחמה, חוזרת הפעם לישראל של פוסט המלחמה – אבל ממשיכה באותו טון: פאן, פאן, פאן.

>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

וכידוע, גם בימי מלחמה אבל גם בתקופות שגרה, לא מובן מאליו לעשות כיף בטלוויזיה. בארץ, גם בתוך העידן הלכאורה פרוע שאנחנו חיים בו, בשביל כיף צריך סיבה. צריך נימוק, עיקרון סאטירי או ביקורת על החברה, כדי פשוט להצחיק. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא מתעלמת לחלוטין מכל המגבלות האלה. היא מצחיקה עד הסוף, באופן הכי אותנטי, ובלי לשים זין על שום דבר ואף אחד.

שני דברים תפסו אותי במיוחד בעונה הזאת: האחד הוא נוכחות גברית מוגברת על המסך. לא מעט שחקנים גברים (ביניהם, בין היתר, איתי זבולון, עומר עציון, ירמי שיק בלום וגיא אדלר) נכנסים פנימה, ובעצם נוכחותם מעשירים את הסדרה – לא רק בגלל הקומדיה שהם מביאים, אלא גם בגלל שבירת החוקים – אפילו בכל מה שקשור למונח "סדרה קומית נשית".

זו לא סדרה שמתארת נשים רק מסוג אחד או רק מהסוג הצודק. למרות שהיא נשית, היא לא בהכרח פמיניסטית במובן המקובל. יש בה נשים היסטריות, דפוקות, משוגעות, מניאקיות – בדיוק כמו שיש שם גברים כאלה. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא לא שיפוטית – היא צוחקת על כולם, גברים ונשים, בצורה שווה. וזה מה שהופך אותה לכל כך משחררת ולכזו שיכולה לגעת גם בצופים שאינם נשים (כמוני).

בסדרת מערכוני "זוג בשחיקה", למשל (אזרזר יחד עם עומר עציון, שממשיך את הפריצה מ"ארץ נהדרת"), האישה היא לא מלאכית והגבר הוא לא בן זונה בהכרח. שניהם קצת אבודים בתוך הקשר הזה, שניהם מנסים להעיר אותו בדרך המגושמת שלהם, שניהם מתעצבנים במהירות ועולה להם הדם לראש ושניהם ממהרים להתפייס כדי בכל זאת להישאר (רגע אחרי שנשבעו במזוזה שהם הולכים). האנושיות, במובן הזה, מנצחת את התפיסה של איך קומדיה נשית צריכה להיראות. וזה אדיר לא רק כי זה נכון, אלא בעיקר כי זה ממש ממש מצחיק.

ויש גם את אלמנט הכנות: "מי זאת" עובדת מצוין, זו העונה השנייה, בגלל שהיא לא מבלשטת. היא אומרת אמת על בני אדם, כולל את האמיתות שהם מנסים להחביא – מגזענות דרך חוסר ביטחון ועד מרדף אחרי לייקים ברשתות החברתיות. "מי זאת" היא המראה הטובה ביותר שיכולה להיות לחולשות שלנו – אבל לא באופן מתריס, אלא באופן חם. מחבק. כזה שמנסה להגיד לך – על משקל השיר של סנדרסון – ש"אחרים דפוקים איתך".

עוד כיוון מעניין שתפסה הסדרה הוא סוג של רוטציה (אם להשתמש במונח סטרייטי לגמרי מעולם הספורט): מגי אזרזר אמנם ממשיכה להיות הכוכבת של הקבוצה, אבל לאושרית סרוסי ניתן תפקיד הולך ומשמעותי יותר – כמעט שווה ערך לזה של אזרזר. גם ג'וי ריגר, שבעונה הקודמת קצת התחבאה והרגישה לי מכונסת מדי, פורצת כאן – היא לא קריקטורית כמו אזרזר וסרוסי, אבל כן מצליחה לגעת ולעשות את שלה בדרך עדינה יותר. וכשהיא נכנסת לנעליים של נגה ארז – זה עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

אם נשים בצד את כל התיאוריות, "מי זאת" מצליחה בעיקר שהיא מצחיקה מהבטן. לפעמים, הצחוק עצמו הוא הסיפור. המערכונים שלה כתובים היטב, מבוצעים בצורה נהדרת ומביאים למסך משהו שלא רואים הרבה: קומדיה סלפסטיקית, שטחית לכאורה, שמצליחה לעבוד ובדרך גם להגיד משהו. היא לוקחת את חוסר הביטחון המובנה שקיים בכל הצופים (לא משנה מאיזה מגדר הם באים), שמה אותו מעל פני השטח, ובדרך גם מרסקת אותו. בתקופה קצת מבולבלת וחרדתית (כמו כל החיים שלנו כאן), היא ממתק נהדר ששווה לקחת הלאה. לא יותר, אבל גם לא פחות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קומדיה ישראלית
• כאן 11

מצב הקומדיה הישראלית בטלוויזיה מעולם לא היה רע יותר. אז נכון, מפה לשם כן יצאו השנה כמה קומדיות עבריות טובות, אבל בכל הנוגע לקומדיה במיינסטרים, קשה למצוא את המצחיק. סדרות סאטירה צומצמו גם הן, ואם בא לכם להתגלגל מצחוק כנראה שתפעילו יוטיוב. אבל אם יש משהו שלמדנו מ"האחיין שלי בנץ", ותכלס גם משורשי "קופה ראשית", זה שהקומדיה הבאמת משוחררת מסתתרת אצל הילדים. לכן אנחנו נוטים לשים עין כשיוצאת קומדיה לילדים, ומסתמן ש"צייר המערות" היא בדיוק קומדיה שכזו.

ראשית, שימו עין על היוצרים שלה – אסף בייזר המצוין, שהביא לכם את "היהודים באים", יצר את התוכנים יחד עם התסריטאי הקומי משה מלכה. שנית, שימו לב לקאסט הנהדר שלה, שכולל בין היתר את יניב ביטון, רועי בר נתן, עלמה זק, יניב סוויסה, מעיין בלום, יעל לבנטל, דב נבון ונטע רוט, וכבר תבינו שמדובר פה במאגר קומי פשוט נהדר. אבל אם אלו לא מספיקים כדי לשכנע אתכם שיש פה פוטנציאל קומי, תהרהרו לרגע בגאונות של לבסס סדרה על הצייר המערות הראשון בתולדות האנושות.

הסדרה עוקבת אחר אובו (איתי טרחנוב בן ה-20), בנו של ראש שבט אנשי מערות (סוויסה) שדוחף אותו להיות צייד כמו כולם, אבל מה לעשות שיצא לו בן עם נפש של אמן. האתגרים שהוא חווה כמי שהמציא את ציור המערות מול שבט שמרן ופרמיטיבי – באופן טבעי – יתגלו גם כיתרונות שלו כשיחזר אחר בוגה (נועה אסטנג'לוב), הציידת הכי מוכשרת בשבט שלא זוכה לצוד, כי היא בת והשבט, כאמור, שמרן ופרמיטיבי. הפרק הראשון שעלה היום לערוץ ניקלודיאון (וגם ליוטיוב) חמוד ביותר, ואם יש לכם ילדים זה הזמן לגרום להם להתמכר כדי שתוכלו לצפות איתם. ואם אין לכם, אתם כבר יודעים איך לצפות בתכני ניקולודיאון בלילה וליהנות, כי כבר ראיתם את בובספוג. תמכו בקומדיה ישראלית, באיזה גיל שהיא לא מגיעה.
"צייר המערות", ימי א'-ד', 14:05, ניקלודיאון, לצופי Hot ו-yes

• מה רואים הלילה
• קומדיה ישראלית
• סדרות נוער

אם יש משהו שאנחנו בישראל אוהבים יותר מאתוס צבאי, זה ללעוג לאתוס הצבאי. "גבעת חלפון אינה עונה", "מבצע סבתא", "אפס ביחסי אנוש" ועוד קומדיות צה"ליות לקחו את הרצינות התהומית של הצבא הישראלי, והפכו אותה לקאלט. בפועל, כל מי ששירת בצה"ל יודע טוב מאוד איזו קרקע קומית פורייה מצויה שם, והמעטים שמצליחים לגדל משם קומדיה בדרך כלל מנקבים את הפאסון הצבאי המנופח בעצמו. ועל ערן זרחוביץ' ואילן שפלר (חברו לארץ נהדרת והיוצר של "אבודים באפריקה ו-"אבודים באסיה" המצוינות) אנחנו סומכים מאוד שידעו להוציא את ההומור מהאתוס הצה"לי.

הסדרה החדשה של זרחוביץ', שגם מככב בה (דבר שלא קרה בערך מאז "הפרלמנט"), מתמקדת בשירות הצבאי שלו כשקמיסט בסיירת מטכ"ל, שזה כבר סט-אפ קומי מצוין לטעמנו, כי כנראה שאין מקום בו קיים יותר מתח בין ג'ובניקים חבוטים ללוחמים ללא חת ועם אין סוף אגו. הסדרה נכתבה וצולמה לפני השבעה באוקטובר, אז אל תצפו למשהו אקטואלי ו/או מלחמתי מדי, אם כי זה כנראה מחסל את הסיכוי שלה להימכר לנטפליקס ולהפוך ל"ילד רע" הבא, שלא לדבר על "פאודה".

אם כן, "מטכליסטים" עוקבת אחר רני סנדו (אמיר טסלר, לא התפקיד הצבאי הראשון שלו), חייל שבוז שמחפש לצאת מהבסיס הסגור שהוא תקוע בו, ונשלח לתפקיד שקמיסט ביחידת סיירת העלית שלא במקרה אביו ברוך (זרחוביץ') משרת בה. הבעיה היא שברוך ניצל במשך שנים את השושואיסטיות של המטכ"ל כדי לבלשט את בני משפחתו שהוא מפקד בכיר בבסיס, למרות שבפועל הוא הרס"ר, שאחראי לכל היותר על גינון. עכשיו האב והבן צריכים להסתדר עם החיים בבסיס משותף, ולהתאכזב אחד מהשני, ומצה"ל ככלל, תוך כדי השפלות מהצד הקרבי של היחידה. קדימה זרחו, אנחנו סומכים עליך שזה יהיה מצוין.
"מטכליסטים", עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• קומדיה ישראלית
• צבא
• yes

בדרך כלל, אני רחוק מלהיות נוסטלגי. הנהי על איזה "פעם" שהיה יותר טוב מהיום, הוא בדרך כלל געגוע לתקופה שבה הסובייקט היה צעיר יותר – עולם פשוט, בלי מורכבות, שבו יכולת לראות דברים במשקפיים ורודים כי לא היו לך דאגות על הראש. כל דור אוהב להתגעגע לפעם שלו ומביט בזלזול על "הצעירים שהרסו הכל".

ובכל זאת, גם אני בזמן האחרון מסתכל קצת בייאוש על תעשיית הטלוויזיה המקומית, בוודאי על הפריים טיים שלה, וחושב על פעם. רוב היום מוקדש לחדשות (שאריות ממצב החירום, שאיכשהו תמיד היה פה ותמיד יהיה כנראה), ומה שלא חדשות גם לא מביא חידושים מרעישים – או פורמטים ישראליים ותיקים או פורמטים מיובאים וכמה סדרות דרמה טובות יותר או פחות.למעט הבלחות שמגיעות בדרך כלל מאזורי כאן 11 או רגעים של תעוזה ב-yes וב-HOT, קשה למצוא על המסך משהו שמביא בשורה, עושה משהו חדשני, מייצר משהו שלא ראינו קודם או בכלל מנסה. ובתוך כל זהה, יש את רועי כפרי.

כפרי, שפרץ לחיי הדור שלנו יחד עם ניב מג'ר בצמד האינטרנטי "ניצה ולחם", הפך למעין אי בודד של יצירה שונה, מקורית עד כדי ביזאר ולגמרי מחוץ לאיזושהי משבצת. קומדיה שלא מצייתת לשום חוק בתוך ים של סטגנציה. זה לא שאין לנו יוצרים טובים אחרים, אבל כפרי יוצר עולם ודרך משלו, כזו שרחוקה מאוד, ושונה מאוד, ומשוגעת מאוד, יותר מכל דבר אחר שאנחנו מכירים על המסכים הישראלים השונים.בשבוע הבא תעלה ב"כאן 11" היצירה הטלוויזיונית המקיפה הראשונה שלו – "יקומות", שמבוססת על סדרת רשת שהפיק עבור התאגיד (יחד עם גון בן ארי). זו הזדמנות טובה להביט אחורה בזעם על כמעט שני עשורים ביצירתו של האיש שתמיד הצליח לגרום לנו להרגיש כאילו בלענו אסיד. תודה רועי!
>>

ניצה ולחם

רגע הלידה. חשוב לציין שזו לא היתה הפעם הראשונה שנעשה כאן נונסנס – החיים הישראליים היו רצופים באנשים שאהבו נונסנס וחגגו אותו, מהמערכונים של כוורת ועד פלטפוס. ובכל זאת, כפרי וניב מג'ר הביאו משהו שונה מאוד לתוך הפרצוף שלנו. בתוך הרשת החברתית העתיקה "פליקס", הם הביאו הומור שקודם כל נראה לך מוזר ואתה לא לגמרי בטוח מה ראית, ואחר כך גם איכשהו מצליח להצחיק אותך, למרות שלא לחלוטין ברור מה מצחיק והאם שני האנשים האלה בסדר. האם אנחנו בסדר? מה זה בסדר?

חתולנובלה

למרות היסטוריית הנונסנס הענפה של הקומדיה הישראלית, יש איזו נטייה קצת לזלזל ביכולת להצחיק "סתם". בלי שום סיבה. והסיפור של "חתולונובלה" הוא כזה – משהו שנולד מתוך רצון של אתר "פליקס" להפיק תוכן מקורי בעלות נמוכה, והפך לקלאסיקה ולקאלט של ממש. להיט אינטרנטי בימים הצנועים ההם, ומשהו שמסוגל להצחיק גם דור חדש של צופים צעירים ואבודים מכל הלב עד היום.

בקיצור

כמעט כמו כל אקט קומי מבריק שאתם יכולים לחשוב עליו – מניר וגלי, דרך תום יער או אודי כגן, וכן גם כפרי – בשלב מסוים הם מקבלים את המשבצת שלהם בליגה של הגדולים: "ארץ נהדרת". כפרי קיבל הזדמנות ראשונה באמצעות "בקיצור" – סדרה של 13 מערכונים (שנוצרה יחד עם וניה היימן) ששודרה במהלך העונה העשירית של "ארץ". היא היתה חשובה, בעיניי, כי היא הצליחה לספר סיפור מחיים שהכרתי,לדבר בשפה שלי, לפתוח פצעים שהיו לי בלב ולעשות מהם משהו מצוין. זו לא תהיה הפעם האחרונה של כפרי ב"ארץ", אבל זה בהחלט היה זכיר.

תור ליאור

כנראה היצירה הכי מורכבת בהיסטוריה המטורפת של כפרי – אבל גם כזו שיש לה תפקיד. כזו שסימנה כיוון חדש בדרך הקומית הייחודית שהוא סולל. התיעוד של ליאור בן יוסף, אחיינית שלו, במשך 12 דקות הוא משהו שהביא מיליוני צפיות – למרות שלא הייתה בו שום תימה גדולה או ניסיון לפרוץ איזושהי מעטפת. ובכל זאת, היתה שם תמימות, היתה שם התפרעות והיה גם – באנדרסטייטמנט – את העזיבה של כפרי לחו"ל. קשה להישאר אדיש ל"תור ליאור", גם יותר מעשור אחרי שהוא נוצר. זה היה הרגע שבו גם היצירה של כפרי נטענה במשמעות אחרת, עמוקה יותר מהשכבה העליונה של הנונסנס. בדרך, זה גם חשף את היותו של כפרי ילד היפ-הופ – כאילו לא היינו בעדו כבר קודם.

קלטת הילדים של רועי ונח

חוזרים ל"ארץ נהדרת" (שלוש עונות אחרי "בקיצור"), וזה כפרי אחר ממה שהכרנו. הוא גר בברוקלין עם תינוק קטן בבית, ומהקשר הזה נוצר משהו חדש ויפהפה. לא רק האספקט של ילד בחיים של בנאדם (שמן הסתם מביא שינוי), אלא גם האלמנט המוזיקלי של כפרי – שירים שהוא כתב לילד שלו (יחד עם עזרה של עמרי אנגל האגדי ועידו מימון הלא פחות אגדי). הם היו לא רק שירים יפים. הם הביאו וייב שונה מאוד מהשטויות הפסיכוטיות של ניצה ולחם או חתולנובלה. זמן להיות קצת רציניים יותר. ולהתנגד למיץ תפוזים עם חתיכות.

שירי מרפסת

ואחרי שהבנו שיש כאן גם יוצר מוזיקלי ברמה מאוד גבוהה, הגיע השלב הבא: הרכב מוזיקלי קומי. כפרי התחבר הפעם עם טל טירנגל, ויחדיו הם יצרו אלבום שהפך ללהיט קאלט של ממש. דוגמא טובה לשני קומיקאים שמתחילים משהו מדאחקה וגומרים בתור שלאגר בהופעות מול מאות צעירים וצעירות שצורחים את כל המילים המצחיקות שלהם.

הפרסומות

וזו אולי גולת הכותרת בעשייה של רועי כפרי. זה לא רק שתעשיית הפרסום הישראלית די דלה, אנחנו גם בעידן שפשוט קשה לנו לראות פרסומות, הפילטרים שלנו כבר הפנימו שהן משהו שנועד למכור לנו משהו וכולן נהיו רעש לבן שאנחנו מסננים. אבל כפרי, כיוצר, שוב הצליח לעשות משהו שונה לגמרי.

זה מקרה קלאסי שבו ההסכם בין המפרסם לבין במאי הפרסומת הוא ברור – אנחנו נותנים לך את המפתחות, תעשה מה שאתה מבין. וכפרי הצליח לעשות את זה לכמה מוצרים – בין היתר "מייצ'ק", שממנה נולדה היצירה המושלמת "פתאום היא קמה" (בהשתתפות בר רפאלי, אם טרם נחשפתם ליצירת המופת הזאת תקליקו כאן פליי למעלה ותחזרו אחרי שהתאוששתם בעוד כמה ימים); וכמובן ובעיקר "מילקי" – מעדן חלב שקצת הלך לאיבוד ונחשב למשהו "של פעם", אבל חזר לתודעה בזכות פרסומות מקוריות ומגניבות שכפרי הצליח לייצר (יחד עם גון בן ארי, שותפו ליצירת הסדרה החדשה) שהיו למעשה הרבה יותר סרטים קצרים ומטורללים מאשר פרסומת שמזכירה איזושהי פרסומת שראיתם – מ"בא להנמיך", דרך "מי צריך את זה" ועד האיחוד עם הפרסומת המיתולוגית "הקרב על המילקי" 40 שנה אחרי.

אם אתם מסתובבים באזורים הנכונים של התרבות בישראל, רועי כפרי הוא חלק מהחיים שלכם כבר, מפה לשם, כמעט 20 שנה. הוא הצליח להטביע חותם בזכות האומץ לעשות משהו שונה לגמרי, לא תמיד מובן ולא תמיד קל לעיכול, אבל איכשהו עובד כמו קסם. זאת גם העובדה שבגללה שווה לחכות ל"יקומות" – מה שהתחיל באינטרנט בסרטונים קצרים, ועבר לפרסומות ומערכונים ושירי קאלט, הופך עכשיו להזייה באורך מלא וכולם מוזמנים אל תוך המוח הפסיכדלי שלו. תחזיקו חזק.

• המסך
• רועי כפרי
• סדרות ישראליות
• הומור
• קומדיה ישראלית