כמדי שנה בפרוץ דצמבר מתפנים כולם לסיכומי השנה שלהם, ואחד המעניינים שבהם הוא סיכום השנה של יוטיוב, מהמדדים המובילים לפופולריות של אמנים, יוצרים ותכני וידאו מכל הסוגים בארץ ובעולם. סיכום השנה של יוטיוב ישראל שיצא אתמול מעלה מספר מגמות מעניינות (הדרת הנשים במוזיקה הישראלית צוברת תאוצה, היוטיוברים המקומיים של עולמות הגיימינג בפופולריות גואה), אך המעניינת מכולן מסתתרת בקטגוריה "הסרטונים החמים של 2024", רשימת טופ 10 של הסרטונים הנצפים ביותר בישראל.

>> עיר תחת מתקפה: השקרים הגדולים שמספרים לכם על תל אביב
>> מי שרוצה להציל את השידור הציבורי יצטרך להציל קודם את המדינה

לא, הסרטון הנצפה ביותר לשנת 2024 בישראל אינו של נתניהו וצבא עוקביו ההודי, גם לא של איזה יוטיובר פוחז שעשה איזו פרובוקציה, וגם לא דאחקה ויראלית גנרית שיצאה משליטה. הסרטון הנצפה ביותר בישראל, שנה שנייה ברציפות, הוא פרק מהסדרה "קופה ראשית", כשהפעם מדובר בפרק המלחמה ששודר בכאן 11 בחודש ינואר וצבר מאז ביוטיוב 3.1 מיליון צפיות. רק כדי להבין גודל ההישג והפער: הסרטון שבמקום השני צבר מיליון צפיות בלבד.

בכל האתרים התייחסו לתופעת "קופה ראשית" ולהצלחתה האדירה על רקע ניסיונות הממשלה לרסק את השידור הציבורי, אבל ההצלחה של "קופה ראשית" ביוטיוב מסמנת גם מגמה ברורה לגבי תוכן וידאו באינטרנט: התוכן של גופי השידור הגדולים, המושקע והמופק במקצועיות, עדיין מושך את הקהל יותר מכל תוכן אחר גם בפלטפורמה שיוויונית כמו יוטיוב. הכוח של פרק עשוי היטב מסדרה אהובה המוצע לציבור הרחב בחינם, והיכולת לצפות בו מבלי להיכנס לאתר או אפליקציה ייעודיים, הם עסקת תוכן שהציבור שמח בה מאוד.

אפשר להיווכח בכך גם כשמסתכלים במורד הרשימה: במקום השני מתמקם הפרק הראשון של "אינדל", הדרמה הישראלית-אתיופית הקשוחה של HOT, ובמורד הטופ-10 אפשר למצוא גם את הספיישל של יונתן ברק (שהוא הפקה טלוויזיונית לכל דבר), את הפרק הראשון בעונה השמינית של "הבוזגלו'ס" ב-yes ואת הפרק הראשון של "לאב איילנד" ממיזם FreeTV של קשת. בניגוד ל"קופה ראשי", אלה אפילו לא שמות גדולים במיוחד מעולם התוכן הטלוויזיוני, לא מותגים סוחפי רייטינג ולא תוכניות שמייצרות באזז תקשורתי אינטנסיבי.

עם כל ההייפ הטרנדי סביב תופעת היוטיוברים על מיליוני עוקביהם, בסופו של דבר מחצית מהרשימה של יוטיוב היא תוכן טלוויזיוני פרימיום, ואילו סרטוני יוטיוברים שתופסים מקומות ברשימה חייבים ברובם את הצלחתם לתופעת המשחק "ברואל סטארס" שבה הם עוסקים. יוצא מן הכלל הזה הוא הסרטון של היוטיובר הפופולרי קווין רובין, "ברואל סטארס במציאות", שגם הוא הפקת ענק עם ערכי הפקה טלוויזיוניים (שהספיקו לכמעט 700 אלף צופים). היכולת של יוטיוברים ישראלים לייצר באופן שוטף תכנים לקהלים באמת רחבים – עדיין מוטלת בספק.

כך או כך, גופי שידור והפקה גדולים שמנגישים את התכנים שלהם ביוטיוב לכל דורש יודעים מה הם עושים. בחודש ספטמבר השנה, לראשונה אי פעם, הפכה יוטיוב למפיצת התוכן מספר 1 למסכי טלוויזיה בארצות הברית על פי מדד נילסן המוערך (המשמש כסטנדרט לתעשייה כולה), עם יותר מעשרה אחוזים מסך כל התוכן המוזרם למסכי הטלוויזיה, והשאירה מאחוריה את דיסני, NBC/יוניברסל, נטפליקס, פוקס והאחים וורנר על שלל זרועותיהם. בסופו של דבר, תכני הטלוויזיה שמגיעים ליוטיוב חוזרים אל המסך בסלון. זהו מעגל החיים עכשיו.

• המסך
• יוטיוב
• קופה ראשית
• HOT
• yes

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

במונחים ספורטיביים, "קופה ראשית" היא סיפור סינדרלה אמיתי. סיטקום שהחל בטלוויזיה החינוכית (עוד בדמדומי עידן רוממה והרשות הישנה), וצמח כמעט במקרה ללהיט פריים טיימי, כמו גם כנראה לתכנית הכי מצליחה של תאגיד השידור הישראלי. הרייטינג אתמול (שיא של 13.7 אחוז) לא משקר; עלילות "שפע יששכר" נכנסו עמוק למיינסטרים הישראלי ונגסו מהמקום השני ברייטינג של גמר "מאסטר שף" בקשת 12 – נתון שהתאגיד לא מרבה להשיג בימים רגילים.

>> חסר הביטחון: דרוקר חשף את פרצופו העלוב של איתמר בן גביר
>> להרוג את החתול: "הפינגווין" הצליחה איפה שכל הגדולות נכשלו

אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על רייטינג. אתמול חזרה הסיטקום לעונה חמישית, וכמו כל יצירה טלוויזיונית מצליחה – גם רמת הציפיות מתחילה לעלות. היא התחילה בתור סדרה קטנה וחמודה, אבל עכשיו היא הקומדיה של המדינה וזה מביא איתו לחץ מסוים. אם לשים את השורה התחתונה כבר בהתחלה: בציפיות הגבוהות "קופה ראשית" לא עמדה.

נדמה שמבחינת הביקורות הקטלניות מקיר לקיר על פרק פתיחת העונה נובעות גם מרמת הציפיות, וגם כי "קופה ראשית" מנותקת מהזמן הזה. המלחמה לא שם. רבות דובר כאן על הדילמה שיש סביב כל יצירה טלוויזיונית שאינה עוסקת ישירות במלחמה ומתעלמת מהפיל שבחדר ומהאש והעשן שסובבים אותנו, וזה בדיוק מה שב"קופה ראשית" בוחרים לעשות, למעט בדיחה קטנה או שתיים שמרמזות על קיומה של המלחמה ברקע (כמו בחיים של חלקנו, אגב). מתברר שזו דעה לא פופולרית: הניתוק הזה חיובי. אולי זו גם הסיבה להצלחה הרייטינגית: אנשים נואשים למשהו אחר בתוך לופ החדשות המדכא והאינסופי שמקיף אותנו. משהו שירענן מעט את המועקה.

למרות שפרק הפתיחה לא לחץ חזק במיוחד על בלוטות הצחוק, היו לו את הרגעים שלו והוא עדיין נתן בראש. זה קורה במידה לא מועטה בזכות קאסט השחקנים המצוין – ובעיקר שני שחקנים שחווים רנסנס מחודש דרך "קופה": קרן מור ודב נבון. זאת דרך מעניינת שעברו השניים, מ"החמישיה הקאמרית" שפרצה להם את הדרך לפני 30 שנה ועד לדמויות העממיות של כוכבה שמש ואמנון טיטינסקי שהכניסו אותם לכל בית בישראל. מור ונבון היו מזוהים עם הומור גבוה, ובתוך הדמויות המרהיבות האלה הם מצליחים להקליל – וזה עושה להם רק טוב (ולסדרה עוד יותר).

הקומדיה של "קופה" נראית לפעמים בסיסית ופשוטה, אבל הקלילות הזאת ומגיעה גם עם רבדים סאטיריים דוקרניים על החברה הישראלית – בין אם זה על אמונה (או פייק אמונה), או על תרבות העבודה הישראלית ועל השאיפה של כולם לעבור להייטק. והסאטירה שלה עובדת דווקא כי היא עדינה ולא מפריעה לסיטואציות הקומיות, אלא מתקיימת ברקע של קומדיית המצבים.

כי מעל הכל, "קופה ראשית" מחזירה את הכבוד לקומדיית המצבים. בעולם וגם בארץ, הסיטקום הקלאסי והפשוט די נעלם מהתמונה ופינה את מקומו לתכניות סאטירה, דרמות קומיות או קומדיות קרינג' מורכבות יותר. יש משהו פשוט במבנה של "קופה ראשית": 25 דקות, שני קווי עלילה שבסוף איכשהו נפגשים, דמויות קבועות – והוא מצליח לעשות את העבודה. במובן הזה, זה בהחלט פלאשבק נעים."קופה ראשית" חזרה למסך בתקופה די מדכאת – התמשכות המלחמה, החרדה לגורל החטופים, כולם עדיין שרירים וקיימים בנפש הישראלית. בתקופה כזאת, לא טריוויאלי לעלות עם משהו שהוא לחלוטין קומי – לפעמים אפילו סלפסטיקי – שמחפש להצחיק וכמה שיותר. תמיד יש רגש אשמה מסוים שמתבטא בכל מיני התנצלויות מעושות. כאן זה לא המקרה. ושוב, טוב שכך.

האמת היא שזה דווקא די מתאים לטבע הישראלי. בתקופות מתוחות או קשות בעבר, אפשר היה לראות איך הומור פשוט ובסיסי יותר מהווה פורקן. מההצלחה הגדולה של "כוורת" וההומור הסנדרסוני על רקע השבר של מלחמת יום כיפור; "זהו זה במפרץ", שאמנם התבדחה על המצב ועל האטרופין, אבל נשארה באיזורי הבאבא בובה; ועד המערכונים של דייויד ברוזה לא מפסיק לשיר במקלט, כשבחוץ משתוללת מלחמת לבנון השנייה. הישראלים הםכאלה – מחפשים, דווקא כשהכל עצוב, את המקום לפרוק דרך הומור. במובן הזה, "קופה ראשית" עושה שירות גדול לצופים שלה, והם מחזירים לה באהבה שוברת שיאים ולא מובנת מאליה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קופה ראשית
• כאן 11
• סיטקום

המון שנים לא שמחנו מתופעה תרבותית ישראלית כמו שאנחנו אוהבים את האהבה שמקבלת "קופה ראשית", קומדיית מקום העבודה הנפלאה של כאן 11, שזכתה למעמד קאלט יותר מראוי. גלריית הדמויות המקיפה של התוכנית כבר ראתה משחקים, חיקויים, תחפושות פורים והמון ממים, אבל עכשיו היא זוכה לכבוד שלרוב רק יצירות אמריקאיות זוכות לו, ומקבלת את הזכות להיות מונצחת דרך אנימציית תלת מימד שהפכה אותם לדמויות לגו.

>>לא רק סיקוולים וספין-אופים: 21 חדשות גדולות מעולמו של דיסני

מדובר ביצירתו של דניאל יוסף עבדו, יוצר האנימציה התלת מימדית (או תלתיסט, בעגה מקצועית) עם חיבה לתרבות ישראלית, שבחר לבנות מודל תלת מימד נאה של שפע יששכר, ולספק לנו הצצה ליקום מקביל בו במקום "סרט לגו באטמן" ו-"סרט לגו נינג'גו" אנחנו מקבלים "סרט לגו קופה ראשית". כך בחר עבדו להמחיז את עולם הלגו היפהפה שלו עם סצינת "את כל השקיות הוא רוצה להחזיר" מהעונה השניה (פרק 19, לחנונים מביניכם), ואנחנו מקבלים גרסאות לגו חמודות של שירה שטיינבוך, טיטינסקי וכוכבה, באותו טייץ מנומר אהוב.

ראוי אולי לציין שזו לא פעם ראשונה שאנשי "קופה ראשית" קיבלו דמויות לגו, אבל אזזה היה עיצוב תמונה מגניב. היום זה כבר סרטון של ממש, בעולם הלגו של יבנה. ראוי גם לציין שזו היא לא הפעם הראשונה שעבדו המוכשר מתעסק בתרבות הישראלית – חלק מיצירותיו הקודמות אף זכו לויראליות בטיקטוק, ביניהן עיצוב לגו מלא לסצינות מתוך "השמיניה" או יצירת עולם משחק וידאו שלם שכולו מבוסס על "הפיג'מות", כולל ההמבורגרי כמובן.

אז נראה שכרגע גם גרסת הלגו של "קופה ראשית" היא סוג של פרויקט צד ולא סרט חלומותינו, אבל מי יודע – אולי יוצרי הסדרה יזמו מהלך ובעונה הבאה נקבל פרק שבו נוחת על זהבה מזגן והיא מתחילה לראות את כולם כדמויות לגו.
האינסטגרם של דניאל יוסף עבדו

• ❤ תרבות
• אינטרנט
• קופה ראשית
• לגו

ארבעה חודשים אחרי פרק המלחמה המיוחד, "קופה ראשית" חזרה עם פרק ספיישל שני – ששודר אמש ב"כאן 11", לכבוד יום העצמאות. העונה החמישית אמורה להצטלם בימים אלה, אחרי שנדחתה מסיבות מובנות – גם המלחמה, וגם מותו של שי טרמין ז"ל, עוזר הפקה בתכנית, שנהרג במהלכה.

>> זאת הייתה העונה הכי קשה של ארץ נהדרת. הגיע לה סוף חזק יותר
>> הלם הלם הלם: הרגעים הכי וואו בתולדות הטלוויזיה הישראלית

אבל בניגוד לפרק הספיישל הקודם, נדמה שהפעם ההחלטה של "קופה ראשית" היתה – בעדינות – לנסות ולחזור למה שהם רגילים לעשות. קומדיה. את הפרק הזה של "קופה", אפשר יהיה לראות גם במנותק מהמציאות הסוערת שיש בחוץ, ויש בזה משהו מרענן.בינואר, כששודר פרק המלחמה של "קופה ראשית", התחושות הקשות של אוקטובר עדיין היו בקרבנו עד הסוף – חיכינו רק להתייחסויות או להזדמנות לצחוק על זה. עכשיו, בחודש מאי, נדמה שכל הרפרנסים כבר רופררו, ויש מקום לנסות ולצחוק באמת. סתם. בלי משמעות עמוקה.

וזה היה הדבר הבולט בפרק הזה של "קופה ראשית" – הוא מצחיק כמו שרק הסדרה הזו יודעת. משירה שטיינבוך, שלא מוזמנת למסיבת העצמאות בבית של גרציאן – עד שהיא מוזמנת; דרך שליפת עלי הגפן, שבסוף מתבררים כפאנץ' הגדול של הפרק; ועד אמנון טיטינסקי, הדמות הנוירוטית של דב נבון ששוב נותנת בראש ובענק, בפרשת הגריל החשמלי שלא עובד ואז כן עובד.

הפינאלה של הפרק – ההקאה ההמונית של כל המשתתפים במסיבה – הייתה רגע משחרר של צחוק טהור. נונסנסי, הארדקור, לפרצוף – סוג הומור שכבר לא ממש רואים על המסך בישראל, בטח לא היום. היה שם משהו שסירב לשחק את הכללים של הפריים הטיים, בטח לא ביום ממלכתי כמו יום העצמאות. זה היה וולגרי, זה היה קיצוני וזה היה כל כך כיף.

אי אפשר שלא לשים לב שהקומדיה הטהורה קצת נעלמה מהמסך בישראל. היצירות הקומיות על המסך שלנו נחלקות בדרך כלל לשתיים – או סאטירית (עם מסרים ים פוליטיים אקטואלים), או עממית וקלילה (כל קומדיה ששודרה בערוץ 2, מ"סברי מרנן" ועד "רמזור"). כמעט ואין מקום לקומדיות קצת יותר מורכבות, כאלה שמצד אחד לא מתיימרות להגיד משהו עמוק על החברה ומצד שני כן מבוססות על כתיבה מעולה ומתוחכמת.

במובן הזה, "קופה ראשית" בהחלט נדירה בנוף בכך שהיא מפגש בין שני קצוות – הכי אידיוטי והכי חכם – בו זמנית. הדמויות שהסדרה מציגה הן ישראל הלא מרוטשת, הפשוטה, הישראלית הבסיסית. קווי העלילה והסיפורים שלהם, לעומת זאת, כן מצליחים לחדש ולרענן.

דבר אחד בטוח: הפרק הזה, כמו פרק הספיישל הקודם, בהחלט פתח את התיאבון לקראת עונה מספר חמש שאמורה לעלות בהמשך השנה. הוא הראה (שוב) כמה "קופה" חמושה בצוות כותבים מעולה, בקאסט שחקנים מצוין ובעלילה שיכולה להתפתח לעוד כיוונים רבים – ושהעולם שבחוץ יתפוצץ.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קופה ראשית
• כאן 11