ראש עיריית תל אביב-יפו הוא קיבוצניק במקור, ובטח יש לפחות כמה אלפי תל אביבים שגם הם קיבוצניקים במקור, ויש שכונות בתל אביב שמרגישות קצת כמו קיבוץ כושל במיוחד, כך שדי טבעי שבמצבי חירום תחבק תל אביב את הקיבוצים ותתמוך בהם, ובמיוחד במצב החירום הנוכחי שריסק את הקיבוצים בקווי העימות. בט"ו בשבט הקרוב נעשה את זה רשמי: עיריית ת"א-יפו והתנועה הקיבוצית הכריזו על פסטיבל ישראלי של תנובת האדמה והארץ בדיוק בזמן לחג האילנות (יתכן שקצת התבלבלו עם שבועות אבל בואו לא נעשה מזה דרמה).

>> האנשים להם חיכינו: "האחים" הוא הסיפור של הישראליות היפה
>> סתלבט בקיבוץ: החלום הישראלי נסדק שוב ושוב, אך עדיין לא נשבר

תחת הכותרת "הקיבוץ בעיר הגדולה" מבטיחים בעירייה חגיגת ט"ו בשבט פארק שרונה ובשרונה מרקט שתהיה "חיבוק תל-אביבי במחווה לקיבוצים, לנשות ההתיישבות ולאנשי האדמה, למורשת הקיבוצית ולתוצרתה". גולת הכותרת תתרחש כשעל שרונה מרקט ישתלט "שוקיבוץ", שוק קיבוצי ראשון מסוגו בישראל המאגד תוצרת מעמל כפיהם של היצרנים הקיבוציים הטובים ביותר של ישראל, כולל גבינות, יינות, בירות, מאפים ושוקולדים, קוסמטיקה ואמנות לבית ועוד.

בנוסף יתקיימו שלל אירועי "על הבר" תחת הכותרת "קיבוצגיק", במסגרתם יורצו במיטב הברים העירוניים הרצאות על המורשת הקיבוצית ותרומתה לתרבות, כולל אורי משגב במנזר על הרוק הקיבוצי; בשרונה פארק יתרחש אירוע שתילת פרחים והכנת עציצים לכל המשפחה, ואולי מעניין מכל, במסעדת האחים יתארח העיתונאי אסי חיים שידפדף עם הקהל בספרו הקיבוצי-קולינרי, יספר על המנות המיתולוגיות של חדרי האוכל ועל הסיפורים שמאחוריהן. אם תפריט "האחים" יערוך אף הוא מחווה לקציצות הלחם האלמותיות של חדרי האוכל – נשמח לעדכן.

מעיריית ת"א-יפו והתנועה הקיבוצית נמסר כי "אירועי 'הקיבוץ בעיר הגדולה' מוקדשים לנשות ולאנשי הקיבוצים שעמדו בחזית המתקפה בשבעה באוקטובר ולא הרכינו ראש, לאלה שאיבדו חברים ושותפים לדרך, לאלה שנמצאים עדין בעין הסערה הטראגית ומסרבים לעלות על סירות חילוץ בלי לדעת שהם עשו הכול כדי להיות ראויים לחיות כאן".

• אוכלים שותים
• ❤ תל אביב
• הבועה
• עיריית תל אביב
• האחים
• ט"ו בשבט
• קיבוצים

"שמעי, פתחתי מלון", ציין כבדרך אגב אמיר גליק באחת מהפגישות הרנדומליות שלנו בקפה בפלורנטין. "וואו, אתה לא נח לרגע", סיננתי לעצמי (בקול? לא בטוח). את גליק, הבעלים של סטודיו נעים, אני מכירה בטח לפחות 15 שנה. עוד כשקנה את הסטודיו הראשון בפלורנטין, ברחוב סלמה בבניין שהוא כבר מזמן ז"ל, בימים שבהם עוד היה לי זמן וכוחות לתרגל יוגה כמעט כל יום (מתישהו אחזור, אני מבטיחה). בשנים שעברו מאז הוא הספיק להפוך את הסטודיו הקטן לרשת בת 14 סניפים ברחבי הארץ, והיד תמיד נטויה.

"אולי תבואי מתישהו?", הוא שאל. "אולי. אני צריכה לבדוק מתי יש לי זמן", עניתי. לקח לי זמן. אבל בסוף באתי. ועוד ברכבת. לכרמיאל. כשמישהי שהפסיקה לנהוג (בהתחלה מטעמי נוחות, אח"כ מטעמים אידיאולוגיים), זה נדיר שיש מקומות שאינן עיר שאפשר להגיע אליהן בתחבורה ציבורית. Slowness בקיבוץ מורן הוא אחד מאלה. אז נכון, צריך מונית מכרמיאל אבל היי, לפחות יש מוניות וגם זה עניין נדיר כשלעצמו. ונכון, כל זה לא תקף כשמדובר בסופי שבוע. אבל זו כבר בעיה הרבה יותר גדולה ולא לשם כך התכנסנו.

"אז מה אני עושה כשאני מגיעה, פשוט הולכת לקבלה?", סימסתי לגליק מהרכבת. "אין קבלה. תקבלי הוראות מדויקות לווטסאפ ואת הולכת ישר לחדר", הוא ענה. כבר אהבתי. להגיע למקום ללא צורך באינטראקציה עם אף בן אנוש? כן, בבקשה. אחרי כמה שעות במקום הבנתי שאפשר, אם רוצים, לנהל המון אינטראקציות.

יש בית קפה ומסעדה שפעיל לאורך כל היום (כן, טחנתי לכם את הווי-פיי במשך יומיים. ככה זה כשאי אפשר לגמרי להתנתק מהעבודה); יש בריכה קטנה ויפהפיה; יש שיעורי יוגה ותנועה בבוקר ובערב; יש טיפולים והוט טאב ויש חדר יצירה-אמנות שכולל פסיליטיז שהרבה אמנים היו שמחים שהיו להם בסטודיו. ובעיקר יש הרבה שקט – כלומר, אפשר לעשות שום דבר מהנ"ל, ועדיין להרגיש את ההאטה. ועל כן, כמובן, שמו של המקום והמטרה שאותה הוא מקדש.

השקט וההאטה האלו מתאפשרים גם הודות לעובדה שמדובר בבית אירוח ללא ילדים, כי מה לעשות, יש מקומות שבהם זה פשוט לא מתאים, מי כמונו יודע. מדי פעם (באוגוסט האחרון, למשל), יש כמה ימים שפותחים גם לילדים בני 12 ומעלה כי חופש וכולנו יודעים מה זה אומר. אבל בגדול, כמו שכבר הצהרתי מניסיון עבר: הטיפ הכי חשוב בחופשה עם ילדים הוא צאו לחופשה ללא ילדים.

את Slowness פתחו בינואר האחרון שלושה שותפים: אלי שקד, במקצועו הרשמי יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים; דיוויד פרץ, במקצועו הרשמי מעצב שיער, ולשעבר הבעלים של pure 6a – חברת הפקות ופרסומות; ואמיר גליק – שעליו כבר סיפרנו. אל השלושה חברה חגית ורנר, בת זוגו של שקד, אדריכלית ואוצרת (שאמונה בין השאר על גלריית הווידאו-סאונד Room25 על הגג של הרצל 16), שהיתה אמונה על הפן העיצובי במקום. לכל אלה יש עוד שותף אחד משמעותי ולא בהכרח צפוי: קיבוץ מורן. הקיבוץ עצמו, ששוכן בבקעת בית הכרם בין הגליל העליון לתחתון, הוא שותף עסקי לכל דבר ועניין.

בשמונה חודשים שבהם הוא פועל הפך סלואונס, בלי יחסי ציבור ובלי משרד פרסום, למקום עלייה לרגל לתל אביבים בעיקר, אלה שמחפשים הפסקה מהחיים המאוד-אינטנסיביים שכולנו מכירים, מהעבודה הבלתי נגמרת, מהילדים, וכן, גם מההפגנות בקפלן. אבל הכל התחיל הרבה לפני, כששקד ופרץ התחילו לגלגל ביניהם רעיון משונה לפתוח מקום משלהם. "דיוויד ואני מכירים כבר 15 שנה", מספר שקד, "היינו מדברים הרבה על כל מיני מסעות אישיים שכל אחד מאיתנו עבר, ותמיד ידענו שיום אחד נדע איך לחבר את הכל".

במהלך שנות הקורונה עבר פרץ עם משפחתו ליישוב מכמנים בגליל "ואז החברים מתל אביב התחילו לעלות לרגל", הוא מספר. כששקד ראה בפייסבוק שפרץ פתח שני צימרים ביישוב הצפוני, הוא הבין שזה הזמן לחיבור. הוא הציע לו את הרעיון לפתוח מקום משותף ויחד התחילו לחרוש את צפון הארץ בחיפוש אחרי הלוקיישן המדויק. "הגענו לקיבוץ מורן די במקרה", מספר פרץ. "למרות שהוא נמצא 10 דקות מהבית שלי, לא היה לי מושג שהמקום קיים. כבר היינו בתהליך של משא ומתן במקומות נוספים, אבל מיד היה קליק טוב עם הקיבוץ".

"הבנו שיש במקום בית הארחה", מוסיף שקד. "שלחתי ווטסאפ למנכ"לית הקיבוץ נעמה לוי, ועוד באותו היום הגענו להיפגש איתה. עשינו סיבוב ומיד מצאנו את עצמנו בדיאלוג עם הקיבוץ, שהחליט שהוא נכנס כשותף. לא רצינו לבוא כיזמים התל אביבים שבאים ואומרים מה לעשות, כי אנחנו בעצמנו לא באמת יודעים. אנחנו הצענו את הרעיון לקהילה, והצעירים של הקיבוץ בהתחלה בכלל הצביעו נגד. אבל מרגע שפתחנו אנחנו כבר החברים הכי טובים של כולם. הם עובדים איתנו ומשתפים איתנו פעולה בכל דבר".

את החיבור עם גליק יצרו שקד ופרץ כשחיפשו איך להכניס את תחום היוגה והתנועה למקום. "נפגשנו עם כל מיני סטודיואים", מספר שקד, "ביניהם גם עם אמיר. גם הוא הבין די מהר שזה מעניין אותו מעבר לאספקט של לספק את שירותי היוגה, ונכנס איתנו כשותף".

מרגע זה נכנסו השלושה, יחד עם הקיבוץ, לשיפוץ אינטנסיבי שארך 5 חודשים בלבד, בבית ההארחה הקיים של הקיבוץ. "החדרים היו חדרי אסבסט, בלי חלונות ועם צנרת לא מתפקדת", מספר פרץ. "עבדנו באופן מאוד אינטנסיבי בשטח עם 30-40 איש, ותקתקנו הכל בחמישה חודשים".

המקום, שמוגדר כ"בית אירוח בהשראת בתי המרגוע של פעם", כולל 30 חדרים – 26 סטנדרטיים ועוד 4 סוויטות. הם ממוקמים במבנים קטנים, בין שבילים שמתערבים בצורה מינימליסטית בטבע שמסביב, ובכניסה לכל אחד מהם חצר קטנה עם צמחי תבלין שנשתלו במיוחד. גם בתוך החדרים עצמם מינמליזם הוא שם המשחק: צבעים עדינים ובהירים, רצפת עץ, בדים טבעיים ובעיקר המון אור מבחוץ שנכנס מהחלונות הגדולים.

"באנו לקיבוץ, לא רצינו להביא משהו זר לגמרי, אבל כן להשתמש באסתטיקה שלנו מהעיר", מספרת חגית ורנר על תהליך עיצוב המקום. "משהו שיאפשר להתחבר לטבע אבל גם שיבטא את האופי שלנו. כשהלכנו לבחור צבעים לקירות הסברתי שאני מחפשת צבע שיחבק אותי. פלטת צבעים שתאפשר לחושים להירגע וחומרים טבעיים שהם בעיקר כאלה שהסביבה מציעה לנו. כשאנשים נכנסים לחדר ומוציאים את החפצים והבגדים שלהם זה כבר מספיק כדי ליצור בלאגן ויזואלי, אז ניסינו שכל השאר יהיה כמה שיותר שקט".

תהליך העיצוב והתכנון לווה בלא מעט התלבטויות והתחבטויות, בשאלות כמו האם לשים טלוויזיה בחדרים (אין בהם טלוויזיה), איך לפתור את עניין גב המיטה והאם צריך בחדר מכונת קפה (אין. אבל במסעדה ובית הקפה יש קפה מעולה של אלג'יר). גם העיצוב של האזורים המשותפים הוא כזה שהוקדש לו הרבה מחשבה: "ריצפנו מחדש את כל השבילים ושתלנו גינות תבלין ליד כל חדר. את הפרגולות שמחוץ לחדרים צבענו מחום קק"ל לחום טבעי שדומה יותר לגזעי העצים. המדשאה המרכזית היתה מוקפת בשיח גבוה שיצר גדר שאותה הורדנו, פתחנו את כל הפתחים שאפשר לפתוח כדי לאוורר, ליצור זרימה וקשר בין הפנים לחוץ מתוך נקודת מוצא שלפיה היופי כבר קיים. בנינו רצפות דק במקומות שחשבנו שנעים יהיה לשבת בהם בתוך החורש, ככה שגם כשהמקום מלא – אפשר להרגיש בו המון ספייס".

העיצוב משלב בין ישן לחדש, מה שבולט בעיקר במסעדה/בית הקפה שעל תפריטה אמון השף ניתאי יהלום – בן קיבוץ מורן עם רזומה במסעדות שף כמו למשל אלה של אייל שני. אם תמצמצו לרגע תוכלו בהחלט לחשוב שאתם יושבים בקפה חדש בשוק הפשפשים, נגיד, עם מוזיקה באווירת צ'יל והמון מוצרים מקומיים שאפשר לרכוש – מממרחים, דרך כלי קרמיקה ועד קרמים על בסיס צמחים. כולם, כמובן, בייצור מקומי.

בהיותה של ורנר אוצרת גם אמנות היא עניין נוכח במקום – בין אם בבית הקפה ובין אם בחדרים עצמם, שמתהדרים בעבודות של אמנים כמו ליהי תורג'מן, שחר אפק, איציק מור, יואב הירש ורותי דה פריס. גם במקרה הזה, מדובר בעבודות מינמילסטיות, קטנות ממדים באופן יחסי, שלא משתלטות בשום צורה על המרחב אלא רק מאירות בו נקודות ספציפיות.

והתפריט, מה איתו? ובכן, גם במקרה הזה המינימליזם הוא שם המשחק: בתפריט הבראנץ' שזמין לאורך כל היום כ-12 מנות כמו ביצת עין על לחם קלוי, עגבניות שרי צלויות, בזיליקום ושבבי פיקורינו; פנקייק בננה וכוסמת; פלמידה כבושה עם סלט תפוחי אדמה וביצה רכה ועוד. בתפריט הערב המשתנה כ-10 מנות מתחלפות ושני קינוחים, ביניהן טרטר וסשימי פלמידה לבנה; פולנטה מתירס טרי וגבינת פיקורינו; ניקוי ריקוטה עם שעועית ירוקה וקייל; וברבוניה בחמאה חומה, קצף עגבניות וסלט ערבי קצוץ. הכל טרי, הכל מוכן במקום, הכל פשוט וטעים. המסעדה ובית הקפה פתוחים גם לקהל הרחב שאינו אורחי המלון, מה שהפך את הלוקיישן לכזה שגם החיה מעט את האזור המנומנם.

לעניין החייאת האזור מצטרפים גם אירועים, הופעות וסדנאות משתנות (יש לכם.ן משהו להציע? הם הכי זורמים), אירוח של מורים ומורות ליוגה ופילאטיס והשמיים הם הגבול. "אף אחד מאיתנו לא רואה את עצמו כמלונאי", מסכם שקד. "זה הבית שלנו, הסטנדרט שלנו. בהתחלה הייתי רגיש מאוד לפידבקים, מתוך המקום שהגעתי ממנו חיפשתי כל הזמן לכבות את השריפה, אבל עם הזמן הבנתי שבאמת אין הרבה מה לכבות. והבנתי גם שלפעמים צריך להסביר את עצמך ביותר ממילה אחת".

ולסיום – עניין חשוב – המחירים: "המקום לא זול, אבל הוא גם לא יקר", אומר שקד (מחיר חדר ללילה לזוג נע בין 760-1,300 שקלים). "אבל מקבלים פה משהו אחר בחוויה, בתוכן, בתשומת לב. משהו שעומד בפני עצמו ולא ביחס למקומות אחרים".

Slowness, קיבוץ מורן.לפרטים והזמנות. *הכותבת היתה אורחת המקום*

• תיירות
• חופשה
• חופש
• הגליל
• קיבוצים
• קיבוץ
• בתי מלון
• מסעדות
• מסעדות בצפון

במערב עמק יזרעאל, בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מגידו, שוכן קיבוץ הזורע – שהוא אולי המקום האחרון שהיינו מצפים למצוא בו מוזיאון לאמנות. אבל הפתעות הן מה שהביאו אותנו לכאן מלכתחילה, אז איזה כיף לגלות. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות וידיעת המזרח נוסד כבר בשנת 1951, ולכן נחשב אחד המוזיאונים הוותיקים בארץ. הוא התבסס בתחילה על אוספיו של וילפריד ישראל, בנו של סוחר יהודי אמיד ממוצא גרמני ונינו של מי שהיה הרב הראשי באנגליה, שכולל ברובו פרטי אמנות וחפצים ממזרח אסיה.

כשהתקבלה ההחלטה לבנות את המוזיאון, הוחלט גם עם מקומו בהתאם לתכנית הקיבוץ – כך שחזיתו פונה אל הדשא המרכזי הגדול. 70 שנה מאוחר יותר – אנחנו המרוויחים העיקריים מהעניין. לפני שאנחנו מגיעים למוזיאון עצמו אי אפשר שלא להתייחס לכל הירוק שנמצא מסביבו, שרק עושה חשק להשתרע על המדשאות הענקיות ולאפשר לגלגלי המוח שלנו רגע להירגע לפני שהם מתחילים לפעול.

אחרי שבצעתם אתחול, תוכלו להכנס לחלל המוזיאון שנחלק לשני חלקים – אחד מהם מוקדש לאותו אוסף של פריטים מהמזרח הרחוק, מה שנדיר למצוא בישראל באופן כללי, והשני מוקדש לאמנות עכשווית – מהמזרח ומישראל. במהלך השנים האחרונות מציג המוזיאון תערוכות מתחלפות, יחיד וקבוצתיות – חלקן של אמנים.ות ממדינות מזרח אסיה וחלקם של כאלה שמתכתבים איתם.

בשנה האחרונה, לדוגמה, הוצגו בו תערוכות של האמן היפני קוג'י יממוטו, נזיר זן שעובד בפורצלן ויצר מיצב תלוי מקום במיוחד עבור המוזיאון; אבל גם של האמן הישראלי אורי גרשט שמתכתב עם אורחות חיי המזרח בין השאר בעיסוקו בזרי פרחים יפניים – איקיבנות.

בימים אלה מוצגת במוזיאון תערוכה יפהפייה בשם "קפיצת הדרך", שמציגה אמנים ואמניות ישראלים בלבד (אליאב ליבוביץ', עדן אורבך עפרת, ורד ניסים, יערה צח ושהד זועבי) – כולם חלק מחממה של מפעל הפיס בשיתוף המוזיאון שיצרו עבודות חדשות ומיוחדות עבור התערוכה, שאצרו שלומית ברויר ושיר מלר-ימגוצ'י.

אחרי שסיימתם, אין מקום מומלץ יותר לחזור אליו מאשר הדשא הגדול והפסטורלי שממול. עכשיו אתם גם יכולים לפרגן לעצמכם ולפתוח בקבוק יין, כי את המחויבות התרבותית שלכם להיום כבר מילאתם.

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, להשיג בקיבוץ הזורע

לאתר Porta 6;מידע על היין באתר שקד

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• אמנות
• גלריות
• אמנות ישראלית
• עמק יזרעאל
• קיבוצים

• Facebook
• Twitter
• Email

נראה שהחזון של מירי רגב הופך למציאות, גם אם לתמיכה של משרד התרבות עצמו אין יותר מדי קשר לעניין. בזמן האחרון האמנות בפריפריה פורחת, מערד שבנגב ועד כברי שבצפון. לא מעט מהפריחה האמנותית בפריפריה מתקיימת בקיבוצים. עשרות גלריות קיבוציות וארבעה מוזיאונים לאמנות פזורים לאורכה ולרוחבה של הארץ, חלקם בעלי היסטוריה ארוכה יותר מזו של המוזיאונים הגדולים בתל אביב ובירושלים. שניים מהם – המשכן לאמנות בעין חרוד ומוזיאון נחושתן באשדות יעקב אף נמצאים בעיצומו של תהליך התחדשות פורה ומרשים.

לאמנות הישראלית אמנם תמיד היה מקום חם בלב ליצירה הקיבוצית, גם הרבה אחרי שקיעתה בשנות ה־70, אבל כיום המוזיאונים הקיבוציים כמעט ולא מוקדשים לאמנות הקיבוץ ולרוב מוצגות בהם תערוכות של אמנים שנחשבים תל אביביים, ובכל זאת נראה ששאלות בוערות הנוגעות ליחיד היוצר בחברה מקבלות משנה תוקף במקומות האלו. המוזיאונים הקיבוציים גם נהנים מחופש אוצרותי בהשוואה למוזיאונים במרכז. בכל ארבעת המוזיאונים הקיבוציים מוצגות בימים אלו תערוכות שמעמידות במרכזן נשים, צעד מבורך שבמוסדות האמנות התל אביביים עדיין לא השכילו לאמץ.

המשכן לאמנות בעין חרוד, שמתהדר בתואר המוזיאון הראשון בישראל, הפך מזמן למוזיאון בולט במפת המוזיאונים המובילים בארץ. בשנה שעברה, אחרי 20 שנות כהונה, האוצרת גליה בר־אור העבירה את שרביטה לבן טיפוחיה, יניב שפירא. בדיוק שנה מלאה לכהונתו של שפירא ונראה שהוא ממשיך לבסס את המוניטין המפואר של המוזיאון.

שלושה אשכולות של תערוכות הוצגו מאז שנכנס לתפקיד וכולם היו סוג של בלוקבאסטר. כרגע מוצגות במקום שלוש תערוכות: "נימפות" המינימליסטית של אפרת גל־נור, דוד בהר־פרחיה במיצב מרהיב שמתכתב עם האדריכלות הכמו מקודשת של המוזיאון, וגולת הכותרת – מעין תערוכת רטרוספקטיבה לקבוצת הברביזון החדש, שהפכה לתופעה ייחודית בנוף המקומי.

מבחינת שפירא, לערוך תערוכה לברביזון החדש הוא סיכון. "יש בתערוכה ניחוח אאוטסיידרי או טיפה זר", הוא מסביר. גם בקטלוג המושקע מודגשת הזרות והאאוטסיידריות של קבוצת האמניות ילידות רוסיה שקוראות לציירים לזנוח את החיפושים הקונספטואליים בסטודיו ולצאת לשטח לצייר מהתבוננות. התערוכה מחולקת לשבעה חלקים, וכל חלק מציג סשנים משותפים של ציור שערכו האמניות במקומות שונים – דרך נווה שאנן בתל אביב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים בצפון ועד רוסיה וברלין. בעידן של קץ האידיאולוגיות והאסכולות האמנותיות, החזון החברתי של הברביזון הוא לא פחות מחתרני. הן מציעות ציור אותנטי ובלתי אמצעי ומביאות למרכז את כל מה שנחשב לשולי ולדחוי.

"הברביזון היא תופעה תרבותית. אמניות אאוטסיידריות שבאו מרוסיה ועדיין מרגישות זרות", מסכם שפירא. "מבחינתי, מדובר בקבוצה הכי משמעותית, הכי רעננה והכי רלוונטית באמנות היום".

לעומת המשכן המשגשג בעין חרוד, מוזיאון אורי ורמי נחושתן שבאשדות יעקב היה רדום למדי בשנים האחרונות וגם התמודד עם חברי הקיבוץ שלא גילו בו עניין רב. רותי שדמון, שניהלה ואצרה את המקום לבדה במשך 28 שנים, יצאה לא פעם למאבקים עיקשים להצלת המקום שחרב הסגירה היה מונף מעליו. לפני חצי שנה החליטה לפנות את מקומה בניסיון אחרון לעורר את המוזיאון ולהזרים אליו דם חדש. לתפקיד נבחרה סמדר קרן, שאצרה והפיקה תערוכות בתל אביב אבל בעיקר בפריפריה. קרן מלאת מוטיבציה להציל את המקום ולהפוך אותו למוזיאון מוביל. "המקום הזה מקסים והחלל מדהים אבל צריך להפוך אותו לרלוונטי לעולם האמנות", היא אומרת.

עלולים להסתכל עלייך בעין חשדנית – התל אביבית שבאה ללמד את המקומיים מה זאת אמנות.

"אני לא מרגישה שבאתי להפריח את השממה כי לא הייתה פה שממה. כל תל אביבי שדיבר איתי אמר לי שאני חייבת להביא את התל אביבים, אבל אני ממש לא חושבת ככה. אני אשמח להציג אמנים מקומיים אם הם מייצרים דיאלוג מעניין".

קרן לקחה את התפקיד החדש ברצינות, היא עזבה את החיים בתל אביב ועברה לחיות בקיבוץ אפיקים. את כהונתה פתחה בסוף חודש ינואר עם תערוכת מחווה לציונה שמשי שתרמה עבודות למוזיאון, ועם התערוכה הקבוצתית "תנועת הפועלות" שמקבצת את מיטב האמניות הישראליות, בהן נלי אגסי, אפרת נתן וטליה קינן.

בתערוכה מוצגות עבודות שלדברי קרן מותחות "קו רעיוני בין פעולה פיסולית, מחווה גופנית וזהות נשית". על פניו התערוכה נראית "תל אביבית" ועלולה להכעיס את המקומיים – היא מורכבת וההקשרים בה לא תמיד ברורים, אבל מתחת לפני השטח מפעפעים נושאים שתמיד עניינו את האמנות הקיבוצית – החומר, הבנייה והעשייה הגופנית.

"השיבה לחיים" הברביזון החדש, המשכן לאמנות עין חרוד
"תנועת הפועלות", מוזיאון רמי ואורי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב

• מוזיאונים
• קיבוץ
• קיבוצים
• עין חרוד
• אמנות
• תרבות