במרכז אירופה ישנה מדינה חסרת שם, בה שולטת ביד רמה הדיקטטורית אלנה ורנהם (קייט ווינסלט). לאחר היתקלות בין הצבא לבין קבוצת כורים שהפגינה נגד המשטר – שנגמרה באסון – חייל בשם הרברט זובאק (מתיאס שואנארטס) נשלח אל הארמון כדי לשמש בתפקיד מד לחות אנושי עבור הדיקטטורית ההיפוכונדרית, שבטוחה שכל הסביבה שלה מלאה בחיידקים, עובש ונבגים. אט-אט אנחנו רואים איך זובאק הופך לאיש סודה, ולאדם הלוחש באוזנה – עמדה שהאנשים הכפופים לה, כולל בעלה, רק יכולים לחלום עליה.

>>חדשות 13 בצרות איומות. כשצופים במהדורה המרכזית מבינים מדוע

זו נקודת הפתיחה של "המשטר", הסאטירה החדשה של HBO, שנכתבה על ידיוויל טרייסי שכתב עבור "יורשים", "השבוע עם ג'ון אוליבר" והסרט "התפריט". הסדרה מעוצבת בדרמות השליטה האכזרית, אליה כל הדמויות מתחנפות, וממנה כל הדמויות מפחדות. במובן מסוים, קשה שלא להיזכר במנהיג שלנו, באופן שהוא מעמיד פני נורמליות בעוד המדינה מתפוררת מבפנים. במובנים אחרים, אלנה מזכירה דווקא את שרה נתניהו – בהיסטוריה, בצעקות, בגחמות וביחס המחפיר לכפופים לה. ולא רק לנו היא תצלצל בזיכרון –העולם המערבי ראה מספיק דיקטטורות וחווה מספיק רודנים בשביל שהתפקיד יספק תחושה מוכרת אצל כל צופה ברחבי העולם. ועדיין, התזמון של עליית התוכנית, האפיון של המנהיגה ואפילו אלמנט הלקקנות שנוכח בסדרה מקשים על הצופה הישראלי שלא להרגיש שמדברים כאן עלינו. למעשה, כשאלנה מזכירה בנאום שהיא עלתה לשלטון כבר לפני 7 שנים, זה בעיקר גרם לי לגחך בזלזול קל. מה, רק שבע?

ההבדל המרכזי בין אלנה לשרהל'ה וביבי שלנו, הוא שאלנה יכולה להיות ממש חביבה כשהיא רוצה – במיוחד כשהיא נואמת, וקוראת לעם "אהוביי" – ולמרות שברמה האישית קשה למצוא נקודות הזדהות איתה, היא באמת מאמינה שהיא שומרת על המדינה, שזה יותר ממה שאנחנו יכולים להגיד על כמה מנהיגים מוכרים שלנו שדואגים לטובתם האישית. זה לא הופך אותה ליותר נסבלת. לצד אלנה, זובאק החייל הוא באמת דמות מפתיעה בכמה שהיא טובה. זובאק הוא כמו כלב שמירה, הולך אחרי אלנה לכל מקום, עושה מה שהיא אומרת לו, ורק רוצה לקבל ממנה "כל הכבוד". הוא חייל שממלא פקודות, אבל עד סוף הפרק הראשון הוא מתחיל להכיר את אלנה, ולהבין מה היא רוצה לשמוע ומה הוא צריך להגיד לה כדי שתפעל.

אני עוד לא סגור על האם זובאק הוא אדם חכם שמבין את המשחק הפוליטי, או פשוט טיפש ומלא הערצה למנהיגה שלו. כך או כך, מתיאס שואנארטס הוא ליהוק מעולה לתפקיד הזה דווקא בגלל הטשטוש. באופן מסוים, כל הדמויות הן בלתי נסבלות, כי זאת לא סדרה שאמורה לגרום לכם להרגיש טוב עם המצב הקיים – זאת סדרה שאמורה להדליק נורה אדומה. כשרואים חיילים מכים מפגינים ונזכרים באלימות המשטרתית בקפלן, כשקולטים שהמנהיגה מסרבת לפנות את מקומה אחר שבע שנים (חחח!), או כשרואים שרים ובעלי תפקידים שמלקקים את התחת של המנהיג – אי אפשר להתחמק מזה. אנחנו לא רואים סאטירה מוגזמת, אנחנו מסתכלים על עצמנו באופן הכי ישיר שיש.

קשה בשלב הזה לקבוע אם "המשטר" היא סאטירה מוצלחת או נשכחת. היא כן מצחיקה – פחות ברמת להישפך על הרצפה, יותר בכיוון של "הו! איזו הלצה" – והיא כן מאוד תיאטרלית, אבל היא גם חכמה ומשוחקת היטב על ידי כל חברי הקאסט, ואין שחקן אחד שמרגיש מיותר. הייתי רוצה מעט יותר פירוט על המדינה הבדיונית שאנחנו מכירים – זה היה יכול לעזור לנו להבין מה הדברים שחשוב לאלנה להוביל במדינה, מלבד הישגים כלכליים. מה הערכים שצריך לשמור עליהם? מה הגישה הכלכלית? על מה בדיוק המאבקים הפנימיים? אני מאמין שלפחות חלק מהדברים האלה ייפתרו תוך כדי ששת פרקיה, אבל החלקים שכן מצליחים לעבוד בה, עובדים בענק. וחוץ מזה, כדאי שדווקא פה יתחילו לראות אותה, כי מכל הקהלים שיכולים להזדהות עם הסדרה הזאת, אין מי שיזדהה איתה יותר מאשר הקהל הישראלי.
"המשטר", HBO, זמין ב-VOD של Yes, HOT ו-סלקום TV.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• קייט וינסלט
• סאטירה פוליטית

אחרי שבעה פרקים, יש לנו רוצח! אוקיי, זה הזמן להזהיר שאנחנו הולכים לדבר ביחד על הפרק האחרון של "הסודות של איסטאון". אם טרם ראיתם ואתם נמנעים מספויילרים, שימו לב שמפה יהיו הרבה מאוד ספויילרים. רק מה, אם תשאלו אותי, ספויילרים עושים לסדרה הזאת רק טוב. באמת, אם תדעו מראש מי הרוצח, העול הזה יירד מעליכם ותוכלו לגלות את הדברים הטובים והמיוחדים בסדרה הזאת, כי השאלה הגדולה שמרחפת מעליה לא שווה מספיק את הפתרון. עדיף לגלות ולסיים עם השיט הזה, כי זה אולי החלק הכי פחות מוצלח בכל הסדרה, ויש דברים שאפשר להעמק בהם הרבה יותר ולקבל כל כך הרבה יותר.

כש"הסודות של איסטאון" התחילה, הייתה בדיחה קבועה בין כל מי שהציץ על הסדרה שהיא נראית מאוד, אבל מאוד דומה להרבה מאוד סדרות שראינו בשנים האחרונות. יש עיירת פועלים שהאנשים בה קשי יום, וחיים במציאות אפורה ומחניקה? יש. דמות ראשית של שוטרת קשוחה שנקראת לפענח רצח? יש. בסוף מסתבר שלכולם, אבל לכולם יש סודות? ברור שיש. קל להסתכל על "הסודות של איסטאון" ולהיות סרקסטי. למה לכולם יש סודות? למה שלא יהיה מישהו, סתם איזה מישהו אחד בלי סודות? כמה סודות יש בעיירה אחת?

ועדיין, גם אני נשאבתי לעלילת המסתורין של "הסודות של איסטאון". כמה תפניות עשויות היטב, כל הכלים הונחו לפרקים חמש ושש שכן הרגישו שהם מספקים את הסחורה, עם קליף-האנגרים טובים והרגשה שאנחנו כן בידיים בוטחות הפעם ושיש פה מישהו שיידע לסגור את כל הקצוות בצורה מספקת.

אז עכשיו כשאנחנו יודעים שראיין רוס בן ה-13, הוא הוא הרוצח, והוריו בסך הכל ניסו להגן עליו, אתם מרגישים מרוצים? ברור שלא. זה גם טוויסט אחד יותר מדי בפרק שכבר הרגיש שהוא סגור מספיק, וגם הדרך שבה מייר מוצאת את ראיין היתה כל כך רנדומלית וכל כך לא הגיונית. איך האקדח חזר כל כך מהר למחסן? איך פטריק הזקן החביב הספיק גם לראות שהאקדח שם, גם לראות שהוא נעלם וגם לראות שהוא חוזר אליו והכל בהפרש של יממה? כתעלומת רצח, "איסטאון" נתנה סיבוב אחד אחרון והחליקה ממש בשנייה האחרונה. ולרגע זה הרגיש כאילו כל הסדרה מתפרקת לנו מול העיניים.

הפתרון של הסדרה, שראיין רוס הוא הרוצח, הוא פתרון מעפן מבחינת תעלומת רצח, אבל הוא כן מתאים את עצמו לתמה של הסדרה – "הסודות של איסטאון" היא סדרה על הורים שלא יכולים שלא לאכזב את הילדים שלהם. על הצורך שלנו להיות מוגנים ושמורים בכל מקום ובכל זמן מול עולם שהולך לאכול אותנו בלי מלח. זו סדרה על הטרגדיות שקורות לנו בחיים, ועד כמה ההבטחה של הורים לילדים שלהם – שהם ישמרו עליהם מכל צרה – היא שקר שנועד להיות מופר במוקדם או במאוחר. וכאן הסדרה עובדת הכי טוב. לכן הרגע הכי שובר לב בסדרה, בסופו של דבר, הוא לא הרגע שבו ראיין מתוודה על הרצח, למרות שזה הרגע שחיכינו לו כל הזמן.

אז לא, הרגע שבאמת מביא את הסדרה לסיום הגדול שלה הוא כשמייר אוחזת בחברתה הטובה לורי שפורצת בבכי ומוכנה לפתע להתמסר לחיבוק של מי שלקחה ממנה את הבן שלה. ופתאום, ברגע הזה, אמא שאיבדה את הבן שלה מנחמת אמא נוספת שאיבדה בזה הרגע את הבן שלה, מתגלה "הסודות של איסטאון" במלוא הדרה. נכון, היא הרגישה סבונית לפרקים, היא הרגישה מוגזמת לפרקים, והפיתרון שלה לרצח שעומד בבסיסה הוא בסוף עוד פתרון ממחברת הפתרונות שעלילות כאלה יודעות לתת. ובכל זאת, רגעים אנושיים ויפים כאלה לא מקבלים כל יום בסדרות טלוויזיה, גם לא כאלה שכן הצליחו לפתור את התעלומה שלהן כמו שצריך.

את מירב הקרדיט צריך לתת איפה שצריך לתת – קייט ווינסלט. היא הסיבה שאתם צופים מההתחלה בכל שבעת הפרקים, היא הסיבה שלא יכולתם להפסיק. היא לא סתם לקחה תפקיד, היא השתלטה עליו לחלוטין. ווינסלט הולכת כמו מייר, מדברת כמו מייר, היא נבהלת כמו מייר ומחייכת כמוה. זאת הסיבה שרק לראות את ווינסלט בתוך הדמות הולכת במסדרון בלי להוציא מילה זה יותר משחק ממה שתקבלו בכל שאר הטלוויזיה השנה. כנראה שלא ראינו שחקנית כל כך אובססיבית, כל כך טוטאלית וכל כך חכמה נכנסת לדמות בטלוויזיה בשנה האחרונה. ספק אם נראה משהו כזה בקרוב.

צריך להודות שכולם בסדרה הזאת משחקים מצוין, אבל מי יכול להתחרות בקייט ווינסלט כשהיא מגיעה ככה לתפקיד בשיא כוחה. וגם אם היוצרים של הסדרה לא הצליחו לפתור את כל המהלכים של כל הדמויות, אם נתמקד רק במייר ולא בכל השאר, "הסודות של איסטאון" היא סדרת מופת. לכן אני מציע לכל מי שמחליט להתחיל לראות אותה עכשיו – עזבו אתכם מכל שאר הקישקושים. הסודות של איסטאון הם הדבר הכי פחות מעניין ב"הסודות של איסטאון".

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קייט וינסלט
• HBO
• סדרות
• בינג'

• Facebook
• Twitter
• Email

נתחיל את השבוע החדש עם המלצת צפייה, כי אנחנו יודעות שאתן תשאלו ממש בקרוב במה כדאי לכן לצפות? ובכן, טוב ששאלתן כי נראה שהסדרה "הסודות של איסטאון" הופכת ללוהטת יותר ויותר ואנחנו כאן כדי להסכים ולשלוח אתכן לצפיית בינג'.

המבקרת שלנו יעל שובכתבה באפריל ביקורת מחמיאהשבה ציינה כי הסדרה אמנם לא פורצת דרכים חדשות, אך נעשתה מצוין עם דמויות מרובדות וכמובן, איך לא – קייט וינסלט שחוזרת למסך הקטן לאחר נצח. הסדרה משודרת ב-HBO.

• המלצה יומית
• HBO
• סדרות
• קייט וינסלט