במרכז אירופה ישנה מדינה חסרת שם, בה שולטת ביד רמה הדיקטטורית אלנה ורנהם (קייט ווינסלט). לאחר היתקלות בין הצבא לבין קבוצת כורים שהפגינה נגד המשטר – שנגמרה באסון – חייל בשם הרברט זובאק (מתיאס שואנארטס) נשלח אל הארמון כדי לשמש בתפקיד מד לחות אנושי עבור הדיקטטורית ההיפוכונדרית, שבטוחה שכל הסביבה שלה מלאה בחיידקים, עובש ונבגים. אט-אט אנחנו רואים איך זובאק הופך לאיש סודה, ולאדם הלוחש באוזנה – עמדה שהאנשים הכפופים לה, כולל בעלה, רק יכולים לחלום עליה.

>>חדשות 13 בצרות איומות. כשצופים במהדורה המרכזית מבינים מדוע

זו נקודת הפתיחה של "המשטר", הסאטירה החדשה של HBO, שנכתבה על ידיוויל טרייסי שכתב עבור "יורשים", "השבוע עם ג'ון אוליבר" והסרט "התפריט". הסדרה מעוצבת בדרמות השליטה האכזרית, אליה כל הדמויות מתחנפות, וממנה כל הדמויות מפחדות. במובן מסוים, קשה שלא להיזכר במנהיג שלנו, באופן שהוא מעמיד פני נורמליות בעוד המדינה מתפוררת מבפנים. במובנים אחרים, אלנה מזכירה דווקא את שרה נתניהו – בהיסטוריה, בצעקות, בגחמות וביחס המחפיר לכפופים לה. ולא רק לנו היא תצלצל בזיכרון –העולם המערבי ראה מספיק דיקטטורות וחווה מספיק רודנים בשביל שהתפקיד יספק תחושה מוכרת אצל כל צופה ברחבי העולם. ועדיין, התזמון של עליית התוכנית, האפיון של המנהיגה ואפילו אלמנט הלקקנות שנוכח בסדרה מקשים על הצופה הישראלי שלא להרגיש שמדברים כאן עלינו. למעשה, כשאלנה מזכירה בנאום שהיא עלתה לשלטון כבר לפני 7 שנים, זה בעיקר גרם לי לגחך בזלזול קל. מה, רק שבע?

ההבדל המרכזי בין אלנה לשרהל'ה וביבי שלנו, הוא שאלנה יכולה להיות ממש חביבה כשהיא רוצה – במיוחד כשהיא נואמת, וקוראת לעם "אהוביי" – ולמרות שברמה האישית קשה למצוא נקודות הזדהות איתה, היא באמת מאמינה שהיא שומרת על המדינה, שזה יותר ממה שאנחנו יכולים להגיד על כמה מנהיגים מוכרים שלנו שדואגים לטובתם האישית. זה לא הופך אותה ליותר נסבלת. לצד אלנה, זובאק החייל הוא באמת דמות מפתיעה בכמה שהיא טובה. זובאק הוא כמו כלב שמירה, הולך אחרי אלנה לכל מקום, עושה מה שהיא אומרת לו, ורק רוצה לקבל ממנה "כל הכבוד". הוא חייל שממלא פקודות, אבל עד סוף הפרק הראשון הוא מתחיל להכיר את אלנה, ולהבין מה היא רוצה לשמוע ומה הוא צריך להגיד לה כדי שתפעל.

אני עוד לא סגור על האם זובאק הוא אדם חכם שמבין את המשחק הפוליטי, או פשוט טיפש ומלא הערצה למנהיגה שלו. כך או כך, מתיאס שואנארטס הוא ליהוק מעולה לתפקיד הזה דווקא בגלל הטשטוש. באופן מסוים, כל הדמויות הן בלתי נסבלות, כי זאת לא סדרה שאמורה לגרום לכם להרגיש טוב עם המצב הקיים – זאת סדרה שאמורה להדליק נורה אדומה. כשרואים חיילים מכים מפגינים ונזכרים באלימות המשטרתית בקפלן, כשקולטים שהמנהיגה מסרבת לפנות את מקומה אחר שבע שנים (חחח!), או כשרואים שרים ובעלי תפקידים שמלקקים את התחת של המנהיג – אי אפשר להתחמק מזה. אנחנו לא רואים סאטירה מוגזמת, אנחנו מסתכלים על עצמנו באופן הכי ישיר שיש.

קשה בשלב הזה לקבוע אם "המשטר" היא סאטירה מוצלחת או נשכחת. היא כן מצחיקה – פחות ברמת להישפך על הרצפה, יותר בכיוון של "הו! איזו הלצה" – והיא כן מאוד תיאטרלית, אבל היא גם חכמה ומשוחקת היטב על ידי כל חברי הקאסט, ואין שחקן אחד שמרגיש מיותר. הייתי רוצה מעט יותר פירוט על המדינה הבדיונית שאנחנו מכירים – זה היה יכול לעזור לנו להבין מה הדברים שחשוב לאלנה להוביל במדינה, מלבד הישגים כלכליים. מה הערכים שצריך לשמור עליהם? מה הגישה הכלכלית? על מה בדיוק המאבקים הפנימיים? אני מאמין שלפחות חלק מהדברים האלה ייפתרו תוך כדי ששת פרקיה, אבל החלקים שכן מצליחים לעבוד בה, עובדים בענק. וחוץ מזה, כדאי שדווקא פה יתחילו לראות אותה, כי מכל הקהלים שיכולים להזדהות עם הסדרה הזאת, אין מי שיזדהה איתה יותר מאשר הקהל הישראלי.
"המשטר", HBO, זמין ב-VOD של Yes, HOT ו-סלקום TV.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• קייט וינסלט
• סאטירה פוליטית

כולם אוהבים סאטירה עד שהיא דוקרת אותם. הכל טוב ומצחיק עד שהחיצים נתקעים קרוב ללב. במקרים כאלה, כפי שיוכלו להעיד יוצרי "ארץ נהדרת", עולה נהמת זעם ציבורית שעיקרה "לא צוחקים על דברים כאלה", אמירה שמשמעותה היא למעשה "לא צוחקים עלינו". כי סאטירה היא צורה של ביקורת חברתית ותרבותית ואף אחד לא אוהב שמבקרים אותו. ואם לשפוט על פי מצב הדברים בעולם, הרבה מאוד אנשים הולכים לומר "לא מצחיק" על "המשטר", הדרמה הקומית השחורה (והסאטירית!) שעלתה אמש ב-HBO.

>> מרץ משוגע: 28 סדרות חדשות שתצטרכו לבדוק החודש
>> קוניצ'וואה MF: הסדרות האמריקאיות-אסייתיות הכי טובות

במרכז "המשטר" עומדת דמותה של אלנה ורנהם, הקאנצלרית של מדינה מרכז אירופית קטנה ופיקטיבית שהסדרה מקפידה שלא לחשוף את שמה. ורנהם היא מנהיגה חזקה אבל המדינה שבשליטתה הולכת ומתפרקת, והיא מסתגרת בארמונה ונעשית פרנואידית ובלתי יציבה, ממנה כיד ימינה את "הקצב", גנרל שהודח מהצבא בבושת פנים בנסיבות רצחניות ותחת השפעתו דורשת לעצמה עוד ועוד סמכויות וכוח (היא בטח קוראת לזה "משילות"). כתוצאה מכך המדינה שלה מתפוררת בקצב מואץ, כתוצאה מכך היא דורשת לעצמה עוד ועוד סמכויות וכו' וכו'. אין על הדימיון הפרוע של תסריטאים.

קשה לומר משהו מוחלט על סדרה אחרי פרק אחד בלבד, אבל פרק הבכורה של "המשטר" הבטיח שמה שלא יהיה, לפנינו עוד תצוגת משחק אדירה של קייט וינסלט, שכל דקה שלה על המסך היא עונג צרוף גם בלי קשר למה שקורה מסביב. היא שחקנית כל כך טובה, כל כך במיטבה, שגם כשהפרק מקרטע והאלמנטים הסאטיריים נראים שקופים ודקים מדי, הדמות שלה בכל זאת מחזיקה את העסק ברף איכות גבוה. את הסדרה יצר וויל טרייסי, התסריטאי שמאחורי הלהיט המפתיע "התפריט", כך שיש לה עם מה לעבוד.

אל וינסלט מצטרף קאסט מרשים שמכיל גם את יו גרנט, בתפקיד הקאנצלר הקודם של המדינה הכושלת; את מרת'ה פלימפטון המצוינת תמיד בתפקיד שרת החוץ האמריקאית; ואת השחקן הבלגי מתיאס שונארטס בתפקיד חייו כחייל הפסיכופט הרברט זובאק שמהדק את אחיזתו בקאנצלרית. הבמאי הבריטי הוותיק והמוערך סטיבן פרירס (מ"מכבסה יפהפיה שלי" ועד "סקנדל אנגלי ביותר") ביים מחצית מהפרקים כדי לתת ל-HBO עוד סטמפה של איכות. כך או כך, בעולם שבו שליטים פופוליסטים במצב נפשי ופיזי ירוד מתרסקים יחד עם המדינות שלהם, יש משהו מעט מקומם בהתנשאות הסאטירית הבריטת הזאת ואין ספק שזה לא מצחיק בכלל. לא צוחקים על דברים כאלה.
>> "המשטר"/The Regime, עונה אחת/6 פרקים (פרק בשבוע), עכשיו ב-HBO

• המסך
• מה רואים הלילה
• HBO
• קייט וינסלט
• סדרות מומלצות

אחרי שבעה פרקים, יש לנו רוצח! אוקיי, זה הזמן להזהיר שאנחנו הולכים לדבר ביחד על הפרק האחרון של "הסודות של איסטאון". אם טרם ראיתם ואתם נמנעים מספויילרים, שימו לב שמפה יהיו הרבה מאוד ספויילרים. רק מה, אם תשאלו אותי, ספויילרים עושים לסדרה הזאת רק טוב. באמת, אם תדעו מראש מי הרוצח, העול הזה יירד מעליכם ותוכלו לגלות את הדברים הטובים והמיוחדים בסדרה הזאת, כי השאלה הגדולה שמרחפת מעליה לא שווה מספיק את הפתרון. עדיף לגלות ולסיים עם השיט הזה, כי זה אולי החלק הכי פחות מוצלח בכל הסדרה, ויש דברים שאפשר להעמק בהם הרבה יותר ולקבל כל כך הרבה יותר.

כש"הסודות של איסטאון" התחילה, הייתה בדיחה קבועה בין כל מי שהציץ על הסדרה שהיא נראית מאוד, אבל מאוד דומה להרבה מאוד סדרות שראינו בשנים האחרונות. יש עיירת פועלים שהאנשים בה קשי יום, וחיים במציאות אפורה ומחניקה? יש. דמות ראשית של שוטרת קשוחה שנקראת לפענח רצח? יש. בסוף מסתבר שלכולם, אבל לכולם יש סודות? ברור שיש. קל להסתכל על "הסודות של איסטאון" ולהיות סרקסטי. למה לכולם יש סודות? למה שלא יהיה מישהו, סתם איזה מישהו אחד בלי סודות? כמה סודות יש בעיירה אחת?

ועדיין, גם אני נשאבתי לעלילת המסתורין של "הסודות של איסטאון". כמה תפניות עשויות היטב, כל הכלים הונחו לפרקים חמש ושש שכן הרגישו שהם מספקים את הסחורה, עם קליף-האנגרים טובים והרגשה שאנחנו כן בידיים בוטחות הפעם ושיש פה מישהו שיידע לסגור את כל הקצוות בצורה מספקת.

אז עכשיו כשאנחנו יודעים שראיין רוס בן ה-13, הוא הוא הרוצח, והוריו בסך הכל ניסו להגן עליו, אתם מרגישים מרוצים? ברור שלא. זה גם טוויסט אחד יותר מדי בפרק שכבר הרגיש שהוא סגור מספיק, וגם הדרך שבה מייר מוצאת את ראיין היתה כל כך רנדומלית וכל כך לא הגיונית. איך האקדח חזר כל כך מהר למחסן? איך פטריק הזקן החביב הספיק גם לראות שהאקדח שם, גם לראות שהוא נעלם וגם לראות שהוא חוזר אליו והכל בהפרש של יממה? כתעלומת רצח, "איסטאון" נתנה סיבוב אחד אחרון והחליקה ממש בשנייה האחרונה. ולרגע זה הרגיש כאילו כל הסדרה מתפרקת לנו מול העיניים.

הפתרון של הסדרה, שראיין רוס הוא הרוצח, הוא פתרון מעפן מבחינת תעלומת רצח, אבל הוא כן מתאים את עצמו לתמה של הסדרה – "הסודות של איסטאון" היא סדרה על הורים שלא יכולים שלא לאכזב את הילדים שלהם. על הצורך שלנו להיות מוגנים ושמורים בכל מקום ובכל זמן מול עולם שהולך לאכול אותנו בלי מלח. זו סדרה על הטרגדיות שקורות לנו בחיים, ועד כמה ההבטחה של הורים לילדים שלהם – שהם ישמרו עליהם מכל צרה – היא שקר שנועד להיות מופר במוקדם או במאוחר. וכאן הסדרה עובדת הכי טוב. לכן הרגע הכי שובר לב בסדרה, בסופו של דבר, הוא לא הרגע שבו ראיין מתוודה על הרצח, למרות שזה הרגע שחיכינו לו כל הזמן.

אז לא, הרגע שבאמת מביא את הסדרה לסיום הגדול שלה הוא כשמייר אוחזת בחברתה הטובה לורי שפורצת בבכי ומוכנה לפתע להתמסר לחיבוק של מי שלקחה ממנה את הבן שלה. ופתאום, ברגע הזה, אמא שאיבדה את הבן שלה מנחמת אמא נוספת שאיבדה בזה הרגע את הבן שלה, מתגלה "הסודות של איסטאון" במלוא הדרה. נכון, היא הרגישה סבונית לפרקים, היא הרגישה מוגזמת לפרקים, והפיתרון שלה לרצח שעומד בבסיסה הוא בסוף עוד פתרון ממחברת הפתרונות שעלילות כאלה יודעות לתת. ובכל זאת, רגעים אנושיים ויפים כאלה לא מקבלים כל יום בסדרות טלוויזיה, גם לא כאלה שכן הצליחו לפתור את התעלומה שלהן כמו שצריך.

את מירב הקרדיט צריך לתת איפה שצריך לתת – קייט ווינסלט. היא הסיבה שאתם צופים מההתחלה בכל שבעת הפרקים, היא הסיבה שלא יכולתם להפסיק. היא לא סתם לקחה תפקיד, היא השתלטה עליו לחלוטין. ווינסלט הולכת כמו מייר, מדברת כמו מייר, היא נבהלת כמו מייר ומחייכת כמוה. זאת הסיבה שרק לראות את ווינסלט בתוך הדמות הולכת במסדרון בלי להוציא מילה זה יותר משחק ממה שתקבלו בכל שאר הטלוויזיה השנה. כנראה שלא ראינו שחקנית כל כך אובססיבית, כל כך טוטאלית וכל כך חכמה נכנסת לדמות בטלוויזיה בשנה האחרונה. ספק אם נראה משהו כזה בקרוב.

צריך להודות שכולם בסדרה הזאת משחקים מצוין, אבל מי יכול להתחרות בקייט ווינסלט כשהיא מגיעה ככה לתפקיד בשיא כוחה. וגם אם היוצרים של הסדרה לא הצליחו לפתור את כל המהלכים של כל הדמויות, אם נתמקד רק במייר ולא בכל השאר, "הסודות של איסטאון" היא סדרת מופת. לכן אני מציע לכל מי שמחליט להתחיל לראות אותה עכשיו – עזבו אתכם מכל שאר הקישקושים. הסודות של איסטאון הם הדבר הכי פחות מעניין ב"הסודות של איסטאון".

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קייט וינסלט
• HBO
• סדרות
• בינג'

• Facebook
• Twitter
• Email

נתחיל את השבוע החדש עם המלצת צפייה, כי אנחנו יודעות שאתן תשאלו ממש בקרוב במה כדאי לכן לצפות? ובכן, טוב ששאלתן כי נראה שהסדרה "הסודות של איסטאון" הופכת ללוהטת יותר ויותר ואנחנו כאן כדי להסכים ולשלוח אתכן לצפיית בינג'.

המבקרת שלנו יעל שובכתבה באפריל ביקורת מחמיאהשבה ציינה כי הסדרה אמנם לא פורצת דרכים חדשות, אך נעשתה מצוין עם דמויות מרובדות וכמובן, איך לא – קייט וינסלט שחוזרת למסך הקטן לאחר נצח. הסדרה משודרת ב-HBO.

• המלצה יומית
• HBO
• סדרות
• קייט וינסלט

בקרב היצירות הטלוויזיוניות שעוקבות אחר חקירה משטרתית יש אגף מיוחד לסדרות על פשע גדול בעיירה קטנה. חלק כמעט בלתי נפרד מהתבנית, המוכרת היטב מ"ברודצ'רץ'" למשל, הוא הגעתו של חוקר מעיר יותר גדולה לתגבר את השוטרת המקומית, שהיכרותה עם התושבים היא יתרון אך גם חסרון פוטנציאלי. החיים האישיים של הגיבורים לרוב מסובכים בצורה כזו שעלולה לגרום להם להתנהג באופן לא מקצועי. וכמובן שאנחנו מצפים למתח מיני בין שני החוקרים – ולפחות אחד מהם מוטרד על ידי מקרה קודם שלא הצליח לפענח.

https://www.youtube.com/watch?v=miQqyfO66uw

"הסודות של איסטאון" בהפקת HBO, שמחזירה את קייט ווינסלט למסך הקטן עשור אחרי "מילדרד פירס", היא מין סדרה כזאת. היא לא פורצת דרכים חדשות, אבל את מה שהיא עושה היא עושה מצוין (ההתרשמות מבוססת על צפייה בחמישה מתוך שבעת פרקי הסדרה). התבנית העלילתית המוכרת מוצפנת מתחת לדרמה של הדמויות המרובדות שצוות השחקנים המעולה מעניק להן חיים מרגשים. הדמות היחידה שהיא קלישאה נועדה להיות כזו.

מייר שיהאן, בלשית המשטרה בעיירה קטנה ולא פסטורלית בפנסילבניה, היא לא אישה רכה ונעימה במיוחד. איתה בבית גרים אמה, בתה בת העשרה, וגם נכדה הקט שנולד לבנה המנוח. ארבעה דורות בבית אחד זה לא קל, מה גם שבעלה לשעבר עבר להתגורר דווקא בבית ממול עם זוגתו החדשה. בנוסף למתחים שבבית, מייר רדופה על ידי היעלמותה הלא פתורה של נערה שאמה מאשימה את המשטרה על אוזלת ידה. עכשיו נמצאת גווייתה של נערה אחרת מוטלת בערוץ הנחל, ולא ברור אם יש קשר בין שני המקרים, אבל לחקירה מצורף הבלש המחוזי קולין זייבל (אוון פיטרס) שמייר לא ממש שמחה לקראתו. אורח נוסף בסביבה הוא הסופר ריצ'ארד ראיין (גאי פירס) שפעם כתב ספר מהולל. עכשיו הוא מלמד במכללה המקומית ומחזר אחרי הבלשית שמסקרנת אותו משום שהיא שונה מהנשים שאיתן נהג לצאת.

אם ניחשתם שהדמות הקלישאתית היא זו של הסופר השרמנטי תנו לעצמכם עשר נקודות. פירס, שחקן מצוין בדרך כלל, קיבל כאן תפקיד שאינו מאתגר את יכולותיו, ובגיל 53 הוא נראה כמעט זקן. החוקר קולין, לעומת זאת, הוא תפקיד מתנה. אף שהגיע לעיירה על תקן הבלש בעל המוניטין, הוא בעצם הופך למתלמד של הבלשית המבוגרת ממנו ומקבל עליו את התפקיד ללא טיפת אגו. הוא גם נדלק על מייר, למרות שנראה שהיא בכלל לא בעניין שלו. פיטרס התגלה כשחקן מחונן כשגילם נערים בסדרות האימה של ריאן מרפי ובסרטי אקס-מן. עכשיו הוא כבר בן 34, הוא התבגר ממש יפה, והוא מגיש הופעה עשירה בניואנסים וכובשת לב.

דמותה של הבלשית, שנושאת על גבה עולם ומלואו ובשם החקירה והמשפחה עושה גם מעשים שלא ייעשו, יותר מקשה עלינו לאהוב אותה. ווינסלט מעצבת אותה ללא חת וללא איפור כמי שבשלב זה בחייה לא תיתן לאף אחד לדרוך עליה, והיא מעולה כתמיד. השילוב הלא טיפוסי בין שני הבלשים שכאילו החליפו תפקידים נבנה בתשומת לב, והוא עובד נפלא בתוך המעגלים הדרמטיים ההולכים ומשתרגים.גם סיפור החקירה מעניין, ואף מניב סצנת מתח מורטת עצבים, אבל רוב הזמן הוא משני לדרמות האחרות של הדמויות.

איסטאון אינה עיירה מאירת פנים ושלווה בנוסח אמריקה של החלומות. גרים בה לא מעט אנשים מתוסכלים ואגרסיביים, כאלה שמסוכן להפקיד בידיהם אקדחים. גם הנחל הלא ממש פסטורלי תורם לאווירה הדחוסה של המקום.זו הסדרה הראשונה שבראד אינגלסבי כתב לטלוויזיה, אחרי שישה סרטים שלא הותירו רושם מיוחד, בהם "אחים בדם" היומרני והמפוספס ומותחן האקשן "מרדף לילי" בכיכובו של ליאם ניסן. הפעם הוא הרכיב דרמת פשע מחומרים מוכרים, שמקבלים זמן לפתח חיים עצמאיים ועזים. על הבימוי חתום קרייג זובל, שהמותחן הקומי המוצלח שלו "משחקי ציד" הוקרן לעיתונאים בארץ רגע לפני סגירת בתי הקולנוע. את "הסודות של איסטאון" הוא כבר צילם במהלך הקורונה.

לסיום, כמה מילים על ג'ין סמארט: מי שהחלה את דרכה בטלוויזיה של שנות השמונים ככוכבת של סיטקומים התגלתה בשנים האחרונות גם כשחקנית דרמטית אדירה. היא הקפיאה את המסך בתפקיד ראש משפחת פשע בעונה השניה של "פארגו" והבעירה אותו כסוכנת אף.בי.איי ב"השומרים". כאן היא מגלמת את אמה של ווינסלט שמסתובבת לה בין הרגליים. אף שזה תפקיד קטן יחסית, היא עושה מטעמים מהסצנות שבהן היא מתכוננת לדייטים של בתה, ומקלילה מעט את האווירה.

"הסודות של איסטאון" עולה הערב ב-HOT, yes וסלקום tv

• ביקורת טלוויזיה
• סדרות
• HBO
• המסך
• קייט וינסלט