כשבנטפליקס יצא "סמוראית כחולת עין" והפך ללהיט, דיסני פלוס הוציאו את "שוגון" זמן קצר לאחר מכן. כשיצא "הדרופאאוט" בדיסני פלוס, נטפליקס ניסתה להתחרות עם "אימפריית הכאב". וכעת, אחרי ההצלחה של "ילוסטון" ו"יורשים", נטפליקס מנסה לשלב בין השניים עם הסדרה החדשה שלה – "גבר במלואו". כי ככה זה בעולמות הסטרימינג עכשיו.

>> חידה אמיתית: הדוקו הישראלי הזה מותח יותר מאגתה כריסטי
>> בינתיים בעולמות מקבילים: 27 סדרות חדשות לראות בחודש מאי

הצפייה בפרק הראשון של הסדרה מענגת למדי בזכות המשחק של ג'ף דניאלס בתפקיד הראשי, אבל ככל שממשיכים ונכנסים לעומקה אפשר להבין בקלות: מדובר בשיבוט בלבד. זה לא משהו חדש, אנחנו מוקפים בשיבוטים, אבל מעולם לא נתקלתי בשיבוט כל כך חסר אופי כמו "גבר במלואו". זה לא נסיון חסר ערך לגמרי, יש לו צדדים טובים ואיכויות בסיסיות, אבל כשגם הסיום לא מצליח לעמוד בציפיות זה מעלה את התהיה הכי בסיסית – "מה? מה? מה?" – ולא בקטע טוב כמו "טווין פיקס" או משהו כזה, אלא פשוט בקטע של "איך לעזאזל הם פישלו כאן ככה?".

"גבר במלואו" מבוססת על ספרו של טום וולף ומציגה את סיפורו של צ'ארלי קרוקר (ג'ף דניאלס), מיליונר שנכנס לחובות כבדים. האויב הגדול שלו הם הבנקאים ריימונד פיפגראס, טום פלפריי והארי זייל (ביל קאמפ), שמטרפדים כל נסיון שלו לדחות את הקץ. צ'ארלי קרוקר הוא מיליונר שמרגיש כמו התשובה לשאלה "מה היה קורה אם ג'ון דאטון היה דמות ב'יורשים'?", וזה עובד בצורה מדהימה עבור ג'ף דניאלס. התפקיד הכי מפורסם שלו, חוץ מבסרט "טיפשים בלי הפסקה", היה ב"חדר חדשות" הנהדרת, אבל צ'ארלי קרוקר הוא אולי התפקיד המרשים ביותר ברפרטואר שלו.

אם יש אדם אחד בכל ההפקה הזאת שמנסה לעשות משהו ייחודי ומעניין, זה ג'ף דניאלס בתפקיד הזה, ובמיוחד בפרקים הראשונים. אם יש משהו שכמעט כל אדם בוגר בקפיטליזם המאוחר יכול להזדהות איתו, זה המשקל של חוב על הכתפיים. אין דבר יותר מתסכל מלהיות חייב, והעבודה המשחקית של ג'ף דניאלס ממש מוכיחה את זה, בין אם מדובר בגישה שלו לחובות ובין אם מדובר בדאגה שלו לעובדיו בזמן שהוא מנהל את מלחמת העולם שלו. ולמרות הכל, זה שיבוט. ולא שיבוט טוב בכלל.

זה לא שאין שיבוטים מוצלחים. "שוגון" למשל, הצליחה לקחת קו עלילה מאוד דומה לזה של "סמוראית כחולת העין" (שמן הסתם לקחה השראה מהקלאסיקה הספרותית שהיא הבסיס לסדרה של דיסני פלוס), והיוצרים עדיין הצליחו לגרום לזה להרגיש ייחודי. "גבר במלואו" נכשלת כישלון מר במקום הזה. השיבוטים המצליחים לוקחים את את מה שהפך את התוצר המקורי למוצלח ומכניסות טוויסט משלהם. אבל אין פה דיאלוגים שנונים כמו ב"יורשים" ואין פה את טלנובלת הקאובויז של "ילוסטון". יש פה ריפ-אוף של עיצוב דמויות ובניית עולם שגוזלים מהסדר כל ייחוד שאולי היה בה. אין הברקות. אין ניסויים טלוויזיוניים מעניינים. יש כאן יוצר ותיק – דייוויד אי. קלי – שלא חושב מחוץ לקופסה (בעיקר בפרק הסיום) ועובר דרך נוסחאות קיימות.

לא אחשוף פרטים על סוף הסדרה, כי יש פה אולי אנשים שירצו לצפות בה בזמן שהם מקפלים כביסה, אבל מדובר באחד הסיומים הפחות מתגמלים שראיתי. ראשית, הוא ממש מהיר וחפוז. יש בו רגע מעניין, אבל הוא חולף כל כך מהר שאי אפשר אפילו להתענג עליו ונראה כמו משהו ששכתבו בדקה התשעים. בנוסף לזה יש לנו לפחות קו עלילה אחד שלא נפתר, ועוד קו עלילה משני (זה שעוקב אחר קונראד, בעלה של ג'יל שעובדת עבור צ'ארלי ומואשם בתקיפת שוטר) שלגמרי יכולנו לעבור את הסדרה בלעדיו. עצם העובדה שיוצר הסדרה ניתק לחלוטין את הקשר שהיה בספר בין קונראד לצ'ארלי מעיד על קבלת החלטות גרועה, דבר שמאפיין את הסדרה כולה.

יש מי שאולי יהנו מ"גבר במלואו". האיכות היא לא בלתי ניתנת לצפייה, וזה בעיקר בגלל המשחק האדיר של ג'ף דניאלס בתפקיד הראשי. הוא פשוט משכנע. גם הבנק כאנטגוניסט זה כיוון מעניין שהיה יכול לעבוד לו רק היו דייוויד אי. קלי והבמאית רג'ינה קינג מעזים מעט, מייצרים שפה קולנועית אחידה ומעניינת או כל דבר אחר שיהפוך את היצירה הזאת למרעננת וחדשנית. אבל מה שקיבלנו זה עולם בנאלי ושטחי, קווי עלילה לא פתורים/מיותרים וסוף מפוספס לחלוטין. צריך לקוות שנראה בעוד כמה שנים עיבוד יותר נאמן לספר, אולי אפילו סרט. הסיפור של וולף על הלוואות, על השלכותיהן ועל תחושת המשקל של חוב על הכתפיים הוא סיפור חשוב שנועד לכולם. בדרך כלל זו בעיה של אנשים רגילים וכשזה קורה למיליונר, זה מיד שם אותו בעמדה שאפשר להזדהות איתה. איזו החמצה.
>> "גבר במלואו", שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• קפיטליזם

בנוף הקולנועי ובפרט ההוליוודי של השנים האחרונות, ה-IP הוא המלך. בדרך כלל זה אומר שהסרטים הרווחיים ביותר בכל שנה הם המשכים, רימייקים, המשכים לרימייקים או עוסקים בדמויות קומיקס מוכרות, אבל השנה קיבלנו טוויסט מהסוג שתאגידים הכי אוהבים: "ברבי" ו"האחים סופר מריו" כבשו את שני המקומות הראשונים בטבלת שוברי הקופות, והביאו איתם אינספור ישיבות קריאייטיב והודעות לעיתונות על המוצרים הנוצצים הבאים שיהפכו לסרט קולנוע.

בשנים הקרובות אנחנו צפויים לראות בקולנוע סרטים על פולי פוקט, בובות American Girl, משחק הקלפים אונו, משחקי Legend of Zelda ואפילו פלסטלינה. הצילו.אבל לא בזה מסתכמת הקדחת הקפיטליסטית שעוברת על עיר הסרטים – טרנד פחות זוהר אבל בהחלט נוכח מהשנה האחרונה הוא סרטים שחושפים את הסיפור מאחורי הדברים שקנינו, או לפחות שמענו על אנשים אחרים שקנו. מדובר בסרטים תקופתיים שהחזירו אותנו אחורה, גם אם רק כמה שנים ספורות, כדי לחשוף את סיפור המקור – או עלייתו ונפילתו – של מוצר כזה או אחר. אני רוצה להעניק להם את השם "סרטי כלכלה פופולרית".

התסריט כותב את עצמו. בובות "אמריקן גירל", בקרוב הסרט (צילום: יחסי ציבור)

לא מדובר בהמצאה חדשה לגמרי – סרטים על יזמים, ממציאים, אנשי עסקים או גאוני שיווק היו קיימים גם הרבה קודם, אבל הגל הזה כולל סרטים מסוג מאוד מאוד ספציפי. הם ערוכים בצורה כיפית ונגישה כמו "מכונת הכסף", אבל לא מעמיקים כמוהו. הם לא מתמקדים בגאונים שכולם מכירים כמו ב"רשת החברתית" או "סטיב ג'ובס", אלא באנשים אפורים או פחות מוכרים שפועלים שמאחורי הקלעים, קצת כמו בסרט "המייסד" על האיש מאחורי אימפריית מקדונלדס. הסרטים האלה לא באמת מצפים שנתרגש לראות את המוצרים האהובים עלינו קורמים עור וגידים, אבל המוצר חשוב יותר לסיפור מהגיבורים שלו, והיוצרים בונים על ההיכרות שלנו עם אותו מוצר כדרך למשוך אותנו לאולמות (או אתרי הסטרימינג).

כך קיבלנו את "The Beanie Bubble", שמדלג בין שנות השמונים והתשעים כדי לספר לנו איך נוצרה היסטריה המונית של אספני בובות פרווה חמודות וללמוד אותנו בדרך על שיווק, או את המותחן הקומי "טטריס" שמתמקד בקרב על הזכויות להפצת המשחק טטריס בארקיידים ביפן. אין סיפור או מוצר שהוא איזוטרי או מטופש מדי – תראו את "חריף אש", סרט אמיתי לגמרי על המצאת הצ'יטוס החריף. בשנה הבאה צפוי להגיע לאקרנים גם סרט בשם Unfrosted, שיתמקד בהמצאת הפופ-טארטס. ג'רי סיינפלד מביים את הסרט, אז אנחנו מקווים שהפרויקט יתגלה כפארודיה מטורללת שתעשה לתת הז'אנר הזה את מה ש-Walk Hard או Weird עשו לסרטי ביו-פיק על מוזיקאים.

קשה לומר למה זה קורה דווקא עכשיו, אבל זה כנראה קשור להצלחה של סרטים קודמים שזכו להצלחה ביקורתית או עוררו עניין. כלכלה היא נושא מרתק ומושך, בטח בארצות הברית שמקדשת את אתוס היזמות ואת הרעיון של איש עסקים ש"בונה את עצמו מאפס". כבר ציינו את "מכונת הכסף" או "הרשת החברתית" זוכי האוסקר, אבל אפשר להוסיף לרשימה גם סרטים כמו "פורד נגד פרארי", "להציל את מר בנקס", "מאניבול" ו"ג'וי". אם נרחיב מעט את ההגדרה, אפשר לחבר את הטרנד גם לפופולריות המתמשכת של סיפורים על רמאים, שרלטנים או סתם כישלונות וקריסות, שמגיעים לא פעם עם סיפורי "עלייתו ונפילתו" – "הזאב מוול סטריט", "להמציא את אנה", "WeCrashed", "הממציאה", "דופסיק" או "אימפריית הכאב" על משבר האופיואידים, הסרטים הדוקומנטריים של פסטיבל Fyre וכן הלאה.

דוגמאות העבר הוכיחו שסיפורים כאלה יכולים לעבוד – כלכלה היא הרי הכל, וכל נושא או עולם תוכן יכול להיות חלק. יש גם חשיבות מסוימת ליצירות המיועדות לקהל רחב, שמנתחות את המציאות התאגידית שבה אנו חיים בלי שנצטרך תואר ראשון כדי להבין אותן. אבל היצירות מהגל הנוכחי ברובן נוסחתיות, נטולות אדג' ואמירה נוקבת, סיפורים כמעט אנקדוטליים על מוצר שעלה לגדולה וקרס או הפך לאימפריה. הבולט ביותר בין כל אלה הוא כנראה "אייר", שמתאר את סיפור האנדרדוג שמאחורי ליין הסניקרס הסופר-פופולרי של נייקי, וזה אומר הכל. עם כל הרצון הטוב לספר את סיפורם של "האנשים הקטנים", יש גבול עד כמה אפשר להתרגש מסיפור על מותג נעליים מפלצתי בגודלו. אפילו אם מייקל ג'ורדן קשור לזה. ואלהסרטי הכלכלה הפופולרית שראינו השנה בסדר איכות עולה:

6. חריף אש // Flaming Hot

איפה רואים: דיסני פלוס
אווה לונגוריה (כן, ההיא מ"עקרות בית נואשות") ביימה כאן סיפור סינדרלה אמריקאי מאוד על שרת שהופך, כנגד כל הסיכויים, לביג שוט בתאגיד החטיפים פריטו ליי. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של ריצ'ארד מונטנז, בה הוא מספר איך המציא, פיתח והציג להנהלת החברה את הצ'יטוס החריף, חטיף ראשון מסוגו המיועד לקהל יעד היספני. מאז כבר פורסמו תחקירים שטוענים שהסיפור לא מדויק, אבל גם בלי קשר למידת האותנטיות זה סרט די גנרי ולא מאוד מעניין. יש פה הרבה רצון טוב ואמירות על הסללה וגזענות בחברה האמריקאית, עד שמגיע הסוף הטוב ופשוט הופך את כל זה לפורנו השראה או פרסומת לשיטה הקפיטליסטית.

5. The Beenie Bubble

איפה רואים: אפל טי.וי פלוס
בשנות התשעים הפכה חברת הצעצועים Ty להיסטריה בזכות ה-Beanie Babies, בובות פרווה קטנות וחמודות. הביקוש לבובות היה גדול מההיצע ואספנים מכרו וקנו את הבובות הדרושות להשלמת האוסף בסכומי עתק באתר החדש דאז ebay. הקומדיה הזו קופצת בין הסיפורים של שלוש נשים הקשורות למייסד החברה טיי וורנר: שותפתו העסקית ולפעמים גם בת זוגו (אליזבת בנקס), ארוסתו שבנותיה סייעו בעיצוב הבובות הראשונות (שרה סנוק מ"יורשים") ועובדת צעירה שהופכת לחלוצת שיווק באינטרנט (ג'רלדין ויסוונת'ן). זאק גלאפינקיס כמעט בלתי מזוהה בתפקיד טיי וורנר, ילד מגודל עם כישורי ניהול מפוקפקים וכישורים חברתיים כמעט לא קיימים. התוצאה היא סרט מבלבל יותר ממה שהוא צריך להיות, ובתכלס לא מאוד מעניין, אבל מהנה לצפייה.כמו כן, מוכנים לניימדרופינג הכי רנדומלי בעולם? את הסרט הזה ביימו קריסטין גור, הבת של אל גור, ובן זוגה דמיאן קולאש, שהוא גם סולן להקת OK Go.

4. כסף טיפש // Dumb Money

איפה רואים: עלה בקולנוע בחו"ל, לא ברור אם ומתי יגיע לישראל
קצת כמו הסרט הקודם ברשימה, גם כאן מדובר בסרט על תופעה כלכלית מפתיעה – ספציפית פרשת GameStop. ללא אמריקאים ולא מעודכנים שבינינו נסביר שבתקופת הקורונה זינקה המנייה של רשת חנויות מחשבים, מעין מקבילה אמריקאית לרשת באג. בעידודו של יוטיובר השקעות בשם קית' גיל, השקיעו במניות של החברה המוני אנשים רגילים, חלקם בלי ניסיון בתחום. הסרט עוסק בפרשה דרך מספר דמויות – גיל, בת זוגו ואחיו, משקיעים קטנים לצד ברוקרים מנוסים שמנסים לרסן את הטרנד כדי לא להפסיד כסף.הבחירה באנסמבל במקום להתמקד בסיפור של דמות אחת מתאימה לסיפור ויוצרת תמונה שלמה ומעניינת, מה גם שהקאסט סופר כיפי – פול דאנו, פיט דיווידסון, אמריקה פררה, סת' רוגן, ניק אופרמן, אנתוני ראמוס ועוד (הרבה) אחרים. החיסרון הוא שריבוי העלילות הופך כל אחד מהסיפורים לבסיסי וצפוי יותר, כי שום רעיון לא מקבל העמקה של ממש.

3. בלאקברי // Blackberry

איפה רואים: חכו ל-VOD
זוכרים איך לפני עידן האייפון אנשי עסקים הסתובבו עם טלפון גדול ומעט מסורבל שנראה כמו מחשבון קאסיו? "בלאקברי" מנסה להחזיר את הכבוד לפרוטו-סמארטפון שכבש את העולם בתחילת המילניום. זה היה יכול להיות סיפור די משעמם' אם התסריט לא היה ממוקד בדיוק בזווית הכי מעניינת – התנגשות העולמות בין החננות שפיתחו את הטכנולוגיה אבל לא ידעו מה לעשות איתה לבין עולם העסקים הקר, הבוגר והמקצועי. בפינה האחת ניצבים ג'יי ברושל ומאט ג'ונסון בתפקידי מקימי החברה, בשנייה גלן האוורטון ("פילדלפיה זורחת") כאיש עסקים שמבין את גודל הפוטנציאל, אבל לא את גודל הברדק שנוצר בחברה לפני בואו. זה מפגש מעניין שמעלה כמה שאלות ומחשבות על תעשיית ההייטק ועולם העבודה המודרני בכלל, אבל העיקר פה הוא צעקות. המון המון צעקות. אוהבים לראות אנשים רבים בצעקות? זה הסרט בשבילכם.זה גם הסרט היחיד ברשימה שמרשה לעצמו להיות קצת פיל באד, ולא תצאו ממנו במחשבה שהקפיטליזם הוא המצאה נהדרת שמתגמלת אנשים נחמדים שעובדים מספיק קשה.

2. אייר // Air

איפה רואים: אמזון פריים וידאו
מצד אחד, הסיפור ש"אייר" מבקש לספר לנו הוא הכי פחות דרמטי ברשימה: איך נייקי השיגו את מייקל ג'ורדן כפרזנטור לנעלי אייר ג'ורדן המיתולוגיות? ובכן, קבלו ספוילר, הם שילמו לו הרבה כסף. אין כאן יותר מדי הפתעות או גילויים וג'ורדן עצמו אפילו לא באמת דמות בסרט, וכן, הסרט מאוד מתרפק על הרגע ההיסטורי שבו שחקן שחור קיבל הזדמנות עסקית ראשונה מסוגה, אבל אף אחד לא יזיל דמעה מהתרגשות כי ג'ורדן קיבל צ'ק, או בגלל שחברת הנעליים הקצת פחות מצליחה הפכה לממש מצליחה.אז למה בעצם "אייר" כל כך גבוה בדירוג? כי הסיפור האפור למדי הזה מועבר לצופים ברמה טכנית כל כך טובה שכמעט אפשר להשתכנע שזאת לא פרסומת ארוכה לנעליים. מאט דיימון חמוד ברמות בתפקיד בורג קטן במערכת שרק רוצה לעשות קצת טוב, בן אפלק ביים וגם מספק הפוגה קומית בתפקיד המנכ"ל הקצת היפי פיל נייט, כריס מסינה, ויולה דיוויס וכריס טאקר קופצים לביקור גם כן. התסריט מדויק, הטון מהנה והתחושה היא שכל המעורבים מבינים שאנחנו לא עוסקים פה בדיני נפשות אלא ב– נו, סניקרס. זה כיף, אבל כנראה תשכחו הכל אחרי שבוע.

1. טטריס // Tetris

איפה רואים: אפל טי.וי פלוס
הסרט הכי טוב ברשימה, בפער, משלב את כל מה שסרט כלכלה פופולרית צריך: שחקנים טובים, סיפור nr,e, הקשר היסטורי שהופך את הסיפור ליותר מסתם "איך המציאו את הזה", מודעות עצמית והומור. זהו סיפורו ההזוי לחלוטין של האנק רוג'רס, יזם אמריקאי המתגורר ביפן שנתקל במשחק הטטריס בתערוכת משחקים ומתאהב עד מעל הראש. רוג'רס נחוש להשיג את הזכויות לשיווק המשחק ביפן ואפילו מצליח לעניין את ענקית המשחקים נינטנדו, אבל מסתבך עם חברות משחקים מתחרות ובעיקר עם ברית המועצות. כיוון שהמשחק הומצא על ידי מפתח רוסי, הבירוקרטים המקומיים מציבים שלל קשיים ברכישת הזכויות החוקית, והבלאגן מסלים עד כדי כך שלא פחות ממיכאיל גורבצ'וב מפציע בסרט."טטריס" הוא בו זמנית מותחן ריגול וקומדיה דבילית בקטע הכי טוב, עם המון מוזיקת אייטיז ועיצובי 8-ביט חמודים שמפציעים ונעלמים מהמסך. זו צפייה קלילה ומהנה מאוד, ועל הדרך גם שיעור היסטוריה מפתיע על תולדותיו של אחד המשחקים המפורסמים בעולם. טארון אגרטון פשוט אדיר בתפקיד הראשי ועובר בקלילות בין צחוקים, שטויות ורגש אמיתי. בקיצור – כיף לאללה. הקאץ' – הוא יגרום לכם לזמזם את הנעימה המפורסמת מהמשחק גם שבועות אחרי הצפייה.

• המסך
• סרטים מומלצים
• הוליווד
• נייק
• קפיטליזם

הקפיטליזם המאוחר מצטלם נהדר. העשירים, העניים, מקומות העבודה, הכסף, הכוח, הכל פוטוגני וטלגני להחריד. כסף, והרבה ממנו, תמיד הצטלם נהדר, קודם בקולנוע ואחר כך בטלוויזיה, אבל הקפיטליזם המאוחר – מונח שהגיע למערב ב-1975 עם ספרו של הכלכלן ארנסט מנדל שנשא את אותו שם והפך טרנדי בתרבות בסביבות אמצע העשור הקודם – הביא איתו עיסוק חסר תקדים בממון ובהשפעתו המעוותת על הנפש האנושית, ובעיקר את התחושה שכך זה לא יכול להימשך, שאנחנו מתקרבים לנקודת קצה בה הגרסה האקסטרימית והחזירית של הקפיטליזם תשמיד את עצמה או אותנו. וגם זה יצטלם נהדר.

הסדרות של הקפיטליזם המאוחר נהנות מהילה של איכות ותחכום מעצם העובדה שהן עוסקות בנושא, בדרך כלל באופן ביקורתי וסאטירי. אפשר למצוא סדרות שנגעו בו עוד לפני שכל העולם דיבר עליו – "שובר שורות" ו"העשב של השכן" הן שתי דוגמאות מיידיות שקופצות לראש ויש גם מוקדמות יותר – אבל עכשיו הוא גם מונח עתיר באזז שפותחת דלתות לתסריטאים. בשנים האחרונות מדובר בגל מסיבי וחוצה ז'אנרים, והוא ילך ויגבר ככל שהקפיטל יהיה משוגע יותר וישגע את כולנו. יש מצב שהוא ישמיד את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו, אבל לפחות תהיה לנו טלוויזיה טובה.

ניתוק // Severance

כן, הסאטירה החברתית-כלכלית של "ניתוק" – סדרת מד"ב-אימה-דרמה-קומדיה פילוסופית בה עובדים בתאגיד מסתורי עוברים הליך כירורגי שמנתק בין הזכרונות-עבודה שלהם לזכרונות-בית שלהם – פחות או יותר מקועקעת לה על המצח. אבל היופי והתחכום של הסדרה הם בכך שהיא אף פעם לא בוחרת בפניה הקלה והצפויה: זו לא סתם דרמה צפויה ודידקטית על תאגידים רעים ומקומות עבודה דורסניים, גם אם השורה התחתונה של הפרק האחרון של העונה היחידה שלה עד כה היא שכוחם של עובדים הוא באחדותם.

אבל למעשה, ככל ש"ניתוק" מקלפת את השכבות מאחורי החזות הקפיטליסטית הקרה של לומון, היא חושפת אירגון הרבה יותר מופרע מהצפוי, שמונע על ידי הרבה מאוד גורמים שאינם רק הדו"ח הרבעוני. למעשה, התאגיד מתגלה כסוג של כת דתית בניחוח סיינטולוגי שסוגדת לשושלת המייסדים של החברה – קצת בדומה לאופן בו "משחק הדיונון" היא סאטירה על הקפיטליזם הקיצוני של דרום קוריאה אבל בפועל החיים של הגיבורים שלו מרגישים יותר כמו של אזרחים בצפון קוריאה. ואולי שם מסתתרת הסאטירה האמיתית של הסדרה: אנחנו חושבים על תאגידי ענק בתור גופים רציונליים שמונחים על ידי רווח בלבד, ורוב הסאטירה עליהם גם היא תופסת אותם ככה. "ניתוק" מזכירה שהמציאות יכולה להיות הרבה יותר מופרעת והרבה פחות הגיונית.

משחק הדיונון // Squid Game

הרעיון הזה. משחק שהמשתתפים בו, עניים ופלבאים, נלחמים על חייהם והמנצח זוכה בפרס עצום שישנה את חייו. זה הרעיון שבבסיסם של סיפורי מד"ב עתיקים רבים מ"הנרדף" של סטיבן קינג (1982) ועד הרבה קודם לכן ב"מחיר הסכנה" של רוברט שאקלי (1958). זה הרעיון שבבסיסו של ז'אנר הריאליטי והגיים-שואו היפני. הרעיון הזה הוא וירוס במוח האנושי כבר שנים רבות כל כך, שכמעט מפתיע שהיינו צריכים את הדרום-קוריאנים כדי לקחת את הקונספט אל הקצה. ו"משחק הדיונון", למרות ואולי בגלל פשטותו העלילתית, בהחלט לוקח אותו אל הקצה. השרירותיות הרצחנית, הילדותיות המקריפה, המחיקה הטוטאלית של האנושיות, כל פריים בסדרה הזאת הוא המנון לקפיטליזם המאוחר, וכמו קודמיו בז'אנר גם הוא מטיף ומתריע מפני עתיד ששועט לעברנו במסלול התנגשות בלתי נמנע. בקיצור, זה ייגמר בדם והאסייתים יעשו מזה כסף.

הלוטוס הלבן // The White Lotus

העשירים, הם דפוקים. זה ידוע. וזה אמור לנחם אותנו. בשיא ימי הרייגניזם בארצות הברית פרחו אופרות סבון על חייהם המגעילים ועמוסי התככים של העשירים-בהגזמה, והסדרות של הקפיטליזם המאוחר משמשות באופן דומה כליא-ברקים לזעם המפעפע על אש קטנה על רקע הפערים הכלכליים המתרחבים. כל כך הרבה נכתב כבר על שתי העונות של "הלוטוס הלבן" ועל האופן האכזרי-אך-חומל שבו היא משפדת את אנשי האלפיון העליון ואת יחסם האדנותי, שלא לומר החזירי והמבחיל, לנותני השירותים מהמעמדות הנמוכים בריזורט המפונפן שלהם. זה עולם של פייק, עולם של סטרס, עולם של חרדות ושקרים שדוחה ומושך אותנו במידות שוות. אנחנו רוצים להקיא עליהם ואנחנו רוצים להיות הם. טריק יפה.

הדרמה הקומית השחורה של מייק ווייט ו-HBO היא הצייטגייסט בהתגלמותו, מלאה סתירות ואמביוולנטיות, מפתה את הצופה ואז צוחקת עליו שהתפתה. יותר משהיא ביקורתית כלפי הקפיטליזם המאוחר והאנשים שמרוויחים ומפסידים ממנו, היא פשוט מביטה עליו במבט צלול ומפשיטה אותו מהפוזה. "הלוטוס הלבן" לא מענגת רק בגלל שהיא עוסקת בצרות של עשירים מתוסבכים עם אגו מנופח. היא ממתק אינטליגנטי דווקא בגלל שיש לה לב ואין בה שנאה. היא לא מציירת את העושר המופרך הזה כגרוטסקה מתוך תיעוב. היא פשוט מציגה אותו כמו שהוא, מגוחך, הרסני, חסר פרופורציות וחסר פואנטה. אם כי תנו לנו שבוע בווייט לוטוס הוואי ואולי נשנה את דעתנו.

יורשים // Succession

די, כבר התעייפנו מלפזר על "יורשים" את כל השבחים האפשריים: כן, זו הדרמה הטובה ביותר בטלוויזיה כרגע, כן, היא גם יותר מצחיקה מרוב הקומדיות על המסך. וכן, כמובן שהיא גם היצירה הטלוויזיונית מספר אחת על קפיטליזם במאה ה-21. העונה הראשונה שלה התחילה כשהיא עוד משרטטת את העולם הזה בקווים גסים יחסית: הסצינה הבלתי נשכחת בפרק הראשון בה בני משפחת רוי מציעים לילד של העובדים שלהם לשחק משחק בייסבול עם צ'אנס לזכות במיליון דולר – גרושים בשבילם, והזדמנות חד-פעמית עבור המשפחה שנלקחת מהם באותה קלות בה היא מוצעת להם. או שאולי היה זה הפריים בו רומן רוי מאונן, מילולית, על הנוף מהמשרד החדש שלו. אבל בחלוף שלוש עונות היא כבר הרבה יותר מעודנת, שייקספירית וגם אכזרית לאין שיעור, כמו בהצצה שלה דווקא לאגף ה"הון" בצמד האהוב הון-שלטון, וכמובן גם במסע ההשחתה הפנימי שעובר האאוטסיידר המגושם והקומי של המשפחה, הדודן גרג.

בית הספר היסודי אבוט // Abbott Elementary

מה לסיטקום לבבי ומתקתק על חבורת מורים בבית ספר ציבורי וקפיטליזם? הכל. בין כל המתיקות של קווינטה ברונסון עובר קו מובהק של מערכות קורסות בראי החמדנות. בית הספר תמיד לא מתוקצב (למרות שכמו שמזכירים בפרק הראשון, את האצטדיון העירוני דווקא משפצים), המורים מתחננים לציוד, מאלתרים פתרונות ואם צריך, מארגנים שטיח חדש לכיתה מחברים של חברים במאפיה. כי אם ילד השתין על השטיח, בית הספר לא יכול לקנות חדש. המאבק התמידי של בית הספר הוא המנוע העלילתי של הסדרה, שאולי ניחנת במסר אופטימי שגורס שכמה אנשים טובים יכולים להשפיע על המערכת – אבל תמיד זוכר במרירות קלה את העובדה שכמה שאנשים טובים זה חשוב, כסף זה מה שאותם אנשים טובים צריכים.

העלאה // Upload

גרג דניאלס לא צריך להוכיח לנו כלום. אחרי "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" מקומו בפנתאון מובטח, ואנחנו מוכנים לזרוק פנימה גם את העונות הראשונות של "המלך היל". הסדרות שלו תמיד היו קומדיות על המקום שבו פוגש הקפיטליזם המאוחר את אנשי המעמד הבינוני, הפקידים והמנהלים וסוכני המכירות – ומביס אותם. "Upload" נראית במבט ראשון כמו משהו אחר לגמרי: סיטקום מד"בי שמתרחש בעתיד הקרוב ובו אפשר להעלות את תודעתם של אנשים מתים אל גן עדן וירטואלי, שם יוכלו להמשיך להתקיים ולתקשר עם אהוביהם וקרוביהם. הגיבור, מתכנת בן 27, מתעורר במין גן עדן כזה שבו שיכנה אותו אלמנתו העשירה. עכשיו תחשבו שעל הסנריו הזה מופקד האיש שהמציא את מייקל סקוט.

אחרי 17 פרקים בשתי עונות – והעונה השלישית בדרך – "Upload" התגבשה כסאטירה מעמדית פרועה עם מידה של הומור שחור, על עולם שבו העשירים מנסים לשלוט בחייהם של האנשים הסובבים אותם גם אחרי מותם, וקצת בדומה ל"המקום הטוב" מסתמן שגן העדן המובטח הוא די גהינום. כל דייר חדש מקבל ליווי צמוד מנציגת שירות שהיא אדם חי, ממעמד נמוך יותר, שמחובר כל היום לעולם הוירטואלי כדי לשרת ולסייע. בגן העדן הזה, שמיועד כמובן לעשירים בלבד ומעוצב כמו ריזורט יוקרה, מתקיימת בדיוק אותה צרכנות-יתר רעילה וראוותנית ואותו אי שוויון. וכן, איכשהו זה גם מצחיק. אם כי גם לא.

אטלנטה // Atlanta

לסדרה המופרעת של דונלד גלובר היתה את הפרווילגיה לבחון את השיטה הקפיטליסטית משני צידי המתרס – בצמד העונות הראשונות השגת הכסף היתה המנוע של הסדרה. פייפר בוי, הראפר שבמרכזה, ליטרלי קרוי על שם כסף. ארנסט, בן הדוד שהפך למנהל שלו, חי במחסן. רק הפרק בו ארן מחשב אחורה את הכסף שיעלה לו הדייט מספיק כדי להיכנס לרשימה. אבל אז בעונה השלישית דבר מעניין קורה – הכסף הוא פתאום לא אישיו, אלא מותרות. וכמו שאמר פעם ראפר גדול, יותר כסף יותר בעיות. דרך הצגת מבנה ה"התחלנו מלמטה ועכשיו אנחנו כאן", אטלנטה לא רק הציגה את המוביליות החברתית המאוד מוגבלת לאפרו-אמריקאים, אלא גם הצביעה על הגזענות המובנית של הקפיטליזם. או כמו שניסחו יפה מאוד באחד הפרקים: "איפה שיש קוקה קולה, יש גזענות".

דופסיק // Dopesick

לפני הכל, מייקל קיטון. כלומר, מייקל קיטון. או מיי גאד מייקל קיטון. באלף הקודם תמיד אמרו עליו שהוא לא מספיק מוערך. ב-2021 הוא כבר היה מאוד מוערך. ועדיין לא מספיק מוערך. ואז הגיעה "Dopesick" ב-Hulu עם תפקיד שהביא לו זכייה משולשת באמי, בגלובוס הזהב וב-SAG כשחקן הטוב ביותר בסדרה מוגבלת. אפשר לגמרי לומר – בלי קשר לעלילה או לכל אספקט אחר של הסדרה – שצריך לראות אותה בגלל מייקל קיטון. זאת תצוגת משחק מהצ'מפיונז ליג של הוליווד, כזאת שמזכירה עידנים אחרים בקולנוע. אבל הסדרה הזאת היא גם הרבה יותר מזה.

"Dopesick" מבוססת על ספר לא עלילתי באותו שם, שמביא עדויות וחשיפות לגבי האופן שבו חברת התרופות של משפחת סאקלר גרמה לארצות הברית להתמכר לסם ההרגעה האופיואידי אוקסיקונטין, עם לא מעט עזרה מההון-שלטון, והסדרה מעבדת אותו לדרמה מוחצת לב על חיים שנקרעו במאות אלפיהם בגלל בצע כסף מחליא. העיסוק שלה בגורם המוות מספר אחת בארצות הברית הפך אותה לסדרה "חשובה", אבל פיתוח הדמויות והקאסט המעולה (גם פיטר סארסגארד ורוסריו דאוסון כאן, וגם ג'יימי ניומן שנשואה לבמאי הישראלי גיא נתיב) הופכות אותה לסדרה שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה ואי אפשר להפסיק לחשוב עליה אחרי שהיא מסתיימת. אין כאן אנלוגיות, אלגוריות ומטאפורות. זה העולם שאנחנו חיים בו.

שיט'ס קריק // Schitt's Creek

לא מעט מהייצוגים של אנשים מאוד מאוד עשירים על המסך – בין היתר בסדרות המוזכרות ברשימה זו – נושאים לא מעט דנ"א, בין אם מרצונן או לא, מ"משפחה בהפרעה" (Arrested Development) – קומדיה שהייתה מהפכנית בהרבה מובנים, בין היתר בהצגה הגרוטסקית שלה את חיי משפחת בלות', טייקוני נדל"ן שירדו מגדולתם. "שיט'ס קריק" היא סוג של יורשת רוחנית מעודכנת לזמננו, בין היתר בגלל שהיוצרים שלה, יוג'ין ודן לוי, ביססו אותם על משפחות עשירות שראו בסדרות ריאליטי.

לכן, הטוויסט ב"שיט'ס קריק" הוא דווקא האמפתיה היחסית לדמויות: נכון, הם עשירים, מרגיזים ומנותקים, והמפגש שלהם עם פשוטי העם עמם הם נאלצים לחלוק עיירה (עיירה אותה הם קנו כמה שנים טובות קודם לכן) בדרך כלל לא מוציא אותם טוב – אבל זו סדרה עם הרבה יותר חמלה לעשירים מכל שאר הסדרות כאן. אולי גם זה חלק מתהליך עמוק יותר של להבין את השיטה לפיה העולם פועל (או מנסה לפעול) – להבין שאף אחד לא בדיוק יוצא מאושר מהסיפור הזה.

חסרי בושה // Shameless

הסדרה המוקדמת ביותר ברשימה שלנו היא גם הסדרה הכי נמוכה מבחינת המעמד הכלכלי. היא גם אחת הסדריות הכי כיפיות ברשימה, וזה לא במקרה – כבר בגרסתה האנגלית היא חגגה את הפאן שבתחתית חבית הכסף, מציגה טיפוסים מהעשירון התחתין שחיים פחות או יותר בזוהמה, אבל מרגע שהגיעה לאמריקה, בירת הקפיטליזם המודרני, היא הפכה את העוני הזה לאנושי, ואת הביקורת לחדה. שיימלס לא היתה סדרה מבריקה לרוב, והתמקדה יותר בספקטרום הדמויות המצוינות שלה (עם כל אהבתנו ל"הדוב", אנחנו מתגעגעים לליפ), אבל מבין השורות תמיד בלט המרדף התמידי של כולם אחרי כל דולר עלוב. בשנים האחרונות כולם מתמקדים בשחיתות שהכסף מביא איתו, אבל שיימלס דיברה על השחיתות שהיעדרו מביא.

• המסך
• סדרות
• קפיטליזם
• כסף
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 935 // עיר יקרה
• סדרות מומלצות

יום השואה בעידן הדיגיטלי הוא בהחלט חוויה מוזרה, ובמיוחד במגזר העסקי. כל בית עסק, מדוכן פלאפל ועד בנק, מחזיק חשבון פייסבוק/אינסטגרם שחייב להישאר פעיל בכל יום, שואה או לא, וברור שגם ביום אבל לאומי צריך להעלות פוסט. ואין מה לעשות, לפעמים האירוניה עולה על גדותיה, במיוחד כשמישהו מתעקש להדביק לוגו של בית קפה מתחת לכיתוב "נזכור ולא נשכח".

איש הסושיאל והתסריטאי גיא שוהם התחיל לאסוף את תאונות הסושיאל האלובשנה שעברה, והשנה הפך את זה באופן רשמי למסורת.בפוסט פייסבוקהוא מפרסם צילומי מסך של אותן תמונות זיכרון שבעיקר מעלות את השאלה "איך מישהו חשב שזה באמת מכבד את היום?". כי אין דבר מבלבל יותר מאשר תמונה של נר עם דגל ישראל, חוט תיל ולוגו של ליגת החלומות מטעם אתר One.

ולכן, לקראת מוצאי יום השואה, אספנו כמה מהמציאות של גיא וחברי הפייסבוק שלו. ככל שהתוצאות מצטברות כך האבסורד האינהרנטי של פוסט זיכרון מטעם חברה מסחרית הופך לניכר, והראש מסתחרר במערבולת של מסחריות ולאומיות. הנה כמה מהטובות ביותר, או בעצם הרעות ביותר, ונסיים בברכת "סליחה ממנהל הסושיאל", ותקווה – אולי – שבשנה הבאה יהיו טיפה פחות. או במחשבה שניה, בתקווה שלא, כי בשושו, נהנינו קצת יותר מדי מכולן.

1. רשת מסעדות "דדה"

2.אתר "סטנדאפיסט"

3. חברת מתווכים "תיווך רמת השרון"

4. מורה לנהיגה עדי אברהמי

5. חברת ההסעות מטרובוס

6. אטליז "הבשרים של זלמן"

7. עמותת החסד "חסדי נעמי" עם NFT

8. ההתאחדות לכדורגל בישראל

• אינטרנט
• קפיטליזם
• פייסבוק
• יום השואה
• יום הזיכרון לשואה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות

• Facebook
• Twitter
• Email

הימים הם ימי מלחמה. מלחמה על פני החברה שלנו, על השפה, על השיח והאופן בו הוא מתנהל, אם בכלל מתנהל, על הומניות, על האדם ואנושיותו. העתיד, כמו בדרך כלל בעתות מלחמה, הוא קודר ומדכדך – אבל יש דוק של אופטימיות ובדרך כלל ניתן למצוא אותו בפניהם של ילדינו. הדור הבא. אלא שגם האופטימיות הזו מתמוססת אל תוך לופ הטרוניות (המוצדקות ברובן) על מערכת חינוך כושלת ולא מתוקצבת שנמצאת בפשיטת רגל ערכית, קורבן לפוליטיזציה דתית שמייצרת בהתאמה דור אדיש וקהה חושים.

בתוך המערבולת הזאת מתקיימת כבר שנים רבות תנועת דרור ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, ומציעה אלטרנטיבה לחיים הקפיטליסטים בהם הרדיפה אחר משכורת גבוהה יותר ושואב אבק מתקדם הם הנוסחה לחיי אושר והגשמה עצמית. אלא שהרעיון של וויתור על הנרטיב הקפיטליסטי ההישגי כפי שמתגאים בו מנהיגינו (היי טק! אקזיט! כסף! הו מיי) הוא כל כך קיצוני ובלתי נתפס בשיח החברתי-כלכלי של ישראל 2018, שבחברת החדשות ראו לנכון לייצר כתבה תחת הכותרת הדרמטית "תחקיר", שעסקה באותם בוגרים שבחרו להשאיר מאחור את העולם הישן ולחיות חיים שיתופיים מלאים, על כל המשתמע מכך.

>> האם תל אביב היא בעצם מופת לצרכנות נבונה?

בכתבה ששודרה אמש (שלישי) הוצגו הורים מוצללים שקולותיהם עוותו, והם מדברים כמו קורבנות אונס על הילדים שמתנכרים להם ולאורח חייהם הקפיטליסטי. הם לא מגיעים בכל שבת לבלות איתם ולצאת איתם לטיולים, וכאילו לא די בכך – הם גם חולקים את כספם עם חבריהם לקומונות ומקבלים בחזרה כפי צרכיהם. נורא! שערוריה! הקימו ועדת חקירה! הרי אם אותם "ילדים" (מדובר באנשים בוגרים לכל דבר ועניין) היו נעדרים מאותם אירועים משפחתיים בשביל רילוקיישן מכניס לעמק הסיליקון, הוריהם היו מתמוגגים ומשבחים אותם לאוזני כל מי שרק יסכים לשמוע. כמה הבן שלי מוצלח! הוא עשה אקזיט, קנה דירה, יש לו בריכה אולימפית בסלון!

אולי קיימות גם תלונות מוצדקות נגד דרור ישראל, אבל אף אחת מהן לא מופיעה בכתבה. חברי התנועה תוארו בכתבה כקבוצה קיקיונית שאנשיה חיים בעוני, ויתרו על החיים, מתכחשים לבני משפחתם, מקיימים חיי אישות מפוקפקים. הוריהם מתראיינים ומספרים בכאב על אובדן, מביעים דאגה: לאן תלך הירושה? למה הילדים לא באים לשבת? "נהרסה לי שמחת החיים" אומרת אמא אחת בבכי, "עד כדי כך… לא אמרו לנו שכל התנועה הזאת תוביל אותו לחיים האלה", קולה נשבר. השפה הוויזואלית וגם זו המקוריינת זועקות סכנה: כולם בתנועה לומדים את אותו המקצוע (חינוך), הטרמינולוגיה בה הם מדברים אחידה. "הם החליפו את המילה 'החלטה' במילה 'הכרעה' כי הכרעה זה דבר שבא מהנפש, עמוק", אומר ניצול התנועה בלהט. אוקיי. אז מה?

"אנחנו יודעים שיש בדרור ישראל כל מיני סוגים של משפחות", מקשה הכתבת על שתיים מחברות התנועה. "ילד שאמא שלו גרה בקומונה אחת ואביו בקומונה אחרת והוא מחלק את זמנו בין שתי הקומונות, או אשה שהביאה ילד עם אשה נוספת והן בחרו באחד מחברי הקומונה לאב". "אז מה השאלה?" הן שואלות אותה בחיוך נבוך. אין שום דבר חריג במה שתואר כאן, להוציא המילה קומונה. מדובר בשתי ורסיות של הורות משותפת, מהסוג המאוד נפוץ בתל אביב והמקובל בקרב כל מי שמגדירים את עצמם ליברלים ולוחמי צדק וחופש.

תנועת הנוער העובד והלומד, לפני שהיא הופכת לדרור ישראל, מציעה לילדים ונוער אלטרנטיבה מחוץ למסכים ולרשתות החברתיות, פעילויות מעשירות וחינוכיות, והופכת ילדים למבוגרים טובים יותר. הייתי בתנועה שנים רבות ורבים מחבריי משם, שהמשיכו לתנועת הבוגרים, עזבו – איש איש והזמן שהיה נכון עבורו. רובם עוסקים היום בחינוך בקונסטלציות שונות, במחקר, בפעילות סוציאלית וברווחה, בעבודות שמכניסות מעט אבל נותנות המון לחברה ולקהילה.

כן, הם גרים בקומונות וחולקים את כל כספם, מרכיבים משפחות אלטרנטיביות של אבא שגר כאן ואמא שם, הילדים מגודלים על ידי כולם. אז מה? זוכרים את מחאת הלהט"ב? שכל אחד יעשה מה שטוב לו ומתאים לו וממלא את חייו באושר. הם יותר מאושרים מרובנו, שרצים על הגלגל וכבר אין לנו אוויר.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיהשל Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• קפיטליזם
• חברת החדשות
• תרבות