אז אפשר להגיד מזל טוב (או ברוח התקופה והמועמד, שאפו): נועם בתן הוא הזוכה הגדול של "הכוכב הבא" והוא הולך לייצג אותנו במאי הקרוב (עוד פחות מארבעה חודשים) על במת האירוויזיון בווינה. בתן, שכבר ניסה את מזלו ב"כוכב הבא" (והודח בשלב האודישנים) והגיע למקום השלישי ב"אביב או אייל" – הריאליטי המוזיקלי הנשכח של אייל גולן ואביב גפן (כן, היה כזה דבר) – משלים סיפור סינדרלה מהשמיים, והולך לייצג את כולנו בתקווה, אינשאללה, להמשיך רצף הישגים בכלל לא רע בשנים האחרונות, כולל המקום השני של יובל רפאל בשנה שעברה.

>> יש לנו מנצחת: בדרך לגמר בווינה מפהקים לאסי ורותם בפרצוף
>> מקום להתחבר לעצב ומקום טוב ללב // העיר של שירה זלוף
>> בר בארץ הפלאות ונוסטלגיה לאופרה // העיר של גל דה פז

הזכייה של בתן היא קודם כל זכייה של שינוי: אחרי שלוש שנים של פופ איידולס נשיות גדולות מהחיים (נועה קירל, עדן גולן ורפאל), חזרנו לבחירה גברית – שמביאה טון קצת שונה. בניגוד לדיוותיות של גולן ורפאל, בתן הוא לא "דיווה" (וגם לא "דיוו") – אלא מציע משהו צנוע ופגיע יותר. מעין גבר ישראלי קלאסי, מחוספס אבל רגיש, שיודע להיראות טוב (יתרון לא קטן כשמדובר באירוויזיון) ומרגיש כמו דמות שקל להזדהות ולאהוב אותה.

בתן בלט העונה עוד לפני הגמר – עם "מאדאם", להיט של תוך כדי עונה – דבר שעוזר מאוד למתמודדים לזכות, עוד מאז ימי "נרדם על החולות" של ג'קו אייזנברג – אבל הוא המחשה חיה לכך שלעתים גמר טוב יכול למחוק פערים בצורה דרמטית. בסופו של דבר, בתן הגיע הכי נכון לגמר הזה: חמוש בשתי בחירות מוזיקליות טובות מאוד, בגישה אדירה לבמה ובעיקר בזהות ונראטיב ברור שהוא נשאר נאמן אליו, וזה בהחלט השתלם לו בסופו של דבר.

לכל מתמודד/ת בגמר הזה היה נראטיב ברור: שירה זלוף היא האדג'ית והשונה (מעין גרסת 2026 לנופיה ידידיה); אלונה ארז היא הצעירה אבל לא מה שחשבתם; גל דה פז היא הססגונית שמביאה את הצבע – ולבתן היו שני נכסים עיקריים: הפטריוטיזם והצרפתית. העובדה שהוא ביצע שירים לאורך כל העונה בשפת אמו מאוד עזרה לו, היא היתה היתרון היחסי שלו על זמרות אחרות ובעיקר על קלישאות רבות של העונה – כמו "ביצוע הסול המרגש" (במסגרת המלחמה ארוכת השנים שלי בזמרות שבוחרות לעלות עם "Anyone" של דמי לובאטו).

והנוכחות הצרפתית היא הדבר המעניין ביותר – היא ממשיכה טרנד עולמי: ראינו איך באירוויזיון של השנה שעברה השפה הכי דומיננטית פרט לאנגלית היתה צרפתית, כולל בישראל שהוסיפה בית צרפתי ל"New Day Will Rise" של יובל רפאל (מה שגם התאים לה, כי היא גדלה בבית שדובר את השפה). בקיצור, הבחירה בבתן לא מקרית, היא ניסיון לעלות על גל שעובד באירוויזיון, ואולי להשתמש בו כדי סוף סוף להביא את הניצחון המיוחל.

ברמת האירוע עצמו, חייבים להודות על האמת: זה לא היה גמר טוב מבחינת ביצועים. כשמגיעים לגמר "הכוכב הבא", מצפים למשהו שיעלה מדרגה, שייתן איזו בעיטה, שיצית את הדימיון מחדש או לפחות איזה חיוך. זה לא קרה כאן. רוב הביצועים בגמר הזה לא התעלו לרמה גבוהה. זה התחיל עם גל דה פז, שאני אישית הגדרתי כפייבוריטית, ובחרה לשיר הראשון שלה את "Fame". מסדרת האייטיז העתיקה.

בסופו של דבר, למרות שזו נראתה תחילה כיציאה מגניבה, זו לא היתה בחירה טובה. גם כי מדובר בשיר מאוד מאתגר, אבל בעיקר כי "Fame" מרפרר לעולם תרבותי שרחוק מאוד מהצופה הממוצע של הגמר. מדובר בסרט וסדרה מ-1980 – לפני 46 שנה (!) – וזה לא ששיר הפתיחה נשאר איזה להיט על זמני ברדיו. אני עוד הכרתי אותו כרפרנס עמום מהעבר – צופים שצעירים ממני בעשרים שנה כנראה לא הבינו מה רוצים מהם. תוסיפו לזה את העובדה שדה פז באה פחות חדה מהרגיל, ותקבלו פוטנציאל מבוזבז.

אלונה ארז, שבאה אחריה, הלכה על משהו הרבה יותר "הכוכב הבא" קלאסי – Make You Feel My Love (שכבר בוצע בעונות קודמות של התכנית – עדן גולן, למשל, שרה אותו בעונה שבה היא ניצחה ב-2024) – במקור שיר של בוב דילן אבל מוכר לקהל הרחב בתור הביצוע של אדל (כמו שאמר יהודה ברקן ז"ל – אנחנו עוד נחזור אליה). זה היה יותר טוב מ"פיים", אבל גם לא התעלה לרמה מאוד גבוהה ובעיקר הרגיש כמו משהו ששמענו בעבר.

אחריהן, הגיע בתן עם בחירה מצוינת: "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון הוא בינגו שמסמן את כל הצ'קבוקסים הנכונים. הוא מיינסטרימי, הוא המנוני, הוא מרגש, הוא קולע לטעם הקהל, הוא רלוונטי עד היום (למרות שיצא לפני 22 שנה) והוא מכניס את האמן המבצע ללב (גם הוא, אגב, כבר הופיע בגמר ובוצע על ידי מיטב שרמן, ששרה אותו ב-2022 והפסידה בחוסר צדק מובהק לאליאב זוהר). נדמה ששם יכולתם לראות מה הוביל את בתן לזכייה.

הרביעית היתה שירה זלוף – הפייבוריטית האישית שלי – עם הביצוע הכי מגניב ויציאתי בגמר הזה ל"אהבה" של אושר כהן. זה היה ביצוע טוב, בעיקר כי הוא הצליח לחרוג מהקלישאות: הוא היה כסאחיסטי ולא "מרגש", הוא היה כואב ולא "נעים באוזן". זה קנה אותי, אבל כנראה שפחות את השופטים, שמאז סר חינה של זלוף בעיניהם והם די החליטו לפרק אותה סופית, כולל ניקוד נמוך מאוד בשלב הראשון שרק הקהל הצליח להפוך עם ההצבעות שלו. זלוף העפילה בסופו של דבר יחד עם בתן ודה פז – ואלונה ארז הלכה הביתה.

כך שזלוף קיבלה הזדמנות בשלב השני – אבל לא ממש ניצלה אותה. הגמר הוכיח את החשיבות של זהות מוזיקלית, וזלוף ברחה ממנה עם בחירת השיר השני שלה; "Hopelessly Devoted" של אוליביה ניוטון ג'ון מהמחזמר "גריז". מה הקטע עם רפרנסים שהקהל שלכם לא מבין? אם "תהילה" בקעה ב-1980, "גריז" כסרט יצא ב-1978 (!); למה שמישהו מהקהל שלכם בכלל יכיר את השיר הזה? בכל מקרה, זלוף סטתה מהקו האמיץ והאדג'י שלה ובעיניי נותרה חסרת נראטיב, מה שדי הסביר למה סיימה רק במקום השלישי.

בתן, לעומת זאת, נשאר נאמן עם הביצוע ל"Dernière danse" ("הריקוד האחרון"), שיר בצרפתית שלא הכרתי של זמרת בשם אינדילה, שהיה להיט לא קטן בארץ לפני יותר מעשור. גם כאן – האם הקהל ידע צרפתית? לא, אבל לדעתי הוא כן העריך את העובדה שלבתן היה סיפור לספר, והוא המשיך לספר אותו בדרכו. זה היה הביצוע הכי אירוויזיוני בגמר והוא חתם את הניצחון בצדק. גל דה פז ניסתה להציל את המצב עם ביצוע, שגם הוא לא התרומם, ל"All I Ask" של אדל – אבל היה קשה לנצח את בתן בערב הזה. נוק אאוט משולב של השופטים והקהל הביא לו את הכרטיס לווינה 2026.

ועוד ארבע הערות אחרונות:

1. מוסד השופטים פשט סופית את הרגל.בארה"ב מוכרת התופעה שמכונה "Trophy Syndrome" – התופעה שבה גם מי שנכשל מקבל פרס. וגם פה יש את הדבר הזה: מבחינת השופטים, כולם (חוץ ממי שטיפה מאתגר להם את האוזן) מעולים. כולם מרגשים, כולם זוכים בטוחים, כולם יכולים לנצח בעונה ובאירוויזיון ובגמר ה-NBA ובטקס הענקת פרס נובל. לא יכול להיות שכולם טובים. לא יכול להיות שביצוע סביר מינוס כמו "Fame" מקבל 12 מכל השופטים. אם השופטים לא יכולים להוציא מילת ביקורת, אין להם ערך אמיתי. תנו לקהל להצביע, וגמרנו.

2. אפשר לתת להפקת "הכוכב הבא" קרדיט על הנאמבר של אודיה.בניגוד לפעמים קודמות, לא ניסו להתחכם. העין שלי עדיין מצלצלת מהשחיטה שהעבירו את "חי" של עפרה חזה ז"ל בביצוע של נועה קירל בגמר "הכוכב הבא" 2024. אם עפרה היתה כאן, היא באמת היתה גמורה. נתנו את הבמה לזמרת טובה, אהובה מאוד, שהקהל מתחבר אליה – במקום עוד פעם להביא את יוצאי התכנית או לשלוף שוב את דנה אינטרנשיונל/אילנית/יזהר כהן. הלכו על משהו עדכני ורלוונטי – וזה היה נאמבר מצוין.

3. בסופו של דבר, כל המתמודדים יצאו עם משהו מהגמר הזה.אלונה ארז יצאה עם החיוך וההיכרות הראשונה, שירה זלוף כבר עושה קריירה מחוץ לעונה (וההימור הקטן שלי הוא שהיא גם תצליח הכי הרבה מבין הארבעה), גל דה פז קיבלה בוסט נהדר לקריירה באמצעות הופעות שמושכות את העין – ונועם בתן ניצח, הולך לאירוויזיון ומקבל הזדמנות סוף סוף לממש את החלום הישן. זה היה אמנם גמר לא טוב במובן המוזיקלי, אבל הוא בהחלט כזה ששירת את המתמודדים שלו כהלכה. ואם הם מרוצים, גם אני מרוצה.

4. האם נועם בתן יצליח באירוויזיון?יכול מאוד להיות שכן. השינוי האנרגטי שישראל מביאה, אחרי שנתיים של שירים עצובים (מסיבות מובנות), לבחירה יותר גברית, יותר סקסית במודע ויותר קומוניקטיבית לאוזן האירופית – יכול לעבוד. כאן תצטרך לבוא בחירת שיר טובה שתתאים לבתן. במילים אחרות, נדמה לי שלחן של קרן פלס פחות יתאים הפעם. אפשר לחזור ולהרים – יש לנו את הבחור המושלם בשביל זה.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון
• קשת

ארבעה חודשים לפני האירוע האמיתי, הגיע הזמן לבחור נציג לאירוויזיון: הערב (שלישי) יתקיים גמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", שיקבע מי ייצג את ישראל בתחרות האירופית – ממנה, כזכור, כמעט הודחנו. ארבעה מתמודדים הגיעו לקו הסיום – אלונה ארז, גל דה פז, שירה זלוף ונועם בתן – כשאחד מהם ינסה להמשיך את המומנטום הפנטסטי מהמקום השני של יובל רפאל בשנה שעברה.

>> מקום להתחבר לעצב ומקום טוב ללב // העיר של שירה זלוף
>> בר בארץ הפלאות ונוסטלגיה לאופרה // העיר של גל דה פז

אתמול, רגע לפני הגמר, נערך משדר "חשיפת השירים" – אירוע שהוא פרומו אחד ארוך לדבר האמיתי. 57 דקות נטו נערך המפגן הזה, שבגדול הציע שני שפיצים עיקריים (אם מנקים את כל המסביב): הזדמנות להכיר את אחד משני השירים שיבוצעו על ידי כל מתמודד בגמר, וה"דואט בהפתעה" – מעין אדפטציה ל"זמר במסכה" של קשת, שבהם ארבעת המתמודדים בביצוע משותף יפגשו זמר או זמרת שייכנסו יחד איתם לדואט שהוא הקליימקס של הערב.

חוץ משני הדברים האלה (ששווים, במקרה הטוב, עשר דקות של שידור), המשדר הרגיש כמו בזבוז זמן די גדול. לא היו שם יציאות מיוחדות או אירועים יוצאי דופן (עוד אתייחס לאירוע שהיה אמור להיות כזה) – סוג של "הייפינג אפ" לארבעת המתמודדים, ואולי גם הזדמנות לזהות תמונת מצב לפני הגמר – לסמן פייבוריטים, ולתהות לגבי הטון של העונה שתיגמר בעוד פחות מ-24 שעות.

אם להסתכל על המתמודדים וסוג המוזיקה שהם מביאים, התחושה היא שעם סיום המלחמה (לפחות בעזה), גם יצאנו מהפאתוס. הפעם (תודה לאל), כבר לא מתעסקים ב"לספר את הסיפור הישראלי" או "לייצג אותנו מול העולם האנטישמי" (למרות שניסיונות ההדחה בהחלט היו הרמה להנחתה בעניין הזה) – לפחות לא מעל פני השטח. הזמרים כבר לא מחפשים להביא איתם סיפור אישי מרגש (א-לה יובל רפאל). הם סתם זמרים טובים ומוכשרים.

מה שדומה הוא הזהות המגדרית – גם השנה, כמו בעונה שעברה, יש נוכחות נשית די חזקה. שלוש מארבע המתמודדות (דה פז, ארז וזלוף) הן נשים, מה שממשיך את המגמה הכללית בנוגע לייצוג באירוויזיון על ידי קולות נשיים. שלוש הנציגות האחרונות שלנו, נועה קירל, עדן גולן ויובל רפאל, הגיעו מהמין הזה; כשכבר שלחנו גברים לעמדה הזאת, זה נגמר לא משהו – ע"ע קובי מרימי ומיכאל בן דוד. העולם אוהב אותנו כשאנחנו מביאים אנרגיה נשית לבמה, ואנחנו כנראה נמשיך לתת לו את זה גם בווינה.

התהליך שנמשך גם בעונה הזו הוא הנוכחות הבינלאומית החזקה – דה פז וארז, שהן בעיניי שתי הפייבוריטיות ללכת עד הסוף, משדרות חו"ל. במובן הזה, הן ממשיכות את עדן גולן – כאשר יובל רפאל היתה סוג של סטיית תקן, בתור מישהי מאוד ישראלית שנשלחה בגלל הסיפור שלה. על דה פז וארז, לטוב ולרע, אי אפשר להרגיש שהן מכאן – הן נשמעות מדהים באנגלית, הן זמרות פגזיות עם שירים באנגלית (שתיהן גם בחרו שירים לועזיים לגמר), ובאות לא כדי להתבלט בנוף עם הישראליות – אלא להביא משהו שיישמע טוב לאירופאים.

ומול מה שנחשב ל"דבר הבטוח" מגיעים שני המתמודדים האחרים: שירה זלוף, שהיא סיפור הסינדרלה של העונה – מישהי שמביאה משהו מאוד מקורי למסך (שאני אישית מאוד מתחבר אליו); ונועם בתן, שמרגיש כמו קריצה לכיוון תמיר גרינברג: זמר רגיש עם פסנתר וקול ייחודי, שמביא אנרגיה קצת גברית.

גם ברמת בחירת השירים אפשר לראות את ההבדל ביניהם: דה פז הלכה (בבחירה מגניבה מאוד) על "Fame" – שיר הפתיחה של הסדרה משנות השמונים, בביצוע איירין קארה; ארז הלכה על משהו הרבה יותר צפוי ובחרה שיר גמר קלאסי – "Chandelier" של סיה. זלוף, מנגד, בחרה את "אהבה" של אושר כהן – אחד הזמרים הכי פופולריים היום; ובתן הלך על "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון – שיר שכבר נבחר לגמר על ידי מיטב שרמן, שהפסידה לאליאב זוהר ב-2022. אגב, בהקשר הזה יש שיפור – בעונה שעברה, שישה משבעת ביצועי הגמר היו באנגלית; הפעם, לפחות בינתיים, יש 50% עברית על הבמה.

כאמור, מעבר לזה ל"כוכב הבא" היתה עוד כמעט שעה שלמה כדי למלא חלל – וזה נעשה בצורה די מבאסת ובעיקר לא מפתיעה. נאמבר הפתיחה של הגמר אמנם קצת הפתיע עם "וינה" של בילי ג'ואל, אבל בעיניי לא ממש התרומם; אחריו הגיעה המחווה למתי כספי, מחרוזת שבה 11 מתמודדי העונה ביצעו משיריו (מה שגם לא הפתיע או חידש), וגם הקליימקס בסוף – הביצוע ל"אי שם" של אילנית, שבו נכנסה "במפתיע" אילנית עצמה, היה בסדר ולא יותר מזה.

בתחילת העונה, ממש כאן,הימרתי על אלונה ארז כפייבוריטית ברורה– שסומנה כבר מהפרק הראשון. ארז עדיין איתנו (שזה נס, בהתחשב באחוז הניחושים שלי בתחומים אחרים), אבל כשמסתכלים על ארבעת הזמרים – התחושה היא שגל דה פז (שהיא גם זמרת מנוסה יותר בעולם שבחוץ) קצת עוקפת אותה בסיבוב בתור המנייה הבטוחה.

אני, אישית, אייחל דווקא לניצחון של זלוף – בניגוד לארז ודה פז, שהן מדהימות בזכות עצמן, היא היחידה שמביאה משהו קצת יותר מקורי, והוכח שבדרך כלל הבחירות היותר ריסקיות (אפרופו נטע ברזילי) הן אלה שעובדות. התחושה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה, היא שזה יוכרע בין שתי הדיוות ולדה פז, בקרב הזה, יש יתרון מובנה. נחכה ונראה.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון
• קשת

קצת כמו המדינה שמתוכה היא בקעה, גם "ארץ נהדרת" חזרה מפגרה בת שבוע לתוך הווייה קולקטיבית שמתמצה בשתי מילים: "מה, שוב?". וכן, כנראה שחזרנו אל בורות המים ולתחושות החרדה המפעמות סביב הדיבורים על תקיפה אמריקנית באיראן והאפשרות של תגובה שתופנה – כמובן – כלפינו. לא ברור מה תעשה תקופת ההמתנה הזאת למדינה, אבל היא בהחלט עשתה טוב ל"ארץ נהדרת".

>> ככה לא מנצחים מכונת רעל: מי אשם בבריחת נתניהו מאחריות?
>> מכה שנית: "אלף מכות" התגברה על כל מכשול בעונתה השנייה

יש משהו בפגרות קצרות של התכנית שמסורתית תמיד מייצר פרקים טובים. אולי זה מרחק הזמן והעובדה שיש עוד שבוע לשייף כמה דברים, אבל גם הפרק ששודר אמש (רביעי) היה אחד הטובים "אם לא ה…" (ריספקט קשת ליבליך), פרק שבו הדבר שבלט יותר מכל הוא האנרגיות: "ארץ" חזרה, ברמה מסוימת, לתפקיד שלה מפרק המלחמה באיראן (יוני 2025): להיות הפילטר שמאפשר לפרוק החוצה את המתח והתחושה הכאוטית דרך צחוק. מה ששונה הפעם מפרק המלחמה ההוא, הוא שיש פחות טאבואים ללחוץ עליהם – העובדה שכלום לא קרה אפשרה לה לרוץ חופשי יותר, וגם באמת להצחיק.

ואולי, בכלל, הסיבה שהפרק הזה כן עבד היא שהפוליטיקאים קצת נדחקו ממנו הצידה. לאחר מערכון הפתיחה המצוין על רשת ההימורים "פולימרקט" ("אם להמר על החיים שלך, לפחות תעשה מזה כסף") – הפאנל הראשון בעיקר התעסק בטאלנטים של מהדורות החדשות ובפרשנות שלהם למצב. ניר דבורי (של ליאור אשכנזי המבריק), אהוד יערי (דמות אנדרייטד, נחזור ונאמר) וכמובן בני סבטי שניצל את חזרת המלחמה כדי לחזור למסך (תפס את עמדת הפרסי שאחרי 7.10 היתה שייכת לאליהו יוסיאן, ונמחקה מהלופ מסיבות מובנות). הפוליטיקאים הגיעו בהמשך, אבל המיקום שלהם היה יותר פרופורציוני ויותר נכון.

בנוסף, ראינו בפרק של "ארץ" משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים: קו עלילתי שהולך לכל אורך התכנית ונוגע לאיש שבאמת מקבל פה החלטות – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא הופיע כמה פעמים במהלך הפרק, עם המלמולים חסרי הפשר והשאלה הנצחית – יתקוף או לא יתקוף? הפשר של "ארץ נהדרת" למצב היא בעצם שבתקופה המוזרה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא באמת יודע, גם לא טראמפ עצמו. המודיעין הרי גם ככה איבד אמון ב-7.10, ועכשיו אנחנו תלויים בין פרשני חדשות שעסוקים בעיקר בעצמם ובמסרי השלטון שהם מהדהדים – או בכל מיני קוראות בקלפים, אפרופו ההופעה של ריקי קיטרו. "ארץ" לא מתיימרת לפרש את המצב הזה, אלא להגיד כמו אואזיס בשעתה – כל מה שאנחנו יודעים, הוא שאנחנו לא יודעים. ועכשיו, בואו נצחק מזה.

ואכן, משהו בשריר הצחוק השתחרר. לא רק בפאנל הראשון, אלא גם בהמשך, מערכונים כמו חמינאי ו"גנרל אכזרי", גולדקנופף ברחובות בני ברק/טהרן או אפילו הפארודיה המדויקת על סרטון "הליכודיאדה" (שהגיעה בתפקיד הבעיטה בבטן), פשוט עבדו נהדר. אפשר היה לראות את זה גם בפרצי הצחוק אצל הפאנליסטים – "ארץ" קיבלה את הגרוב שלה בחזרה. אולי בהשפעת החרדה מהמצב והצורך בפורקן, אולי זה פשוט הכישרון המתפרץ שקיבל חיים חדשים וגב מהמאמן לתקוף גלים גלים.

הסמל המובהק של הפרק המצחיק והאנרגטי הגיע דווקא בסיומו – והוא לא היה קשור למתחים ולחרדות שלנו. זה לא סוד ש"ארץ" מתקשה למצוא את המערכון הרץ שלה העונה: היא פתחה את העונה עם נתב"ג (מה שלדעתי מאוד הצליח, אבל ירד מהפרק מסיבות ששמורות להפקה), המשיך עם ליב יטאנוב – שלא התרוממה, אבל כנראה עשתה רעש בטיקטוק – ושוב, אולי הזמן עשה את שלו, אבל נדמה ש"ארץ" מצאה את להיט הקאלט הבא שלה: הרב תינוקא.

זה מתחיל מחוש הריח הנהדר של "ארץ" לקומיקאים שמסתובבים בעולם הבידור. הפעם הם מצאו את דניאל חן. לא היה צריך להתאמץ מדי – חן הרי מככב בסדרה משלו בהוט ("ילד רע") וגם על הבמות וברשת לא קשה למצוא את הסטנד אפ המעולה שלו. הוא גם הופיע בכמה פרקים קודמים של "ארץ", בעיקר בדמות של מרדכי דוד. אבל נדמה שהפעם הם מצאו לחן את הנישה הנכונה: הפארודיה המדויקת על "הרב ינוקא", אותו רב אופנתי שמשגע את הרשת וכובש את הקהל המסורתי והעאלק-דתי בברכות וישועות, כל עוד אתם מצלמים לרוחב בטלפון.

זה נכתב מצוין, זה הופק נהדר, זה דיבר בשפה שהקהל הרחב יבין וזה גם ישב על היסוד שהפך את ראובן מ"כמעט שבת שלום" ללהיט: החשיפה של הזהות הדתית המפוקפקת. גם כאן יש מישהו שמתיימר לרבנות ולקדושה, אבל בעצם לא ממש בקיא במה שהוא מדבר ויותר עסוק בקידום עצמי ובתדמית. בדרך המצחיקה מאוד והכשרונית מאוד, הצליחו להכניס קצת לתופעת ה"רבנים לעת מצוא", ששוטפת את ישראל, וגם להכניס עוד שחקן נהדר לסגל הנבחרת של "ארץ", שבוודאי יככב בתכנית בשנים הקרובות.

הפרק ה-11 של העונה הזאת ב"ארץ נהדרת" הוא פרק פתיחת החצי השני של העונה (לפחות כרונולוגית), ואם זה מסמן משהו, הרי שתחושת החירום עושה לה עוד קאמבק. "ארץ" חשבה שיש לה עונה קלילה ביד – אבל השבוע המציאות ידעה לדפוק טוב בדלת ולהבהיר (בכפוף להחלטה שרירותית של נשיא לא לגמרי אפוי) שזה זמן לחזור ולבדר אנשים שנמצאים בפחד. עוד נראה האם זה יתפתח ואיך – אבל אתמול, דווקא בעיצומן של שעות מלחיצות, זה היה פשוט מגניב לצפייה ואוורר הרבה מאוד מתח שהצטבר בראש ממהדורת החדשות שקדמה לה. איך אומר הרב תינוקא: מה יש בזה? הבל הבלים.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה ישראלית
• קשת
• דונלד טראמפ

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזיכרו: כשסדרה אחת נגמרת, ספין-אוף אחר נפתח.

1. פלוריבוס // Pluribus // אפל TV

השבוע סיימנו את העונה הראשונה של יצירת המד"ב הפילוסופית והמהורהרת של ווינס גיליגן. "אפשר להתפלפל עד סוף הזמנים על הפואטיקה של 'פלוריבוס', אבל אי אפשר להגיד שלא מדובר בסדרה הטובה ביותר השנה", כתב לירון רודיקבביקורת על הסיום. "בסופו של דבר כשמסתכלים על ההקשר למגפת הקורונה ועלייתו המחודשת של טראמפ לשלטון, קשה להתכחש למגמה הגלובלית המפחידה של אובדן החשיבה העצמית והכניעה לשקרים ואשליות. אנחנו בעיצומו של רגע מדאיג שבו המוני בני אדם כבר מתנהגים כמו עדר. אם לא הבנתם את "פלוריבוס" או חשבתם שהיא משעממת, יתכן שכבר נדבקתם". לא נותר אלא להנהן בהסכמה, ולהצטרף לאיחוד המבורך.

2. דברים מוזרים 5 Stranger Things // נטפליקס

סיומה של 2025 הביאה איתה גם את הסוף הסופי והמוחלט של סדרת הנערים המתבגרים שנלחמים במפלצות. עשור של עשייה, 7 שנות הוקינס ו-5 עונות התנקזו לפרק בן יותר משעתיים שהוביל לקרב האולטימטיבי נגד וקנה. היה שם כל מה שמתבקש מסדרת הרפתקאות, כולל הפתעות, מוות, אפקטים מוגזמים ואיך לא – סוף שמח. מבחינות רבות, זו לא רק היתה סופה של הסדרה מהאייטיז, אלאסופו של תור הזהב של נטפליקס, וזה משמעותי לא פחות.

3. רצח בים המלח // קשת 12

טוב נכון, בתעלומת הרצח החדשה של קשת יש לא מעט בעיות – והצילום העכור שהורס את נופי ים המלח הוא רק אחד מהם – אבל אנחנו מאוד אוהבים יצירה מקומית ששוברת נוסחאות (לפחות נוסחאות כאן, בחו"ל זה כבר סטנדר), ומאוד רוצים לתת לזה צ'אנס. חוץ מזה, סדרה שמלהקת את דורי בן זאב ואביהו פנחסוב לא יכולה להיות כל כך רעה, נכון? נכון?! במילים אחרונות, אנחנו נשארים עד הפיתרון, ורק אז נחליט אםהיא באה לנו ברע.

4. כל האמת // The Lowdown // דיסני+

אית'ן הוק הנהדר תמידית מוביל סדרה שבה הוא מגלם עיתונאי עצמאי חובב ומאוד חבוט, סוג של הכלאה בין הומלס שכונתי חביב (רק עם בית) ובלש חוקר שמפוצץ פרשייה ענקית בעיר טולסה, אוקלהומה. הדמות מבוססת במידה מסוימת על לי רוי צ'אפמן, שחשף לבדו קשרים של מקימי העיר עם הקלו קלאקס קלאן, ונעשה על ידי סטרלין הארג׳ו, שאמנם אחראי עד כה רק על יצירה אחת, אבל זו "כלבי השמורה" הנהדרת שיצר עם טאיקה וואיטיטי.בינג' קליל ומהנה.

5. לילות שטופי שמש // Sunny Nights //יStan,יyes ו-פרטנר TV

נהיה הראשונים להודות – אם שני הכוכבים הראשיים של הסדרה הזו היו שחקנים אחרים, כנראה שלא היינו מגיעים אל הקומדיה האוסטרלית הזו. אבל רצה המזל (והמלהק), ומי שמוביל אותה זה שניים מהשחקנים הקומיים היותר אהובים עלינו – וויל פורטה ("האיש האחרון בעולם") וד'ארסי קרדן (ג'נט מ"המקום הטוב"). ועם שני אלה בפרונט, בתור זוג אחים אמריקאים קצת טמבלים שמגיעים לאוסטרליה כדי להשיק מותג שיזוף בהתזה אבל מסתבכים עם העולם התחתון של סידני, קשה לפספס אתקומדיית הפשע החמודה הזו.

6. ריק ומורטי 8 Rick & Morty // נטפליקס

למרות דיווחים שונים על כך שהעונה החדשה של קומדיית המד"ב המצוירת לא תחזור לשירות הסטרימיג בישראל, רגע לפני סוף השנה האזרחית ריק ומורטי עשו נחיתת אונס על אדמת נטפליקס – וטוב שכך, כי אחרי כמה עונות לא יציבות (שלא לומר, מבולגנות בטירוף), העונה השמינית מצליחה להיפטר מעול העלילות המתמשכות ועייפות החומר, ולהביא פשוט רצף של עשרה פרקים טובים, חכמים ומעניינים. וזה באמתכל מה שרצינו ממנה.

• מה רואים הלילה
• דברים מוזרים - Stranger Things
• קשת
• אפל טיוי
• דיסני+
• נטפליקס

אז קצת לפני שחלקנו השיק כוסיות וחגג את סוף השנה האזרחית החדשה, "ארץ נהדרת" סגרה את 2025 ברוח שאופיינית לכל העונה הזו: אפשר (צריך?) להתחיל לחייך. בתוכנית שתמיד התקיימה על המתח שבין סאטירה אנטי-ממסדית ובין בידור להמונים, ההומור הקליל חזר בדלת הראשית. יש הרבה פחות מערכונים שתפקידם לזעזע והבמה ניתנת הרבה יותר לכישרון של השחקנים ופחות לעט הבוערת של הכותבים. "ארץ" מרשה לעצמה להיות משעשעת יותר מהבטן, בהתאם לאירוע הגדול של השנה האזרחית האחרונה: סיום המלחמה ועלייתו של סדר עדיפויות חדש.

>> #התחלנו: 27 סדרות מומלצות שבטח תרצו לראות בחודש ינואר
>> געגועים לקורונה: בינג' קטן וכיפי על האסון הגדול הקודם שלנו

גם מערכון הפתיחה של הפרק היה באותה הרוח בערך: סאטירה עוקצנית על ההתעקשות של נתניהו להגדיר את האסון של השנתיים האחרונות כ"תקומה" – דרך המחשה בתחומים אחרים. זה היה מערכון טוב ומצחיק, שקצת התפספס עם הסיסמא המאכילה בכפית בסיום – איפה שלא היה צריך. הייתה פואנטה מצוינת ואפשר היה להמשיך איתה.

במוקד התוכנית עמדה הדמות הכי מרכזית בעונה הזאת (ובחיים שלנו): הנשיא דונלד טראמפ, בגילומו של עומר עציון. בתוך החליפה האדומה והמצנפת של סנטה קלאוס, "ארץ" הבהירה מי כאן הבוס האמיתי. לכאורה מחלק מתנות לנתניהו או לארדואן, אבל למעשה קובע את גורלם עם ביטחון עצמי מטורף מצד אחד וקלולסיות דמנטית מובהקת מהצד השני. מעבר לכריזמה של עציון, שהופך לכוכב העולה של העונה ה-23, יש כאן הגדרה ברורה – טראמפ הוא הדמות הדומיננטית וכל השאר (נתניהו, הרצוג וגם ארדואן) רוקדים לפי החליל שבו הוא תוקע.

כאן נעשתה הנגדה מאוד מעניינת ברמת הכתיבה: מצד אחד, בנימין נתניהו, שרה וטראמפ רוקדים עם מתנות הכריסמס ושותים כוסות לרגל השנה החדשה, ומירי רגב רוכבת על רכבות הרים בדיסנילנד, אבל רחוק ממיאמי נשארות הבעיות המקומיות, אלה שנתניהו ולהקתו לא ממהרים לטפל בהן. קריית שמונה שמופקרת ונשארת פגועה (סומלילנד? מה עם קריית שמונהלילנד?), והדרום עם מערכון הפרוטקשן, שבעיניי היה הברקה של ממש.

זה לא רק בגלל ההצפה של נושא שבדרך כלל לא חוצה את הרף של המהדורות, אלא גם כי היא היתה פה כתיבה מצוינת. זה היה הסיפור של העבריין שבא לסחוט את ביה"ח סורוקה בבאר שבע, מגלה שאין ממש מה לסחוט ובסוף מגלה שהוא שותף בעיקר לצרות. זאת היתה דרך מצוינת להעביר נושא כואב (ולא אתפלא אם לכותב הבאר שבעי הנהדר, מתן חלק, היה חלק בנושא), ועוד מקרה שבו "ארץ נהדרת" מסיטה את הכיוון מהנושאים המדיניים הלכאורה סקסיים ובוערים – לבעיות האמיתיות שלא תמיד עולות על הרדאר שלנו אחרי כל הסחות הדעת.

עוד הברקה קומית הגיעה מכיוונו של אחד משני הכוכבים הגדולים של הסדרה בשנים האחרונות, יניב ביטון. במערכון שישב סאטירית על נקודה דומה מאוד למערכון הפרוטקשן: ביטון גילם האקר איראני שמבקש להזיק לישראלים דרך הטלפונים ואז מגלה שמה שהם מעלים לרשתות הרבה יותר מביך ומזיק מכל מה שייחשף. אם תרצו, יש כאן אפילו סוג של הודאה של "ארץ" בבעיה של עצמה – המציאות כל כך אבסורדית, שכבר קשה להקצין או להגזים אותה.

ובהזדמנות זו, זמן טוב לברך אורחת ששבה באופן אנדרקאבר למדי: ליהיא האשטג הייתה אחת הדמויות האהובות עליי אבל התפוגגה באופן די מבאס; ופתאום, נדמה שהיא חזרה באדרת אחרת. ליאת הרלב הופיעה במערכון "סיכום השנה בטינדר" (יחד עם עומר עציון), ולמרות שלא היו שם המשקפיים או הקארה, משהו בהתנהגות ובשפה הרגיש מאוד האשטגי. הזדמנות טובה להחזיר אותה לחיינו – כי המציאות באמת פח הפחים.

באופן טבעי, האנרגיות של הפרק התרוממו בעיקר בחלק השני הבידורי והקליל, שהפעם עסק בשני זמרי השנה (נסרין ופאר טסי), אבל התרומם באמת עם ערן זרחוביץ' ולהקת "פורטרט",שביצעה קאמבק קצר יחסית ל"כוכב הבא". במובן הזה, קצת חבל שהלהקה הודחה – היה כאן הזדמנות למשהו יותר מתמשך ומשעשע, אבל כנראה שזו הפעם האחרונה שנראה אותם על המסך של "ארץ" – קצת כמו הדמות של אריק סיני שהיתה מצוינת, ירדה מהר מאוד מהרדאר – אבל תמיד הסבירה פנים.

את התכנית סגרה סדרת המערכונים של ליב יטאנוב שקצת עוברת לי מעל הראש (אולי זה עניין דורי). מערכוני נתב"ג לדעתי הגיעו למקום טוב, ועשו עבודה נהדרת, אבל נדמה ש"ארץ" קצת החליפה את הסדרה ההיא בסדרה של יטאנוב, שאולי עובדת רייטינגית או טיקטוקית, אבל לא באמת מצליחה לשעשע. הכריזמה של תום יער נהדרת, אבל מעבר לדאחקה מתמשכת על תופעת המשפיעניות אין כאן משהו שמחזיק עונה שלמה.

סוף השנה האזרחית מגלם גם, בערך, את מחצית הדרך בעונה של "ארץ" ובהחלט אפשר לתת בה סימנים. כאמור, מינון הסאטירה היחסי ירד (מה שמזכיר שלמשל, הראיון עם אלי פלדשטיין שעורר לא מעט רעש – נעדר מהתכנית) ו"ארץ" קצת חזרה להיות יותר תוכנית בידור עם רגעים סאטיריים מאשר ההפך. האתנחתא הקומית שמסכמת לנו שבוע קשה, ולא המוכיחה בשער שהיא בהחלט יודעת להיות.

יש תחושה שגם "ארץ" – כמו המציאות – מחכה לאירוע הטרנספורמטיבי הבא שייתן לה קריאת כיוון סאטירית. וכמו שאנחנו מכירים את המציאות בישראל, בין אם זה יבוא מבחוץ או מבפנים – הכאפה בדרך והיא אולי גם תחדד את "ארץ נהדרת" בחלק השני של העונה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת