אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה פחות או יותר אל אותו תמונת מצב נפשית. תקופת ההמתנה הנמשכת סביב איראן מטילה את הצל שלה לא רק על המדינה – מה שבולט מכל שיחת חולין – אלא גם על התכנית. ובניגוד לתובנה הקבועה שלי שבדרך כלל פגרות עושות לה טוב, הפעם היעדר הפוקוס השפיע עליה לרעה. זה היה, בפשטות, פרק פחות טוב של "ארץ".

>> "אתה חייב לקרוא את זה" מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

כל המאפיינים הבולטים של העונה היו שם: טראמפ כציר שסביבו סביב העולם, המזרח התיכון וגם ישראל; הערפל שעדיין מרחף סביבנו בתקופת פוסט המלחמה; והומור קצת יותר סלפסטיקי על חשבון הסאטירה הטהורה. תחושה שעכשיו אפשר לצחוק. בטח כשפורים, עוד פיק של העונה, מתקרב (בשבוע הבא אמור להיות ספיישל פורים, כמובן אם לא תתחיל מלחמה)."ארץ נהדרת" טובה כשהיא יוצאת מהפאנל ומהחיקויים השחוקים של הפוליטיקאים – אל התובנות האישיות והחברתיות. ולכן מערכון הפתיחה, שבו הופיעו שלל הדמויות מהחיים שלנו ש"יודעות הכל" על מה שיקרה או לא יקרה, פגע בול בפוני של הנפש הישראלית. השילוב בין חרדה לביטחון עצמי, בין ידע מוחלט לבין חוסר מושג טוטאלי, נמצא סביבנו בכל מקום.

אחר כך נפתחה התכנית עם עוד הברקה שכנראה תלווה אותנו – החיקוי החדש של ברק רביד, שהעפיל לדרגת טאלנט (מעניין אם "קשת" מחלקים מענקי עלייה). זו הייתה המגלשה להתייחסות למשא ומתן בין טראמפ והאיראנים, כשהאיראנים מסרבים ואומרים "לא", בעוד טראמפ מאיים ומאריך עוד ועוד את האולטימטום לצלילי "דה פיינל קאונטדאון" של להקת אירופה – רפרנס לשיר מ-1986.

וזה, אגב, מאפיין נוסף שהיה בפרק הזה – שאולי קצת הוכיח את השיבה שזרקה ב"ארץ נהדרת", אחרי 23 שנה באוויר: ים של רפרנסים מבוגרים, שספק אם קהל צעיר יוכל בכלל להכיר. השיר האייטיזי ההוא פגש בהמשך גם את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקריא את המשפט "הסבא של הבאבא שלי הלך על גחלים". הפרסומת ההיא, של מקדונלדס? היא משנת 2000. לפני 26 שנה. האם מישהו שנולד אחרי 1999 בכלל מכיר את הרפרנס הזה? לא ברור.זה מדגיש כמה "ארץ" כבר לא מנסה לדבר אל הקהל הצעיר ומכוונת להורים שלהם. טקטיקה מעניינת, אבל קשה לראות אותה שורדת לאורך זמן בלי להתחדש, עם אותו פורמט ישן.

ואם כבר דברים ישנים שנמאסו על כולנו, כמובן שהשלב הבא היה עוד חיקוי של נתניהו ושרה. זה מרגיש כמו ריטואל: שוב נתניהו מגיע עם הכתם על המצח, ואומר משהו ואז משנה את דעתו תוך כדי משפט, והאמירה כלפיו אמנם מאוד צודקת, אבל התחושה היא שגם הדברים האלה קצת מיצו את עצמם.

רגע ששיפר את האנרגיות והדינמיקה היתה הכניסה של לוסי אהריש – אפרופו השבוע הסוער שעבר עליה. זה היה רגע יפה, שבו "ארץ" הצליחה גם לצחוק עליה (שנייה, אני אוסף את הלמדים מהבטן), אבל בעיקר להרים לה ולשקף את ההזדהות איתה. רגע מעניין קרה בסוף התכנית כאשר אייל קיציס סיים עם הקאץ' פרייז הקבוע, שהשתנה ל"יש לנו ארץ אחלה מן אחלה". עקיצה למי שסנט באהריש על רקע השימוש שלה בשפה הערבית. רגע יפה ומכובד, שהיה סטייטמנט בפרק נטול הצהרות.

האנרגיות המשיכו להתרומם בפאנל השני ("עוד כותרות" נעלמה מהרדאר) שהביא רגעים יותר מצחיקים, דוגמת החיקוי המעולה של הלוחם אהבת השם גורדון שעשה כותרות השבוע (בקרב אגודלים עם ארדואן) והחיקוי של עומר אדם על רקע האלבום החדש שיצא לו השבוע. בחלקים האלה, הרגשת את התכנית משתפרת מבחינת ההומור וגם מבחינת הצחוק של הקהל (אפילו של המשתתפים). גם ליב יאטאנוב שוב הגיעה עם קטע סלפסטיקי על אריזת חפצים לתאילנד – שהערך שלו היה יותר בהומור, ופחות באיזו אמירה חשובה.

אבל עם כל הכבוד לאנרגיות הנמוכות או להומור המבוגר, הבעיה האמיתית של הפרק הגיעה עם מערכון הסיום ומי שהופיעה בו. סדרת מערכוני "פרדס חנה", שהגיעה קצת באיחור בעונה הזאת, היא הברקה – מצחיקה, מרעננת, מביאה קאץ' פרייזים ומספקת אמירה חברתית; כל מה שסדרת מערכונים של "ארץ" אמורה לעשות.ואחרי שאמרנו את זה, ההופעה של השופטת לשעבר אתי כרייף במערכון האחרון – הייתה טעות קשה של יוצרי "ארץ".

חשוב להזכיר מי היא כרייף ומדוע היא מפורסמת: שמה של כרייף יצא למרחקים בשל מעורבותה בפרשת שחיתות, שבה ניהלה קשר מיני-חברי עם יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, ועל פי החשד בשל כך קודמה להיות שופטת. נפתחה חקירה פלילית שאמנם נגמרה בסגירת התיק על ידי הפרקליטות, אבל הריח המסריח מהאירוע עדיין נשאר בתודעה וכך גם הראיון שלה לעמרי אסנהיים, שבו היא ניפקה את המשפט הידוע "מי אתם, אדוני המוסר?".

זה היה כל כך חמור שאפילו ב"ארץ נהדרת" עצמה התייחסו לפרשה (ולראיון המיתמם ההוא) בזמן אמת. כלומר, גם הם הכירו בחומרתה של הפרשה. אז מה השתנה? איך זה שכרייף הולבנה עד כדי הופעה מפרגנת וחמודה במערכון של התכנית? נכון שהתיק נסגר, אבל נדמה לי שלתכנית שהבהירה את העמדה שלה נגד שחיתות פוליטית צריך להיות סטנדרט אחר. לא חסרים עורכי דין מפורסמים אחרים שאפשר היה להביא למערכון ולהסתלבט איתם בשביל הפאנץ' ליין של מערכון. זה היה בטעם רע.

השימוש בכרייף, באופן אבסורדי, המחיש בדיוק את מה ש"ארץ" מפגינה וטוענת נגדו כל השנים כשהיא תוקפת פוליטיקאים: שהכל זמני וכולנו שוכחים מהר. כמו שנתניהו דואג כל הזמן להשכיח את ה-7.10 (ומותקף על זה בתכנית בצדק), גם כרייף מנסה שנשכח את הפרשה המביכה שהבאישה את מערכת החוק בישראל עד ממש לא מזמן. בהופעה הזאת "ארץ" שגם היא לא נקייה מהחוליים הללו.ל"ארץ נהדרת", מעבר לכתיבה המעולה ולשחקנים המצוינים, יש נכס נוסף: ה-DNA הערכי שלה. העובדה שהיא קול שפוי במציאות שהרבה פעמים היטרללה – נגד גזענות, נגד שקרים, נגד אלימות פוליטית (אפרופו ההזדהות עם לוסי אהריש) וגם נגד שחיתות. וברגע הזה, שבו כרייף הסתלבטה עם חבורת פרדס חנה, משהו מהאינטגריטי הזה נפגע. חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם השכן שלכם מוזר, זו לא סיבה לחשוד בו ברצח – אלא אם אתם חיים בקצרין.

1. איך להגיע מבלפסט לגן עדן // How to Get to Heaven from Belfast // נטפליקס

בשנים האחרונות יש פחות ופחות סדרות מקור חדשות באמת מעניינות בנטפליקס, כך שהגעתה של הסדרה הזו מאת היוצרת של "נערות דרי" היא ריענון משמח. במילים אחרות, חיכינו לה הרבה. עם השם המוזר והמסקרן הזה, הפעם ליסה מקגי יצרה סדרה מבוגרת יותר, אבל עם אותה תביעת אצבע סגנונית מטופשת בהנאה של נערות דרי. גם הפעם היא עוסקת בחבורת בנות, אבל הן בסביבות גילאי ה-40 ונקלעות לתעלומה מוזרה שמובילה את העלילה, ומכניסה קצת ריגשים (וכראוי, רגעים דביליים) לחייהן.כמה כיף.

2. שכנים מסוכנים // The 'Burbs // ב-yes, ב-HOT וסלקום TV

סרט הקאלט בכיכובו של טום האנקס מהאייטיז, שתורגם דאז בשם "שכנים", עקב אחר דייר בעיירה פרברבית שחושד בשכן המוזר שלו, ומאמין שהוא רוצח – ואז עושה פחות או יותר הכל כדי לאשש את החשש. וכמו כל דבר חצי טוב בהוליווד, גם הוא זכה לרימייק בדמות הסדרה האנרגטית הזו בכיכובה של קיקי פאלמר (שמחליפה את דמותו של האנקס) וג'ייק וייטהול,שחושדים בשכן המוזר שלהםשסוחפים את כל השכונה לכאוס שלהם.

3. ריסט // קשת 12

"אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש'אני לא רוצה להתבגר', ריסט אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן 'ריסט' שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי", כתב אבישי סלעבביקורת שלו. ואנחנו באמת לא התחברנו, אבל אולי ננסה.

4. דודג'ר // The Artful Dodger // דיסני+

סדרת ההפתקאות המפתיעה של דיסני+, שלקחה שתי דמויות משנה מ"אוליבר טוויסט" והמציאה להם עתיד שונה באוסטרליה, חזרה לעונה שנייה אחרי צפייה ארוכה, והגבירה את גובה הלהבות שעוטפות את ג'ק דוקינס, שעומד בפני תלייה, ואז בפני יחסים מורכבים עם אהובתו ליידי בל. אל תדאגו, פייגן כבר יגרור אותו שובלצרות חדשות לגמרי.

5. השמועה // The Rumour // צ'אנל 5 ו-Yes

שמועה אחת שיוצאת מכלל שליטה מובילה את המותחן הפסיכולוגי הבריטי הזה, שעוקב אחר אם צעירה שעוברת עם בנה לעיירה שקטה, ומנסה לברר שמועה שהגיעה לאוזנה – שרוצחת ילדים ששוחררה מהכלא עברה גם היא לגור בעיר. האם הופכת לאובססיבית לסיפור, ומנסה לברר מי היא אותה רוצחת לשעבר – רק שסדרת רציחות חדשה סוחפת את כל העיירה איתה לטייפון שלכאוס, דם וחטטנות של שכנים. היי, מה הקטע, זו כבר סדרה שנייה בנושא שכנים חשדנים.

6. מי מכיר אותך? // Unfamiliar // נטפליקס

הפקה גרמנית לנטפליקס שלוקחת את הפורמט הכבר מוכר של מותחן של זוג מרגלים לשעבר שצריך לאזן בין חיי עבודה למשפחה, ומרימים ממנו מיני-סדרה שעוסקת בחיי משפחה, זוגיות, הורות ופיצוצים. לאחר שזהותם של בני הזוג מרט וסימון נחשפת, הם צריכים לקחת את ביתם בת ה-16 ולהגן עליה בפני מי שמנסה להתנקש בחייהם – תוך כדי שמירה על הזוגיות שלהם, גם אחרי כל השקרים שסיפרו אחד לשני.בכל זאת, מרגלים.

7. עובדה // קשת 12

האמת שכבר מאסנו בכל מיני ריאיונות עם "לשעברים" שגיעים לפריימטיים כדי לספק את הגרסה שלהם לאסון שהיו חלק ממנו, בעיקר כדי לנקות את שמם ולהטיל אחריות על אחרים. אבישי סלע צפה בריאיון של המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי לספי עובדיה ב"עובדה", שהרגיש כמו עוד מאותו הדבר,ודייק בביקורת שלואת החטא של עובדה בכל פעם שהם מביאים "לשעבר".

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• נטפליקס
• קשת
• דיסני
• דיסני+

לפעמים קוראים להם "במילואים", לפעמים קוראים להם "בדימוס" – אבל הנוכחות שלהם על המסך שלנו קבועה. אחרי שפשטו את המדים הם תמיד מגיעים למסך כדי לשבור שתיקה. כאלה הם "הלשעברים". לשעבר אחד שכזה, המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי, ערך ראיון שהבטיח רבות לספי עובדיה ב"עובדה". אבל הוא לא הראשון, וגם לא היחיד.

>> בפריק שואו של מדינת ישראל יש מקום למנהיג אחד. וזה דונלד טראמפ
>> האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל היא ברק כהן. תלמדו ממנו משהו

מדובר בפורמט שאנחנו רואים יותר ויותר בשנים האחרונות – הפורמט שבו יוצאי המערכת מגיעים ל"ראיון מיוחד", כשבלב האירוע יש עסקה: הלשעבר מביא איתו מידע פנימי ו/או התייחסות אקטואלית (במקרה של שבתאי, זו על מערכת היחסים בינו לבין השר "לביטחון לאומי", איתמר בן גביר), ובתמורה מקבל במה לקרב החשוב מבחינתו – הקרב על הנראטיב.כי מרגע שהאירוע האסוני קרה, עכשיו נשאלת השאלה איך נזכור אותו. במובן הזה, גם אם אין ועדת חקירה ממלכתית, כולם נערכים אליה – בכל הצורות. יש מי שמדליף מסמכים באופן מגמתי שמוציאים אותו טוב (ואת כל היתר גרועים), יש מי שמוחק את המילה "טבח" כדי שחלילה לא נזכור מה היה, יש מי שמדליף שיחות כדי להוציא את היריב שלו רע – ויש את הלשעברים.

הם, לכאורה, לא "משחקים מלוכלך" – הם פשוט מגיעים ואומרים את האמת שלהם. בראיון פריים-טיימי, בדרך כלל ל"עובדה" אבל לא רק, הם ניצבים עטויי חליפה ומבט חמור סבר – ומסבירים לנו כמה המצב מדאיג מאז ש"שומר הסף" לא שם.כן, צמד המילים הזה "שומר הסף" – משם, הרי, הכל התחיל. מהסרט "שומרי הסף", שבו השתתפו ארבעה ראשי שב"כ וסיפרו את הזווית שלהם לאירועים שליוו את חיי המדינה. מאז, הרבה שומרים התייצבו לדבר – ורק הסף, איכשהו, לא הפסיק לזוז. אביחי מנדלבליט, אהרון ברק, אהוד אולמרט, אהוד ברק (כשהוא לא עסוק בהתגוננות מיחסים עם פדופיל), יואב גלנט, נדב ארגמן, גדי אייזנקוט, יוסי כהן (במובן מסוים גם אלי פלדשטיין) – כולם בשנים האחרונות כיכבו בראיונות כאלה בדיוק.

ומה אנחנו מקבלים מהם? בדרך כלל את אותה הגרסה – הם היו שם, ראו ושמעו ועכשיו הם סוף סוף יכולים לספר כמה המנהיגות כושלת, כמה השר שמעליהם הוא חלטוריסט, כמה המערכת בעייתית (מאז שהוא לא מנהל אותה, כמובן. כשהוא היה שם, הכל היה פיקס), כמה מי שמבקר אותו לא רציני וכמובן, ההרהור הנצחי על החברה הישראלית והפילוג בתוכנו. "הוא מדאיג יותר מהאיום האיראני", הוא יסביר בכאב. והוא בטחוניסט. הוא יודע.

מה ששבתאי חשף על ההתנהלות של איתמר בן גביר אמנם מדאיג – אבל לא ממש מפתיע. הצופה שיושב בבית ובחר לצפות בראיון, כנראה כבר יודע את חולשותיו של בן גביר – העבריינות והבוז לחוק, האובסס לתקשורת, חציית הגבולות, הרצון לנהל את הכל במו ידיו (גם את המשטרה). קשה להגיד שמשהו מהמידע סמר את שיערותיו של מישהו, אלא אם כן הוא חי במערה בארבע השנים האחרונות. אני אישית כבר אאמין לכל דבר שבן גביר עשה – פשוט כי הוא, ובכן, איתמר בן גביר. נדמה לי שכך גם רוב הצופים שראו אתמול "עובדה".

אז עם מה נשארנו? עם הנראטיב. כשרואים את שבתאי, חשוב לזכור את הקונטקסט: גם הוא מבין שמתישהו תהיה ועדת בדיקה או חקירה למעשים שלו סביב הטבח ב-7.10. מה שאנחנו רואים על המסך זו הגרסה שלו לוועדת החקירה שתבוא. לא יותר ולא פחות מזה. ושבתאי, ייאמר לזכותו, מגיע ערוך – עם גרסה מנומקת ורהוטה, שמסבירה היטב כמה הוא התנהל נכונה, וכל היתר התנהלו חלטורה. תסמונת "הצדיק בסדום" – האיש שעמד עם אצבע בסכר, ובלעדיו לכו תדעו איזה אסון היה קורה. ואף מילה של ספי עובדיה על אסון מירון, שוועדת חקירה ממלכתית מצאה את קובי שבתאי כנושא באחריות אישית לאסון ואלמלא המלחמה היה עליו להתפטר. למה להרוס סיפור טוב.

וזה עוד בלי לדבר על הפיל בחדר: התפקיד הבא. בישראל עדיין יש תקופת צינון בין שירות המדינה לבין הפוליטיקה, אבל בכל הקשור לראיונות – אף אחד לא יעצור אותך. זו הדרך העדינה של הלשעברים לסמן לציבור שיושב בבית: ממני תבוא הישועה. הבעיות הן כבדות, וקשות ובעייתיות מאוד – וחייבים שתהיה כאן מנהיגות מספיק מנוסה (קריצה קריצה) ואמינה (קריצה קריצה קריצה). נניח, סתם זורק, אני.

האמת היא שהטענות של שבתאי להתנהלות של בן גביר הן בעיקר מאוחרות. אם השר לביטחון לאומי מקליט אותך במהלך שיחה ומדליף באופן מגמתי כדי להכפיש אותך, את הדברים האלה צריך לפוצץ הרבה קודם. אתה יודע, כשאפשר ממש לשנות משהו, ולא שנים לאחר מעשה אחרי שסיימת את התפקיד שלך במלואו. אם נתקלת במצב שבו השר הממונה עוקף סמכויות וממנה לך קצינים "על הראש" – צא עם זה החוצה כשזה קורה. אם לא פוצצת את הדברים בזמן אמת (בלי קשר למתחרים מהתאגיד) אין אלא להניח שזה לא היה מספיק חשוב.

וזו הבעיה עם ראיונות ה"לשעברים": לא רק העובדה שהם עושים הנחות לעצמם (ומקבלים במה אוהדת, תמורת ליטרת הבשר שהם זורקים על נתניהו/בן גביר/לוין/יו ניים איט), זה שגם המידע האמיתי שהם מביאים – מתוך כוונות טובות, לכאורה – מגיע מאוחר מדי ואין הרבה מה לעשות איתו. הם מתריעים בשער על מלחמה שכבר נגמרה (תרתי משמע). בכך, הדברים שלהם מאבדים מערכם האמיתי. אם הבסטיליה, או המשטרה, או מערכת המשפט נופלות, להגיד את זה אחרי שנתיים, כשאתה כבר בדימוס ועושה לביתך, לא עוזר לנו הרבה.

איתמר בן גביר הוא סכנה אמיתית למדינת ישראל. הוא פופוליסט חסר אחריות ובהמי, פירומן שמונה לנהל את מכבי האש של המדינה (כפי שכתב פעם דוד גרוסמן). אבל את זה ידענו גם לפני הראיון של קובי שבתאי, וספק אם מישהו באמת שינה את דעתו לגביו. המתנגדים הנהנו מול המסך (וישתפו בהתלהבות אחר כך לחברים ולעוקבים שלהם, שגם הם די מסכימים איתם מראש), התומכים של בן גביר כנראה ראו ערוץ אחר באותו זמן. הראיון עם שבתאי, כמו הרבה ראיונות אחרים מסוג "לשעברים" – בעיקר משכנע את המשוכנעים.

טלוויזיונית, הראיון היה בסדר גמור. ספי עובדיה עשה בסך הכל עבודה טובה כמראיין וקיבלנו גם כמה רגעים אנושיים מצוינים (כולל הצפת הפוסט טראומה, שהיא נושא חשוב בפני עצמו). אבל אם ההבטחה היתה לראיון שישנה סדרי עולם אפשר להגיד של"עובדה" יש כבר מסמכי "לשעברים" מטלטלים יותר בארכיון שלה (וגם הם לא טלטלו הרבה).

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• עובדה
• קשת
• משטרת ישראל

בתוך תקופת ההמתנה המעיקה והכמעט מייאשת, נדמה שהמציאות הישראלית כולה נמצאת בהולד. בין האפשרות לשיחות שלום בין ארה"ב ואיראן, לבין האופציה של מתקפה, כשאפילו עזה פתאום חוזרת לכותרות בתור זירה שעשויה להידלק' לא ברור האם השגרה החדשה שלכאורה החלה עם סיום המלחמה באוקטובר נמשכת, או מתפתחת לקראת סערה חדשה.איך הישראליות מגיבה למצב הזה? לססמוגרף של "ארץ נהדרת", בפרק ששודר אתמול (רביעי), יש תשובה שהתחילה כבר בפרק הקודם: קומדיה יותר קיצונית, יותר מוזרה, פחות מיינסטרימית וקלה לעיכול, כזו שמשדרת שהשואו של "ארץ" הופך לפריק שואו. ישראל הפכה לתצוגת מוזרות אחת ענקית, וזה השתקף גם בתכנית הסאטירה שכמאמר התקופה, "מעמידה מולה מראה".

>>

זה היה פרק מאוד מוזר. לא ברור אם זו החלטה מודעת של היוצרים, אבל קשה היה לצחוק בלב שלם גם עם (רוב) הקטעים שנועדו להצחיק. אפילו הקהל שישב באולפן – כך זה לפחות הרגיש מהצפייה – קצת לא ידע איך לאכול את מה שעמד מולו. המיקס הזה בין קונספירציות, אפשטיין, שמנופוביה, שיער ארוך (רפרנס נהדר של כותבי "ארץ" לאוהד של מנצ'סטר יונייטד שמסרב להסתפר) ופוסקאס – הביא תכנית לא פשוטה לעיכול, אבל כזו שכן הצליחה להביא כמה דברים לשולחן.

דבר שבלט מאוד בפרק – ובכלל, בעונה הזאת של "ארץ" – הוא הנוכחות המובהקת של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. העונה הזו החלה עם הפרומואים שקראו "מייק ארץ נהדרת אגיין", במה שאולי קרץ לחזרה לשגרה אבל גם הנכיח מאוד את טראמפ (בגילומו הכריזמטי של עומר עציון) כדמות האלפא. הג'ינג'י מניו יורק הוא זה שמחזיק את המפתחות לא רק למדינת ישראל, אלא גם ל"ארץ".גם הסאטירה בפרק הזה, סביב הפגישה בין טראמפ לנתניהו שקדמה לפרק, יותר ויותר מכוונת אליו (וליחס השנוי במחלוקת למפגינים באיראן), כולל שיר באנגלית. נתניהו אמנם ממשיך להופיע, עם הכתם על המצח אבל הוא כמעט גורם סביל – שלא מקבל את ההחלטות באמת. טראמפ הוא החזק ואליו הולכות הבעיטות. הממשלה הישראלית מוצגת כמי שמסכימה במקרה הטוב, ומתבטלת בפניו במקרה הרע.

בהמשך, היו עוד שני סגמנטים טובים מאוד: הראשון בהתייחסות לאהוד ברק ולחלקו בפרשת ג'פרי אפשטיין. קודם כל, זה החיקוי של זרחוביץ' לברק שהוא משובח (כמו כל חיקוי שלו), אבל עוד יותר מזה כי ארץ נמנעה מ"וואטאבאוטיזם". היא לא ביטלה את הבעייתיות של ברק בכך ש"הוא לא נבחר ציבור" (למרות שזה נכון), היא נתנה את ה"כבוד" (המפוקפק) לברק שהוא כן חלק מהשיח שלנו – נרצה או לא – ושמה זרקור על כמה דפוק כל הסיפור הזה.

הסגמנטי השני, שהכיל עוד חיקוי מצוין, היה החלק שעסק בהדהוד תיאוריות הקונספירציה סביב 7.10. גם כאן, האמת ש"ארץ" מביאה למסך לא נוחה למיינסטרים – אבל היא צריכה להיאמר: הקונספירציה המתועבת ורוויית השקרים על "הבגידה מבפנים" לא רק חיה – היא גם בועטת במה שנשאר מהממלכתיות הישראלית. השילוב בין איילה חסון, עיתונאית שהיתה פעם מכובדת (בחיקוי הנהדר של יניב ביטון) ושני הווינגרים שלה – חברי הכנסת טלי גוטליב ואלמוג כהן – המחיש כמה הקואליציה, שאמורה לעבוד גם בשבילנו, עסוקה הרבה יותר בתיאוריות קלושות ומופרכות ובטשטוש האמת כדי לשרת אדם אחד.

בחלק הבידורי יותר – בעילה קצת מוזרה של "יום המשפחה", קיבלנו את סגירת המעגל המושלמת. ה"פוסקאס" של אשר ונהוראי בן עוז, שהתחיל בתור קטע ב"עוד כותרות", הפך רשמית לחיקוי מוצלח למדי. גם זה קרץ לפריק שואו הישראלי: העובדה שהמוצר התרבותי הכי מדובר, לפחות בשבוע האחרון, הוא פודקאסט של אבא ובן שבו יש פחות דיבורים ויותר שתיקות מביכות.

גם החיקוי של יעל ושוש פוליאקוב חזר, על רקע ההתבטאות הלא מוצלחת של הראשונה אפשר לתהות למה אסי עזר (שבאמת ישב לידה בפודקאסט והיה שותף מלא לשיט שואו השמנופובי) לא נכלל בסגמנט, אלא דווקא שוש שלא היתה שם. זה היה קצת מאולץ ופחדני והרגיש כמו רצון להחיות את החיקוי (המוצלח כשלעצמו) של רועי בר נתן. מה שנקרא "לעשות אבדיה".

מה שבהחלט ממשיך לתת בראש הוא מערכון פרדס חנה, שאפשר לזהות בו גם מימדים של ביקורת חברתית. מה שעלה הפעם הוא מערכת הבריאות – סביב הבדיחה הידועה על ההתנגדות של פרדס חנה לחיסונים. וההומור הזה עובד, אבל הסאבטקסט דיבר פחות עליהם ויותר על מערכת הבריאות המיינסטרימית. אותה "ג'ינה לב עגול" (יא אללה שלך, ליאת הרלב) שמציגה את עצמה בתור רופאה רוחניקית היא בסוף רופאה רגילה, שפשוט לא יכולה היתה להתמודד עם המציאות בבתי החולים הממוסדים. אז היא ברחה למפלט הנוח של האקס טריטוריה ושמה פרדס חנה. מוצלח מאוד.

לסיום הפרק, "ארץ נהדרת" בחרה לערוך מחווה לאירוע העצוב של השבוע – מותו של מתי כספי ז"ל. נתחיל בכך שהבחירה האמנותית שלהם, במקור, היתה שיחוק: בניגוד לקלישאות כמו "ברית עולם" או "ילדותי השנייה", מה שנבחר הוא דווקא הקליפ (המעולה) של כספי ז"ל מבצע את "לא טוב היות האדם לבדו" עם הפרות בקיבוץ. בחירה מצוינת, משעשעת, לא צפויה וכזו שמביאה איתה המון קלאס. כאן גם הוחמצה הזדמנות לצאת באמת גדולים.

כי אחרי חצי דקה בערך שבה הבמה ניתנה לכספי עצמו, הפוקוס ירד משם ועבר לשחקנים של "ארץ" שהצטרפו בשירה. והשחקנים של "ארץ", כולם אגב, מוזיקליים מאוד ויודעים לשיר, אבל היה מקום לתת את הבמה למערכון המקור של כספי כפי שהוא שודר. זה היה מוציא את "ארץ" לארג'ים, מספיק גדולים וחזקים כדי לתת את הבמה למשהו שלא הופק על ידם, כדי לכבד יוצר גדול מהחיים. הכוונות, אני בטוח, היו נהדרות (וגם ניתן הקרדיט הראוי לתאגיד), אבל בחירה קצת אחרת היתה מרגשת יותר וקולעת יותר.אפשר היה גם לבחור בשיר של כספי ולתת לשחקנים לבצע (משהו שכבר נעשה בשנים האחרונות ב"ארץ"), אלוהים יודע שיש אופציות, אבל מה שנבחר בסוף זה חצי חצי, לא מספיק טוב ולא מספק את סגירת המעגל הרגשי בפרק. קצת חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום