>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", 13.05.2015

לפני כמה חודשים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש, על כומר זן יפני בעיר קטנה, שלקח על עצמו משימה משפחתית שעוברת מדור לדור לתחזק את מנזר הזן המקומי. ואז, קרה הצונאמי. ובלי שום הכנה, הוא מצא את עצמו עוסק בפעילות שמעולם לא חלם לעסוק בה – משדל רוחות רפאים שטבעו באסון הגדול לעזוב את העולם הזה, ולעבור הלאה. נשמע מוזר, נכון? בכל זאת, יפן, 2015.

גם הוא חשב ככה, עד שהתברר שמדובר ממש במגפה. אלפי אנשים מדווחים על רוחות רפאים שלא עוזבות אותם, לפעמים אפילו משתלטות עליהם, בעיקר רוחות של ילדים, שמצאו את מותם ברגע אחד פתאומי והם מחפשים את משפחתם, את חבריהם, לא מבינים מה קרה להם ואיפה הם. ואותו כומר בודהיסטי צעיר, שמעולם לא הוכשר לטפל בכזה שטף של מטופלים, התחיל לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לדקלם את "סוטרת הלב" יחד עם האדם רדוף הרוחות, ויחד עם הרוח עצמה,

("אין עיניים, אין אזניים; אין אף, אין לשון,
אין גוף, או נפש; אין צבע, צליל, או ריח;
אין טעם, אין מגע, אין כלום; אין עולם של ראיה,
אין עולם של מחשבות; אין בורות, אין קץ
לבורות; אין זיקנה ואין מוות; אין קץ
לזיקנה ולמוות; אין סבל, אין שום סיבה לסבל, וגם אין קץ לסבל. אין דרך נכונה, אין חכמה,
ואין הארה.")

וכך הם מדקלמים את הסוטרה הזו שוב ושוב, עד שהרוח תבין שהיא מתה, ותעבור הלאה, לאן שזה לא יהיה שאנשים ורוחות מאמינים שהם הולכים –

ומה שמוזר הוא שהנזיר עצמו מעולם לא ראה רוח רפאים, ובהחלט פתוח להנחה שזו תופעה נפשית־תרבותית –

אנשים נתקלים באסון כה פתאומי שהנפש איננה מסוגלת לעכל, וחוזרים לתפיסת עולם שכוללת אפשרות להתמודד עם זה – והאמת שגם רבים ממטופליו לא האמינו ברוחות קודם לכן, אבל מה לעשות שהם רואים אותן ברחובות, בבתים, באמצע הכביש, אצלם במטבח, רובן אפילו לא מוכרות להם – אנשים זרים לחלוטין שבמחי גל אחד עצום וטיפה רדיואקטיבי נמחו מהעולם, ואינם יודעים למה הם נמצאים שם, באמצע הכביש או במטבחו של אדם זר, ואינם מבינים שהם מתים,

אבל עזבו את היפנים; מה איתנו? מה עם מתינו שלנו שאינם מרפים – שאלה שאולי אפשר לשאול עכשיו, כשסוף סוף נגמרו ימי הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולפעולות האיבה – מה קורה לחברה שאינה מאפשרת לרוחות שלה לעבור הלאה, שזקוקה לזכרונם המדמם כדי להצדיק את קיומה? כמה מהר מוות במלחמה או בפיגוע הופך לחלק מהמיתוס, מעניק בבת אחת משמעות למותם, אולי אפילו לחייהם, משמעות שאיננה אפשרית למי שסתם מת, כמו רוב האנושות.

ונראה לי – ומה אני יודע, הכל ניחושים – אבל בכל זאת, נראה לי שעדיף לראות רוחות רפאים ולתת להן ללכת, מאשר לגייס אותן מיד לאיזשהו מיתוס. כי כמה שהסיפור ההירואי שאתה מספר לעצמך יהיה מנחם בטווח הקרוב, כך הרוח תישאר חסרת מנוחה יותר, בטווח הרחוק. זיכרון שקרי הוא זיכרון שלא מפסיק לנג'ס. אז לקחת נומבון ציוני. אז סיפרת לעצמך סיפור לפני השינה, ונרדמת, והפסקת לראות את הרוח – זה לא אומר שהיא הלכה. זה רק אומר שהיא תילחם יותר חזק, ויותר מוזר, כדי לחזור לתודעה שלך בלי שתרגיש.

ואני נזכר בסבתא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 13, וששבוע אחר כך ראיתי אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר לחירשים, ראיתי אותה כמו שאני רואה את המסך הזה שעליו אני כותב את הפיקסלים חסרי הממשות האלה, ורצתי הביתה לחכות לה אבל היא כמובן לא באה, ואתם כמובן תגידו שהזיתי, אבל אני חשבתי – אז – שבטח המשיכה והלכה אל חברתה שגרה במורד הרחוב, ושלא פעם היתה מבקרת אותה לפני שבאה אלינו, ובכל מקרה אחרי רבע שעה הבנתי שהיא לא מתכוונת להגיע,

וירדתי חזרה לשחק כדורסל עם עצמי, וחשבתי שכנראה יותר התחשק לה להישאר אצל החברה שלה; היא גם דיברה כמוה פולנית, וגם שיחקה כמוה ג'ין־רמי, וגם ידעה כמוה שהחיים אכזריים, מה שאני לא ידעתי, או לפחות לא ידעתי אז.

• ימי זיכרון
• טורים אישיים ובלוגים
• יפן
• מוות
• מלחמה
• בודהיזם
• סבתא
• רוחות
• מיתוס
• אסון
• רוחות רפאים
• סוטרת הלב
• כומר
• צונאמי

מה שחסר לנו בתל אביב זה בניינים רדופי רוחות רפאים. עכשיו כשהעיר אימצה את האלווין באופן כמעט רשמי, וילדים מחופשים עם סלסלות ממתקים אינם מחזה נדיר ברחובותיה בסוף אוקטובר, כואב מתמיד חסרונם של בתים רדופים, נטושים ומלחיצים, שהאגדות מספרות על קולות מקפיאי דם שבוקעים מתוכם בלילות של ירח מלא.

הבעיה המרכזית היא שבתל אביב של משבר הדיור, כל בית נטוש הוא זהב נדל"ני שהופך בזריזות לפרויקט קבלני מניב עוד לפני שרוחות הרפאים מבינות בכלל מה קורה. חשבתם שלכם אין איפה לגור? מה יגידו רוחות הרפאים של השוק הסיטונאי שצריכות לרדוף עכשיו את קניון TLV? ראיתם כמה עולה שם סדין? ברוח הצדק החברתי ולכבוד ליל כל הקדושים, החלטנו לדאוג לרווחתן של הישויות האקטופלזמטיות בעיר עם רשימת המקומות שהכי כדאי לרדוף בתל אביב. אל תשכחו את זה כשאתם הולכים לקלפי.

קולנוע עדן

מה זה:המבנה היפהפה של קולנוע עדן הישן ברחוב לילינבלום פינת פינס
למה כדאי:הבניין הנוכחי קיים כבר 95 שנה, קולנוע עדן פעל מקום מאז 1914 (אז עדיין ראינוע), וספק אם יש בניין נטוש ותיק יותר בעיר. למצבו הנוכחי הוא הידרדר מאז שבנק לאומי השתלט עליו ב-1974, סגר את הקולנוע ופירק אותו כדי להקים מגרש חנייה לעובדיו בין חומות המבנה. אחר כך נמכר ליזם נדל"ן שנכשל בניסיונו להקים על חורבותיו המשומרות מלון בוטיק, ומאז הוא משמש אטרקציה לעכברושים של שכונת נוה צדק
רוחות שהיינו שמחים לראות:גרטה גרבו. אין לנו מושג מה יש לה לחפש דווקא בנוה צדק מכל העולם, אבל ראינוע זה ראינוע.

התחנה המרכזית

מה זה:המפגע העירוני הגדול ביותר בעולם
למה כדאי:הניהול הכושל והתמוה של משבר התחנה המרכזית בידי מרב מיכאלי ורון חולדאי, מוביל לכך שהיא תהיה איתנו עוד כמה שנים לפחות ותמשיך לזהם את העיר בנוכחותה. מצבה העגום עד מחליא של התחנה עצמה, בקומות הנידחות ובפינות הנסתרות שלה, משווה לה גם כך חזות של סרט אימה דל תקציב ופוטנציאל נדל"ני משובח לישויות מהעולם שמעבר, והאמת האירונית היא שבשלב זה רוחות רפאים רק יוסיפו לה קצת חיים.
רוחות שהיינו שמחים לראות:תושבי השכונות הסמוכות בדרום תל אביב חשופים כבר עשורים לזיהום אוויר קשה, ורבים מהם נפטרו ממחלות הקשורות לזיהום האוויר הזה. זאת תהיה נקמה שמוגשת קרה מאוד.

בית הקברות טרומפלדור

מה זה:בית הקברות העירוני הישן ועתיר הסלבז המתים
למה כדאי:זה פאקינג בית קברות, מה לא ברור. כל מי שביקר כאן פעם בלילה – ואם לא ביקרתם כאן בלילה איזה מין תל אביבים אתם – מבין מיד איזה כר מרעה רומנטי זה לפעילות אנרגטית פראנורמלית. אווירה של קלאסיקה.
רוחות שהיינו שמחים לראות:אריק אינשטיין ושאול טשרניחובסקי משתכרים ומפריעים לסמי עופר לישון. כן גם רוחות של טייקונים רוצות לישון, היפים מסריחים!

הפיל בדיזנגוף סנטר

מה זה:פיל עצום על אחד מגשרי המעבר בדיזנגוף סנטר שמישבנו בוקעת מגלשה
למה כדאי:חשבתם שמערת העטלפים של הסנטר קצת מקריפה? צחקתם מהבדיחה שסיפרתם לעצמכם על רוחות רפאים שעדיין מחפשות את היציאה מהסנטר? אתם תפסיקו לצחוק כשתיכנסו לתוך הפיל אליו שולחים מיטב הורי העיר את ילדיהם. מקום אפל.
רוחות שהיינו שמחים לראות:שמואל פלאטו-שרון ז"ל, ממייסדי דיזנגוף סנטר, הוא המועמד המושלם לרדוף את הפיל ולשחק עם הפעוטות שנקלעו למקום. לא מתוקה אל תעברי דרך הדוד הנחמד זה לא נעים לו.

כיכר אתרים

מה זה:עוד אסון תכנוני שהכה בתל אביב בשנות השבעים והפך מאז למפגע סביבתי
למה כדאי:לא כדאי בכלל. רוחות רפאים אוהבות לרדוף מקומות נטושים, אבל יש גבול אפילו לכמה שהן מוכנות לסבול. מי שביקר במבנה הקולוסיאום במסגרת סיור על חייהן של עובדות המין במועדון החשפנות שפעל במקום, יודע גם שמקום לא חייב רוחות רפאים כדי להרגיש רדוף.
רוחות שהיינו שמחים לראות:בריזה מהים. אחרי שיורידו את הכיכר ויפתחו את שדרות בן גוריון אל החוף.

הבלוק

מה זה:המועדון של כל המועדונים, הבית של כל הקלאברים, שהלך לעולמו בטרם עת לפני כחודשיים
למה כדאי:הבלוק לא השאיר חלל רק בלב שלנו, אלא גם הותיר אחריו חלל חשוך ועצום בפאתי התחנה המרכזית על סלמה שנראה כמו מקום מרבץ אידיאלי לרוחות רפאים שיודעות איך לחגוג.
רוחות שהיינו שמחים לראות:די.ג'יי פרנקי נאקלז המנוח מרים את כל הקלאברים המתים שהכרנו. עולה לנו רק מלחשוב על זה.

מוזיאון האצ"ל

מה זה:מוזיאון האצ"ל בתש"ח הוא שמו המלא, והוא מנציח את לוחמי האצ"ל שנפלו בהגנה על העיר
למה כדאי:לוקיישן מושלם בפארק צ'רלס קלור בשורה הראשונה אל הים, מבנה שהוא קופסה שחורה הבוקעת מתוך הריסות בית ערבי, מטען פוליטי ולאומי לא מבוטל, מחיקת שכונת מנשייה, הקרב על יפו, רוחות מן העבר. יש כאן הכל.
רוחות שהיינו שמחים לראות:מנחם בגין. למה לא. בטח תהיה שיחה מעניינת.

סמטת עכו בנווה שאנן

מה זה:המקום הכי נמוך ושבור בתל אביב
למה כדאי:הרחוב משמש כמקום המרבץ הקבוע של רוחות רפאים בדמות בני אדם נפגעי סמים, מרבית תושבי הסביבה נמנעים ממנו כמיטב יכולתם, ואף אחד לא ישים לב לכמה רוחות רפאים אמיתיות שיעברו לגור בו. הקאבר המושלם. יתכן שאז הוא גם איכשהו יהיהפחותמקריפ ומבעית.
רוחות שהיינו שמחים לראות:זאת סמטה שלא תשמחו לפגוש בה אף אחד, סמכו עלינו.

כיכר רבין

מה זה:כיכר העיר הגדולה למרגלות בניין העירייה
למה כדאי:הכיכר ההיסטורית בדרך כלל נטושה לחלוטין (למעט האזור החביב של הבריכה האקולוגית ז"ל), וזה עוד לפני עבודות הרכבת הקלה שהשתלטו עליה והפקיעו אותה מהציבור. יש לה את האנרגיה הזאת של מקום שקרה בו דבר נורא (משהו עם ה-4.11, לא?), הפסל הקודר והמונומנטלי של תומרקין לא עוזר לווייב, וכעת היא עומדת עזובה ומנותקת ובשלה לחלוטין לפולטרגייסט שלה.
רוחות שהיינו שמחים לראות:מספרים שבלילות סחופי רוחות אפשר לשמוע בכיכר המהום עמום של קול בס גברי ועגמומי מפזם לעצמו את "שיר לשלום". אבל זה לא רבין, סתם איזה רוח זבלה שבאה להטריל.

• ❤ תל אביב
• האלווין
• פחד
• רוחות רפאים
• קולנוע עדן
• תחנה מרכזית תל אביב
• בית הקברות טרומפלדור
• כיכר אתרים
• דיזנגוף סנטר
• הבלוק
• פארק צ'ארלס קלור
• כיכר רבין
• נווה שאנן

׳בית רוקח׳, המוזיאון שנמצא ברחוב שמעון רוקח בנווה צדק, הוא אחד המבנים היפים ביותר שלשכונה יש להציע, עם גינה מתוקה ואותה ארכיטקטורה מהודרת שמאפיינת את האזור כולו. מתוך התיאור הזה תוכלו אולי להבין, שכשאמרו לי שאני הולכת להתנסות בבית רדוף – ׳חווית חדר בריחה המציעה למשתתפיה ביקור ב-1887׳ – בטוח לא ציפיתי לעבור את זה במבנה שנראה כביתו של מלון בוטיק.

״לאורך כל השנים הבית עמד כמוזיאון שהעברנו בו הדרכות לציבור״, מספרת גלי מינץ, מנהלת ׳בית רוקח׳ ואשתו של הנין של שמעון רוקח – ממייסדי נווה צדק. ״היו בו חפצים של המשפחה, תמונות, דברים סטטיים, ובשלב מסוים התחלנו להפיק בו הצגות שקשורות להיסטוריה של השכונה. לפני קצת יותר משנה וחצי החלטנו שאנחנו רוצים לתת למקום רוח פעילה ומסתורית יותר, וכך הקמנו את ה׳בית הרדוף׳, סביב סיפור אחד ספציפי מקורות המשפחה״.

אבל עוד לפני הסיפור המדובר, בואו וניכנס. אני ושישה המשתתפים הנוספים שהגיעו איתי (שהיו זרים לי לחלוטין, אם כבר ביציאה מאזור הנוחות עסקינן), תודרכנו במהירות ויצאנו לדרך. כבר בכניסה, אחרי שמבינים שדלת הבית לא תיפתח בעצמה – פוגשת אותנו שחקנית. היא מציגה את עצמה כדמות קריפית להחריד שלכודה בבית מזה שנים, ומספרת לנו על בני משפחת רוקח, תוך כדי שהיא מציינת סכסוך גדול שקרע את הבית. היא מקרינה סרט שבאמצעותו נתוודע להיסטוריה השכונתית ולבעלי התפקידים בשכונה בימיה הראשונים – ונעלמת לתוך האפלה.

״בחווית חדר בריחה יש משהו סיפורי ודרמטי יותר, בעיקר כשאצלנו – צריך להקשיב לסיפור ולתוכן. לא מספיק רק לרוץ ולחפש מפתח או קוד, לפתור איזו בעיה לוגית״, מסבירה מינץ, ״רצינו קודם כל להעביר סיפור היסטורי שהוא מאוד תל אביבי ונותן טעימה מאיך נולדה העיר הזאת. זה לא שיעור, או הדרכה, אבל כן מספר את הסיפור של ההתיישבות העירונית הראשונה, היציאה מחומות יפו והפעילות של משפחת רוקח בתוך כל זה״.

הסיפור משחק כאן חלק מרכזי בחוויה שמספק הבית, כי, ובכן – הנהלת המוזיאון באמת מאמינה שהוא רודף אותו עד היום. כבר בחלל השלישי אנו מגלים על סכסוך מתמשך בין האחים שמעון ואלעזר רוקח, שניהם מהכוחות המניעים של הקמת נווה צדק, שהחל ב-1887 ומעולם לא בא על סיומו. אלעזר רוקח, ציוני נחוש ואידיאליסט, התעסק בזמן הקמת השכונה בתרומות שנלקחו מתושבים למטרת פיתוחה. כאשר שמעון, אחיו, מגלה שאלעזר לקח את כספי התרומות והעביר אותם למתיישבי ראשון לציון, כדי לסייע להם במרד מול הברון רוטשילד, שמעון מגרש אותו מביתו בבושת פנים ומכריז שאיננו רוצה איתו כל קשר.

כמובן שתמצאו כאן, לאורך שתי הקומות עליהן מתפרשת החוויה (כולל קפיצה אל מתחת לאדמה), חידות היגיון וחללים שצופנים בתוכם רמזים שונים להתקדמות במשחק. אבל מה שבאמת מבדיל את הבית הרדוף מכל חווית חדר בריחה אחרת, היא הטכנולוגיה האור קולית יוצאת הדופן. החל מאנימציה אינטראקטיבית שמוקרנת תוך כדי עבודת המשתתפים על החידות, דרך הולוגרמות של דמויות שמשתקפות ומתקשרות איתך מתוך מסכים ומראות בחדרים, ועד דימוי מדויק של נסיעה במכונית באוקראינה – באמצעות צילומים שהתבצעו עם צוות צילום מקומי לפני המלחמה האיומה. הכל כחלק מהסיפור, כמובן.

מהר מאוד לאחר חשיפת הסכסוך בתוך חווית חדר הבריחה, נגלה שמטרת החוויה כולה היא בעצם למצוא את אלעזר, ולהעביר לו גלויה מאת אחיו שקוראת לפיוס בין השניים. כמובן שכל הדבר קורה תוך כדי שלומדים על פועלו של אלעזר – שהיה פעיל מאוד בהעלאת יהודי רומניה לארץ, פעל להקמת ראש פינה וזכרון יעקב והיה עיתונאי וסופר יהודי מוערך שש״י עגנון היה מזכירו – אבל (ומבלי לחשוף את סופו של חדר הבריחה) אי אפשר שלא לתהות מדוע מטרתו היא להביא לסגירת מעגל בסכסוך משפחתי ׳קטן׳.

״לפני בערך 17 שנה ישבתי עם ז'ק, שחקן ששיחק באחת ההצגות כאן ומשתתף גם בחדר הבריחה״, משתפת מינץ בפנים חתומות לחלוטין, ״פתאום הוא אמר לי שממש באותו רגע, בפינת החדר, הוא רואה דמות צרת פנים, עם זקן ומעיל ארוך, שפשוט עומדת ומסתכלת עליו. ידעתי בזמנו שיש לז׳ק יכולת לראות כל מיני דברים מסתוריים, אז האמנתי לו, אבל לקחתי את זה בחצי הומור״.

אוקיי, איזוטרי ואף מינורי, אבל אז היא ממשיכה לספר על חוויות נוספות דומות שקרו בבית לאורך השנים: ״שבועיים לאחר מכן, בזמן חזרות, ירדה במדרגות אישה שבאה לבקר את אחד השחקנים. היא רצה למטה בבהלה והתנשפה, תוך כדי שסיפרה שלצידה עלתה במדרגות דמות שקופה בעלת מראה דומה לזה שתיאר ז׳ק, והבנתי שזה אלעזר, זה חייב להיות אלעזר. האמנתי לה״.

״הדבר הזה הניע אותי בזמנו לעשות טקס פיוס – הסיבה היחידה שהוא יכול היה להופיע כאן היא הקרע הקשה שהיה ביניהם״, היא אומרת בהתרגשות, ״הם היו קרובים מאוד ובגלל האידיאולוגיה הציונית המנוגדת של שניהם נפרדו דרכיהם לנצח. עצמותיו של אלעזר אפילו לא עלו לארץ כי בית הקברות נהרס בהפצצה נאצית. המשאלה של אלעזר הייתה להתאחד מחדש עם המשפחה, הייתה לי תחושה שהוא לא שקט ולכן הוא פה עד שתימצא לו נחמה״. גם מפעיל המשחק, אלירן, אמר בפה מלא שבתור ילד הוא ראה את הרוח מתהלכת במסדרונות המוזיאון.

ה׳בית הרדוף׳ משוחזר היסטורית בהתאם לרוח סוף המאה ה-19 בצורה יוצאת דופן – הוא משלב חפצים אמיתיים של המשפחה שחיה בו בעבר. בית הקברות בדרוביץ׳ שבאוקראינה למשל, בו נקבר אלעזר רוקח, הופצץ כאמור על ידי הנאצים, אך אתר ההנצחה שנותר במקום שוחזר באופן מדויק לחלוטין בתוך חדר הבריחה, וזכינו אפילו לסיור בשאריותיו של אותו בית קברות – מתחת לאדמה.

״הבית הזה היה הבית של שמעון רוקח שזכה בו בהגרלת קרקעות שנתרמו על ידי אהרון שלוש בימיה הראשונים של השכונה״, מוסיפה מינץ, ״להקים תרחיש היסטורי בתוכו דרש המון עבודה – הבמאי אמיתי יעיש, המעצב משה יוסיפוב, האמנים אלון שריד, עמית פורטמן סתו לוי ואני יצרנו יחד את התפאורה, ההולוגרמות והפטנטים שמרשתים את החללים השונים – בשיתוף אנשי סאונד ווידאו נוספים. לקח לנו שנה ורבע להקים הכל יחד עם שחקנים שהם חלק מהחוויה״.

החוויה בבית הרדוף מסתיימת תוך שעה ורבע בדרך כלל, ולאחר שכבר הספקנו לשמוע הכל על הרוח לה, בתקווה, מצאנו מנוח ושלווה באמצעות הצלחתנו במשימות. כשאנחנו יוצאים מהחדר והקהל מתפזר, אני שואלת את גלי שוב – ״תגידי, עכשיו כשאנחנו לבד, את באמת מאמינה שהרוח הייתה כאן? או, אולי, עדיין כאן?״. ״תראי, לבת שלי יש חושים שקולטים יותר מהרגיל, והיא מוכנה להיכנס לבית הזה רק איתי. זה כל מה שאני יכולה לומר״.

בית רוקח, רחוב שמעון רוקח 36,לפרטים נוספים

• ❤ תל אביב
• נווה צדק
• מוזיאון
• חדרי בריחה
• רוחות רפאים
• אימה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות