רוני דניאל הלך לעולמו מדום לב וזו הזדמנות לדבר בשבחו: פרשן צבאי מונומנטלי, מחובר ומקושר, בעל נוכחות תקשורתית סמכותנית וחזקה שרבים היו מוכרים עבורה את נשמתם. צריך לומר את הדברים האלה דווקא בצל הביקורת הקשה שהוטחה בו לאורך השנים. לא היו ולא יהיו פרשנים רבים על מסך הטלוויזיה שלנו עם היכולת הזו למגנט את הצופים ולתת להם את התחושה שיש כאן מומחה שיודע באופן אבסולוטי על מה הוא מדבר. במשך כמעט 30 שנה בפריים טיים של ערוץ 2 (ואחר כך ערוץ 12) הוא חצב לעצמו מעמד נדיר של אורקל ביטחוני. זה היה ידוע: כשהוא מדבר – גם במטכ"ל מקשיבים.

עבור חברת החדשות, רוני דניאל היה אחד האסים התמידיים בשרוול, אוטוריטה שלעתים נדמה היה שצה"ל עצמו כולו מדבר מגרונו. היתרון הזה, בכל הקשור לרייטינג ולשואו הטלוויזיוני, היה גם חסרון עצום מבחינה עיתונאית. קראו לו "מר ביטחון", ממש כמו לאריאל שרון בזמנו, אבל קראו לו גם "דובר צה"ל האמיתי" והחוכמה המקובלת בין מבקרי התקשורת והטלוויזיה הייתה שדניאל סוגד למנגנון הצבאי ומשרת את האינטרסים שלו לא פחות מאת האינטרס העיתונאי והאזרחי. בהזדמנויות רבות מספור אימץ דניאל את גרסת הצבא תוך שהוא מוותר אפילו על מראית עין של ביקורתיות. בהזדמנויות אחרות גם לא חסך ביקורת מהצבא – אבל בעיקר כשלא פעל בעוצמה מספיקה לטעמו.

על המסך, במהדורת החדשות המרכזית וב"אולפן שישי", דניאל היה התגלמות המיליטריזם הישראלי, הדוד הפז"מניק של כולנו שמכיר את כל הבכירים במערכת הביטחון ומהגג על אסטרטגיה צבאית כאילו מתוך הבור בקריה. הוא העריץ את הצבא בכל מאודו והאמין כמעט ללא תנאי בצדקתו. בזמנים מבצעיים, בין אם בלבנון, בשטחים או בעזה, הוא חבש את הקפל"ד ולבש את השכפ"ץ ונדמה היה שבעוד רגע יסתער על אויבינו עם הסכין בין השניים. זה הפך אותו למטרה קבועה לביקורת חריפה, אבל הביקורת המקצועית לא הזיזה לו ולעורכיו במאום. את הסחורה הוא תמיד סיפק, מבחינתם.

"אני פה בשביל לשדר ולא לברוח מהמסך בשעת מצוקה", אמר דניאל בטון הנוזפני האופייני לו כשהתבקש בשידור להתפנות למקלט בזמן שדיווח משדרות תוך כדי אזעקה במבצע עופרת יצוקה. זה היה רוני דניאל קלאסיק, אתוס גברי זחוח של עוז וגבורה בשידור חי, זלזול באויב וביריבים פוליטיים, בוז לכללי העיתונות הבסיסיים ביותר. ואין בכלל ספק שהצופים בבית אהבו את זה. גם בימים שבהם הוא נראה כמו פארודיה על עצמו, נוכחותו סביב שולחן מדורת השבט תרמה לחברת החדשות את הערך המוסף של הסמכות שאין לערער עליה – ומי שמערער עליה הוא כנראה אחמד טיבי או חנין זועבי. כך זה היה עם דניאל: אתה איתנו או נגדנו.

בשנים האחרונות, ככל שהתמעטו הסקופים שהביא מהשטח, נדמה היה שגוברת הביקורתיות שלו כלפי הצבא והשלטון. לשיא הגיעו הדברים ב-2016, עם פיטוריו של בוגי יעלון מתפקיד שר הביטחון ומינויו של אביגדור ליברמן תחתיו, אז אמר דניאל ש"אני לראשונה מרגיש, בגלל הפוליטיקה הזאת, אחרי השבוע הזה, שאני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי ישארו כאן" ועורר את תדהמת כולם, כולל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שמיהר להתקשר אליו ולפייס אותו. זה לא מה שאמור לקרות כשפרשן מבקר בחריפות את השלטון.

אבל כזה היה דניאל, בסופו של דבר, בשר מבשרו של הממסד הצבאי שנהנה יותר להתקוטט באולפן עם חברי כנסת ערבים מאשר לזעזע את אמות הספים בצה"ל. הצבא נהנה מבחינת דניאל ממעמד של קדושה ויכול היה לטעות רק אם לא פעל במלוא עוצמתו. זאת כמובן תמיד עיתונות גרועה מאוד, אבל הטלוויזיה לא מחפשת עיתונות טובה ואת השואו שהיא מחפשת רוני דניאל נתן לה תמיד בכמויות. יהי זכרו ברוך.

• המסך
• החדשות
• חברת החדשות
• רוני דניאל
• ערוץ 2
• ערוץ 12
• טור דעה

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר כמה שנים שרוני דניאל מוחזק באולפני חברת החדשות ככלב פרא מרוסן לפרקים. כמו אייל ברקוביץ', גם דניאל איננו פרשן אלא בן לוויה בעל מזג מועד לפורענות, שעמו אנו נדרשים לצפות במשחק הכדורגל או בדיווח הביטחוני ("איזה ליימך!", היה קורא ברקוביץ' לעבר שחקנים בימיו העליזים כפרשן בטלוויזיה). דניאל הוא סב היושב בסלונו ומפטיר ביקורת קנטרנית כלפי כל מי שעובר על מסך הטלוויזיה ואיננו גבר בעל עבר צבאי וארשת ממלכתית. אך אולפני חברת החדשות הם-הם סלונו של דניאל, ועל כן אנו הקורבנות של הסדרי הקביעות שם, המסכלים את הגעתו של פרשן או פרשנית שאינם מצדדים באופן אוטומטי באנשי הצבא, ומוסיפים לדיווחים דברי טעם התורמים להבנתם העמוקה יותר – כלומר, דברי פרשנות.

עוד כתבות מעניינות:
חדשות 2 חושבים שהצופים שלהם מטומטמים לגמרי
אמנון לוי ניצל את תושבי השכונות לרייטינג
"אבודים" עם צופית גרנט מגלה אמת אכזרית

שעת הכושר של דניאל היא כמובן שעת ההסלמה הביטחונית. או-אז הרסן הממתן אותו בימים כסדרם מותר כליל, וקנטרנותו הופכת מלהג של סרק, מרגעים שיש לסבול לטובת התקדמות המהדורה (לרוב הוא מבקש להוסיף דבר מה לדיווחים שאינם קשורים אליו במישרין, שהרי דעתו חייבת להישמע), לציווי של ממש: תוקפנותו מדובבת עתה את דעת הקונצנזוס, ודניאל איננו עוד כלב פרא אלא כלב שמירה שתפקידו למנוע מדעות שאינן מיושרות למרכז להישמע באולפן. הרגעים הללו הם התמורה שמקוששים בחברת החדשות מפרשנותו הלוקה בחסר. הם נחגגים כספקטקל בכל אתרי החדשות. "ראו, דניאל נובח על ערביה בשידור חי!", היה הסאבטקסט של אייטמים שפורסמו באתרי מאקו, סרוגים, מעריב וערוץ 7.

ה"עימות" שהתהווה אמש (שבת) בין דניאל לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בו נפלטו לדניאל המילים "שבי בשקט", הוא הרווח הרכילאי שגוזרים בחברת החדשות מרצף השידור המתיש באולפן. לא מהימנות הדיווח בראש מעייניהם, אלא חרחורי הריב. הם הילדים המתקבצים סביב זוג מתעמת וצועקים "מכות!". המלחמה משרתת את יצר ההתענגות של פרשניהם על עמדת הסמכות – ואילו רק אנחנו, הצופים המשתלהבים בעל כורחנו מרכילאות החוטאת למשמעויות הנגזרות מן האירועים בגזרה הצפונית, מפסידים בגדול.

• המסך
• רוני דניאל
• חברת החדשות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה הבאה נשב על המרפסת, ונספור ציפורים בודדות. כי רוב הציפורים בורחות בשנים של מלחמה, וקיץ נוסף בלי טילים יערער את כל תפיסת המציאות שלנו. רוני דניאל מסתובב בקריז כבר חודשים, משתלט על ישיבות ועד הבית ודורש להשטיח את מרפסתם של השכנים החדשים, אלה שמשאירים את שקיות הזבל שלהם פתוחות. רחמים.

בשנה הבאה, סוף סוף מישהו יעזור כבר לנסיך הניגרי המסכן הזה, שנמצא בכלא כבר כל כך הרבה שנים ולא מסוגל להעביר את המיליונים שלו לאף אחד.

בשנה הבאה, שרון גל יסע להודו לחפש את עצמו. כי תכלס, עברה עליו שנה קשה בכנסת. טוב, חצי שנה. טוב, חודשיים וקצת. אבל זה קשה, החרא הזה עם הישיבות והחוקים והפגרות וכל זה. תנו לבנאדם צ'אנס למצוא במה הוא טוב.

בשנה הבאה כל הפליטים מסוריה יתגעגעו הביתה וירצו לחזור. כי די כבר, כמה אפשר לסבול את המערב הפריבילגי הזה, עם הערכים הליברלים המתנשאים שלו, והמדע, והאוכל, וכל זה.

בשנה הבאה, לא יהיו שום לכלוכים על שרה בעיתונות. לא כי העיתונות תתעסק בדברים יותר חשובים, אלא כי פשוט נגמרו כל הלכלוכים שהיא יכולה להנפיק.
היא תעמוד באמצע בית ראש הממשלה,
עם הטלפון ביד,
ותגיד לרני רהב, "היי רני – תמצא לי משהו ממש מרגיז ומטופש לעשות, ומיד!"
אבל רני רהב לא יוכל למצוא לה. וזה לא כי הוא לא אדם מבריק – טוב, הוא לא, אבל זה לא בגלל זה; פשוט אין יותר. היא עברה על הרשימה, ועשתה וי על כל סעיף אפשרי.
והיא תיאנח בתסכול ותגיד: "אז מה עכשיו? מה עושים? סתם נהיים אנשים כמו כולם, שלא עושים כל יומיים משהו טיפשי ומרגיז?"
ורני רהב לא יעיז להגיד לה כן.
הוא יגיד לה "מה פתאום, אל תדאגי, אני אחזור אלייך עם רעיון מה זה מעולה." אבל הוא לא יחזור אליה. כשזה נגמר, זה נגמר.

בשנה הבאה נטלי פורטמן תעשה סרט תלת מימדי מ"אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן. היא תשחק את האשה, והבשורה תהיה: "נטלי מותק, את לא במאית." אבל היא לא תיקח ללב. העיקר הבשורה.

בשנה הבאה שר החינוך יתחלף עוד פעם, והחדש יגיד שזה נורא מה שקורה, ושצריך יותר ערכים. והוא ישקיע חמישה מיליארד שקל בתוכנית חדשה שתיקרא "חינוך ערכי לערכים ערכיים." וחצי מהתקציב הזה ילך לישיבות והתנחלויות. החצי הנוסף יהיה תקציב הפרסום, ורמי יהושע יהיה הפרסומאי שלו, כי יש לו ערכים. פיננסיים, בעיקר, אבל ערכים זה ערכים.

בשנה הבאה, כל הזונות במקאו יעשו שביתה, מה שיגרום לעסקי ההימורים שם לקרוס, כי מי רוצה להמר אם אין לו אשה להשוויץ בפניה או להתנחם בזרועותיה, ואז שלדון אדלסון יפשוט את הרגל, וימכור את כל נכסיו לנשות הלילה המפתות של מקאו, שיעשו שני דברים: גם יחליפו את שם המקום לקקאו, שזה הרבה יותר קליט; וגם ישתלטו על כל שאר נכסיו, מה שאומר שבשנה הבאה "ישראל היום" יהיה עיתון קצת יותר אמין. בכל זאת, לזונות יש כבוד עצמי.

בשנה הבאה אשה תחליף כושי בבית הלבן, אז זה לא שהטוקבקיסטים יצטרכו להתאמץ.

בשנה הבאה, התוכנית הכי נצפית תהיה של ריאליטי של בשלנים מזמרים, והמנצח יהיה זמר מזרחי שעושה אוכל סיני שאמא שלו טרנסג'נדרית עיוורת ואבא שלו חצי ערבי וחצי עטלף. וכולם יגידו, אה, עונה משעממת.

בשנה הבאה כל מי שעשה מינוי לטיים אאוט ימצא אהבה. וכל מי שיתאהב, ימצא את עצמו קורא טיים אאוט באופן אובססיבי. מה שיגרום לו לאבד את האהבה, כי מי רוצה להיות עם אחד שכל הזמן בודק מה הם עשרת ה-משהו הכי טובים בעיר? מה שמיד יגרום לו למצוא שוב אהבה, כי איך אפשר לא לאהוב מי שיודע מה הם עשרת ה-משהו הכי טובים בעיר?

בשנה הבאה, כל מי שיכתוב פוסט בפייסבוק שיכלול את המלה אני, יעלם מהעולם. כולל אני. חכו תראו.

• דויד גרוסמן
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• רני רהב
• רוני דניאל
• שרה נתניהו
• טור
• טור שבועי
• נטלי פורטמן
• שרון גל

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני חצי שנה נהרגו שני צעירים פלסטינים מאש חיה בהפגנה ליד מחסום ביתוניא. כמו במקרי מוות רבים בשטחים, האירוע לא זכה לתשומת לב עד שצץ סרטון ממצלמות אבטחה שתיעד את הפגיעה בשניים, הראה שהצעירים נורים כשהם לא קרובים אפילו לכוחות ושאין שום זריקת אבנים באזור. סתם הוצאה להורג. התעוררה סערה בינלאומית ואפילו מחלקת המדינה האמריקאית תבעה לחקור את המקרה. אבל אם הקשבתם באותם ימים לחדשות בישראל, סביר להניח שהייתם משתכנעים שמדובר בפברוק – מחזה רב משתתפים שתוסרט ונערך בערמומיות. תיאוריית הקונספירציה הזאת לא עלתה בחוגים ההזויים של הימין, אלא ממש במיינסטרים – בממשלה, בעיתונים ובמהדורות החדשות המרכזיות.

שר הביטחון יעלון הודיע שהכוחות היו בסכנה ושסביר שהסרטון אינו אותנטי. שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר מייקל אורן הפך לשילוב של מבקר קולנוע ופתולוג והסביר ב־CNN שלא הגיוני ששני הצעירים בסרטון נופלים קדימה, “כי זה לא תואם את מה שאנחנו יודעים על מקרי מוות במלחמה". דני איילון הציע לחקור ולהעניש את הארגון הפלסטיני שהפיץ את הווידיאו ממצלמות האבטחה, ואיך אפשר בלי רוני דניאל שניתח במהדורת החדשות המרכזית בישראל את הסיבות שבגללן הסרטון כנראה מפוברק.

בסוף הלחץ העולמי עשה את שלו, ומערכת הביטחון נאלצה לחקור את הירי בביתוניא. בשבוע שעבר נודע כי קליע שסיפקו הפלסטינים (ושגם לגביו נמצאו כל מיני מומחי בליסטיקה מטעם עצמם שהודיעו בתקשורת ש"אין סיכוי" שהוא אמיתי) תואם את הנשק של אחד מאנשי מג"ב במקום. הלוחם נעצר, וכך גם מפקדו שנחשד בטיוח האירוע. אבל איך אפשר להאשים את אותו מפקד, כשנורמות השקר וגלגול העיניים מתחילות משר הביטחון, ממשיכות בנבחרי ציבור ומחלחלות לכלי התקשורת? האם מישהו שמע הסברים מרוני דניאל על הפרשנויות שסיפק לפני חצי שנה? האם מישהו מאותם גופי ביקורת ימניים פרסם הבהרה? סביר להניח שרוב האזרחים בכלל פספסו את החדשה האחרונה על מעצר היורה, וכל מה שהם זוכרים מהפרשה הוא שהפלסטינים הפיצו איזה שקר לפני כמה חודשים.

האווירה הציבורית בישראל מעודדת את מערכת הביטחון לפצוע, להרוג ולעצור כמה שיותר פלסטינים, מתוך תקווה מופרכת שככה הם יקבלו את המשטר האכזרי שהטלנו עליהם. כשתוצאות המעשים שלנו נחשפות אנחנו משקרים לעצמנו, קובעים שהמתים לא נהרגו, שהאזרחים הם מחבלים, שהסרטים מפוברקים ושהעדויות מומצאות. לצד הרצחנות הגוברת של הכיבוש גדל גם העיוורון של החברה הישראלית אליו. התפתחה פה תעשייה שלמה של הכחשת המציאות – ארגונים, עיתונאים ומכוני מחקר שעסוקים בלהטיל ספק ולערפל כל ידיעה בדבר המעשים שאנחנו מבצעים בפלסטינים. כל העולם מודע בדיוק למה שקורה כאן, ורק החברה הישראלית מתכנסת לתוך שיח עיוור ומתחסד ולתוך תחושה תמידית של קורבן. כך גוברת הדרישה לעוד “יד קשה" והסיכויים להיחלץ מהמערבולת המכוערת הזאת הולכים ופוחתים מיום ליום.

• ביתוניא
• רוני דניאל
• ירי במחסום ביתוניא
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• כיבוש