אנחנו אוהבים עולים מרוסיה ומצרפת, בעיקר כי הם מביאים לנו אוכל מרוסיה ומצרפת, אבל האמת היא שכל מי שמוכן לחיות כאן לצדנו חייב להיות לפחות קצת מוזר ולכן סבבה וגם וולקאם. כך או כך, זה לא שמישהו שואל אותנו: העיר תל אביב-יפו מבססת את מעמדה זו השנה הרביעית ברציפות כשיאנית קליטת העולים, כאשר על פי נתוני הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה בשנת 2021 נחתו בעיר 3,069 עולות ועולים במרחבי העולם, עליה של 33% בהשוואה לשנה הקודמת בה עלו 2,305 עולים.

מספר העולים לתל אביב-יפו מהווה כעשרה אחוזים מכלל העולים מישראל. רוב העולים הגיעו מברית המועצות לשעבר (1,304), מארצות הברית וקנדה (502) ומצרפת (597). בסך הכל עלו למדינת ישראל בשנת 2021 כ-27,982 עולים חדשים. ב-5 שנים האחרונות התווספו למניין התושבים בעיר לא פחות מ-17,843 עולים חדשים ותרמו את חלקם למשבר הדיור העירוני.

העירייה מפעילה בעבור העולים, באמצעותהרשות העירונית לקליטת עלייהבמנהל קהילה תרבות וספורט ובשיתוף משרד העלייה והקליטה מערך המונה שישה מלווי עולים לפי שפות (רוסית, צרפתית, אנגלית וספרדית). מדי חודש מתקיימות בעיר פעילויות, הרצאות, סדנאות ומפגשים בשפות השונות. בשנת 2021, למרות הגבלות הקורונה, קיימה הרשות לקליטת עלייה מאות פעילויות ואירועים, ביניהן "דוק-עולים" (פסטיבל סרטים דוקומנטריים העוסקים בעלייה), ירידי תעסוקה וקריירה, סיורים מאורגנים ברחבי העיר ומחוצה לה, פעילות לילדים ולגיל הרך, קורסי עזרה ראשונה באנגלית, הרצאות העשרה ועוד.

בפעילויות הללו השתתפו במהלך השנה כ-13,500 עולים. בנוסף פועלים בעיר שני אולפנים עירוניים ללימוד השפה העברית: אולפן גורדון ואולפן לילנבלום, בהם למדו במהלך שנת 2021 כ-1,500 עולים חדשים. הרשות לקליטת עלייה מפעילה ארבעה דפי פייסבוק על פי שפות בהן ניתן למצוא מידע על הפעילויות השונות המתקיימות בכל שבוע וכן מידע עירוני חיוני המונגש בשפת העולה.

• הבועה
• עלייה לארץ
• עלייה
• רוסים
• צרפתים
• עיריית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

בצד החום, הלחות והמדוזות, אחד מסימני הקיץ הבולטים הוא חזרתם לזירה של לייני מסיבות הקיץ. מבין אלה בולט באחרונה לוקיישן אחד –מתחם התחנה, נחלת תיירים וחוץ תל אביבים בדרך כלל, שהצליח למצב את עצמו כמוקד של סצנה מסוימת – קהילת דוברי הרוסית. שלושה ליינים שמיועדים לקהל הזה התמקמו במתחם שבין תל אביב ליפו באחרונה.

הליינים, יודגש, שונים זה מזה בתכלית. ליין הבר הוותיק פאשן בר שמזוהה עם הקהילה התיישב בקאסה דה קוקו, והוא פונה בעיקר לקהל חובב מוזיקת מיינסטרים. לצדו התיישב בבוסתן הליין Fanta Bulosa, שמתמקד במוזיקת האוס, ניו דיסקו, Fאנק וכדומה. השחקן השלישי במגרש הוא JETSET, ליין אפטר של מוזיקה אלקטרונית במועדון ה- LA GARE שמשמש כתעלת הניקוז של המבלים בשעות המאוחרות של הלילה. המשותף לשלושה, כאמור, הוא הקהל. "זה נוצר במקרה, וזה מבורך", מסביר מיכאל מירושניק, מבעלי ה־Fanta Bulosa, שזו עונתו השנייה במקום. "הקהל דומה, וזה נוח שאלה שרוצים לצאת לשני הברים יכולים לעבור ממקום למקום בקלות. בשנה שעברה הפאשן בר ישב בשלוותה, וזה יצר מצב מבאס למבלים". בניגוד לפאנטה ולפאשן, שהתיישבו זה לצד זה במקרה, בבחירת הלוקיישן של הג'טסט הייתה כוונה ברורה. "כולם מכירים כאן זה את זה, זו קהילה שגדלה יחד ב־27 השנים האחרונות ויצרנו להם מקום של אפטר", מספר פשה סקובוב, מבעלי הליין. "בסופו של יום זה הקהל שלנו, וזה טוב לנו כשפתיחת הערב מתקיימת סמוך לאפטר שלו".

גיאוגרפיה בצד, תהינו איך זה ש־27 שנה אחרי העלייה הגדולה, העולים עדיין מעדיפים את חברת אחד את רעהו ומתרכזים במתחם המרוחק ממרכזי הבילוי של העיר, ולא במסיבות של "הישראלים" (ביטוי של העולים, לא שלנו). "זה כמו לשאול למה ישראלים בניו יורק מסתובבים כל הזמן יחד", התעצבנה כריסי, בליינית קבועה בפאשן בר, מהשאלה. "זה עניין תרבותי. אנחנו לא מנותקים, כולנו דוברי עברית ובעלי מעגלי חברים ישראלים. בסופו של דבר כאן אנחנו מרגישים הכי בנוח, ואין בזה משהו פסול. מי יודע, אולי בשביל הילדים שלנו זה כבר לא יהיה ככה". ומעבר לעניין הסוציולוגי, גם הלוקיישן משחק ככל הנראה תפקיד. "הקהל הרוסי רגיל למקומות אקסלוסיביים ומפוארים", מסביר יניב בן נאים, יחצ"ן ישראלי שעובד עם הפנטה בולוסה. "מתחם התחנה עונה על הצורך הזה". נניח.

למרות הריכוז הגבוה של דוברי הרוסית במסיבות, בעלי הליינים, אולי מסיבות כלכליות, נמנעים מההגדרה הזו. "קוראים לנו ליין לקהל רוסי, אבל יש אצלנו אחוז גבוה של 'ישראלים' שאוהב את התוכן הזה", מתקנת ניקול קוקשייב, מבעלי הפאשן בר. "כשאני אומר ליין רוסי אני אומר את זה במירכאות", מוסיף מירושניק. "היחס במסיבות שלנו הוא בסוף 70 אחוז רוסים ו־30 אחוז 'ישראלים'".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• רוסים
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

גיורא זינגר (33) התחתן לפני כחודשיים ובכל פרק הזמן שבילה עם אשתו בהודו ובפיליפינים הוא לא הפסיק לחשוב על המטרה שלו (גם בזמן הג'ט לג הלוך וחזור): איך הוא לוקח את מופע הסטנדאפ שלו עמוק אל לב המיינסטרים.

איך שזינגר חזר לארץ הוא קבע לעצמו סיבוב הופעות לחודשיים הקרובים, גם לבד וגם לצד חבריו לחבורת בערך (יוסי גבני ועמר בורשטיין), שכמה מסרטוני היוטיוב שצילמו עברו בכיף את מיליון הצפיות באינטרנט.

"המשפט שאני אומר לאשתי הכי הרבה זה 'אל תהיי קטע סטנדאפ'", אומר זינגר. "רוב הריבים שלנו, ובכלל של כולם – מישהו כבר צחק על זה פעם. בתור סטנדאפיסט אתה לומד לחיות בהופעות ולהופיע בחיים".

רגע, קודם תגיד איך זה להיות סטנדאפיסט עם שם פרטי כמו גיורא.

הוא משמיע נהימה של מי שנגעו לו בנקודה רגישה. "היום זה כבר בסדר, בהתחלה זה היה מאוד מאוד קשה. הייתי עולה לבמה והייתי צריך להוכיח מהר מאוד שאני לא גיורא, שאני מצחיק. הרי השם גיורא מתחבר עם כל מה שלא מצחיק". אולי העובדה ש"זינגר" באנגלית זו מילה מיושנת לפאנץ' עזרה לו בעניין הזה.

"המופע שלי חדש, בחלקו", אומר זינגר, "הייתי אומר שעליתי שלב בערך לפני חצי שנה, כשהתחלתי לעשות סיבוב הופעות באולמות. אז התהווה לי משהו יותר מגובש, שמתאים לקהל יותר בוגר, קהל פחות גס – שזה משהו שהפאבים מכניסים לך בהופעות. הקהל באולמות יותר נינוח".

בהופעות שלך אתה מתעסק הרבה בשורשים ובמשפחה הרוסית שלך.

"בתור ילד זה היה קונפליקט מאוד קשה. המוצא היה משהו שרצית להתנער ממנו. גדלתי בכפר סבא בסביבה מאוד ישראלית, אז לא רציתי את הרוסיות עליי. אתה מנער שכבה שכבה: אומר לאימא שלך שתפסיק להלביש אותך לבית הספר, שתפסיק להביא לך סנדוויצ'ים 'לא מתאימים'. אבא שלי, לדוגמה, נתקל פעם ראשונה בחומוס בגיל 40. עכשיו לך תתמודד עם זה, עם מה כן אוכלים את זה ועם מה לא. הייתי מקבל סנדוויצ'ים של חומוס עם גבינה צהובה. אני מספר על זה בהופעות, כל הרוסים בקהל אומרים 'מה הבעיה עם זה?' וכל הישראלים צוחקים נורא. הנה לך הפער".

>> איך ההומור הרוסי נראה בעברית?

יש לך זיכרון ילדות מלפני שעלית לישראל?

"הנה משהו שקרה כשהייתי בערך בן 4, באוקראינה. בא אלינו שכן בן גילי ואמר, 'אימא שלי אמרה שאתם ז'ידים' (יהודונים, ברוסית – א"ס). לא הבנתי מה זה הדבר הזה אז אמרתי לאימא שלי: 'השכן אמר שאנחנו ז'ידים'. היא הלכה לאימא שלו ואמרה לה, פעם אחרונה שאני שומעת את המילה הזאת. הייתי אומר שהחיים שלי בתור בן למהגרים זה בדיוק הדבר הזה. שם ז'ידים, פה רוסים. עכשיו הקונפליקט הגדול בחיים הוא איך אתה מוצא את המקום שלך, מה אתה כן, מה אתה לא, מה אתה פחות, מה אתה יותר. היום בתור בן אדם בוגר אני מאוד מנסה להתחבר לרוסיות שלי, כבר לא מתבייש בה. בתור איש מאוד ישראלי בהוויה, אני איכשהו אוהב מאוד את השורשים".

ואיך קרה כל העניין הזה של חבורת בערך?

"היינו שלושה סטנדאפיסטים שמופיעים סולו. לפני שנה וחצי נהיה לנו ברור שהעתיד לא בטלוויזיה והחלטנו לעשות סרטון. היה לנו מזל של מתחילים ועשינו אחד מצליח בטירוף, על שבויים של דאע"ש. יש לו היום 7 מיליון צפיות רק ביוטיוב, ראיינו אותנו ל'ניו יורק טיימס', הבנו שאסור להפסיק. פתחנו עמוד פייסבוק ריק לגמרי שבו העלינו את הסרטון ותוך יממה היו לנו 3,000 עוקבים. בקיצור, הבנו שיש לנו כוח. יש לנו מופע משותף עם רבע שעה של קטעי סטנדאפ סולו של כל אחד ועוד 45 דקות של חומרים משותפים".

וזה באמת משנה משהו בחיים שיש לך כל כך הרבה צפיות ביוטיוב?

"מאוד משנה. רק בזכות זה יש לך זכות קיום על הבמה".

גיורא זינגר יופיע בבית ציוני אמריקה, דניאל פריש 1 תל אביב, שבת (3.12) 21:30, 75־85 ש"ח

• סטנדאפ
• רוסים
• גיורא זינגר
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לנשים, אנחנו מצטערים. מגיע לכן שוויון. מגיע לכן יותר מיום אחד בשנה, אולי אפילו שבוע שלם. בנוסף, אתן מסוגלות לקבל בדיחה, זה לא נכון מה שאומרים עליכן, יש לכן חוש הומור. הנה, איימי שומר ולאה לב.

למזרחים. מצטערים על כל מה שהאשכנזים עשו ויעשו לכם. אתם הקורבן פה באמת. מצטערים שהייתם לבדיחה. מצטערים שאין לכם טיפת מזל.

לאשכנזים, מצטערים על כל מה שהמזרחים עשו ויעשו לכם, אתם הקורבן פה באמת. מצטערים שהייתם לבדיחה. מצטערים שכבר לא כיף לשלוט בהכל.

לאתיופים, מצטערים שאין באוניברסיטה מספיק מכם, ושיש פה יותר ערבים מכם.

לערבים, מצטערים על הבדיחה הקודמת. ועל שלילת זכויות.

לצ'רקסים, מצטערים שחשבנו שאתם ערבים.

לערבים, מצטערים שוב על הבדיחה הקודמת, ועל שנים של כיבוש.

לרוסים, מצטערים על שנים של הזנחה וחוסר קבלה ולחברה הישראלית, מצטערים שהקול שלכם כיום זה סמיון גרפמן ויבגני זרובינסקי. כמו כן, מצטערים שאנחנו לא יודעים רוסית.

למונותאיסטים, מצטערים שהאשמנו אתכם בטמטום החברה. צדקתם, באמת אין לנו ערכים.

לצפוניים/דרומיים, מצטערים שאתם לא קיימים בעינינו, התל אביבים.

למרצות, מצטערים על הפטריארכיה.

למרצים, מצטערים שלא התלבשנו מספיק סקסי היום.

להומוסקסואלים, מצטערים על ההומופוביה. כל ההומופובים קוקסינלים מזדיינים.

לשמנות, אתן יפות כמו שאתן, חשוב שתרגישו נוח בגוף שלכם. שמנים? זין עליכם, אשמתכם בלבד.

*מדור אנטיתזה הינו מדור סאטירי ואין לייחס אליו שום משמעות אחרת או נסיון לפגוע.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• אשכנזים
• מזרחים
• ערבים
• רוסים
• סליחה
• צ'רקסים

• Facebook
• Twitter
• Email

בתור בוגר של שלוש שיחות טלפון ארוכות עם סטנדאפיסטים רוסים ישראלים, אני רואה עצמי כשיר להצהיר את הדבר הבא: לכל סטנדאפיסט רוסי יש איזו דעה על מוטיב הסבתא בסלון. הסבתא בסלון – הכוונה לתופעה הרווחת של סבתא מקומטת וקטנה שלא דוברת עברית וישנה על הספה בסלון של משפחות רוסיות בארץ – היא יותר מהזקנה במסדרון של אהוד ברק מבחירות 1999 (דימוי ששימש אותו להדגים כיצד ידאג לעניים. מיותר לומר שהוא לא עמד במילה). הסבתא בסלון מייצגת תרבות של עדה, וגם של תקופה. הסבתא בסלון עבור הסטנד־אפ הרוסי בישראל – כן, יש סצנה כזו – היא מה שהיה המשפט "מישהו פה מבית ים?" עבור הסטנדאפיסטים של הניינטיז.

כל סטנדאפיסט רוסי שמכבד עצמו חייב להחזיק באג'נדה כלשהי בנוגע לסבתא בסלון: האם הוא מריץ עליה דחקות בצרורות, מחקה אותה, מביא עליה זווית חדשה או מתעלם ממנה כי זה פאסה. כשסטנדאפיסטים רוסים נשאלים לגבי יחסם לתיק הקרוי "הסבתא בסלון" הם לוקחים נשימה עמוקה כמו שמאלני שנשאל "אוקיי, אז מה אתה מציע?" במהלך ויכוח פוליטי. שמעון ראיצ'יק חושב שלא מספיק לומר "סבתא בסלון". צריך לומר עליה משהו, אבל רק אם הוא מדויק ונכון; את מיטל שפירו הסבתא פחות מצחיקה, כי היא יותר בעניין של חומרים שמדגימים את הווייט טראשיות של הרוסים בארץ, כמו הפעמים שההורים פתחו עליה ממטרות בקיץ במקום לשלוח אותה לחוג; וגיורא זינגר מפזר אזכורים של הסבתא בסלון אף שתכלס הוא חושב שזה כבר לא עדכני כי רוב הסבתות האלה ממילא כבר מתו.

אותי באופן אישי עצם האזכור של הסבתא מצחיק, ואם מוסיפים לזה חיקוי גופני שלה מכורבלת תחת שמיכת פיקה – בכלל טוב. למען הפרוטוקול אציין רק שתופעת הסבתא הסלונית חוצה עדות, ובתיכון יצאתי עם בחורה שסלון ביתה נשלט על ידי סבתא עירקית זקנה שמימיה לא החליפה פיג'מה, אבל העובדה שהיו לה עין אחת כחולה ואחת אפורה חילצה אותה מקטגוריית בדיחות הסבתות ותקעה אותה עמוק בביזאר הפולקלוריסטי.

אווזים, נמיות ושמן קיק

בניגוד למוזיקה, לתיאטרון, לאמנות הפלסטית, למחול ולאחרונה גם לעולם האוכל והמסעדנות, ההומור הרוסי לא הצליח לחדור למיינסטרים הישראלי ב־25 השנים שחלפו מאז העלייה הגדולה מארצות חבר העמים. בגדול רוסים לא נחשבים מצחיקים, והבדיחות שלהם נתפסות בעיני הישראלים כנאומים טרחניים שנשמעים כמו סוג של אגדות עם על כל מיני אווזים, נמיות, אגמים קפואים ובקבוקי שמן קיק ונגמרים באנטי פאנץ' דאונרי להחריד. כשמסתכלים מהצד על רוסים שמבלים יחד בחבורות, רואים שהם צוחקים מלא, ככה שהם מצחיקים בהחלט והבעיה היא כנראה בתרגום ההומור שלהם לעברית. זו גם הסיבה שכשרוסים מנסים לספר בדיחה למי שאינו דובר את השפה ונתקלים בקהל קשה, הם ממהרים לומר "ברוסית זה נשמע יותר טוב".

האם ההומור הרוסי יצליח לחדור את השריון הישראלי ולהתנחל לנו בלבבות? אם זה יקרה, אז הסטנדאפיסטים הרוסים שפועלים כיום בארץ יהיו אלה שיצעידו אותו בגאון לעבר מדורת השבט, אף שנכון לעכשיו החומרים שלהם עוסקים יותר בצחוק על רוסים ובהומור רוסי.

הסטנדאפיסט הבולט והוותיק בתת הסצנה הזאת הוא גיורא זינגר, 32, שעלה לארץ בגיל 6 מאוקראינה. זינגר מופיע זה עשור ומתפרנס מהסטנד־אפ שלו. לזינגר יש וייב של ארכי סטנדאפיסטים מהניינטיז כמו נאור ציון ויעקב כהן, קרי הרבה הומור גופני, חיקויים והבעות פנים כמעט כמו של פנטומימאי. הוא מופיע מול קהלים של מאות אנשים ומספק המון בדיחות בסגנון הסבתא בסלון, טרנינגים שרוסים לובשים, חיקויים של מנקים זקנים ורגזנים עם מבטא רוסי כבד וכו'.

"אני לא רואה בזה ירידה על רוסים", הוא מסביר, "אני פשוט מספר על עצמי, ויצא במקרה שאני רוסי. הסתלבט הקלאסי על רוסים קצת נמאס, ומה שאני מנסה לעשות הוא להביא את נקודת המבט של הדור השני לעלייה לישראל, מה שגורם להרבה אנשים מהדור שלי בקהל להקשיב לבדיחות ולהגיד לעצמם 'וואלה, הוא צודק!'. למשל, אני נורא אוהב לדבר על האמונות התפלות של הרוסים, כי זה דבר שכל הרוסים בקהל מכירים ושאר הישראלים ממש לא. לדוגמה, המנהג הרוסי הזה שכל המשפחה צריכה לשבת ביחד בסלון רגע לפני שיוצאים לחופשה משותפת, נגד עין הרע. אני אוהב גם לצחוק על אימהות רוסיות, שהן אשכרה יצאו מפס ייצור. כולן אותו דבר!"

אז תכלס אתה זורם עם הסתלבט הישראלי על רוסים.

"תראה, בצחוק הישראלי על רוסים יש משהו בעייתי, לא אגיד לך שלא, כי זה תמיד כרוך בגנאי, למשל מישהו אומר 'איזה סוודר רוסי זה'. הרי אף אחד לא יגיד 'איזה מכנסיים אמריקאיים' בקטע מעליב. אבל הנקודה היא שאנחנו בתקופה של חילופי דורות בקרב הרוסים, ומי שנותן את הטון היום זה כבר לא דור ההורים שלנו אלא הדור שלי שעושה ריקליימינג של הזהות הרוסית שלו, אחרי שנים שבהן הוא הסתיר את הזהות הזאת כדי להשתלב. אנחנו מפסיקים להתנצל, ולכן גם אם אנחנו מסתלבטים על הרוסיות של עצמנו – זה בא מעמדה של חוזק וביטחון עצמי".

לשמעון ראיצ'יק, 36, שעושה סטנד־אפ זה שבע שנים לצד עבודתו כמפתח משחקי מחשב, יש הומור ואישיות בימתית שונים בתכלית. אם זינגר נראה ונשמע לגמרי כמו ישראלי, עד כדי כך שאם הוא לא היה מציין את היותו רוסי אי אפשר היה לדעת, ראיצ'יק נראה כמו מתכנת מחשבים רוסי גאון שחוטא בסטנד־אפ. ההומור שלו אינו עוסק כלל בהיותו רוסי, בסבתות על ספות או בקופאיות עילגות, והולך יותר לכיוון המינימליסטי והמהורהר. הפנים שלו די חתומות כשהוא מספר את בדיחותיו, שלרוב עוסקות בהגיגים אזוטריים ואקלקטיים (למה מחברים לאוטו תא נגרר מיוחד לסוסים במקום לנסוע על הסוס עצמו? למה אין שיר שמילותיו הן הפעולה ההופכית ל־Put your hands up in the air?) או בחידודי לשון. יש בו משהו שמזכיר את ג'רי סיינפלד מבחינת העמידה והמבטים, אבל בלי הנוירוזה היהודית. "לא גדלתי על האתוס הרוסי ולכן אני לא מתעסק בזה בסטנד־אפ שלי", הוא מספר. "זנחתי את הצד הרוסי שבי ובעיקר התמקדתי כל השנים בפיתוח זהות ישראלית, ויצא בסוף שהאישיות שלי היא ישראלית לגמרי. את ההומור הרוסי אני מכיר קצת מהמשפחה שלי ומהטלוויזיה, וזה תמיד נראה נורא מיושן. בכלל, הקטע של סטנד־אפ כמו שאנחנו מכירים אותו לא ממש חזק בתרבות הרוסית. זה עניין אמריקאי, הסטנד־אפ. אני מרגיש שגם ככה ההומור שלי לא מדבר לכולם, אז אם הייתי הולך על בדיחות רוסיות בכלל הייתי מאבד את הקהל, חוץ מכמה רוסים".

מה הבדיחה הרוסית שהכי מצחיקה אותך בעולם?

"זה הולך ככה: בן אדם יושב ליד פסי רכבת עם שתי ידיים קטועות ואומר לעצמו 'זה מה שנקרא הלכתי לקנות לחם'. זהו, זו הבדיחה".

בדיחה למיטיבי לכת הבאת.

"אתה בטח שואל את עצמך מה מצחיק פה. אז הבחור בסיפור בטח הלך לקנות לחם או משהו ונקטעו לו הידיים בדרך, ו'מה שנקרא' הוא ביטוי ברוסית שאם משתמשים בו – זה הופך את הבדיחה למוצלחת. זה מצחיק כי האיש אומר את המשפט כאילו בטון יומיומי, כמו נגיד 'שיט, שכחתי את הארנק', אבל התוכן של הדברים שלו ממש לא יומיומי". מה שנקרא – סבבה, הבנתי.

מיטל שפירו, 24, נמצאת בחצי הדרך בין ראיצ'יק לזינגר. היא מדברת על הרוסיות שלה, אבל ממש לא בסגנון "סבתא בסלון" קלאסי. העיסוק שלה במוצא המשפחתי הוא אפל וקורע ומתמקד באימא שלה ובעצות המשונות שקיבלה ממנה במהלך החיים, בעיקר בנוגע לבחירות שלה בגברים. זה מוציא ממנה משפטים נדירים שנהגים במבטא הרוסי של אימא שלה ובקצב הכתבה מאיים, למשל "מיטל, אם תלכי יחפה יהיה לך קשה ברגליים. אף גבר לא רוצה אישה עם קשה ברגליים. בסוף תחזרי לספה שלי לאכול פירה עם ג'בטה".

בניגוד לשני האחרים, שפירו נולדה בארץ להורים שעלו מרוסיה, ועל כן קל לה יותר מאשר למי שנאלץ להתמודד עם קשיי ההסתגלות בישראל בעצמו כילד להביט בהם במבט מבחוץ.

"ההורים שלי סופר מצחיקים", היא מספרת. "ההומור שלהם רוסי וקשה לתאר אותו. מה שרוסים עושים הרבה הוא לספר בדיחה פעם אחת כשהם שיכורים ואז לחזור על הפאנץ' שלה במשך כל החיים. ההורים שלי, למשל, אומרים כל הזמן 'נדנדות, קרוסלות, צמר גפן מתוק'. הם חוזרים על זה כבר שנים כי כנראה זה סיים פעם איזו בדיחה שהם שמעו".

ספרי על עוד תכנים רוסיים שספגת בבית והפכו לחומרים.

"שמע, זה עדיין מוזר לי שאני מרואיינת בכלל לכתבה על רוסים, כי הרוסים בילדות שלי תמיד לא קיבלו אותי. אני לא נראית רוסייה, לא נשמעת רוסייה ולכן גם מרשה לעצמי לדבר על רוסים בקטע מטונף בהפוך על הפוך, נגיד 'איזה מסריחים הרוסים' וכאלה. כל הזמן יוצא שאנשים מדברים איתי על רוסים ואומרים עליהם דברים מגעילים, ואז אני מספרת שגם אני רוסייה והם אומרים לי 'וואלה? את מה זה לא נראית'. וזה גם נכנס למופע שלי – 'אה וואלה, אני לא נראית כאילו גדלתי במרפסת שירות עם אימא שחיפשה להתחתן עם הבוס הישראלי שלה מכיתן או משהו כזה?'. הרוסים מצחיקים לא בגלל הסטיגמות כמו הסבתא בסלון וכל זה, כי הן כבר לא נכונות. הרי הרוסים היום הם כבר בהיי־טק וכאלה, לא מאבטחים יותר. מה שמצחיק ברוסים זו הכבדות והרצינות התהומית שלהם: פעם העליתי תמונה לפייס ואימא שלי אמרה לי 'מה את מעלה תמונה עם הרגליים פתוחות? מילא תשני את ההגדרה לכזו שרק גברים מרוקאים יראו'. היא מתה שאני אתחתן עם מרוקאי, אימא שלי".

זה סיפור שאנשים כמוך שנולדו בארץ להורים רוסים בטח עפים עליו.

"איזה, נראה לך? רוסים לא אוהבים את ההומור שלי, הם לא מבינים ציניות. פעם כתבתי הכי בצחוק בפייסבוק 'כל הרוסיות זונות'. לא זוכרת את הקונטקסט אבל זה היה מתאים. הרוסים לא אהבו את זה ועשרות אנשים דווחו עליי וסגרו לי את הפייס בסוף".

נראה שאם ההומור הרוסי רוצה לחדור למיינסטרים הישראלי, אין מנוס מלעשות את זה באותה דרך שבה הלכו הערבים והמזרחים, והיא דרך הפריים טיים בטלוויזיה. "צריך סדרה שבמרכזה רוסים ועוסקת ברוסים", טוען ראיצ'יק, "כי אם כל הדמויות הן רוסיות, כבר אי אפשר לומר 'הנה, הוא משחק את הרוסי' ולהדביק עליו סטיגמות. סדרה כזאת תעשה מהפכה כמו ש'עבודה ערבית' ו'זגורי' עשו לייצוג של הערבים והמזרחים". זינגר מוסיף שהוא עובד כבר כמה שנים טובות על דוקו דרמה טלוויזיוני על רוסים, אבל טרם הצליח למכור את הרעיון לאחד הערוצים.

"מדובר בסדרה שהגיבורים שלה הם מהדור שלנו, הדור השני לעלייה לישראל", הוא אומר, "ותתעסק בקונפליקט הזהות שרבים מאיתנו חוו, בעובדה שכל החיים שלי לא רציתי להיות רוסי אבל אני עדיין כזה".

• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• רוסים
• קומיקאים
• מיטל שפירו
• סטנד אפ
• מיוחדים
• גיורא זינגר