בראשית דברי אפתח בווידוי: אחד השירים שהכי קשים לי בעברית זה "נערת הרוק" של ריקי גל. לא מזמןדירגתי כאן את שירי הקרינג' הישראליםואין ספק שמדובר בטוען לכתר, שיר עמוס קרינג' ולא מהסוג החינני שאפשר לצחוק עליו, אלא בעיקר מהסוג שגורם לגוף שלך להרגיש חידודים בבשר. כזה הוא השיר הזה – אולי בגלל המחבר שלו, יצחק לאור, וכל המטענים ששמו מביא איתו, ובוודאי בגלל המילים הקשות והאכזריות. הסרט הדוקומנטרי בכיכובה קרוי על שם השיר.

>> שחר חסון הופך את "קארפול קריוקי" לבועה קטנה ונעימה של כיף
>> אחרי שבעה באוקטובר, "טהרן" היא פנטזיה ישראלית שאי אפשר לשאת

"נערת רוק", בבימויה של ציפי ביידר, שודר אתמול לראשונה ב-HOT8 ומגולל את סיפור חייה של אחת הזמרות הכי גדולות שהיו במדינת ישראל. דיווה אמיתית, על כל המורכבות שיש במילה הזאת, זמרת פורצת דרך עם אינספור להיטים ברפרטואר, ובעיקר דמות מרתקת – עם וואחד סיפור חיים. הבחירה בשם הזה לסרט צרמה לי."נערת הרוק" הוא אכן אחד השירים הבולטים של גל בקריירה, אבל היו לה עוד כמה, לא פחות גדולים. שם הרבה יותר הולם היה, למשל, "מה זאת אהבה?"; או "הנה פתחתי חלון". אבל "נערת הרוק" נבחר. למה? אולי כדאי לבסס את דמותה של גל בתור "מורדת", מישהי שלא פחדה לחצות גבולות – כמו בשיר הזה, שבהתחלה נפסל לשידור ורק אחר כך הפך ללהיט שנוי במחלוקת, כזה שמסיים הופעות עמוסות בקהל.

דמותה של גל שמשתקפת מהסרט היא דמות של יוצרת שכל הזמן ראתה את עצמה בתחרות. אולי בגלל מיעוט הנשים היחסי בעולם המוזיקה הישן, והתחושה שכמות המשבצות מוגבלת, היא עסוקה כל הזמן במעמדה מול זמרות אחרות – וגם מול נשים אחרות – במוזיקה ומחוצה לה. עד כדי כך שיש בך משהו שאומר לה "היי שקטה", (כן, ידעתם שזה יבוא), "המקום שלך מובטח בספרי הזהב של המוזיקה העברית".

מה שלא עושה טוב לסיפור החיים הדי-מטורף שלה – הוא התזזית של הסרט. הוא קופץ לעתים קרובות מהילדות של גל להווה שלה, חותך בין אינסידנטים בעייתיים מעברה לבין אופן יצירת השירים הגדולים, ולעתים גם מקשר בין השירים לבין סיפורי חייה – לא תמיד באופן אלגנטי ובמקרים מסוימים גם בתחושה די מאולצת ולא סגורה על עצמה.יש כאן חזרה לפורמט מאוד ברור של "דוקו אישי", דוקו שמתקיים ללא קריינות, רצוף במונולוגים של גל עצמה שמספרת בגוף ראשון, עם הפסקות לקטעי ארכיון ושירים. לקטע אחד היה פוטנציאל לשבור את הפורמט הקצת שחוק – והוא הרגע שבו גל מנהלת שלושה דיאלוגים: אחד, עם אמא שלה בעימות יוצא דופן על העבר; אחד, עם בן זוגה בהווה דני שוהם, שבו הוא אומר לה את כל האמת; והשלישי – שהוא בעיניי סוד הקסם של הסרט – עם הבת המאומצת, לירי.

שם, לדעתי גל יוצאת הכי טוב. כשהיא מדברת את הדברים ישירות בפני האמא, בן הזוג והבת – וגם שומעת מהם אמת מאוד ישירה. אלה רגעי זהב לסרט דוקומנטרי; רגעים שבהם כל הקלישאות מתות, ומה שנשאר זה פשוט המפגש הבין אנושי, הפשוט והעירום. במובנים רבים, כפי שהשתקף גם מכתבת הקידום שהיתה ב"אולפן שישי", אפשר היה להשאיר רק את שלושת הדיאלוגים האלה – והסרט היה מחזיק מעמד יפה.וזאת לפעמים הבעיה עם "נערת רוק" – הוא מעמיס יותר מדי נראטיבים על הצופה. בהשוואה לסרט "וידוי" שנעשה על שותפה הגדול, מתי כספי, שם ניתן הרבה יותר מקום לשירים לדבר בעד עצמם. כשריקי גל שרה את "היי שקטה" המרגש, לא צריך לדבר יותר מדי. בקונטקסט של הסרט, ואחרי כל הסיפורים ששמענו, הוא מחזיק מעמד מצוין בפני עצמו. ההאכלה בכפית הייתה מיותרת.

את ריקי גל המוזיקאית, עליי להודות, בקושי הכרתי בזמן אמת (הייתי צעיר מדי). גל שגדלתי עליה היא הרבה יותר השופטת האכזרית ב"כוכב נולד" (אספקט שקצת נעלם מהסרט, וחבל), זו שמהמקום שלה כזמרת-על וכוכבת הייתה מאוד דקדקנית עם הזמרים הצעירים שעמדו מולה (ככתוב: "עומד מול ריקי ואני מגמ-מגמ-גם"). אין ספק שהכריזמה שלה היא הדבר המרכזי שהסרט מוכר: מעבר להיותה זמרת באמת גדולה, גל היא גם אישיות יוצאת דופן. מעניינת, בוטה, כזו שלא מפחדת לספר אמת – כולל על עצמה. אותה ישירות מפורסמת שהיתה ב"כוכב" משתקפת גם כאן – כשהרבה יותר מונח על הכף.

אבל התחושה שאתה יוצא ממנה מ"נערת רוק" היא של החמצה מסוימת. היה כאן פוטנציאל מטורף, עם סיפור באמת גדול שהיה צריך לדחוס לתוך הפורמט ולא ניתן לו המקום הראוי (אולי כזה ששווה סדרה של שלושה פרקים ולאו דווקא סרט אחד של שעה וחצי). הסיפור שלה עובר גם דרך התוצאה המאכזבת, אבל אי אפשר שלא לתהות האם טיפול קצת שונה היה מטייב את היצירה והופך אותה למשמעותית יותר, כמו שהיה מגיע לה.
>> "נערת רוק", עכשיו ב-HOT8

• ביקורת טלוויזיה
• ריקי גל
• דוקומנטרי
• מוזיקה ישראלית

כשריקי גל החלה לשיר את "זמר שלוש התשובות" עיני נמלאו דמעות. השיר מ-1969, עם הלחן היפהפה של אריה לבנון, זכה ברבות הימים לביקורת כטקסט שוביניסטי שמציג את האישה הדוברת בו כאסקופה נדרסת. במחזמר "עוד חוזר הניגון" הוא מושם בפיה של הציירת צילה בינדר, מי שהיתה הידועה בציבור של נתן אלתרמן במשך שלושים שנה, ומושר מיד אחרי סצנה שבה המשורר הלאומי דורש ממנה לעשות עוד הקרבה גדולה למענו. היא עונה לו "אם תעזוב אותי, אני אהרוג אותך", אך נענית לדרישתו. בקונטקסט הזה, הביצוע האדיר של ריקי גל, שעומדת בצד הבמה כשם שצילה היתה תמיד בצד, חורך את הלב.

הרגע הבימתי המוזיקלי המרגש הזה מעיד על הפוטנציאל הגלום במחזמר המבוסס על שירי נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר המוצג בתיאטרון הבימה. כמה חבל שהפוטנציאל הזה אינו מתממש בשאר ההצגה בבימויו של משה קפטן, שבולט בה פער עצום בין הרובד המוזיקלי המשובח לבין איכות דרמטית ירודה. מוטי לרנר כתב מחזה המתפצל לשתי מסגרות זמן – כך מסבירות לנו כתוביות המוקרנות על התפאורה, המורכבת מכמה במות מסתובבות. ההווה הוא אותו לילה במרץ 1970 שבו אלתרמן בן ה-59 מת בבית החולים, והעבר הוא סצנות משנות השישים המוקדמות שבהן הוא נמצא בקונפליקטים עם בינדר, עם אשתו השחקנית רחל מרכוס, עם בתו שאותה הוא מכנה תיצקין, ועם המשורר הצעיר נתן זך הקורא תיגר על שירתו הלאומית שהולכת ונעשית יותר ויותר לאומנית.

אלא שבמקום דרמה יש כאן מסכת צעקנית, ובמקום סבטקסט אנחנו מקבלים המון טקסט מפורש. שלוש הנשים דורשות את תשומת לבו של המשורר, ואילו הוא עסוק בעצמו ובמעמדו הציבורי, והכל נאמר ומוסבר ומבואר ואחר כך גם מושר. הסיטואציות תמיד על סף רתיחה, ולאף אחד מהשחקנים אין סיכוי לבנות דמות שלמה עם הדיאלוגים השטוחים ורבי המלל שהושמו בפיהם ("אתה עם האישה ההיא או איתנו?").

אף שבשנים המתוארות במחזה אלתרמן היה בסך הכל בן חמישים ומשהו, יגאל שדה מגלם אותו כאיש זקן. הוא צועק ומנפנף בידיו והופעתו חלולה ונטולת כל חן או כריזמה שיעזרו לנו להבין מדוע שתי נשים עם קריירות מרשימות משל עצמן נלחמו עליו כל כך הרבה שנים. ואילו הן מוצגות באופן מעליב למדי, מרודדות ליחסיהן המתסכלים איתו. רק הבת תרצה מיוצגת באופן קצת יותר שלם, גם משום שכמה משיריה הכואבים (בהם "תפילת יום הולדת" ו"בלדה לאשה" וגם שירים פחות מוכרים) משולבים במרקם הדרמטי והמוזיקלי.

את שלוש הנשים מגלמות שש שחקניות. לכאורה יש כאן הפרדה בין הווה לעבר, אבל נראה שהכפילות מבוססת יותר על יכולות השירה והמשחק של הנשים מאשר על הגיון הזמנים. כך ריקי גל היא בינדר בהווה וגם הצל המזמר של אוסנת פישמן, המגלמת את בינדר בעבר. שלומית אהרון שרה את קולה הפנימי רחל מרכוס עבור מאיה מעוז, ורוני דלומי שרה את תרצה אתר עבור הלה שלו, ששרה יפה גם בעצמה.

לפישמן ולשלו יש פה ושם רגע שבו הן מצליחות לגעת במשהו אמיתי. אבל הכוכבים האמיתיים של ההצגה הם אנשי המוזיקה – המלחינים המקוריים (סשה ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום, יהודית רביץ ואחרים), ליאור רונן שעל העיבודים המוזיקליים המצוינים, והזמרים הנהדרים – שלוש הסטאריות וכל חברי האנסמבל. כל פעם שהאנשים על הבמה מפסיקים לדבר ומתחילים לשיר – ויש בהצגה כ-21 שירים – הכל נפלא.

חלק מהשירים מוגשים במחרוזות מתוך מיוזיקלס שאלתרמן כתב להם את הפזמונים – "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "צץ וצצה" (מיכל ברנד מרביצה חיקוי מקסים של רבקה זוהר מבצעת את "אוריאנה"). שאר השירים משולבים בתוך הדרמה, בניסיון לקשר אותם לקונטקסט שבו נכתבו. רק במקרים בודדים זה עובד.צלילים מתוך "שיר משמר", שאלתרמן כתב לבתו הלא שמחה, מרחפים על פני ההצגה כולה, עד שהשיר כולו מושר לקראת הסוף על ידי שלוש הדיוות. במהלך הערב חשבתי שבבוא הרגע אלתרמן עצמו ישיר אותו (יגאל שדה הרי שר ב"עלובי החיים"), אבל במקום זאת הוא מקריא אותו בקצב מהיר, כאילו ליבו אינו במילים שכתב. ההצגה כל כך עסוקה בניתוץ הפרה הקדושה, שהיא לא עושה כבוד למשורר שכתב את השירים היפים המושרים בה, אלא מציגה אותו כאיש די בלתי נסבל ותו לא.

"עוד חוזר הניגון" , תיאטרון הבימה,פרטים וכרטיסים כאן

• ביקורת
• תיאטרון
• התיאטרון הלאומי
• הבימה
• מחזמר
• נתן אלתרמן
• ריקי גל

• Facebook
• Twitter
• Email

התארגן על אליבי

"השבוע לא הייתי בכנסת, אז זה לא קשור אליי"
(אורן חזן על פרשת שקית הגראס שנמצאה בכנסת, 103FM)

פער עדתי

"עד ריקי הייתי בטוחה שאני אשכנזייה, וריקי אמרה לי: 'את מזרחית, חמודה שלי'"
(מירי מסיקה על ריקי גל, ynet)

רואה צלילים

"גדלתי על 'שרק'"
(נדב גדג' בתשובה לשאלה על איזה שיר הוא גדל, מאקו)

עקיצה טבעית

"בתאילנד ישנתי עם מטקה לידי, התעוררתי בגלל יתוש ורצחתי אותו בדם קר"
(עדי הימלבלוי, " 7 לילות")

חוכמה שבדיעבד

"אנשים רבים נפגעו וניתן להבין זאת"
(בנימין נתניהו, סרטון הפיוס, פייסבוק)

זה מצחיק כי זה עצוב

"אם ראיתם רעידות קלות בסרטון זה בגלל שגם הצלם נקרע מצחוק"
אחמד טיבי על סרטון הפיוס של נתניהו לערבים, וואלה)

• ריקי גל
• מירי מסיקה
• אורן חזן
• נדב גדג'
• אחמד טיבי
• בנימין נתניהו
• תל אביב
• עדי הימלבלוי
• עירוני
• כיכר מלכי ישראל