כולנו רצינו שרלוונט יצליח. כל מי שתקשורת חופשית יקרה לו. ההודעה על סגירתו של מיזם התקשורת החדש – בקושי בן שנה – היא סמן אזהרה מדכדך שירחיק את המשקיע הפילנתרופי הבא מלהעז ולהשקיע בתקשורת החופשית. שנים חיכו פה לגוף תקשורת ליברלי חדש עם גב כלכלי אידיאולוגי, ועם הכסף הגדול של ניר צוק, רבים קיוו שרלוונט יהיה הגוף הזה. רבים גם ציפו לאנטי תיזה ברורה ואידיאולוגית לישראל היום, לערוץ 14, לכניעה של הערוצים המסחריים ללשכת נתניהו, לסדר יום שבנוי מהספינים היומיים, לתחושה שיש וואקום עיתונאי מסוכן על המסכים. אבל רלוונט והאנשים שניהלו אותו רצו וניסו להיות משהו אחר. מקורי. אלגנטי. קצרצר. לא מתלהם. בלי ניוז סייקל. בלי טאלנטים למעט ליאור שליין. כמעט ניסיוני מבחינת ההיצע שלו לצופה. קל לומר, בדיעבד, שהפער בין הצרכים של קהל היעד ובין מה שרלוונט ביקש להציע לו הוא התהום שבה האקספרימנט נפל, אבל יש לכישלון לא מעט סיבות. איך אמרו אנשי הערוץ? "ניסינו, כמיטב יכולתנו".

>> כולנו צריכים להיות עדי אשכנזי. אבל נצטרך להיות הרבה יותר מזה
>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

1. הטיימינג

צריך להודות על האמת: הגורם הראשון והעיקרי שדפק את רלוונט כגוף שידור היה השבעה באוקטובר. הם תכננו לעלות בפורמט אחר, והאירועים אילצו אותם לעלות מהר ובמתכונת מאוד רזה – ולא מעט מהתוכניות שליוו את הקמת הערוץ הושמדו. עוד מעט נדבר על הדברים שכן היו יכולים לקרות אחרת, אבל לפחות בתחום הזה – המלחמה פגעה באופן כללי לא מעט בשוק הטלוויזיה (שאלה יהיו הצרות שלנו) ובערוץ החדש היא פגעה במיוחד. העובדה שלא היו לערוץ כלים משמעותיים להצטרף איתם לסיקור המלחמה הפכה אותו, סליחה על הפאן, פחות רלוונטי מהרגע הראשון.

2. הפורמט

על משקל השיר הקלאסי של אלון אולארצ'יק, רלוונט היה ערוץ אנלוגי בעולם דיגיטלי. למרות שהקהל האמיתי שלו היה בסושיאל, התקבלה החלטה לעלות עם ערוץ ליניארי ולוח שידורים רציף (בהתחלה בסמארט TV, אחר כך גם באפיק 22 ב-yes) – החלטה שנראית בחוכמת בדיעבד די אנכרוניסטית ובעיקר מנותקת מהתכנים שהערוץ הציע. גם האתר והאפליקציה, נטולי היררכיית תוכן ברורה, נראו כמתקשים להחליט מה בעצם הם מציעים לצופה וכיצד הם משפיעים על סדר היום (או לפחות משתלבים בו).

3. היומרה

לעליית רלוונט היה סאבטקסט ברור מבחינת הציבור – הוא היה אמור להיות סוג של תגובה לערוץ 14. ואם 14 הוא התשובה הישראלית לניוזמקס הטראמפיסטי, רלוונט היה צריך להיות MSNBC הליברלי בתרגום לעברית. אלא שברלוונט ויתרו מראש על הזירה החדשותית ולא הצליחו לייצר עוגן אקטואלי שיגרום לקהל הליברלי להתייצב מולו לפחות פעם ביום. למעשה, הם התיימרו לעשות "משהו חדש" ובמקביל ויתרו מראש על התחרות בתחום האקטואליה, שהפך לאורך שנת המלחמה לתחום היחיד שבאמת מעניין את הציבור.

4. הסטגנציה

ואם כבר מדברים על אידיאולוגיה, גם כאן חייבים לומר – רלוונט לא הביא איתו מספיק קולות מעניינים וחדשניים. בסופו של דבר, זה גוף תקשורת שרוב הפנים בו מגיעות מאותו מקום פוליטי, מאותה תפיסת עולם, וכדי לאתגר את השיח המקובל היו זקוקים שם לדמויות כריזמטיות יותר ואמירה מערכתית ברורה יותר. היו שם הרבה מאוד אנשים מוכשרים, אבל לא היה מי שינצנץ בעוצמה מול המצלמות ויתפוס את תשומת הלב הציבורית-תקשורתית. לאורך שנת קיומו המשיך רלוונט להתבוסס בקונספט של עצמו וגם כשהיה ברור שזה לא עובד – לא נעשו ניסיונות משמעותיים לשנות כיוון ולהגביר את הווליום.

5. לוח השידורים

אז אמרנו, רלוונט עלתה לשידור עם המון אנשים מוכשרים, אבל בלי עוגני שידור. מי שהיה אמור להיות השפיץ של העסק, ליאור שליין, לא ייצר את הלייט נייט שרצה (גם בהשפעת המלחמה) והתמקד במניפסטים די צפויים שאיכשהו היו עובדים טוב יותר כשפרסם אותם בעמוד הפייסבוק שלו. סטארים אחרים לא הגיעו ולא הבשילו. התוכניות נראו גנריות ונטולות אקס-פקטור. בסוף הדבר היחיד שממש משך צופים לרלוונט היה הפודקאסט "ציון 3" הבלתי נגמר, שעשה את עבודתה נאמנה, אבל בשביל לצלם פודקאסטים קיימים לא מקימים גוף תקשורת.

6. החדשות

כי בסופו של דבר, רלוונט נכנסה לשוק רווי למדי. בתוך עולם טלוויזיוני שבו היו רק חדשות, עם שלושה ערוצים שמשדרים בעיקר ניוז (11, 12 ו-13), וערוץ תעמולה שמתחזה לערוץ חדשות (14), ואפילו עוד ערוץ חדשותי שקם במהלך השנה (i24news), הרעיון המקורי של רלוונט – לא לעסוק בהארד ניוז – נשמע אולי הגיוני. אבל במציאות הישראלית שהתפתחה זה לא היה הגיוני. מה שנשאר על המסך זה עוד תכניות עם ראשים מדברים, רק בלי האשליה שאתה מתעדכן במתרחש באמצעותם, אשליה קריטית שאחראית להצלחה של משדרי האקטואליה בארץ.

7. התוכן

כי בסופו של דבר, כשפתחת את רלוונט קיווית למצוא משהו אחר, אולי יותר צעיר, אולי יותר בועט, בטח יותר מעניין – וקיבלת עוד גרסה של לרלרת הטלוויזיה הישראלית המצויה, עם רצף של תכניות אולפן כשרק הפרצופים מתחלפים. זה גוף שידור שהיה אמור להוציא אותנו מהקופסא. איפה הפורמטים הנועזים? איפה הניסיון לעשות את הדברים *באמת* אחרת? מרוב מאמץ לספק תוכן אינטליגנטי, נשארנו עם גוף תקשורת שאין לו כותרת ראשית, וגם לא כותרת משנה) או סדר יום ברור. מה שנשאר זה אנשים מדברים למיקרופונים.קיציס ופרידמן כבר אמרו את זה לפני שנים: במשפט אחד – אכזבה.

• ביקורת טלוויזיה
• הבועה
• רלוונט
• תקשורת
• עיתונות

לפני כמה חודשים פגשתי מכרה, אישה שאני מחבבת ומעריכה שלא ראיתי מזה זמן מה. היא הזמינה אותי לצאת לעשן איתה סיגריה, כפי שהיינו נוהגות לעשות ברוב המפגשים שלנו. סיפרתי לה שהפסקתי לעשן והיא ליכסנה אליי מבט, חייכה ואמרה: ״אני מקווה שמסיבות טובות״. לא היה קשה להבין למה היא התכוונה בצירוף המילים הזה, סיבות טובות, ובחיוך העדין, הנכלולי שלה, שכמו קלט את הסוד שהיא הייתה בטוחה שאני צופנת. אלא שלא היה לי סוד. הסיבות היו טובות כי הפסקתי הרגל מזיק שפגע בבריאותי. אבל לא לזה היא התכוונה.

>>הצללים של "צללים" נולדו בשבעה באוקטובר, והתגשמו רק במועדון

אני אף פעם לא רציתי להיות אמא. אף פעם גם לא רציתי להיות לא-אמא. זה בכלל לא היה מרכיב בזהות שלי, לא משהו שחשבתי או הרגשתי – עד אמצע שנות ה-30 לחיי, כשעוד ועוד נשים סביבי התחילו להקפיא ביציות, להקים משפחות, לעבור הפלות, לנדנד עגלות, להתכתב בוואטסאפ עם גננות, לבטל תכניות. להשתנות. ואז, בתקופה הזאת, התחלתי להרגיש דקירות חדות, איטיות, מבהילות בעוצמתן. הרגשתי אותן בבטן. כאבי בדידות איומים, פקפוק עצמי ותהיה אמיתית: אולי מבלי לשים לב אני עושה את טעות חיי? כאילו קרתה איזו תקלה ובגללה אני מסרבת להכיר בכך שאני מסוגלת להרות ולהביא חיים. הסירוב הזה, אולי לא סירוב אלא מעין אדישות, הרגיש לי כל כך טבעי ואגבי במשך שנים, קצת כמו שמישהו יציע לי להיות יועצת מס ואני אענה לו: לא, מה הקשר. אז ככה עם להיות אמא.

• טור אישי
• הרחבת המשפחה
• פודקאסט
• רלוונט
• מה לעשות עם הילדים

בניגוד לנהוג ברשתות החברתיות, להלן דעה פופולרית: לדבר רק לאנשים שמסכימים איתך זה כיף. כולנו קצת השתבללנו בשנים האחרונות, בטח סביב המלחמה, וגם הרשתות החברתיות מעודדים אותנו להישאר בתיבת התהודה שלנו – היכן שחם, נעים, ואתה לא נתקל ביותר מדי אנשים עם דעות שמעצבנות אותך. בחוץ גם ככה מעצבנים אותנו מספיק. אבל מה שנוח ונכון לאנשים בפיד האישי שלהם, הופך להיות קצת בעייתי כשמדובר בתכנית סאטירה.

>>

ליאור שליין, במקור, יצג דבר מה ההפך מזה. בתקופת תכנית ההתנתקות של אריאל שרון, שליין הפליא בביקורת הימנית שלו כלפי השלטון – וכלפי שרון עצמו – ב"משחק מכור" ז"ל, יחד עם עינב גלילי וגורי אלפי. באחד הקטעים מהתכנית, הוא אפילו דקלם: "כן, העולם אוהב אותך אריק, אבל אתה יכול למחוק את החיוך / בינינו, זאת אותה האהבה שרואים בתל ברוך". וזה היה מצוין – ככה עושים סאטירה. גורמים לצופים, רובם ככל הנראה תמכו בהתנתקות ההיא, לזוז באי נוחות על הכורסא. מבקרים את מי שצריך, ומעל הכל את החזקים.

במשך שנים, שליין סירב להגיד עבור מי הוא מצביע בדיוק מהסיבה הזאת. הוא רצה, והיה צריך להיות, האלטרנטיבה. זה שלא מפחד להביע ביקורת כלפי אף אחד – ומי שלא עושה חשבון לאף אחד. זה מה ששליין ייצג לאורך השנים בכל התכניות שבהן השתתף והוביל – מ"משחק מכור", דרך תכנית הלילה ו"עד הבחירות זה יעבור", וכלה ב"מצב/גב האומה". לשליין היו ערכים מאוד ברורים (בראשם אתאיזם וחופש מדת), אבל היה ברור גם שהוא "שחקן חופשי" – כזה שיכול להיכנס בימין, אבל גם להישיר מבט בלבן של העיניים לטעויות של השמאל והטעויות שלו. המונולוג שלו על ארגון "שוברים שתיקה" היה דוגמא מצוינת לכך.

אבל כל זה השתנה לאחרונה. שליין, שתמיד היה איש חכם, הבין שהוא כבר לא מדבר לכולם – והחליט לקחת את זה לקיצוניות. כי בתכנית הנוכית שלו, "צוות שליין" שמשודרת ב"רלוונט", שליין הרבה פחות דו משמעי, והרבה יותר משחק בצד מאוד ספציפי של המגרש. המונולוגים שלו, שפעם ידעו להיות שנונים וחדים, כבר הפסיקו עם היומרה להצחיק – עכשיו, זו רק האידיאולוגיה. מדובר בטקסטים שלא נועדו לאתגר את השיח הקיים, אלא לרכב עליו – לומר, בדיוק, את מה שהקהל שלו רוצה לשמוע, אחד לאחד, בלי לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה (ובעיקר ימינה).

ובמובן הזה, ייתכן שבאמת "המדיום הוא המסר" – העובדה ששליין כבר לא משדר בערוץ ברודקאסט שמשדר לכולם (ערוץ 2 או ערוץ 10/13 – הערוצים שבהם עבד עד היום), ועבר לרשת כמו "רלוונט" – שמכוונת מלכתחילה לפרופיל מאוד מסוים של קהל שבמקרה או לא, חופף באופן מושלם את קהל המפגינים בקפלן – היא זו שמכתיבה באיזשהו מקום את האמירה שלו. שליין מבין בדיוק למי הוא משדר, הוא מבין שמול המסך שלו כנראה שכבר לא נמצאים אנשי ימין, ואפילו לא המתלבטים, אלא משוכנעים – ונותן להם בדיוק את הסחורה שהם מצפים לשמוע.

ומעבר לבעיה שיש לי עם השיח, ועם התפקיד ששליין אמור לגלם – מעל הכל הבעיה האמתית היא ש"צוות שליין" פשוט לא מצחיקה. את הפאנצ'ים אפשר לראות מקילומטרים, האמירה כבר לא מחפשת לחדש או להפתיע, גם המונולוגים וגם קטעי ה"פרשנות", שלכאורה אמורים להיות יותר קומיים, מתכנסים בסופו של דבר לאותו המקום – המקום שבו שליין צודק. ויהודה עמיחי ז"ל כבר סיפר לנו מה קורה במקום שבו אנחנו צודקים.

גם הפורמט של "צוות שליין" מרגיש, מה לעשות, די תקוע. הפורמט שג'ון סטיוארט הפך לאמנות בימי הזוהר של "הדיילי שואו" – כתבי שטח שמציגים את המצב בצורה הומוריסטית, ראיונות עם אנשים בעלי שם, וכמובן המונולוגים – בנוי על היכולת של סטיוארט לתקשר עם הקהל, ועל העיקרון הפשוט שאומר שקודם כל הוא חייב להיות קומיקאי טוב, ורק אח"כ אדם בעל דעה.

שליין, לעומת זאת, זנח את המשבצת המסורתית כפרשן/ליצן ביציע ועבר להיות שחקן פעיל במגרש. במונולוגים שלו ברור מי האיש הרע בסיפור – הממשלה, נתניהו, ערוץ 14 – והם אכן ראויים לביקורת ולבוז. אבל האם רק הם ראויים לבוז הזה? האם בצד השני אין גורמים ששווה לבקר? האם מתקפה חוזרת ונשנית משרת בשלב הזה מישהו חוץ מאת שליין עצמו? מה שפעם היה לחם החוק של שליין – היכולת להביא זווית אחרת למציאות, נעלם כשהוא בחר לנקוט צד ברור.

וזה מבאס, דווקא כי אני מסכים עם המסר הבסיסי של שליין. ברמת העמדות, אני והוא נמצאים פחות או יותר באותה המשבצת. אבל את שליין אהבתי בעיקר בגלל שהוא לא היה צפוי. הוא האמין בדברים מסוימים, וייצג אותם נאמנה (וברהיטות), אבל תמיד ידע שאין אמת אחת. הוא היה נביא הספק, האדם שלא משוכנע עד הסוף, זה שמפקפק כל הזמן באמיתות הגדולות. אבל אז הגיעו השנתיים האחרונות, ושינו את זה. דווקא בתקופה שבה לאנשים נורמלים יש ספק, שרק הולך וגדל – לגבי הכל, שליין משוכנע מאי פעם. צודק מאי פעם. וזה המקום שבו כבר לא עושים סאטירה, אלא הטפה. הנפש שלנו עייפה מלשמוע אנשים צודקים. היא לא צריכה עוד צודק אחד, שגם לא מצליח להצחיק.

אפשר לבקר עד מחר את המיינסטרימיות של "ארץ נהדרת" – אבל "ארץ" מבינה את תפקידה, ובעיקר מבינה שהיא חייבת לדבר לכולם, ולהשיג את הקשב של מקסימום אנשים. כי כשאתה עומד על המשבצת הזאת, והקהל הרחב (כולל אלה שלא מסכימים איתך) מקשיב – אז הרבה יותר אפקטיבי להכניס את הסכינים הקטנות של הסאטירה. הקול של "ארץ נהדרת" נשמע הרבה יותר ברור כשהוא מהדהד לאנשים בעלי השקפות שונות.

כי במקום שבו אנחנו צודקים, לא יצמחו פרחים באביב. וגם לא סאטירה יותר מדי טובה. וכמי שבאמת ובתמים אהב ואוהב את ליאור שליין, ועוקב אחריו מאז שאני טינאייג'ר, זה מבאס אותי שהצדק גבר על הרצון לרענן ולהשתנות. שליין חי בפיד של עצמו – את הגורמים האחרים והביקורתיים הוא כבר מזמן סינן החוצה, לצופי ערוץ 14 הוא מבין שהוא כבר לא יגיע. יתרה מכך – אם פעם שליין עוד היה מצליח להרגיז מישהו בימין או אצל הדתיים, היום הם פשוט לא צופים. גם להם יש כבר בועה תקשורתית משלהם. נותר רק לקוות שמשהו בסאטיריקן המעולה ליאור שליין, שגדלתי על התכניות שלו, נשאר חי. אחרת, אנחנו בצרות.
"צוות שליין", מדי יום חו"ל ברלוונט

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רלוונט
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• סאטירה פוליטית

הדיבור עליה נמשך כבר כמה חודשים טובים, אבל השבוע זה סוף סוף קרה: "רלוונט", פלטפורמת השידורים החדשה, עלתה בשעה טובה לאוויר. המטרה, על הנייר לפחות, היא הקמת ערוץ מדיה חדש ואינטרנטי – דרך סמארטפונים, טלוויזיות חכמות או במחשב הביתי – שייתן פייט מסוג אחר לערוצים המסחריים ולאתרי החדשות. מי שעומדים מאחורי הערוץ הם שלושה – ניר צוק, איש עסקים שהגיע מעולם ההייטק; מודי פרידמן, שהיה אחד ממייסדי קשת וערוץ 10 וליאור שליין – הקומיקאי שנעלם מהמסך בשנים האחרונות, ומנסה להקים גוף שידור חדש כדי לנצח יחד איתו (ועוד נדבר על התכנית החדשה שלו).

אחרי עבודת הקמה קשה ומאומצת, בוודאי בגיוס כישרונות (ויש שם לא מעט כאלה, גילוי נאות: חלקם אנשים שעבדתי איתם בעבר), באה המציאות וצחקה כשהם עשו תוכניות. "רלוונט" היתה אמורה לעלות בדרך אחרת, במועד אחר, ובעיקר בווייב לגמרי אחר. בדרך, הגיעה המלחמה שדי דפקה אותם – ואילצה אותם לעלות במתכונת רזה יחסית, מאוד מבוססת אקטואליה, כשכל ענף הטלוויזיה עדיין נמצא בתוך ה"הולד" וההלם, שהשאירה אחריה השבת הארורה של ה-7.10.

אבל, מתישהו "רלוונט" היה צריך לעלות, והוא החל בשידוריו שלשום תחת הכותרת "בהרצה". ובאמת, לוח המשדרים של "רלוונט" בינתיים קצר מאוד ומכיל ארבע שעות פלוס-מינוס של יצירה יומית חדשה; רובה מבוססת על החדשות, רובה בתוך אולפנים ורובה נוגעת בעולם האקטואליה. לא ברור אם כך זה באמת ייראה כמוצר הסופי והמוגמר, אבל כשמסתכלים על לוח השידורים – ככה זה מרגיש.

בין אם זו התכנית של עמנואל אלבז-פלפס ודניאל זילברשטיין, "אין גבול", שעוסקת (לרוב) בחדשות חוץ; "מאקרו" של עמית תומר ו"המאני האנושי" של אבי שטרן, שעוסקות בכלכלה; מרב בטיטו שבאה עם "פנדורה", תכנית אקטואליה בגוון חברתי; ואוריאל דסקל, עוד עיתונאי שבא מתקשורת הספורט ומגיש תוכנית שכלתנית בשם "למען האמת", עם שורה של טאלנטים תוצרת בית ומבט אחר על הסיפורים שעומדים על סדר היום.

תחושה אחת חסרה מאוד בצפייה ראשונה בשידורי "רלוונט", והיא התחושה שאין לערוץ מרכז כובד ואין דמות מובילה. בין העיתונאים הטובים שעל המסך אין מישהו מספיק כריזמטי שיצליח להוציא את הערוץ מהנישה ולפרוץ שער אל הקהל. התוכניות הפגינו ביומיים הראשונים איכות גבוהה (במיוחד התכנית של דסקל, שנראית כמו משב רוח מרענן מול החדשות של הערוצים הגדולים), אבל קשה לומר שראינו שם משהו שיצליח למשוך קהל באמת רחב, מעבר לגבולות הברנז'ה המצומצמת והמצטמצמת והקהל הליברלי/תל אביבי האנין.

מי שאמור למלא את משבצת הכוכב הוא ליאור שליין (שהוא גם אחד המייסדים של הפלטפורמה) – שחוזר למסך רשמית לראשונה מזה שלוש שנים, עם "צוות שליין". איך זה עובד? בעיקר מרגיש שזה עדיין לא ממש מתניע. תוכנית שלא ברור מה היא רוצה להיות: שעטנז בין המונולוגים של שליין מימי "גב האומה" והשנים האחרונות ברשתות החברתיות, ראיונות אחד על אחד רציניים (אפילו הישגיים, למשל שקמה ברסלר שדיברה לראשונה מאז המלחמה), וקטעים קומיים עם קומיקאים ("כתבים" נוסח ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, פורמט שגם הוא קצת התיישן).

גם כאן די ברור ששליין היה רוצה לשדר תוכנית אחרת, והאווירה העגמומית ונטולת הקהל מושפעת ישירות מהמלחמה. אבל גם כשיהיה שם קהל (ואולי, מתישהו, גם אורחים שלא קשורים בדרך כזו או אחרת למחאת קפלן), התוכנית מרגישה קצת לא עדכנית. שליין היה ונשאר קומיקאי טוב, אבל המונולוגים שלו הרבה פחות עובדים מפעם – והוא יצטרך לשכלל את התוכנית הזאת למשהו קצת יותר שלם ואולי לחזק את צוות הכותבים שלו.

מישהו נוסף שהיה אמור להיכנס לנעליים של "דמות מובילה" (לפחות לפי התכנית המקורית ומה שפורסם) הוא דניאל עמרם, אקטיביסט הטיקטוק, שבינתיים לא מופיע על המסך. אין לכך סיבה רשמית, אני רק יכול לנחש שהאיש עבר פגיעה תדמיתית לא קלה בזמן המלחמה (בגלל הנכונות שלו לשדר סרטונים מזעזעים מאוד אנקאט), ולכן אולי לא רצו לשים אותו בפרונט. גם עפר שלח הופיע בכמה סרטונים של "רלוונט", ויכול להיות שגם הוא יוכל לתרום ברמת הזיהוי והמוכרות של הפלטפורמה בציבור הכללי.

עוד דבר אחד שבולט בחסרונו הוא היכולת של "רלוונט" לצאת קצת מהלופ החדשותי. למעשה, בלוח השידורים הנוכחי יש רק תוכנית אחת שלא מתיימרת לעסוק בחדשות ובנספחיה – וזו "ציון 3", לייט נייט כדורגל ישראלי שמבוסס על הפודקאסט המצליח (עם הרביעייה המובילה – יונתן נמרודי, משה זיאת, איציק שאשו ואשרת עיני), והיא גם התוכנית היחידה שמצליחה להעלות חיוך שהוא לא מריר או ציני. ל"ציון 3" יש עוד דרך לעבור כדי לעשות את האדפטציה המושלמת למסך, אבל עצם הנוכחות שלה – בוודאי בקונטקסט העצוב שבו אנחנו נמצאים – היא כבר משהו ש"רלוונט" יכולה להתברך בו. קצת כיף בתוך החדשות הקשות.

שני כיוונים מעניינים נוספים ש"רלוונט" מציעה בתחומים היותר קלילים הם "מה יש בזה", עוד פודקאסט מצליח שהגיע לפלטפורמה (בהובלת אלעד יצחקיאן וקובי מלמד, שגם התארח בכמה מהתכניות) – ו"פומו", תכנית תרבות של העיתונאית שני נחשוני. שתיהן מוצלחות, אבל גם מרגישות כמו טיפה בים האקטואליה.

"רלוונט" אמנם עדיין נמצאת בשלב שידורי הניסיון, אבל אפשר לתת בה כמה סימנים – אחד, ליברליות (שלא לומר שמאלנות ממש) לא מתנצלת וזיהוי מאוד ברור על המפה; שתיים, שפה אחרת ממה שאנחנו רואים בשידורי החדשות המיינסטרימיים. קצת יותר נושכת, קצת פחות ממלכתית ובעיקר הרבה יותר מעניינת מהלופ הבלתי נגמר של האולפנים בערוצים הגדולים. במובן הזה, "רלוונט" חשוב מיומו הראשון. זה לא הניסיון הראשון לייצר קונטרה ליברלית לתקשורת שהלכה חזק מאוד ימינה בעשור האחרון. ראינו את זה ב"דמוקרטי.וי", ניסיון להקים ערוץ אינטרנטי שאפילו התברך בטאלנטית בכירה כמו לוסי אהריש בתחילת הדרך, אבל לא הצליח לגבש סביבו מסה קריטית.

"רלוונט" הוא כמובן סיפור שונה; הוא מגיע עם כיסים יותר עמוקים, עם מערכת רחבה, עמוקה ואיכותית בהרבה ובעיקר עם אמביציה אחרת.צריך לתת ל"רלוונט" שתי הנחות: אנחנו מדברים כאן על היומיים הראשונים, ואף ערוץ טלוויזיה ישראלי לא נראה טוב ביומיים הראשונים שלו (אני מומחה לימים הראשונים של ערוץ 2, אז אל תתעסקו איתי). השנייה היא שאנחנו עדיין בתוך לופ המלחמה, מה שלא מאפשר ל"רלוונט" להציג את כל התחמושת שלו בשלב זה. תחת ההנחות האלה, חשוב לומר שמתסמנת הרבה איכות בתוצרים שהערוץ כבר מביא למסך. הוא יצטרך לספק יותר תוכן, יותר מגוון ויותר מרכז כובד משמעותי כדי לפרוץ את הדרך קדימה. בלי כל אלה, "רלוונט" ישאר נישתי כמו ניסיונות קודמים לייצר פלטפורמה לתקשורת ליברלית איכותית. לפחות יש תקווה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אינטרנט
• ליאור שליין
• רלוונט