שבועיים לפני סוף השנה האזרחית, שנת 2025 הלוא היא שנת הפה השביעית לשמה, ואפשר להיות רגועים – האלבום החדש של להקת "הפה והטלפיים" יצא לאוויר העולם, והקוד נשמר לעוד שנה. להקת הקאלט של אהד פישוף, אסף גברון ורם אוריון הוקמה ב-1988 והוציאה את אלבומה הראשון שנה לאחר מכן, עם כלי נגינה בסיסיים וילדותיים, הומור תואם וקוד נוקשה שמגדיר את יצירת הלהקה לפי כללים קבועים.

במסגרת הקוד, שנקבע עם הקמת הלהקה כדרך לשמור על שרידותה, האלבום החדש יוצא 6 שנים אחרי האלבום הקודם, וגם לו יש כותרת גאוגרפית ("חופי קרשלטון", שמתייחס לחוף שכונה בדרום לונדון). גם בו יש שיר קצרצר עם מעט מילים והרבה נגינה ("אנשים טובים"), שיר הנושא את שם האלבום הקודם ("קו המשווה"), שיר עם מוטיב סופני ("כאן סיפורנו תם"), שיר בו הוזמנו חברים להתארח ("The Soul Of The World", שנכתב ע"י הפזמונאי הבינלאומי המצליח בילי סטיינברג) וגרסת כיסוי מחופפת בטייק אחד לקלאסיקה ישראלית פטריוטית ("הימים האחרים"). וגם הפעם עטיפת האלבום היא תמונתו של אסף גברון בכובע ומשקפיים, והפעם בצבע כתום – אם כי איש המוזיקה חד עין תומר קריבציין בטוויטרכי תמונת העטיפה הפעם היא לא אותה אחת בה השתמשו עד כה (לזה הגיב גברון "לא מדויק").

את האלבום החדש, וההערכה הכללית ללהקה, יציינו במופע מיוחד שיתקיים בהשקה מיוחדת שתתקיים במרכז פליציה לאומנות הצליל ב-8.1, במה שמוגדר כשילוב בין אירוע השקה, מופע מחווה וסשן האזנה לאלבום במפגש עם חברי ההרכב. במופע המחווה ישתתפו אמני אינדי שונים שגדלו על המוזיקה והרוח של הפה – המסך הלבן, ניקו טין, פלג, רייסקינדר וצוף/זוהר/ענבל. ומכיוון שהפעם הבאה שיצא אלבום של הפה והטלפיים זה שנת 2031, לא כדאי לכם לפספס את החוויה. תהיה זו שנת פה מוצלחת על כולם, ושנראה את הימים האחרים.
השקת האלבום "חופי קרשלטון", 1.8, בית פליציה (ביאליק 26, תל אביב).לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• הפה והטלפיים
• אהד פישוף
• רם אוריון
• אסף גברון

לפני מספר שבועות יצא אלבומו האחרון של קוסטה קפלן, "הכלב הכי כועס בעולם". בקיץ האחרון גיבור הגיטרה רם אוריון הוציא את אלבומו הרביעי, "פאקינג הל". שני מוזיקאי האינדי המוכשרים יופיעו יחד בהשקת האלבום של קפלן, שתתקיים במועדון המרץ 2 לקראת סוף החודש (27.12,כרטיסים מוצאים כאן), ויומיים לפני כן יופיע אוריון לבדו במועדון לבונטין 7 (25.12,כרטיסים ממש פה). לרגל החגיגות המוזיקליות הללו, ולאור העובדה שרם אוריון היה באנגליה, מצורף בזאת תיעוד נאמן למקור של שיחת וואטסאפ שנערכה בין המוזיקאים בסוף החודש שעבר, ב-31.11, במהלכה ניסו לראיין אחד את השני, בערך. הילה רוח, זוגתו של קוסטה, גם תרמה לשיח. אתם יכולים לקרוא לזה ריאיון רוק'נרול.

קוסטה:הילה נתנה לנו שאלה להתחלה. מה הערוץ שאתה הכי שונא/אוהב באלבום?
רם:לא שמעתי את האלבום מאז הופעת ההשקה, וכנראה יקח עוד שש-שבע שנים עד שאקשיב לו שוב, אז כרגע אין לי בִיף עם שום דבר בו. אבל אני תמיד אוהב את הערוצים שהוקלטו כלאחר יד, או כסקיצה לדבר עצמו, ונשארו. כי לפחות בראש שלי אי אפשר היה להתעלות עליהם.
קוסטה:נראה לי שהערוץ הכי שנוא עליי הוא תמיד הערוץ של השירה, והאהוב הוא תמיד קולות הרקע.
רם:כן, אני יכול לשמוע כמעט כל דבר אחר באלבום, עם ניסיון לפרספקטיבה של איך זה היה נשמע לי אם זה לא היה שלי, חוץ מהשירה. אגב, אני תחת הרושם ש"הכלב הכי כועס" הוא גם רזה יותר הפקתיתי, ואני ממש מקווה שזה לא מעליב כי זה לא, אני אוהב רזון הפקתי.

קוסטה:האמת שזו מחמאה מבחינתי. ניסינו מאוד לא להגזים עם הערוצים הפעם, ולהימנע מלהקליט מכונות קפה או את השכן שעובד בריתוך מתכות, בניגוד לאלבומים הקודמים. זו קלישאה אבל בסוף תמיד הערוצים הכי חשובים הם אלה שבמיוּט. הילה קוראת לזה משחק המיוטים.
רם:טוב מאד. הספייס של האלבום מרגיש קרוב גם באודיו וגם רגשית, ובעניין השירה – אני ממש אוהב את זה שהיא ככה ממש קרובה ויבשה המון מהזמן.
קוסטה:כן, אורי (קוטנר, המפיק של האלבום) מאוד הגביל את מושג הריוורב על השירה.

קוסטה:הילה שואלת עכשיו מה הרגע שהכי סבלנו בו במהלך הפקת האלבום. נראה לי שהרגע שהכי סבלתי בו הוא להסכים שהאלבום יהיה גמור(סטיקר של קוסטה בילדות מחזיק חפץ מעבר).
רם:אני חושב שזה אחד ההבדלים הבולטים בינינו, כשאני נכנס לפרויקט, בגדול יש לו מסגרת זמן ייעודית שרק אסונות טבע ומלחמות משנות, ואצלך זה עובד באופן שגם אחרי ארבעה אלבומים שראיתי אותך מוציא אני לא מצליח להבין, רק להיות נדהם ומזועזע בו"ז מהלך הרוח ההפקתי שלך, ושאיכשהו בסוף הם באמת יוצאים והם שלמים ועשויים והכל קורה.
קוסטה:זה ממש נכון, שני הדברים. אבל זה מצביע גם על הבדל מהותי בתודעת הזמן של שנינו. אני מאוד מקנא ביכולת לסיים אלבום בלוח זמנים, ובאמת אין לי מושג איך את זה. מה הסוד שלך?
רם:אה זה ממש פשוט – אני אוטיסט ונאצי.
קוסטה:חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

רם:ראיתי איך בכל אלבום שלך אתה מצלם קליפ בזמן שעדיין לא סיימת להקליט את השיר, והאלבום כולו איכשהו בכלל יצא לפני שבועיים. יש איזה עיקום של הזמן-חלל בהוצאת המוזיקה שלך.
קוסטה:אחד הדברים הכי מרגשים שנאמרו לי לדעתי. אני מאוד מתחבר לקונספט של מסע בזמן.
רם:זה נוראי, ומה שנוראי יותר שעושה רושם שאני נלחץ לשמוע על ההתנהלות שלך יותר ממך.

קוסטה:הילה מוסיפה שאלה – איזה שיר לקח לנו הכי מעט זמן לכתוב מהאלבום?
רם:אצלי זה "סיכה". זאת הייתה חוויה ספציפית מאד שקרתה על הר בטוסקנה. חזרתי לחדר שלי, כתבתי, הלחנתי, הקלטתי סקיצה וזה די מה שיש באלבום. אצלך מתקבל הרושם שיש איזו כתיבה רצופה וטבעית, אז אני משער שאולי הטקסטים אצלך מהירים יחסית?
קוסטה:אני ממש שמח שזה נראה ככה. לצערי כתיבת מילים היא דבר שיכול להימשך בין חודשים לשנים. לדוגמה, השיר ״חברות?״ נכתב משנת 2017 ועד היום שהקלטתי לו שירה. אבל פעם באלבום בדרך כלל יש שיר שמגיע בשלמותו, וזה הרבה פעמים השירים שאני הכי אוהב. באלבום הקודם זה היה "אני והבחורה שלי", ובאלבום הזה השיר הכי מהיר היה ללא ספק שיר הנושא. הוא נכתב בפעם אחת, וגם היה האחרון שנכנס לאלבום הזה.

קוסטה:זה מוביל אותי באלגנטיות לנושא הבא שרציתי לדבר איתך עליו –שמות של אלבומים.איך חשבת על השם של האלבום שלך, ומה אתה מרגיש כלפי שמות אלבומים באופן כללי?
רם:עבורי זו ממש בחירה חשובה, כי זה לתת כותרת לגוף המוזיקה הזה. נגיד לעומת שם להקה שיכול להיות שרירותי לחלוטין והלהקה כבר נותנת לו במשך הקיום שלה את האישיות והוייב שלה, שם אלבום זה הפוסטר, זה חלון הראווה, זו העטיפה. במשך הרבה זמן היה לי שם עבודה לאלבום, "קוף", שהיה שיר מוביל מבחינתי וגם קיבל בטבעיות את הרצועה הראשונה, אבל כשהתחלתי לחשוב עם אסף בילט על העטיפה והוא שלח סקיצות עם הכותרת הזאת, הבנתי שזה לא שם טוב לאלבום ושאני לא יכול לדמיין אפילו כיוון טוב לעטיפה שלו, שהכותרת עליה היא "קוף". "פאקינג הל" הגיע מתוך הטקסט של ״איש צהוב איש מקל״, וגם קשור מאד לארט שלו (הציור של יותם אלפר) ולרוח הזמן. השורה התחתונה מבחינתי שאני יודע שהשם נכון כשהוא נדבק באופן מושלם לפרויקט כולו. אבל באמת יכול לקחת הרבה זמן עד שהוא נדבק. מצד שני, "כן" היה הכותרת של הפרויקט לפני שחצי מהשירים נכתבו, כולל השיר "כן".

קוסטה:גם אצלי השם של האלבום היה ״הכלב הכי כועס בעולם״ לפני שנכתב השיר. אורי נתן לי משימה לכתוב שיר עם השם הזה, ושלא יהיה כועס. לפעמים שמות של אלבומים מייצרים את שיר הנושא.
רם:מה שעושה אותו שם מושלם. אגב, היה איתי בצבא דוּד שקרא לי "הכלב" ודי אהבתי את זה.
קוסטה:וואו! מה עשית בשביל לקבל את השם המדהים הזה? אני מקנא, וסקרן.
רם:בכנות אני כבר לא זוכר, ואני לא חושב שהוא התכוון במיוחד להחמיא או לפגוע.

קוסטה:לפעמים ממש קשה לי עם שמות לדברים, ולפעמים אני מרגיש שזה החלק הכי חסר מאמץ ויפה בסוף, כמו לשים פפיון לכל הדבר.
רם:אני זוכר שבנערותי עבדתי בהכנת מנות בבית קפה לתיירים, אז היו לכל המנות שמות שלא נתנו שום אינפורמציה על המרכיבים של המנה. רק על הוייב שמנסים להעביר. זה היה בולט מאד בגלידות. "תשוקת בית התמר" זה אחד שנתקע לי בראש.
קוסטה:שם טוב לאלבום.
רם:טוב אני הולך לחמם לי אוכל הודי במיקרו של האיירביאנבי.
קוסטה:בתיאבון!

• יוצרים כותבים
• רם אוריון
• קוסטה קפלן
• אינדי
• מוזיקאים ישראלים
• מוזיקה

>>רם אוריון הוא מלך. פשוט מלך. הוא לא רק אחד האנשים המוכשרים, הוותיקים והחלוצים באינדי הישראלי, אלא גם אחד החמודים והאהובים שבהם, מנטור מוזיקלי עבור המונים ובקיצור, מלך. בשבוע שעבר יצא לאור אלבום האולפן הרביעי שלו, "פאקינג הל", שם שבהחלט מסכם היטב את התחושות של כולנו, ובעוד שבועיים בדיוק (רביעי, 3.9) הוא ישיק אותו בהופעת בכורה חגיגית בלבונטין 7,ויש כאן עוד פרטים וכרטיסים. ואמרו חכמינו: נעשה ונשמע.

1. קיי בר

המקום שבו בשנים האחרונות אני מגיע לתקלט אחת לחודש בימים משתנים עם תיק ובתוכו לפטופ שמכיל כעשרים אלף קבצים באיכות גבוהה של כל המוזיקה שברשותי ועוד כמה עשרות תקליטונים שבחרתי לאותו הערב. הסגנון? מה שבא לי שינגן בחלל הקיי על פי האנרגיה והאווירה באותו הרגע ויכול לנוע בין רוקבילי משנות ה-50 ועד להורדות טריות מהסולסיק של שירים שיצאו יומיים קודם. התיקלוט הקרוב: 31.8, יום ראשון רגוע, החל מ-22:00.
הרצל 4 תל אביב

2. לבונטין 7

מועדון הופעות/בר בגודל ובוייב הכי נכונים וקלאסיים לסוג ההופעות שאני אוהב לראות ולעשות כבר קרוב לעשרים שנה, ולכן גם הבחירה הטבעית להופעת ההשקה של "פאקינג הל" ב-3 בספטמבר.
לבונטין 7 תל אביב

3. ניבו גריל

תוך כדי הקלטות "פאקינג הל", כשירדתי להפסקת צהריים עם אורי "מומו" ברק איש הסאונד האגדי, הוא המליץ לי על מקום חדש של מייסדי שווארמת מוטפאק המעולה. המנה המועדפת עלי היא דווקא הקבב הטורקי שנמצא בליגה אחרת של עסיסיות וטעם ממסטל בתוך פיתה שנאפית במקום ולצידה צ'יפס מושלם.
ויטל 2 תל אביב

4. צומת לה גווארדיה

כתושב דרום העיר זה עבורי השער שמסמן יציאה מבורכת מהעיר ותמיד תמיד גם את אנחת הרווחה של חזרה לתוכה ואז הרכבת, בגין, העליה והופ אני בבית.

5. שדרות עמנואל הרומי

הרחוב שבו גדלתי עד שנות הטינאייג'יריות, תקופה שבה זה היה פשוט צפון תל אביב. הצפון החדש של אחרי האייטיז היה אז שדות ודיונות ושלל מפגעים בטיחותיים לילדים שמבלים את כל שעות האור הפנויות של היום מחוץ לבית. עברתי שם לפני כמה שבועות, ואני חושב ששדרת הפיקוסים המגה-מוצלת הזאת עם קן מחנות העולים היא אחת הפינות הכי שמורות ויפות בעיר שעושה רושם שכמעט לא נגעו, חידשו או הרסו-בנו בתוכה בחמישים השנים האחרונות.

מקום לא אהוב בעיר:

דרך סלמה בקיץ. להבדיל משדרות עמנואל הרומי עם כל השקט והצל, סלמה, במיוחד מהצומת עם שוקן ומערבה לכיוון יפו, הוא התגלמות הסיוט הדרום תל אביבי הקיצי. באופן כמעט מרשים, לא משנה באיזה צד שלו, אין שום סיכוי לצל בשעות השמש, אין סימן או תקווה לשביל אופניים, תמיד יהיה איזה אתר בניה שיוריד אותך מהמדרכה הצרה לכביש, סירנות, צופרים, צעקות ושלל רעשי בניה לאורך כל היום ובגדול גם בלילה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע ההתרמה למען תושבי עזה בבית הסגול.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
APT של רוזי וברונו מארס הזכיר לי כמה אני אוהב פופ מלודי מפוצץ בהוקים ובאופן כללי בזמן שכאן סיוט רודף קטסטרופה, 2024 היתה שנת פופ די מדהימה בשאר העולם ופופ טוב ומרים תמיד עוזר כשמסביב הכל כל כך נורא.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דבר שיעזור לנפגעי המלחמה בגוף ובנפש באשר הם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל אחד ואחת שיוצאים להפגנות ונלחמים על הדמוקרטיה וסיום המלחמה.

מה יהיה?
יהיה חם ואז קצת נעים ואז שוב חם מדי.

• העיר שלי
• רם אוריון
• אינדי ישראלי

>> רם אוריוןמוציא היום אל אוויר העולםאת "לייב טריו" (יחד עם אור אדרי על הבס ושי ברוך על התופים), אלבום המתעד ערב אחד בחודש יולי האחרון בלבונטין 7, בהופעה שהוגברה, הוקלטה ומוקססה על ידי בכיר טכנאי מוזיקת הגיטרות לדורותיה במקומותינו, אורי ברק, ומביאה את הטריו חשוף וישיר, ללא פילטרים או תוספות, קומפלט עם טעויות, תאונות וכל הלכלוך הנלווה והיפה. ההופעה כולה גם צולמה למטרת סרט הופעה בבימויו של דייב שחר, שיוקרן ב-18.11 בסינמטק במסגרת פסטיבל סאונדטרק.רם אוריון והטריו שלו יופיעו באינדינגב ב-13.10

להוציא אלבום הופעה אינו דבר של מה בכך עבורי. מגוון אלבומי ההופעות שקרובים לליבי מציב רף גבוה מאוד. לא אתיימר וגם לא ניסיתי לגרד את אותו רף של אותן קלאסיקות סובייקטיביות או אובייקטיביות עם "לייב טריו", אבל בחזון שלי עבורו היה קו מנחה של אותנטיות ונאמנות למה ואיך שהדברים נוגנו, נשמעו והרגישו באותו הערב, ללא תוספות או ניפוח מלאכותי, קו שמאפיין את החווייה שהיתה לי כששמעתי לראשונה כל אחד מהאלבומים שנבחרו לרשימה שלפניכם.

חוה אלברשטיין // תוכנית יחיד חלק א' (1971)

זה לא רק אלבום ההופעה הראשון ששמעתי, הוא גם, די בוודאות, התקליט הראשון בכלל, שהייתי שומע מרצוני בריפיט. קשה לי לומר בדיוק מתי זה קרה אבל זה קרה בשנים מוקדמות מאד, אני משער שככה סביבות גיל 6-7. הרושם שהוא השאיר עלי היה עצום. בהאזנה לאלבום הזה עכשיו וחזרת הזיכרון של השירים, הלחנים המורכבים, העיבודים (אלכס וייס) ובמיוחד ההגשה הבאמת נהדרת ודרמטית אך עדיין לגמרי משכנעת ונוגעת של אלברשטיין, אין בי ספק שההשפעה שלו היתה מהותית ולתמיד. בהמשך לאותה האזנה חוזרת, חייב לציין שבסוף שירים מסוימים מחיאות הכפיים נשמעות ערוכות באופן חשוד.טרק לשמוע: "במקום שיר פתיחה"שמכין את הקרקע לשאר האלבום.

טוקינג הדס // The Name Of This Band Is Talking Heads (1979)

חציו הראשון של אלבום כפול. כולו נהדר אבל ללא ספק אהבתי, ועדיין אוהב במיוחד, את חלקו הראשון שגם היה מפוצל בגרסת הויניל המקורית לצד ראשון עם שירים שנלקחו מהקלטה אחת של שידור רדיו מהופעה ב-1977 ובצד השני שילוב של הקלטות משתי הופעות שהתרחשו ב-1979. ניכר וברור שאין תוספות, עריכות או אפילו מיקס מעבר למה שנוגן על הבמה באותן הופעות והוקלט כנראה, מהקונסולה. את רוב השירים, באנגרס אחד אחד, הכרתי לראשונה בביצועי ההופעה האלו ולנצח אעדיף אותם על ביצועי אלבומי האולפן. זהו גם אחד מהאלבומים עם הגיטרות הכי אהובות עלי אבר ורק בהמשך, אחרי שניגנתי כמה שנים בעצמי, חלחלה ההבנה שחוץ משני שירים בצד של 79', כל עבודת הגיטרות הבאמת מהממת של ברן-האריסון-ווימות' מתבצעת על גיטרות נקיות לחלוטין מכל פדל או אפקט.שיר לשמוע: A Clean Break.

שלמה גרוניך ומתי כספי // מאחורי הצלילים (1973)

חד פעמיות. זו ההרגשה הכי חזקה שהאלבום הזה מעביר לי. זה לא רק הסופרנובה המוזיקלית שנוצרה כששני המוזיקאים האז-מאוד צעירים נפגשו, השירים עצמם או העיבודים יפהפיים-פרועים-וירטואוזיים לגיטרה פסנתר ושני קולות ייחודיים כל כך. מדובר בתחושת חד פעמיות הכי מילולית וספציפית – שכל זה קרה בערב אחד בצוותא שתועד על ידי רשות השידור ב-1973 ויש מאות אחדות של אנשים שאשכרה היו שם וראו את זה קורה. כן, אני יודע, זה הרעיון בהופעה, אבל אני חושב שזה האלבום הראשון שנתן לי תחושת פומו רטרואקטיבית כל כך חריפה. באמצע שנות השמונים כספי וגרוניך העלו את ההופעה שוב, הלכתי לראות אחרי ששמעתי כבר מיליארד פעמים את האלבום המקורי. יצאתי בתחושת meh של אין מה לעשות, ההופעה ההיא, באלבום הזה – קסם אמיתי, חד פעמית.שיר לשמוע: מאחורי הגדר הלבנה.

קרדיאקס // (1986) Rude Bootleg

האלבום הראשון של קרדיאקס שקניתי כשיעורי בית לקראת ההופעה הראשונה שלהם שראיתי, ב-1989, היה בפורמט קסטה מכיוון שהאמצעי היחיד שהיה לי לשמוע מוזיקה אז בלונדון היה ווקמן. סיבה נוספת לקניית אותה הקסטה היתה שהיא באה במארז עם קסטת בונוס. הבונוס היה אותו רוד בוטלג, הקלטה חשופה ושוב – לא מטופלת בשום צורה – היישר מהמיקסר של הופעת הלהקה בפסטיבל רדינג ב-1986. מהתיאור הזה אפשר לחשוב שמדובר באירוע גרנדיוזי, אבל ממה שהמיקרופונים שעל הבמה קלטו ניתן להבין שזו הופעה בשעה מתה של הפסטיבל מול קהל אוהדים אדוק אך דליל. לפני שנים אחדות צפו ביוטיוב קצת תיעודים מצולמים שתואמים את הרושם הזה בדיוק. ההופעה לא פחות ממדהימה, שלא לומר מושלמת, מופרעת, מלוכלכת ומרהיבה, מה שמסתבר מאפיין כל הופעה של קרדיאקס ששמעתי, ראיתי או הייתי בה.שיר לשמוע: Big Ship, איך לא.

אשכרה מתים // הופעת השקה בבית פית/קית (2009?)

אוקיי, זה אולי יעצבן את חלקכם או כולכם כי זה אלבום שלא יצא והקלטה שכרגע למעטים, מעטים מדי, יש גישה אליה. ההופעה הזו התקיימה בבית פית/קית לרגל שחרור אלבום הבכורה של הלהקה, השקה שנוודי האוכף (רוגל אלפר ואני) הוזמנו לחמם. בית פיתקית הזכור לטוב, על תפר אזור המוסכים בין דרום תל אביב ויפו, היה מעוז מחתרתיות יצירתית ובאותו אחר הצהריים של ערב קייצי חם בטירוף גם סאונה מהבילה ומלאת קהל יפה ושמח. ההופעה של אשכרה מתים היתה מעולה במיוחד וכל הערב הוקלט לערוצים על ידי אריאל קליינר, שכמה ימים אחריה זימן אותי לשמוע את ההקלטה, בעיקר כדי שאקח את התיעוד של נוודי האוכף. המשכנו להקשיב ביחד גם להופעה של אשכרה מתים והייתי בשוק מכמה טוב שהיא נשמעה. קליינר עשה מיקס מהיר אחיד ומושלם לכולה ואני לקחתי הביתה צריבה שלה על דיסק. אני נשבע שהסיבה שאני כולל אותה ברשימה הזו אינה כדי להוציא עיניים, אלא כי עבורי היא באמת שייכת ועומדת כתף אל כתף עם כל אחד מהאלבומים שציינתי ואני רק מקווה שבעליה החוקיים של ההקלטה והביצועים שבה ימצאו את החשק והרצון לחלוק אותה רשמית עם כולכם. אם תגיעו לתיקלוטים שלי (הבא בקיי ב-21.10) סיכוי גבוה שטרק או שניים ממנה יושמעו.שיר לשמוע: אשכרה מת.

• ❤ תרבות
• טור אישי
• רם אוריון
• הופעות
• אינדינגב

• Facebook
• Twitter
• Email

אחת מהאמירות היפות של בי.בי קינג היא ש"בקהילת הבלוז, אנו לומדים אחד מהשני". רם אוריון לא מנגן בלוז, אבל משהו בחיפוש שלו אחר החדש והמאתגר מזכיר מעט את הקביעה של בי.בי קינג כי במוזיקה אין דבר כזה "צעיר ממני". דוגמה לכך היה אפשר לראות בהופעתו שלשום (ו') בלבונטין 7, כחלק מסיבוב ההופעות לכבוד אלבום הסולו השלישי שלו,"גרמנים באוגנדה".

את דרכו במוזיקה הישראלית החל עם הדה בושס בה היה חבר יחד עם רוגל אלפר, המשיך לנושאי המגבעת על שני הרכביו, השתתף בהקלטות עם ההרכב המתחלף כרמלה גרוס וגנר של ערן צור, הקליט יחד עם ענבל פרלמוטר את אלבומה האחרון "ענבלאנס", והרשימה עוד ארוכה.

עד כאן, נראה שאוריון היה יכול להכניס בקלות אל תוך האלבום שיתופי פעולה עם מוזיקאים מוכרים יותר, כאלו שוודאי היו משגרים אותו היישר אל תוך המיינסטרים, או לפחות קרוב אליו. אלא שכפי ששר בשיר "יותר": "אנשים בגילי מדכאים אותי, אולי אני מדכא אותם". את השיר הזה ביצע ממש לקראת סוף ההופעה יחד עם להקתו נערות הרנטגן, בה המוזיקאי היחיד בן גילו הוא המתופף שי ברוך. השניים האחרים הם אור אדרי (בס) וקוסטה קפלן (גיטרה), שהפרש הגילאים הממוצע ביניהם לבינו עומד על כ-20 שנה, ושניהם במידת מה מבקשים ממנו לבחון מחדש את כל מה שידע על הסצינה המוזיקלית ולחשב את המסלול שלו מחדש.

לפני כמה שנים אמר אוריון בראיון ב"הארץ" כי היכן שנמצאים הצעירים, נמצא גם כל העניין. הוא אמר אז שהוא אפילו לא חושב על שיתופי הפעולה האלו, אלא שהם פשוט קורים כמו מעין משהו אורגני ושאין לו רצון לחזור למשהו שכבר קרה. הדבר הזה, יחד עם ההופעה והעובדה שגם באלבומי הסולו שלו בחר לשתף פעולה עם אמנים צעירים ממנו (רייסקינדר והילה רוח, לדוגמה) מרכיבים תמונה של אדם שלא מסוגל לעצור ולנוח. הוא חייב תמיד לחדש ולאתגר את עצמו, הן בצורת המחשבה והן בצורה בה הוא מנגן, כאילו הוא מנסה לשמר בעצמו את הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, וחשוב מכך – לאושרו שלו.

ההופעה עצמה התחילה באותו אופן מאתגר – ריפים אינטנסיביים ומלאי זעם, כאילו מבקש אוריון להחזיר את כולנו אל ימי התום והזעם של גיל ההתבגרות. על פניו נראה שהקהל, שהיה צעיר ברובו, לא משתף פעולה עם הניסיון הזה. לא נרשמה איזו השתוללות חסרת מעצורים בתוך הלבונטין, דבר שיצר תגובה משעשעת במקצת לכל מה שהתרחש על הבמה. בעוד אוריון מחפש את העניין ויוצר על הבמה רגעים שמזכירים מועדוני פאנק מחתרתיים של קבוצות אנטי-פשיסטיות בעתות מלחמה נראה כי הקהל מחפש את ההפך הגמור מכך ומבקש להשתלב בעולם המבוגרים.

כל אלו הפכו את ההופעה למעניינת במיוחד. אוריון בתפקיד בעל הניסיון, המבקש לחזור אחורה ולחפור שוב ושוב בתוך "זעם הנעורים" מחד, ולהקתו המורכבת ברובה מצעירים יחסית ומבקשת ליצור לעצמה מעין מורה דרך בתוך הסבך המוזיקלי בו היא שרויה מאידך. השילוב הזה אומר משהו בעיקר על היכולת של אוריון להמשיך וליצור באופן שאינו מנסה להתחבב על קהל בני גילו דווקא, אלא מבקש לצעוק דרך המוזיקה את כל מה שרע במקום בו אנו חיים. אוריון צודק כשהוא בוחר לשתף פעולה דווקא עם צעירים, אלו שיכולים להגיד מה מעניין או חדש. זה אולי לא ימלא את הלבונטין, אבל זה בהחלט ימצב את אוריון כמי שמסוגל להעביר למאזין תחושה כנה של מרד – מרד בזמן החולף ובקונפורמיזם התרבותי.

• מוזיקה
• לבונטין 7
• הופעה
• רם אוריון
• תרבות