>> אמילי חיה מואטי (תעקבו) היא סופרת, פוליטיקאית, חכ"לית ופעילה בולטת למען החטופים בזירה הבינלאומית. בימים אלה רואה אור ספרה החדש,"קוראים לזה חיים"(בהוצאת עם עובד). ספרה הראשון "סימנים כחולים" (תכלת 2018) זיכה אותה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים ועוּבּד לסרט קולנוע בהפקה בינלאומית. והיא רק התחילה.

1. נילוס // פיקוק

אני לא יושבת בבתי קפה, אבל אוהבת לשתות כוס יין בנילוס בשש בערב, אוהבת לעבור ליד הפיקוק, תמיד יש שם מישהו שאני שמחה לראות ולשתות איתו משהו.
אלנבי 33 תל אביב // מרמורק 14 תל אביב

2. חנויות יד שניה // אדרת

בעשור האחרון מקפידה לא לקנות חדש אלא רק יד שניה, מבחירה אידיאולוגית. אני חברה בכל קבוצה אפשרית וגם מוכרת וגם קונה באדרת.
בוגרשוב 53 תל אביב

3. פארק המסילה והשכונה שלי

אני אוהבת את הרגלי הבילויים של הבנות שלי; הגדולה חיילת, הקטנה מתגייסת בקרוב, שתיהן עובדות ומבלות בפארק המסילה. ואני אוהבת את השכונה שלי ואת אנשיה, שאפילו השעות שהעברנו יחד בחניון הבימה בזמן המלחמה עם איראן, עברו ברעות ובאחווה.

4. כיכר הבימה

כאמור, בלילות המלחמה עם איראן למדתי לחבב את כיכר הבימה, שם היה המקלט שלנו. מתברר שבלילות, הטבע פוקד את השדרה והיא מתמלאה באווזים משוטטים. לא רק בגללם אלא גם בגלל בני האדם טרוטי העיניים, שבתוך כל החרדה התחשבו אלה באלה ותיעדפו משפחות עם ילדים בירידה למקלט (אלו שלא לנו שם לילה שלם). היה אור בימים האלה.

5. הסינמטק

בעיקר את המבנה המקורי, כי אני רומנטיקנית. כשהייתי צעירה ומנויה אהבתי את המרתונים אל תוך הלילה. בשנים האחרונות סרט של שישי אחה"צ הוא מהבילויים הבודדים שלנו, וזה נהדר.
הארבעה 5 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

לא סובלת את כל מתחמי המגורים החדשים שמשום מה היזמים בוחרים להתנתק מהעיר ומהמרקם שלה ויוצרים מוטציות קהילתיות. זה התחיל במתחם אנדרומדה, המשיך לכל מתחם צמרת והתפתח למרבה הצער לפרויקטים נוספים. יותר מדי כסף ופחות מדי חשיבה על המרקם החברתי בעיר. יכול להיות שזה חלק מהסיפור של לחיות בעיר שמעולם לא תוכננה אלא פשוט התרחשה. תל אביב הולכת ונעשית כרך חד-מעמדי. יותר דיור שיוקצה לציבור – גם כשכירות ארוכת טווח – יטיב עם כולם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאז השבעה באוקטובר מעט התרבות שאני חווה היא סביב משפחות החטופים. כמו למשל תערוכת השנה לשבעה באוקטובר של האספן ז'ק אסבג, שרכש יצירות שנוגעות לאסון מאמנים ישראלים. או הסרט על ליאת אצילי. מופעים ומחוות כמו הג'אם של אביתר, החברים של אביתר דוד מנגנים לכבודו כל חמישי בכיכר החטופים. לפני האסון ראיתי את VHS, דש מהעבר של רננה רז וקבוצת יוצרים, שמפגיש את היוצרים עם רגעים בעבר שלהם. הרגעים מאוד אישיים אבל יש משהו קולקטיבי בזיכרונות האלה של מה שהיינו, פרידמן, צברי ועוד רבים ומצוינים. בקטע של רננה רז לא הפסקתי לבכות. זה נדיר, כי אני לא בוכה בדרך כלל, אבל משהו בריקוד של ההורים והכמיהה של הילדה לבניה מחדש של הבית, להיאחז ברגעים שהם בין זיכרון מהתא לבין מה שהיית רוצה לחשוב שהתא היה, זה עדיין מפעיל ומפעים אותי, גם כעת כשאני נזכרת ביצירה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במהלך טיסה צפיתי בפיצ'ר שמבוסס על חייו של בוב דילן, קראתי גם ביקורות גרועות, אבל זה ניתק אותי מהכל והרחיב את ליבי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה המשפחות. קריטי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלו שעוזרים לי לחפש את סאשה החתול שלי כשהוא מחליט לשוטט בלילות. צדיקים.

מה יהיה?
בכנות? בטווח הנראה לעין, קשה. יקח לנו דור אחד לפחות לקום נפשית מאסון השבעה באוקטובר ומהאסונות הנלווים שלו. זה יצריך עבודה קשה, התמדה ואומץ. הילדים שלנו כבר יראו ימים טובים יותר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• נילוס
• פיקוק
• אדרת
• פארק המסילה
• כיכר הבימה
• רננה רז

"Familiarity Breeds Contempt",אימרה המיוחסת לצ'וסר ושצריך מידה של יושרה פנימית כדי להבין אותה לעומקה. צ'וסר היה פוליטיקאי אבל אחר כך גם סופר. גם גיבור כתבתנו הוא סוג של גם וגם כזה. אבל אני מקדים את עצמי. באחד מבתי הקפה של מרכז תל אביב יש לי משרד, לא רחוק מהמנוח (רבין). אני יושב שם מהשבוע הראשון בו הוא נפתח לפני כשני עשורים לערך. אני עורך את רוב הפגישות שלי שם. את המדור הזה אני כותב שם. בכללי אני שם די המון. משום כך הברמנים והמלצריות כבר לא רואים אותי. הם יודעים שאני קבוע' ושאיתי לא צריך לתת דגש על שירות, למשל. גם עם אשד ויסמן, 27, קבעתי בנקודה הזאת. איחרתי באיזה עשר דקות. לתדהמתי השירות באותו הערב היה מעל ומעבר לשלמות. כל דקה וחצי בערך מלצרית אחרת באה לראות אם הכל בסדר או אם אנחנו צריכים משהו. ברור היה לי שזה לא בגללי.

"לאבא שלי היו ציפיות ממני", מספר ויסמן כשאנחנו צוללים לשיחה. "הוא דמיין אולי שהבן הבכור שלו ירצה לתקן איתו דברים, לבנות דברים מעץ, לעבוד בגינה ולעשות דברים גבריים וטכניים. אותי זה לא עניין ולרוב לא ידעתי להגיד את זה. הציפיות ליוו אותי. ברור לי שהוא רצה בטובתי ואני יודע שהוא ניסה להסתיר את הציפייה, זה אף פעם זה לא היה ממש ליטראלי על השולחן, אבל אני הרגשתי. גדלתי במושב בארותיים למרחבים המרהיבים של עמק חפר ולהורים שבסך הכל די נתנו לי להיות מי שאני רוצה להיות. באופן מפתיע רוב שנותיי בחרתי במישהו רחוק ממי שאני מרגיש שאני. אחרי התיכון עשיתי שנה של מכינה למנהיגות צעירה בקיבוץ מעגן מיכאל. זו הייתה שנה מדהימה אבל שנה שבמהלכה גם התגבשה לה הדמות שאני אחר כך הקפדתי לתחזק – דמותו של אשד המוצלח והרציני שמכוון ליחידה הכי מובחרת בצה״ל, שלוקח אחריות ומוביל, שהוא גברי ומצ׳ואיסט ויודע. היום אני יודע להגיד שהרבה יותר אני לא יודע מכן יודע.

"בצבא נתנו לי במה גדולה להיות אותה דמות חזקה. זה היה מרגש וידעתי שאני עושה משהו חשוב. שירתתי כמעט 5 שנים והשתחררתי כקצין קרבי ביחידת מגלן. מול החברים ליחידה, ובטח מול החיילים שלי, הדמות של המפקד הרציני והאחראי הייתה עיסוק מתיש ולא נגמר. לפעמים אני רואה סרטונים שלי מלפני כמה שנים וכמעט מביך אותי לראות איך הייתי מדבר ומתנהג, דמות זרה ולא אותנטית וזרה, עם המון ביטחון בחוץ ומעט בפנים. מישהו שרחוק מעצמו וממה שהוא אוהב ועושה לו טוב. השחרור פתר הרבה. הוא היה שחרור תרתי משמע. נתתי לעצמי לשאול שאלות מבלי לתת תשובות. טסתי למזרח לכמה חודשים ומצאתי את עצמי זז, כמעט בכל מקום. מצאתי בתנועה ובריקוד המון שחרור וביטחון. ופתאום הבנתי שזה תמיד היה שם. תמיד זזתי. כשהייתי ילד, במסיבות, בסלון כשאף אחד לא בבית. חזרתי לארץ ורק רציתי לרקוד. לא ידעתי איך זה עובד ואיפה לומדים. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?'. הם ראו הרבה כישרון ותשוקה וככה זה התחיל".

צרכני התרבות מיטיבי הלכת ביניכם ודאי זוכרים את ויסמן כקופאי החתיך מסוזן דלל. נורא קל לשים עליו תווית ולגמור עם זה. אבל הוא כל כך הרבה יותר מהמובן מאליו. זה מצריך ראייה דקדקנית ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן. הוא מביא עימו את התום של אסי דיין ב"הוא הלך בשדות", את הקסם השובבי של טופול ב"ארבינקה'", הוא האומן שאריק איינשטיין מביא אל אלי, הדמות שלו ב"מציצים". הוא כל פרוטו-טייפ של גבר-גבר ישראלי לדורותיו, בתוספת נכבדה של רובי, הדמות של יהונתן סגל ב"נגוע" של עמוס גוטמן. מהצד זה נראה כאילו ללא מאמץ ניכר הוא לא מתפשר ונצמד לאמת הפנימית שלו, לא מתחבא מעצמו אלא פוגש את האמת חזיתית באומץ מעורר השראה. מה שלוקח לאנשים אחרים עשורים של מדיטציה – קל לו כגחמה. ככה לפחות זה נראה מהצד.

"כשאני רוקד אני מתרגש מהאפשרויות הלא נגמרות שבגוף. זה אותנטי וזה קורה עכשיו. לצלול לתוך החוויה הסומטית ולהיות קשוב לגוף. יש בי גם המון שיפוטיות, וכרקדן השיקוף החיצוני של איך שאני זז מעסיק אותי וממלא אותי גם בביקורת. זה מאוד קשה, ואני לומד לשחרר את הביקורת העצמית או לעבוד ביחד איתה. להיות נוכח בעכשיו זה משהו שתמיד רציתי להרגיש וחשבתי שזה מה שעושה אושר. אני לא יודע מה זה אומר בדיוק 'אושר' או 'להיות נוכח', אבל כשאני רוקד יש לי תחושה שזאת הכוונה. אני חושב שזאת אחת הסיבות שאנשים באים לראות מחול: הם מרגישים חיים.

"גם כשאני רואה מחול אני מחפש להתרגש ולחוות משהו חי שקורה כרגע על הבמה. וכשאני על הבמה זה מרגש אפילו יותר", ממשיך ויסמן. "הגוף שלי שמבטא אותי ואת האנרגיה שזורמת בו ובי, אם יש הפרדה בכלל בין השניים, בין שנינו. המופשטות שבמחול מאפשרת הרבה מרחב של יציקת תוכן ומשמעות. עבורי אני יוצק תוכן שלפעמים אף אחד לא יודע מהו, והקהל זוכה לצקת משהו שהוא ספציפי ואישי עבורו. בעיניי זה הקסם. זה נוגע באיזה עצב חשוף, שקשור לחוויה הסוביקטיבית שלנו. כששואלים אותי על הכוונות במחול שרקדתי, אני רוצה לשמוע מה אנשים רואים מבחוץ ואיפה זה נוגע או לא נוגע בהם. זה קשור ובזוג העיניים שצפה ובגוף שרקד. זה כל כך אישי".

>> אשד ויימן הוא רקדן בלהקת המחול ענבל, והוא יופיע עמה ביום חמישי וביום שישי הקרובים (26.5-27.5) ביצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום".פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מחול
• כוריאוגרפיה
• רקדנים
• רננה רז

1. רחוב נחמני (המקטע שבין בגין ליהודה הלוי)

הרחוב הזה חקוק בליבי לנצח. גרתי בו חמש עשרה שנה. בסלון הבית בו גרתי ילדתי את שני ילדיי. כשהולכים, מדוושים או נוסעים בו מכיוון מזרח למערב ומרימים את המבט מעט למעלה יחד עם העצים מתגלה יופי תל-אביבי אולטימטיבי.

2. קפה אייל

סוד תל-אביבי שנמצא בתוך סניף של קופת חולים מאוחדת ברחוב שפרינצק. הוא ידוע רק לאנשי 'מאוחדת' (והם לא רבים בעיר הזאת). הסנדביצ'ים הכי טובים שיש, עוגות ועוגיות מושלמות, קפה ומיץ טריים – הכל בעבודת יד שנעשית באהבה רבה. והחיוך של יוסי בעל בית הקפה שעושה אותי בריאה כל פעם שאני פוקדת את הסניף.
שפרינצק 15

3. העץ הסודי בפארק הירקון

יש בפארק עץ אליו היינו נמלטים בסגרים. היינו יושבים בצילו, מטפסים, מחבקים ומתמלאים בכוחות. הוא עץ נדיב.

4.נווה צדק ומרכז סוזן דלל

מקום שכרוך בחיים שלי. אני מבלה בו הרבה שעות (במיוחד כעת כשאני עובדת עם להקת 'ענבל'), היצירות שלי מוצגות שם ויש לי המון זיכרונות וחוויות שספוגים בכל פינה. בגילי כבר יש לי פרספקטיבה ואני זוכרת את השכונה כשעוד היתה מעברה, את הבכורה של 'קיר' שבאתי לראות כתלמידה, ואת מאפיית הבייגלה שפעלה רק בלילות באחת הסמטאות.

5. חוף עלמה

אוהבת לשבת שם מול הים, לפעמים אחרי ריצה, להקשיב למוזיקה, לבהות באופק ולזכור שעיר עם ים זאת עיר שמזכירה לנו שהכל פתוח.

הערב במוזיאון ת"א ומחר בסינמטק (וגם בהמשך השבוע) יוקרן סרטו החדש של האמן רועי רוזן – "קפקא לקטנים" – קומדיה מוזיקלית מולטי-ז'אנרית. מדובר בחלק מפרויקט רחב-יריעה של רוזן, הכולל גם כ-70 ציורי גואש על נייר שיוצגו במקביל. רננה רז אחראית על הכוריאוגרפיה בסרט.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• סינמטק
• רננה רז
• רחוב נחמני
• נווה צדק
• סוזן דלל

במסה 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני' בוחן וולטר בנימין את השינויים מרחיקי הלכת בין האמנות לעולם שהביאו איתן טכנולוגיות שעתוק: העובדה שהדימוי אינו חד פעמי כפי שהיה, ואין לו הילה מיתית של מעשה היצירה הנשגב, כיון שבקלות ניתן לשכפלו באמצעים טכנולוגיים.

זכורה בהקשר הזה התמונה המפורסמת של המוני תיירים במוזיאון הלובר, העומדים סביב וקרוב לציור המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, אך אינם מתבוננים ביצירת המקור אלא מצלמים אותה בטלפונים הניידים שלהם. זהו רגע המדגים היטב את רוח הזמן באמנות; היררכיה שווה בין ההיפר אמיתי להיפר מלאכותי.

אך שעתוק אינו רק פעולה טכנולוגית שחדרה לשדה האמנות ושינתה אותו אלא פעולה אנושית. מתי ובאילו אמצעים השתמשו אנשים על מנת לשעתק דבר מה בעולם ועל איזה צורך באה לענות פעולה זאת – אחד הביטויים הראשוניים והקמאיים הוא תפילה.

לכאורה מדובר בפעולה אישית, פרטית, בלתי אמצעית וספונטנית, שלאורך השנים קיבלה צורה מהודקת ומימד השכפול מצוי ברבדים רבים שלה: תנועת הגוף הרפטטיבית, שחוזרת שוב ושוב (נדנוד הגוף קדימה ואחורה כמו ביהדות, או סיבוב כמו בדת הסופית); מילות התפילה עליהן חוזרים שוב ושוב; וטקס התפילה אותו מבצעים מספר פעמים ביום. בצורתה הציבורית, תפילה היא אוסף של פרטים משועתקים – לעתים כוחה ותוקפה אף ניתן לה ממספר הפרטים הלוקחים בה חלק, והתפילה שמעשה השכפול טבוע בה מעלה בחזקה את כוחה כל אימת שמצטרף עוד פרט לפעולה.

החזרתיות, ההמשכיות שנולדת כל פעם מחדש ובאופנים שונים, מבקשת לברוא פעימה שלא נפסקת, כזאת המתקיימת כל הזמן ומעניקה לנו תחושת ביטחון (גם אם מדומיינת) שאנחנו בתוך וחלק מרצף. במעשה התפילה מתקיים מתח מובנה; הגוף החולף, המתכלה והחד פעמי, אוצר ומכיל בתוכו את הפעימה הזאת המבקשת לגעת בנצח. באמצעות הפיזי אנחנו מבקשים או שמא מתפללים אל המטאפיזי. ריקוד.

הטקסט של הכוריאוגרפית והיוצרת רננה רז מתוך חוברת המאמרים Re/think שערכה ד"ר עידית סוסליק. החוברת מתפרסמת במסגרת פסטיבל אינטימדאנס, ובה יוצרים מובילים משדה המחול כתבו טקסטים שמאפשרים קריאה נוספת של העבודות המוצגות בפסטיבל. רננה רז כתבה בעקבות ״על דעת הקהל:אנו" של חנן אופנר. הפסטיבל עצמו מתחיל מחר (6.10) לאחר שנתיים הפסקה. מנהלים אמנותיים: ארז מעין שלו וענת כ"ץ.לפרטים נוספים

• טור אישי
• תיאטרון תמונע
• רננה רז
• אינטימדאנס
• מחול

היי רננה, מפגינה קבועה בבלפור ואנרכיסטית מקצועית. מה שלומך?
"בסדר גמור. תקופה מטלטלת, הזויה לפרקים אבל גם משמעותית מאד".

איך הרגשת אחרי שחזרת מירושלים ביום שלישי?
"ההפגנה האחרונה הייתה באמת מרגשת. הצעירים הצטרפו למחאה, ופגשתי שם המון אנשים מכל מיני רקעים, מקומות ונגזרות של החברה הישראלית. יש תחושה שסוף סוף האסימון נפל. בימים האלה, שמלאים בתסכול, זעם וכעס, יש מקום שאפשר לבוא ולתעל אליו את האנרגיה הזאת למחאה".

בתקשורת ניסו לצייר את ההפגנה כאלימה.
"היא לא הייתה אלימה כלל. אנשים מתחילים להבין את הפריימינג שמנסים לעשות להפגנה לגיטימית, והניסיון לתייג אותה כשמאלנית לא מצליח. לא כל מי שהיה שם הוא מהשמאל. אז מה נשאר להם? להגיד שזה של אנרכיסטים אלימים. לאט לאט מצטברות עדויות שזה לא המקרה. חלק מההתעוררות היא של אנשים שמבינים שזה ניסיון לדה-לגיטימציה. שמות הקוד האלה לא יעבדו הפעם".

https://www.facebook.com/renana.raz.1/posts/10157877607131773?__xts__[0]=68.ARBgvGmetpXuaYRbnbfMCgdPoQKFc92pRNj5IOvb70A73TSt8G9VCJVlipfOllfGbsW-3ScWOr_KqRzBD9705LVjOTURlsmr7bDnrl-e9C3ooWNaySmyYCegs1MYYKtuDWd0ZT64V4ZZG4ZzjGVPfHP4wESRskm7LKWBmwwJRaRKoQkb7KCGKHa4y8VgNHuoAQyU39NrS7ddYIIouX_l7T47j5-su9abuQBN0mNJQmLdbEOYXs5DNUV3TQxAigC6wfLb3Agycla8Fek9csqsHS21e3ix_5cEImp949SzGxkUs5a0QT0G&__tn__=-R

"אנשים מתחילים להבין את הפריימינג שמנסים לעשות להפגנה לגיטימית, והניסיון לתייג אותה כשמאלנית לא מצליח. אז מה נשאר להם? להגיד שזה של אנרכיסטים אלימים"

איך את מקבלת את התארים החדשים שלך?
"הם עונים לאיך שהשלטון שלנו נראה. השלטון שלנו אנרכיסטי, מייצר אנרכיה בחוסר הניהול שלו ובחוסר האחריות שלו. האזרחים הם אלה שלא מוכנים לקבל את זה ולכן הם יוצאים לרחובות. הם רוצים מנהיגות אחראית שתעשה להם סדר".

קיבלת אתמול את המענק לעצמאים שביבי הבטיח?
"כן, אבל זה לא סכום שיעזור לי לחיות אחרי ארבעה חודשים בלי עבודה. אלו פלסטרים ששמים כדי שהחצ'קון לא יתפוצץ. הגענו לנקודת האל חזור".

מה זה אומר?
"תמיד הייתי מעורבת פוליטית, זה דבר שמעניין אותי וחשוב לי. החיים שלי היו כל כך עמוסים ואכזריים בקצב שלהם, שהייתי צריכה לעשות מאמצי על בשביל להתמיד בהפגנות ומחאות. עכשיו התפנה לי הרבה זמן פנוי, ואני מתכוונת להקדיש אותו למאבק. זה מה שאני הולכת לעשות עכשיו – להראות נוכחות בכל הפגנה שתידרש בשביל המטרה הזאת".

"התירוץ הזה של לאבד קהל לא רלוונטי כרגע. כל מי שזה מה שמונע ממנו לדבר יכול להיות רגוע"

הרבה מהקולגות שלך בתחום התרבות חוששים לפגוע בקריירה שלהם. איך זה שאת לא מפחדת?
"זאת תקופה מעניינת – התירוץ הזה של לאבד קהל לא רלוונטי כרגע. כל מי שזה מה שמונע ממנו לדבר יכול להיות רגוע. אני מאז ומתמיד חושבת שלפחד להגיד מה שאת חושבת על החיים שלנו פה זה לשתף פעולה עם מדיניות חסרת היגיון. זה חלק מקיום החירות שלי, ולכן אף פעם לא שיתפתי פעולה עם המוסכמה הזאת שצריך להיות בשקט. אני שמחה שאמנים מתחילים לדבר, אבל אני חושבת שאם הם היו עושים את זה קודם – לפני שהלהבות הגיעו לגובה כזה – זה היה לגיטימי ולא היה הופך להיות עניין. אנשים היו משתפים עם זה פעולה".

יש לך קו טלפון פתוח לביבי. מה את אומרת לו?
"אם אתה אוהב אותנו, שחרר אותנו".

איך את משחררת לחץ בין הפגנה להפגנה?
"אני פשוט עם המשפחה שלי, בתחושה שיש זמן להיות ביחד, לא צריך להיות בשום מקום אחר. לא חושבת על הדבר הבא, פשוט נמצאת איפה שאני. אני גם רצה".

• הישרדות: קורונה
• רננה רז
• מחאה
• קורונה
• מחול
• במה
• בנימין נתניהו