על רקע ההידרדרות המתמשכת של זכויות הנשים בישראל תחת ממשלת העבריינים של נתניהו, ובעיקר על רקע הזינוק באלימות נגד נשים שמגיע בעסקת חבילה עם שלטון בעל סממנים פאשיסטים-משיחיים, היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים שיחול ב-25 בנובמבר נראה עצוב מתמיד. זה כמובן הופך אותו גם לחשוב מתמיד, וכמדי שנה גם הפעם תקדיש עיריית תל אביב-יפו את היום הזה לשלל אירועים רלוונטיים של אקטיביזם חברתי.

>> אני מתנדב במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. וזאת זכות
>> הטנגו האחרון של המוסר: מה אנחנו עושים עם במאים עברייני מין?

תחת הכותרת "לעצור את השרשור" ירוכז קמפיין עירוני חדש ורחב היקף להעלאת מודעות לאיסור הפצת תכנים מיניים ללא הסכמה ולמאבק באלימות מינית במרחב הדיגיטלי, תופעה הולכת ומתרחבת שמותירה פגיעות עמוקות, רובן בקרב צעירים וצעירות. בין היתר יכלול הקמפיין שיעורים בבתי ספר בנושא מניעת אלימות מינית ברשת, הרצאות, סדנות וקורסים בנושאי אלימות מינית ומגדרית במרכזים הקהילתיים ובמרכזי הצעירים ברחבי העיר, פעולות ייעודיות בתנועות נוער ופעילות שטח בשיתוף איגוד הברים והמסעדנים במרכזי בילוי וברים בעיר.

עוד לפני שה-AI יכניס אתכם לסרטי פורנו ללא הסכמתכם, המרחבים האינטרנטים הם זירה מאתגרת ומורכבת של פגיעות מיניות: צילום, הפצה, סחיטה או הטרדה מינית באמצעות כלים דיגיטליים, לעיתים קרובות ללא הסכמה וללא הבנה של עומק והיקף הפגיעה. אלו הן עבירות פלילית כמובן, אך מעבר להיבט המשפטי, השלכותיהן הרגשיות והחברתיות של הפגיעה קשות ועמוקות. בעירייה מתכוונים לעורר מודעות לנושא בקרב הציבור הרחב, בדגש על בני ובנות נוער בגילאי 15–18, מתוך הבנה שהמאבק באלימות מגדרית חייב להתייחס לזירה הדיגיטלית, לחדד את גבולות ההסכמה גם ברשת, ולצייד את הציבור בכלים שיסייעו לזהות, למנוע ולדווח.

"אלימות מינית ומגדרית במרחב הדיגיטלי כבר מזמן איננה שולית או נסתרת. האחריות שלנו כעיר וכחברה היא לעצור את השרשור, לעמוד לצד הנפגעות והנפגעים, ולחנך לדור שמבין שגבולות, הסכמה וכבוד הדדי תקפים גם ברשת", אמר מוטי רייפ, חבר מועצת העירייה מחזיק תיק חוסן ושוויון מגדר. "עיריית תל-אביב-יפו, בהובלת הרשות לחוסן ושוויון חברתי ובשיתוף כלל יחידות העירייה, נלחמת באלימות מינית ומגדרית בכל מרחבי החיים ובכל הכלים העומדים לרשותה. המהלך השנה הוא המשך ישיר למחויבות זו. נמשיך לפעול בכל זירה כדי לוודא שהעיר שלנו תהיה בטוחה, מכילה וטובה יותר לכולם ולכולן".
>> אירועי היום הבין-לאומי למניעת אלימות כלפי נשים, 25.11.25, בכל רחבי העיר.הפירוט המלא של האירועים באתר העירייה

• הבועה
• אלימות מינית
• עיריית תל אביב
• אינטרנט
• רשתות חברתיות

היו ימים בהם כל ילד חלם להיות אסטרונאוט, וכיום כל ילד חולם להפוך ליוטיובר. אנחנו לא אומרים שזה בהכרח רע, פשוט מציינים עובדה. מה שכן בעייתי בזה היא העובדה שרק מעטים יכולים להפוך לאסטרונאוט, וגם הם יצטרכו לחכות עד גיל 21 (בזוקה, יא שקרנים!). אבל כל ילד עם סמארטפון יכול להפוך ליוטיובר. או גרוע מזה, יש ילדים שהופכים למשפיענים – ביוטיוב, בטיק טוק או באינסטגרם – עוד לפני שהם יכולים להחזיק מצלמה בעצמם. אם כמונו תהיתם פעם מה עובר בראשם של אותם ילדים, ולא פחות חשוב מזה ההורים שמשווקים אותם לעולם, אז סדרת הדוקו החדשה של דיסני+ היא בדיוק עבורכם.
>>תמצאו אותנו מתחת למזגן: 12 סרטי הקיץ הכי טובים בדיסני+

מאחורי השם הלגמרי ארוך מדי "נולדו להיות ויראליים: החיים האמיתיים של ילדים משפיענים" מסתתרת סדרה בת 6 פרקים שמתגלה כהרבה יותר מעניינת מאיך שהיא מציגה את עצמה. במבט ראשון היא עשויה להרגיש כמו עוד תוכן טראשי על אינפלואנסרים, בין היתר כי האנשים והתוכן שמוצג בה הוא די טראש של אינפלואנסרים, אבל אם תתעלמו מהחזות הזו כדי לצלול ל-6 פרקים קצרים (20 דק' כל אחד) תגלו סדרת דוקו מעניינת שמתעדת משפחות משפיענים בהפרש של 5 שנים, והשינויים שעוברים על הילדים וההורים מרתקים.

הסדרה מצליחה לסדוק את הקיר הפילטר של הרשתות החברתיות, ומעמתת את ההורים עם ההשפעות של בחירת החיים שלהם על ילדיהם המפורסמים, ומעלה שאלות מצוינות על תעשייה שהיא ספק ניצול הזדמנות וספק ניצול ילדים. מה קורה לילד שלפתע פרנסת הבית נופלת על כתפיו הצנומות? ומה קורה לילד שמאבד את התהילה הזו? איך שנים באור הזרקורים משפיעים על ילדים שכבר בגיל 12 יודעים לקרוא סטטיסטיקות יוטיוב במקצועיות? איך ההורים שומרים על הילדים שלהם מסכנות האונליין? צלילה מעניינת, ומדאיגה לא פחות, למציאות שגדלה מבעד למסך הטלפון שלנו.
"נולדו להיות ויראליים: החיים האמיתיים של ילדים משפיענים", 6 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• אינסטגרם
• רשתות חברתיות
• דיסני+

מאסנו באינפלואנסרים, קצנו במשפיענים והשינוי מתחיל בשפה המאוסה והשחוקה שכל ילד טיקטוק מייצר באוטומט. בסוף מדובר באנשים עם יכולות צילום (במקרה הטוב) שמקריינים שוב ושוב וריאציות על אותו הטקסט, עם ניסיונות ללחוץ על כפתורי הפומו ולמכור לנו מוצרים בשת"פ. הרסתם את ה-Reels, חירבנתם את הפוריו. אז במיוחד בשביל למגר את התופעה, אספנו את אמרות המשפיענים הכי מעיקות, וניסינו לתרגם אותם לשפת בני אנוש. מי ייתן והעידן הזה יגמר במהרה.

>>טיול עולמי: 3 מקומות עם טעמים לא מהעולם הזה, או לפחות לא מהארץ

״אתם חייבים להכיר״

מה הסאבטקסט: שילמו לי כדי להגיד את זה.
המטרה השיווקית:לקחת מקום לא מי יודע מוכר בעיקרון, ולנסות להגדיר אותו בתור תחנת חובה שאתם צריכים להיות נבוכים שלא הכרתם. הרי שאף אחד לא יגיד 'אתם חייבים להכיר' על פורט סעיד או ג׳ירף, מהסיבה הפשוטה שהם הם מוכרים באמת. אז לא, אנחנו לא חייבים להכיר.
למה זה מעצבן:קודם כל הכפייה – אנחנו לא חייבים לך כלום גברת. שנית, חאלס – אף אחד לא חייב להכיר פיצרייה כשרה ברחובות.

״אין טעים כזה״

מה הסאבטקסט:יש טעים כזה. למעשה, יש מלא ביסים טעימים בדיוק כמו זה, ואף יותר.
המטרה השיווקית:לעורר פומו מארץ הפומו, ולגרם לנו להרגיש שאם לא נטעם את הביס המדובר, אולי לעולם לא נדע את טעמו הקסום של סיגר מטוגן (אבל הוא ארוך, אז זה מיוחד).
למה זה מעצבן:מעבר לעילגות הכללית, מרגע שזה נאמר על כל ברוסקטה עם אנשובי במרקם סמרטוט, אז כנראה שכן – יש טעים כזה.

״המסעדה שלא רוצה שתגלו אותה״

מה הסאבטקסט:תגלו אותנו! בבקשה תגלו אותנו!! אנחנו נשלם למשפיענים כדי שתגלו אותנו!!!
המטרה השיווקית:ליצור מצג שווא של אקסקלוסיביות, פאסון. בקיצור, המקום ריק ונואש ללקוחות.
למה זה מעצבן:אם יש מקום שלא רוצה להתגלות, הוא כנראה לא נמצא באף ריל.

״אתם פשוט חייבים להכין את המנה הזאת״

מה הסאבטקסט:שלחו לי תחליף טופו מעפן עם חמאה טבעונית ואני חייבת להיפטר מזה, אז חיפשתי מתכון בטיקטוק וזה החרא היחיד שמצאתי.
המטרה השיווקית:למכור לנו מוצר בינוני במהדורה חדשה ומוגבלת (לכאורה).
למה זה מעצבן:שלפעמים הטריק הזה עובד, ואנחנו נתקעים שבוע שלם עם תבשיל מעפן בטעם סינתטי.

״תאמינו לי שלא תרצו לפספס את המנה הזאת״

מה הסאבטקסט:קחו זריקת פומו הישר לווריד.
המטרה השיווקית:לבנות הייפ פיקטיבי סביב מוצר שלכל היותר, מתבסס על גימיק ותו לא. אנחנו דווקא רוצים לפספס את מנת הכבד אווז בפיסטוק שלך.
למה זה מעצבן:כי מה זה תכננו לפספס אותה, עד שנתקלנו בסטורי הזה שמדבר ישירות להתמכרות הפומו שלנו. למעשה, יכולנו לפספס בכיף.

״המקום הכי מיוחד שהייתי בו״

מה הסאבטקסט:מקום נייס, חמוד. אולי אפילו עם איזה גימיק.
המטרה השיווקית:להגזים, לנפח, לעורר עניין ולגרום לנו להרגיש שאין עוד מקום מלבדו.
למה זה מעצבן:כי אם זה המקום הכי מיוחד שהייתם בו, כנראה שעד כה ביליתם אך ורק במקדונלד'ס.

״לא מה שחשבתם״

מה הסאבטקסט:בדיוק מה שחשבתם. אבל בדיוק. פשוט שילמו לי כסף להזניק מחדש את המכירות של זה.
המטרה השיווקית:לגרום לנו להיפרד מהדעה הקדומה (והמבוססת ניסיון), כדי לנסות לגרום לנו להשתמש בפתיתים כאוכל גורמה או קשקוש אחר שיגרום לנו לקנות את המוצר.
למה זה מעצבן:כי מה שחשבנו הוא מה שנחשוב. הריל שלך קרוב לוודאי לא יוכיח לנו אחרת.

״כזה עוד לא טעמתם״

מה הסאבטקסט:כן זה אותו טרטר טונה עם רוטב יוזו שיש בכל מקום שלישי בעיר.
המטרה השיווקית:לשכנע אותנו שהביס הדלוח והגנרי שווה משהו.
למה זה מעצבן:כי טעמנו כזה אינספור פעמים, לא יעבדו עלינו. שוב

״עגלת הקפה שלא הכרתם״

מה הסאבטקסט:מדובר פחון מצ׳וקמק בצומת מסמיה ליד תחנת דלק שלא בשימוש. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על שעות פתיחה.
המטרה השיווקית:לגרום לנו להיכנס לאוטו, לעשות את כל הדרך לשם, לבזבז דלק, לעמוד בתור, לשלם מחיר מופקע על הפול ומאפה חובזה – ולהתאכזב.
למה זה מעצבן:זה לא עגלות קפה. אתם עגלות קפה. די עם זה בבקשה.

• אוכלים שותים
• רשתות חברתיות
• טרנדים
• אינסטגרם

בתור צופה טלוויזיה שאיבד אדם קרוב מאד למחלת הסרטן, לצפות בסדרות וסרטים שסובבים את המחלה זה תמיד עניין גדול עבורי. ההוליוודיזציה שהמחלה הזאת עברה עם השנים הפכה את המאבק בסרטן למשהו רומנטי, הסרטים והסדרות שעוסקים בה מחממים את הלב – וזה לא תואם את המציאות הקרה והחשוכה של המאבק במחלה הזאת, או את הכאב הנורא או את ההחלטות החשובות, כמו האם לקבל טיפול רפואי או לא. הסדרה החדשה של נטפליקס, "חומץ תפוחים", מנסה לדבר על הדברים החשובים, אבל יש כמה דברים שמפריעים לה בדרך.

>> הלכנו לעזה: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 מספרת את כל הסיפור
>> לטיול יצאנו: "ניתוק" יצאה ליום גיבוש וחזרה עם הפרק הכי טוב שלה

"חומץ תפוחים" מספרת את הסיפור של בל גיבסון (קייטלין דיוור) משפיענית אוסטרלית צעירה שמתחזה לחולת סרטן ומספרת איך ניצחה את המחלה ברפואה אלטרנטיבית כנגד עצת הרופאים. במקביל אנחנו מקבלים את הסיפור של מילה בלייק (אלישיה דבנם-קארי), צעירה אוסטרלית שבאמת חולה בסרטן ומחליטה לא להקשיב לרופאים וללכת בשיטת הירש לריפוי, שיטה פיקטיבית (שככל הנראה מבוססת על שיטה אמיתית) שבגדול דוגל בתזונה טבעונית, שתיית מיצים והמון חוקן קפה.

דיוור מגלמת את בל באופן מאד משכנע והדמות מוצגת באור אנושי על ידי הצגת הטראומה שלה. היא משקרת את דרכה להצלחה ודורכת על אנשים בדרך. כשהמציאות נוקשת על דלתה היא מסרבת להכיר בה וזה הופך אותה לאנטי גיבורה נהדרת שתמיד מעניין להסתכל עליה. מולה יש את מילה, שגם הפכה את המחלה שלה לעסק מתוך אמונה אמיתית שהיא עוזרת.מילה מייצגת את האנשים שלא רוצים להכיר במחלה והופכים לשגרירים של כל מיני מנטורים של רפואה אלטרנטיבית. אמנם קל יותר לסלוח לה מאשר לבל, אבל היא גרועה בדרכה שלה ופוגעת באנשים הכי קרובים לה. יש זוג אחד בסדרה הזאת שאין שום טענות נגדו: לוסי וג'סטין. ג'סטין הוא עיתונאי שחוקר את המקרה של בל לאחר שלוסי, בת זוגו, מגלה שהיא חולה בסרטן השד ומתמכרת לפרסונה השקרית שבל מפתחת ברשת.

הסדרה מציגה מציאות עגומה וקיימת: חולי סרטן שרוצים להבריא מסרטן, מול אנשים שמנצלים את החולשה הזאת בשביל למכור אפוני-פלא. אבל היא גם מנסה לדבר על נזקי הרשתות החברתיות, מנסה להיות קצת "יורשים" וקצת "מכונת הכסף", ולפעמים זה מרגיש קצת יותר מדי, במיוחד בפרקים הראשונים שמורכבים בעיקר ממונטאז'ים וקפיצות זמן כל כך מהירות שקשה לעקוב אחריהן.

שורש הבעיה שלה הוא במבנה:הסדרה מכילה שישה פרקים באורך כשעה כל אחד, ולמען האמת, לא פשוט לצפות בנושא כל כך כבד במשך שעה. לא פעם מצאתי את עצמי נודד למחשבות אחרות בזמן הצפייה וחוזר אחורה כדי להבין מה קרה. זה די מצער לאבד את הצופה כשמדובר בנושא כל כך חשוב, ולכן הבחירה בפורמט לא ברורה. מוטב היה לפרוס את זה על 8 פרקים של 45 דקות כל אחד, להערכתי זה היה פותר המון בעיות. ולמרות שהמבנה לא מפוענח עד הסוף, אי אפשר להתעלם מהרלוונטיות שלה.

אנחנו רגע אחרי הקורונה. אני יודע, אולי שכחתם, אבל ממש רגע לפני המלחמה היה דבר כזה שנקרא "מגפת הקורונה" ובתקופה הזאת האמון ברופאים נחלש. למעשה, כתב העת הרפואי JAMA פרסם כי בסקר שפנה ל-443,455 משתתפים גילו שבמהלך המגפה אמון הציבור ברופאים ירד מ-71% ל-40%. במצב כזה כשהאמון ברופאים ברצפה, הציבור חשוף הרבה יותר להשפעת המשפיענים והשרלטנים והרשתות החברתיות לא בדיוק מורידות הילוך. משפיעני רשת, מצדם, הופכים למפלצות הניזונות מתשומת לב ומוצצות את החיים מכל תחום שהן נוגעות בו: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, ביקורות אוכל וכן – גם ברפואה אלטרנטיבית זה קורה.

"חומץ תפוחים" היא סדרה שבנויה לא נכון, אבל מדברת על הנושאים הכי חשובים כרגע ולא חוסכת ביקורת מאף אחד, גם אם הוא באמת חולה בסרטן. היא לא מייפה בכי (אולי כן מייפה קצת את העניין הזה של חוקן קפה, אבל אני מאמין שזה לטובת הצופים), והיא לא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים. אבל היא כן מעמיסה במידע מכיוון שהיא דחוסה שלא לצורך ומנסה לעשות לפעמים יותר מדי דברים בבת אחת. לפעמים זה מצליח לה ולפעמים לא. ועדיין, זאת סדרה חשובה והכרחית לתקופה בה אנחנו חיים ותזכורת חשובה לא פחות להקשיב לרופאים ולא ללכת לכל מיני גורואים מהאינטרנט שמציעים פתרון שנשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, כי כמו שאומרים בסדרה: ברוב הפעמים – זה באמת טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
>> חומץ תפוחים // Apple Cider Vinegar // עונה אחת, שישה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• סרטן
• רשתות חברתיות

טוויטר, זה ידוע, הייתה רשת חברתית שהיא פח אשפה בוער של רעל פוליטי וקמפיינים לשיבוש תודעה עוד הרבה לפני שאלון מאסק שם עליה X. תחת פיקודו היא הפכה לביוב עצום ונטול רגולציה ומודרציה ולנשק תעמולתי יעיל בשירותם של ניאו-נאצים ברחבי העולם. הבעיה היא שבניגוד לפייסבוק, שהפכה את עצמה לרשת חברתית לא רלוונטית, טוויטר/X עדיין רלוונטית מאוד ומממשיכה להשפיע על השיח הפוליטי-תקשורתי ולעצב אותו. כל הפוליטיקאים שם, כל אנשי התקשורת שם, כל הסחלה שבעולם מתנקז אל שלולית הרוע המצחינה שהיא הפיד וכמעט כל שנייה שאתם מבלים שם היא נזק צרוף לנפש ולתודעה. ובכל זאת, יש לפחות סיבה טובה אחת להיות שם.קוראים לה "חדשות מלפני שנה".

>> פיגוע תדמיתי: דרוקר חשף את פרצופו העלוב של איתמר בן גביר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

ביולי 2020 צץ בצד העברי של טוויטר יוזר תמים למראה. כל מה שהוא עושה זהלאתר ידיעות חדשותיות בנות שנה בדיוק, בעלות רלוונטיות וקשר הדוק להתרחשויות חדשותיות עכשוויות, ולהציף אותן מחדש כמו שהן. בלי פרשנות, בלי דאחקות מתחכמות, בלי כותרות מתלהמות. סטרילי. ארבע שנים אחרי, יש לו כבר 28 אלף עוקבים ומאות ציוצים ויראליים שזכו למאות אלפי שיתופים נדהמים. כי התוצאה, אם עוקבים אחר הציוצים שלו בקפדנות ובהתמדה, נראית כמו קסם ממנהרת הזמן, כמו פידבק-לופ של מציאות שבה העבר וההווה מתמשכים ומהדהדים זה לתוך זה ותמיד, כאילו בצירוף מקרים בלתי נתפס, על מה שקורה עכשיו שוגרו איתותים בדיוק שנה קודם.

פעם, כשהייתה כאן עיתונות, פשוט קראו לזה "לתת לידיעה קונטקסט".כל כך התרגלנו לקבל את האקטואליה שלנו נטולת קונטקסט, כל כך התרגלנו לצרוך תקשורת שאיש לא עושה בה את המעשה העיתונאי הבסיסי של חיפוש בארכיון והבניית הרקע והעבר אל תוך הסיפור (וכמובן שאיש בה אינו מציב את הסיפור-של-הרגע על ציר של זמן, התפתחות, סיבה ותוצאה עבור הצופים), כל כך נירמלנו את השטחיות של הסיקור התקשורתי על המסך – שעצם המעשה של "החדשות מלפני" נראה כמו כישוף, כמעט חתרני, רדיקלי, חדשני.

וזה קורה כל יום. כמה פעמים ביום. כל הזמן יש "חדשות מלפני שנה" שאיכשהו מתלבשות בול על החדשות של היום, ומעוררות גלים של ריגוש אירוני וזעם רטרואקטיבי בקרב משתמשי טוויטר/X. הסיבה לסינכרוניזציה הזאת בין מה שקרה לפני שנה למה שמתרחש היום, היא שסינכרוניזציה כזאת מתקיימת תמיד, זה רק אנחנו שהתרגלנו לצרוך חדשות שמתרחשות בחלל ריק, ללא הקשרים. הפופולריות של העמוד בטוויטר זינקה בימי ההפיכה המשטרית של 2023, כשמדי יום נטוו בציוצים שלו ההקשרים הברורים בין מה שאמרו ועשו חברי ממשלת הפשע שנה קודם לכן ובין הסתערותם על חיסול הדמוקרטיה בעת ההיא. הפעולה האוצרותית של "חדשות מלפני שנה" הייתה לכתובת קולקטיבית על הקיר, כל יום, כל היום.

טבח שבעה באוקטובר והמחדלים שהובילו ממנו ואליו הפכו את "חדשות מלפני שנה" לוועדת חקירה של יוזר אחד, ולאחד ממקורות המידע המשמעותיים ביותר ברשת בכל הקשור לעיצוב הנראטיב סביב היום הנורא ביותר בתולדות המדינה. טענותיהם של מי שלא ידעו, לא ראו, לא שמעו ולא הבינו הופרכו שם כמעט על בסיס יומי והעניקו לעמוד הילה של אופוזיציה שלטונית נערצת על ידי מתנגדי המשטר. ביום השנה לטבח בחר מי שעומד מאחורי היוזר – זהותו אינו ידועה לאיש – לדומם את העמוד כדי לא להוסיף מכאוב וטריגרים לטראומה הלאומית, ויצא להפסקה מפעילות. אחרי חודש של היעדרות הוא חזר אל הפיד בשבוע שעבר לקול מצהלות הצייצנים משמאל-מרכז. זה לא שהתגעגעו אליו. זה שממש צריכים אותו.

תחת ההפצצה המתמדת של המידע האמיתי והשקרי, החדשות והספינים, הפרשניות והתעמולה, קצת קשה לחבר את הנקודות ולייצר את התמונה הגדולה. מסורתית זהו תפקידה של התקשורת החופשית בכל דמוקרטיה, ואם העבודה הזאת אינה מתבצעת, ניתן לגזור מכך גם על מצבה של התקשורת וגם על מצבה של הדמוקרטיה. וכך "חדשות מלפני שנה" הופך, במצבנו הנוכחי העגום, לאחד היוזרים החשובים ביותר בטוויטר/X ישראל. מעבר למשחק היומי החביב "איזו ידיעה חדשותית מהיום תיכנס ל'חדשות מלפני שנה' של השנה הבאה?", הוא מנגיש לציבור רחב כלי חשוב שבאמצעותו יכול כל אחד לחבר את הנקודות בעצמו.

כך, למשל, העלה השבוע היוזר את הקטע הבא של גיא פלג מנובמבר *שעבר* ובו סימן פלג לראשונה ספציפית את צחי ברוורמן כמי שעסוק בימיה הראשונים של המלחמה באיסוף פרוטוקלים מסווגים מהקבינט ואיסוף מידע על בכירי הביטחון כדי לעצב את נראטיב "רק נתניהו לא אשם". כמה מאיתנו זכרו בשבוע שעבר, כשהסיפור על פרשת שיבוש התודעה בלשכת נתניהו התפוצץ, שזה בעצם לא סיפור שנולד כרגע ובעצם לא ברור מדוע לקח לשב"כ שנה שלמה לחקור אותו? "חדשות מלפני שנה" חזר בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו. בעולם שבו כולם סובלים מאמנזיה אקטואלית, בעל הזיכרון הוא גיבור על. וזה בדיוק הגיבור שאנחנו צריכים.

• טור דעה
• תקשורת
• אקטואליה
• טוויטר
• אינטרנט
• רשתות חברתיות
• שבעה באוקטובר