>> משי כהן היא אמנית רב תחומית שפועלת וחיה ביפו. עכשיו היא מציגה את התערוכה "נימה" יחד עם ערבה אסף בגלריה אלפרד (אוצרת: קמיע סמית), ועל אף שהעבודות נוצרו בנפרד על ידי כל אחת מהאמניות בסטודיו שלה, מוטיבים חוזרים בעבודות של שתיהן מייצרים ביניהן יחסים סימביוטיים של השלה והתחדשות, היפרדות, פירוק וריבוי שכבות. מחר (שבת, 22.2, 12:00, שביל המרץ 6) ייערך שם שיח גלריה עם צמד האמניות.

>> היא בת 93 והיא מטריפה את הסצנה // העיר של חואניטה כהן סמית'
>> פינה קסומה בחורשה וסטודיו ניו יורקי מגניב // העיר של אפרת לוי

1. גן הפסגה

התאהבתי בו בקורונה. באותה תקופה גרתי בדירה הראשונה שלי בעיר, שממש במקרה הייתה ביפו העתיקה. זהו הגן הכי יפה בעיר – יש בו את הנוף המרהיב על הים ועל כל תל אביב, ותמיד אפשר למצוא בו צל לשבת ולהירגע.

2. שוטטות ברחובות

זה לא “מקום”, אבל בעצם זה כן: כשיש לי את הזמן, וגם כשאין, אני תמיד נסחפת – הליכה של 20 דקות יכולה להפוך לשלוש שעות. אני אוהבת להתבונן בעסקים וברנדומליות שמתרחשת ברחובות. בסוף מוצאת את עצמי נכנסת לחנויות, אך לרוב אני יוצאת בלי לקנות דבר – החל מגלריות ועד חנות מטאטאים. הרגעים הללו מביאים איתם אינטרקציות חדשות ומיוחדות עם אנשי העיר.

3. שוק הפשפשים

איך לא אבחר במקום הזה? אני יוצאת עם הכלבה שלי ותמיד מגיעה לשם, אוהבת לעבור אצל הסוחרים ובמה שהם מוכרים ובמפגש האנושי שתמיד מצליח להפתיע. אני מרגישה שם בבית, מכירה את כל הסוחרים, והם תמיד שואלים אותי איפה הייתי אם לא עברתי שם כמה ימים.

הסטודיו שלי

אחרי הכל, המקום האהוב עלי הוא הסטודיו שלי, ממש מתחת לבית. אני סוגרת מאחורי את הדלת ונכנסת לממלכה שלי. הסטודיו מחכה לי בכל שעה בדיוק כפי שהשארתי אותו – בדיוק איך שאני רוצה, ושם נאספות כל המחשבות והרגעים של היומיום; כל הרעיונות יכולים להפוך לחומר. אפשר לבהות בשקט (למרות ששומעים את הרחוב כמעט כמו בחוץ). אני אוהבת לצייר בו בלילה, בזמן שהעיר נחה.

5. שאפה בר

משפחה מאמצת. האמת היא שכמעט בכל השנים שגרתי בעיר (קצת לפני הקורונה) – כל הזמן קרה משהו – ושאפה תמיד הצליחה להיות בית מנחם ומחבק. תמיד יש שם אווירה חמה, לבבית ואף פעם לא מוותרים שם על אוכל טעים ויין טוב. גם בתקופת המלחמה היא הצליחה לתפוס מקום רלוונטי וחשוב לקהילה, דרך עשייה למען מי שצריך. לעולם לא מתעלמים מהמצב ותמיד מרגיש נכון להגיע לשם, גם כשקשה ורוצים להתכנס בבית.
נחמן 2

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

טיילת יפו. זה לא שאני לא אוהבת את הטיילת; היא הייתה אמורה להיות המקום האהוב עליי, אבל רוב הזמן היא מלאה בערימות זבל. זה מדכא, וצריך ללכת בלי להסתכל למטה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
רונה קינן בבארבי. אני אוהבת את האשה הזאת, היא נוגעת לי בלב. ומי שלא הגיעה עדין לבארבי החדש – שתדאג לשנות את זה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
עמוס עוז,"שלום לקנאים"– מצאתי אותו בבית ובחרתי אותו, כי היה עליו ציור יפה של אנה טיכו. לא ידעתי מה אני עומדת לקרוא, אבל מסתבר שקראתי בדיוק את הספר שיעשה לי סדר ברגשות וגם בסדר הדברים. אני מתחברת לנקודת המבט של עמוס עוז וגם לאופן שבו הוא מביע את התקווה לשינוי. אחד הדברים שהכי נגעו בי היה לגלות בסיום הקריאה הקדשה של רון חולדאי, שבה הבנתי שהעירייה חילקה את הספר לנוער – דבר שיוצר אצלי תקווה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים(כל מילה מיותרת).

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכל אחד ואחת שיוצאות מהבית ועומדות לצד משפחות החטופים ברחובות, ולא מתרגלות ולא מנרמלות את המציאות – עד שכולם יחזרו הביתה.

מה יהיה?
בכנות, רוב הזמן אני די פסימית. אלימות מביאה אלימות, שנאה מביאה שנאה. אנחנו חיים במלחמה ובכיבוש – יום יום. וזה לא מאז ה-7 לאוקטובר. אני משתדלת למצוא נקודות אור במציאות שלכאורה אין ממנה מוצא.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• גן הפסגה
• שוק הפשפשים
• שאפה
• רחובות בתל אביב
• בארבי

חומרי גלם עונתיים הם לא סתם קלישאה – מדובר בירקות ובפירות שאשכרה נקטפים (או נשלפים מהאדמה) בדיוק מתי שצריך, כך שהם מגיעים לצלחת טריים, ובאיכות מירבית. אז זה כבר הזמן לוותר על ענבים, אפרסקים או אבטיח, כי אתם יכולים להיות בטוחים שקרוב לוודאי מדובר בתוצרת קפואה או מיובאת, ולעבור לארטישוקים, כרישה, תותים ופירות חורפיים אחרים. חוץ מזה, עונתי גם אומר לצרוך מקומי, ואנחנו ממש בעד – ועל כן אספנו לכם את המנות של העונה הנוכחית, שהיא משהו בין סתיו לחורף.

>>בית יש רק שניים: המסעדה הכי אהובה בתל אביב משתכפלת

סלט ארטישוק | צפונה בנגה

ארז קומרובסקי חרת על דגלו להכיר לחיך הישראלי את חשיבות האוכל העונתי, והוא מקפיד על כך הן בערוגת הירקות הגלילית שלו שבמושב מתת והן בעסקים שלו בעיר הגדולה.כבר סיפרנו לכםכי לכבוד העונה החורפית השף מתארח בפר דרייר שביפו, עם תפריט שכולו על טהרת התוצרת העונתית ומותאם היטב לעונה הקרירה. כך למשל תמצאו בתפריט קלמארי עם חוביזה וריבת אתרוגים (בתמונה למעלה) או מנה מופלאה של ארטישוקים טריים של תחילת העונה עם צלפים ואנשובי בליווי ריקוטה טרייה של המחלבה הקטנה.
78 ש"ח, בימי רביעי וחמישי בפר דרייר. בת עמי 7

קולורבי | דוק

מנת הקולורבי המפורסמת של דוק מעידה יותר מכל על בואו של החורף. האחים דוקטור הרי מקפידים אך ורק על חומרי גלם עונתיים והמקומיים, והקולורבי היוצא מהאדמה החורפית הישר אל הצלחת במדובר במנה שהפכה לאייקונית ולא בכדי – הקולורבי נחרך תחת גחלים לוחשות מה שמעניק לו טעם צלוי-מעושן מופלא, ומרקם רך ברמה שאתם שואלים את עצמכם – מה, יכול להיות שהדבר הטעים הזה זה קולורבי? חוץ מזה הוא נח על שמן זית עוצמתי, ומסביבו גבינת המאירי ומעט פלפל חריף. חלום של יום קריר.
61 ש״ח, אבן אבירול 27

פולנטה וירוקים של חורף | שאפה

החורף היא עונתו של הברוקולי ואפונת השלג, וגם של השעועית הירוקה והבאק צ'וי – ובשאפה שביפו קטפו אותם מהערוגה והניחו אותם במחבת מעל מצע של פולנטה חמימה ורכה. מה כבר יכול להשתבש? ממש כלום. מדובר אחרי הכל בפחמימה פשוטה וריקה בטעמי תירס ענוגים ועדינים שעושים טוב בבטן, ותוספת הגונה של ירקות טריים ומטופלים היטב, כאשר על כל החגיגה הזו יש גם גילופי פרמזן עבותים שלהם אף פעם לא נסרב.
58 ש"ח, נחמן 2

פרחי קישוא | ארנסטו

עונת פרחי הקישוא היא קצרה מתמיד, ןהיא בדיוק עכשיו למספר שבועות בודדים. במסעדה האיטלקית והאינטימית של ארנסטו בבן יהודה חוגגים את העונה הקצרה כמיטב המסורת, עם פרחי קישוא ממולאים בריקוטה, מוצרלה טרייה ואנשובי, כאשר הם מטוגנים קלות וענוגים מתמיד. ביס מנצח עם ניחוח חורפי שכדאי להספיק לפני שכבר אי אפשר יהיה לקטוף.
49 ש״ח, בן יהודה 90.

כרישה מבושמת בנוזלים של עצמה | צפון אברקסס

אולי התרגלתם למצוא כרישה בסופר בכל ימי השנה, אבל שעתה היפה ביותר היא ממש עכשיו. ומי אם לא איל שני יודע זאת? אדון חומרי הגלם הבלתי מעורער מביא אל מסעדתו בלילנבלום כרישה מופלאה בבישול ארוך, כשהיא במילותיו "מבושמת בנוזלים של עצמה", יחד עם לא מעט חמאה וגם קצת שמן זית. מלמעלה פתיתי פרמזן שמפוזרים בנדיבות לכדי ביס עונתי וחלומי.
52 ש"ח, לילינבלום 40

תותים ומסקרפונה | קפה איטליה

אם תשאלו את איתי בידרמן, השף של קפה איטליה, איך הוא יודע שהגיע החורף? הוא יענה לכם, קל – עונת התותים כבר כאן, מה שאומר שמוגש קינוח התותים האלמותי של קפה איטליה. בידרמן אף סיפר לנו שאנשים מתקשרים מראש ומבקשים שישמרו להם, ושגם בימי הקיץ אין לפחות שולחן אחד במסעדה שלא שואל עליו. תותים, מרנג מוקצף, מסקרפונה ורוטב תות, זוהי התורה כולה, ואיכשהו – זה הכי הכי הכי טעים בעולם. קינוח שחוגג את החורף במלוא תפארתו.
44 ש"ח, יונה קרמינצקי 6

גלידה גויאבה | קסטה

הגלידרייה של איל שני בפארק המסילה מקפידה על ג'לטו טרייה ואוורירית, שמכינים ממיטב פירות העונה. עכשיו תמצאו שם גלידת גויאבה ורודה בטעמי הפרי ובניחוח פרדסים מרגש, המדגישה את טעמי הפרי הנפלאים וחפה מתוספות סינתטיות וחומרים מיותרים. האמרה הידועה מספרת שגויאבה היא פרי שאו שאוהבים או ששונאים, ואנחנו תכלס לא מבינים איך אפשר שלא לאהוב את הפרי המופלא הזה, שגם בגלידה המדוברת נוכח במלוא תפארתו.
17 ש"ח לכדור, פארק המסילה (צמוד לבית רומנו)

קינוח הדרים | תריסר

שף ענר בן רפאל פורמן הוא מהשפים הבולטים שמקפידים על תוצרת עונתית, ואף עובד עם מלקטים שמלקטים במיוחד בעבור המסעדה חומרי גלם בדמותם של ירקות, עלים ועשבי תיבול טובים ומיוחדים. איכות חומרי הגלם ניכרת בכל ביס, וקינוח ההדרים הוא ביטוי אידאלי לשפה הקולינרית של המסעדה. מדובר בכדור מרנג, ממולא בקרם פטיסייר קלמנטינה, ג'ל אשכולית אדומה, פירות הדרים טריים, קונפיטורת פירות הדר וקרם אנגלייז תפוז. קינוח ריחני, חורפי ומופלא.
52 ש"ח, שוק הנמל, האנגר 12.

• אוכלים שותים
• חורף
• אוכל מקומי
• קפה איטליה
• דוק
• צפון אברקסס
• ארנסטו
• שאפה

זה לא סוד שמאז המלחמה התנועה בשוק הפשפשים ביפו לא קרובה למה שהיא הייתה בעבר. אך בשנים שלפני כן, האזור נהנה מפריחה חסרת תקדים בזכות האווירה הייחודית, השוק יוצא הדופן, ומגוון המסעדות ובתי הקפה שהפכו את יפו לאזור תיירות עמוס. מי שניסה להסתובב בשוק בימי שישי דאז היה מתקשה לפלס את הדרך בין נחילי תיירים, שהצטופפו בזה אחר זה כדי לצלם סלפי על קירות הגרפיטי.

>>

אלא שמאז המלחמה התנועה ירדה בעשרות אחוזים, והמצב לאחר הפיגוע ברכבת הקלה בתחילת אוקטובר בכי רע. אחרישמסעדת אונזה הודיעה שהיא נסגרת לתקופה, ועל גבי חנויות רבות כבר נתלו שלטי השכרה, כבר נהיה ברור שבאזור הזה, גם עסקים חזקים ומבוססים לא נותרו חסינים. כך המקרה עם הבר הפופולרי שאפה, שמשכר אורחים כבר 15 שנים, לצד אירוח הופעות וערבי תרבות. הבעלים שירי אסא בחרה בטקטיקה מעט שונה (גם אם לא בלעדית) כדי לעזור לעסק,ומשיקה הדסטארטבמטרה לשרוד את התקופה הקרובה. בכך השאפה מצטרף לקפה שפירא, שהשיקו גם הםגיוס המוניכדי להציל את המקום, וגייסו עד כה כ-120 אלף ש"ח (אך צריכים עוד 130 עד סוף החודש, אז אל תתביישו).

״חלק מהסיבה שהמשבר הזה כל כך קשה ובעייתי לענף היא שעוד לא הספקנו להשתקם מהקורונה", מסבירה לנו אסא את הצורך בעזרה. "היינו עוד בשלבי החלמה וחישוב מסלול מחדש, ואז הגיע המלחמה הנוראית והעצובה הזו וטלטלה הכול מחדש. לא מדובר רק במשבר כלכלי, אלא בייאוש ודאגה אינסופית – עובדים שלנו במילואים, לקוחות אהובים נרצחו והרבה מהמילייה הגדול שלנו כבר עוזבים את הארץ״.

שירי אסא ושירה פטל פתחו את שאפה לאחר שהחזיקו במספרה בשם שאפה באותו הרחוב, שהחלה ממקום לפן וקצוות, אך הפכה למקום מפגש של ממש. לכן השתיים החליטו להוסיף בר ובית קפה לחגיגת, וקראו גם לו שאפה. מאז חלף עשור וחצי, והרבה עוגות שמן זית ורוזמרין וסלטי מלך סיאם נאכלו במקום. השאפה, כמו כולנו, ידעה שיאים ומפלות, מגיפות ומלחמות, אבל משבר כמו זה שחווים העסקים ביפו בזמן מלחמה בלתי נגמרת הוא חסר תקדים.

יפו יותר הושפעה מהמלחמה לדעתך?
״קשה להגיד אם יותר או פחות, וכמו שראינו אף אחד לא נותר חסין לדבר הזה, או לעובדה שמצב הרוח ירוד מאוד, ושאנשים גם באמת מפחדים לצאת מהבית בגלל אזעקות וחשש בטחוני. אבל אין ספק שמאז הפיגוע, נותרה ביפו עננה כזו שמסרבת להתפוגג. המורל של הציבור מסביב ירוד, ובטח לא תורם להסתובב ברחוב ולראות מקומות שהיינו רגילים לראות עמוסים בטירוף ריקים מאדם, לצד המון חנויות שנסגרות".

תחושת הקהילתיות הנודעת של יפו מורגשת כעת?
״כן, יש תחושה של קהילתיות, אנשים עוזרים ונעזרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלשבת לשתות כוס יין ולראות הופעה זו פריבילגיה בתקופה הזו. קשה להתווכח עם זה, אבל אין ספק שגם ראינו מסביב את הצורך והצמא לדבר הזה. אנשים אולי מנהלים מאבק פנימי עם עצמם כדי להתרומם, אבל אנחנו כאן עם די-ג׳יי, קוקטיילים, אוכל טוב ויצירה. מזכירות לכולם שהתקווה מתה אחרונה״.

והתקווה שלנו עוד לא מתה. ההדסטארט מציע הפתעות מהתפריט של השאפה בקניה מראש, אירועי תרבות, טיפולי ספא והופעות, ומכיוון שמדובר במקום שתמיד כיף לשבת בו, עם תפריט מתחלף תמיד נשאר עדכני, קוקטיילים רעננים במחירים נוחים ומוזיקה משובחת, אנחנו מאמינים בלב שלם שהשאפה ישרוד את התקופה הזו בזכות הקהל האוהב, ושעוד נזכה להמשיך ולאכול את הסלט מלך סיאם הזה שוב ושוב.
נחמן 2. יום א'-ה' 17:00-00:30, יום שישי בין 10:00-01:00. שבת: 10:00-0:30.לפרטים על ההדסטארט

• אוכלים שותים
• שאפה
• שאפה בר
• שוק הפשפשים
• יפו

צליל דנין היא מהזמרות-יוצרות הכי מרשימות בסביבה מזה זמן, ולאחרונה הוציאה עם אורי אבני את הסינגל המשובח "תדליק את האור". מחר בלילה תוכלו לראות אותה נותנת בראש כשתתארח בהופעה של שאזאמאט, כשהמטרה היא לפרק לחתיכות את פסטיבל מגדה המתקיים היום ומחר במגידו, כגרסה מותאמת למצב של פסטיבל יערות מנשה. ומה יותר מותאם למצב מפסטיבל בארמגדון? כלום.

>> העיר של הפנר // הכי טוב להיות בבית. או לאכול במקדונלד'ס
>> העיר של ג'יי למוטה // הקבב הכי טוב בעיר והרמות לסקייטרים
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

1.חוף צארלס קלור

המקומות האהובים בעיר: גילוי נאות ודי ידוע בסביבה, אני יפואית כבר 13 שנה ולא מרבה לצאת ממנה לאורך השנים לכן רוב ההמלצות שלי יהיו סובב יפו. החוף הואאיפשהו בין יפו לבית האצ"ל. מבחינתי זה דיל ברייקר לגור יותר מ-10 דקות הליכה מחוף הים. החוף הוא חלק משגרת החיים שלי, זה כמו כדור קלונקס בארנק למקרה חירום. עצם העובדה שהוא קרוב ונגיש מרגיעה אותי. מה גם שבקיץ אני באמת משתדלת לבקר בחוף כמה שיותר קצת לפני שקיעה, כולל שחייה וקריאה (כשאני לא מתעצבנת על הבנים שחופרים עם המטקות וכמעט מורידים לי את הראש עם הפריסבי והקפצות הכדור שלכם. די תרגעו כבר).

2. אלבה

בית קפה וחנות טבע קסומה של הפאוור קאפל אפרת ונימי. ממוקמת בחלק הכי תוסס של שכונת נגה. מלבד זה שהכל שם בריא ומוכן בהמון אהבה, אפרת היא המאמא, ההילרית והקוסמת הגדולה שמנצחת על האנרגיה ביד רמה ועם הרבה הרבה השראה ועיניים טובות.בת עמי 6

3. בוב קיוב

אם לצאת מיפו אז מרחק שמונה דקות מזרחה, שייטת 13 של הפילאטיס מכשירים, פאוור פילאטיס יש לומר, שום דבר שהכרתם. בוב משלבת המון סגנונות והאימון הזה יחודי לסטודיו שלה, לא לצפות למתיחות בצ'יל, בנות. אתן תצאו ממנה כנועות אך חטובות ותזהרו מאיחורים (בסדר, זה גם לבנים).רבנו חננאל 24

4. שאפה

המוסד הבלתי מעורער של יפו. הזמן לא ניכר עליו, ולמרות שהחיים משתנים השאפה תמיד תהיה לי למרחב בטוח, מה גם שתוכלו למצוא שם את אחד הקוקטיילים הטעימים שיש שנקרא על שם האלבום שלי, "רעבה ועצבנית". שם הם קנו אותי סופית.נחמן 3

5. Modest.Flowers

אין מצב לסגור את השבוע בלי פרחים בשישי מדניאל ברקת. הכרנו במקרה שאין מקרה, ומאז כל שישי אני פוקדת ולפעמים אפילו רוקדת לה בחנות עם הפרחים. היא והצוות המהמם שלה יכינו לי זר במחיר שאני אבחר, ולפעמים גם לפי מצב הרוח והצבעים של הבגדים שאני לובשת. ככה זה כשהיא אמנית מיוחדת שפרחים זה רק אחד מהכלים שלה, והעיניים המיוחדות שלה מייצרות גם אמנות מרגשת ברמות ששווה ממש לעקוב.סלמה 5

מקום לא אהוב בעיר

בתור מישהי שגרה בצפון יפו, משהו השתנה מאז פתיחת הרכבת הקלה (כפרה עליה אהבתי מאוד).גל של נרקומנים (הארדקור) הגיע בעשרות רבות, ממש צפונית לתחנת סלמה, ועם כל האהבה שלי לבני אדם קשוח מאוד להסתובב שם, בטח כאישה. בין אם צועקים מילים לא נעימות, מקיאים, משתינים בכל שעה ביום ככה לעיניי כולם על הקירות, וכל האיזור הקסום הזה מריח כמו בית שימוש וקיא. מדי פעם אוספים אותם באמבולנס, מי יודע אם חיים או מתים.
זה הארדקור. לפעמים אני תוהה איך חמש דקות קודם אמא האכילה את התינוק שלך ואחר כך אחד מהם הקיא את חייו מטר משם. לפעמים זה ממש ערב כיתה, כ-20 הומלסים נרקומנים, וזה ממש ממש לא נעים.יש שם דר רחוב אחד, מקסים ולא נרוקמן שקורא ספרים. הוא אחלה ובא לי למצוא לו דירה ועבודה.כואב לראות אנשים במצב כזה. חלקם מתהלכים ומדברים עם ישויות שלא איתנו, יש לומר (אני בעד, אבל צריך סט אנד סטינג), ובקיצור מסתובבים אבודים מבלי שאף מסגרת תוכל לעזור להם להשתקם. העירייה חייבת דחוף לטפל בזה בצורה מעמיקה. 106 מדי פעם מגיעים אבל לא מטפלים בזה מהשורש.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ב"מתקפה" הראשונה של האיראנים זה נפל (לא ליטרלי) על אירוע ההשקה של האלבום הכי טוב שיצא בארץ השנה, "אסולין", של חברה שלי טובה, אחות ובאמת באמת אמנית-על שאני אוהבת ללא קשר – ג'יי למוטה.חיכיתי להופעה הזו כמו אחרונת המעריצות, וזה לפני שהיא התפוצצה בטיקטוק עם "חרטטי בביטחון", וכבר בדרך להופעה קיבלנו מידע רשמי שהאיראנים בדרך אלינו. זו הייתה חוויה שלא אשכח. בתור מישהי שרצה ישר למרחבים בטוחים ברגעים כאלה, החלטתי שאני לוקחת אוויר ונשארת להופעה, כי אני חיכיתי לה וכך יהיה.

זאתי לא ידעה בכלל שהמתקפה התחילה ונתנה את שואו חייה, ואני אשכרה הצלחתי לרקוד בתוך החרדה מרוב שזה היה לוהט, ולרגע הרגשתי את כוחה המטורף של המוזיקה – שאני, שלפני רגע רציתי לברוח הכי רחוק שאפשר, הצלחתי ליהנות וגם לרקוד תחת איום איראני. הלם. כמובן שבסוף השיר האחרון חתכתי זריז לאוטותל הקרוב הישר לממ"ד – רק כדי לגלות שהטיל הבליסטי היחידי שנחת באותו ערב הייתה ג'יי בכבודה ושום דבר מאיראן. רגע וואו של התעלות על הפחד דרך מוזיקה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני חזק בספרים של התפתחות – חיבוק לא בכפייה לכל הציניים – והספר שליווה אותי הכי חזק ברגעים האלה היה הקלאסיקה של עולם הרוח, "כוחו של הרגע הזה". מבחינתי זו התורה כולה, תזכורת מדהימה שממש הרימה אותי מעל הקושי לרמות חדשות של עשייה ותודעה.

לאיזה ארגון את ממליצה לתרום או להתנדב?
1. תרבות של סולידריות – לתרום ולהתנדב. אין זמן טוב יותר מעכשיו לגדל סולידריות
2. SOSPETS – לאמץ או לתרום. הם מלאכים שבאו ללמד אותנו אהבה ללא תנאים. השבוע איזה בחור אקראי אמריקאי ליטף את לוסי הכלבה שלי ואמר שזה מדהים כמה התלאביבים מאמצים כלבים, שזה משהו שהוא לא ראה בסדר גודל כזה שם באמריקה. מעבר לזה שהוא היה ווירדו זו אבחנה נכונה ומחממת לב.
3. המטה למאבק בסחר בנשים – לא צריך הסבר לדעתי
4. ואם כבר דיברנו על דרי רחוב, אז לארגונים שתומכים בהם
5. או שאפשר פשוט לתרום ישירות לעיגול לטובה ולסגור את הפינה 🙂

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני בוחרת להרים לעוד פאוור קאפל תל אביבי שלא הייתם מדמיינים שהם גרים בתל אביב, אולי על איזה צוק של הר.דור שמאיועופרה– מי שעולמות הרוח לא מדברים אליו, יכול להמשיך הלאה 🙂 בתקופה החשוכה הזו אני מחפשת כמה שיותר זוויות טובות על החיים. כמישהי שכבר חוותה דיכאונות אני לא מעונינת לחזור לשם ולכן אני כבר במסע ארוך של ריפוי והתעוררות פיזית ורוחנית. כשהכרתי את התכנים של דור ואחר כך גם את של זוגתו עופרה (שאותה הכרתי מגלגול אחר שלנו כמפיקות בטלוויזיה) הרגשתי לא לבד. הם חולקים ידע קסום עתיק וחדש ובעיקר מנגישים זווית חדשה להסתכלות על החיים האלו. אם המילים מטריקס, התעוררות, קבלה, גלגול נשמות ושות' לא מלחיצות אתכםן ויש קצת סקרנות, הייתי ממליצה להציץ בלב פתוח וראש פתוח. אין אמת אחת (חוץ מאהבה), אין גורו, אין כת, ידע זה כח וכל עוד עושים טוב עם הידע והכח אולי נוכל גם למצוא דרכים חדשות לפתור בעיות ישנות. אמן.

מה יהיה?
יש מצב שיהיה עוד קצת "רע ומאתגר" לפני שיהיה טוב, אבל הכיוון הוא חיובי בעיניי. אני אופטימית ועושה כל מה שאני יכולה לשמור על הווייב גבוה וחיוני אצלי ובסביבה הקרובה שלי.

• העיר שלי
• צליל דנין
• יפו
• מתחם נגה
• שאפה
• פילאטיס
• פרחים

סמדר הירש היא עיתונאית תרבות לשעבר וב-15 השנים האחרונות היאהבעלים של הסטודיו "פילאטיס בנגה"אשר בשכונת נגה וממובילות התחום בעיר. השבוע (7.5) חל יום הפילאטיס הבינלאומי ולא חגגנו אותו מספיק, אז הנה, בואו נחגוג קצת.

>> חלומות במגירה וחלומות על דחפורים בכיכר // העיר של מור שפיגל

בחצי שנה האחרונה, וממש כבר ביום ראשון בבוקר ה-8 באוקטובר, תוך כדי הפחד הגדול והנורא בתוך אי הוודאות הגדולה והנוראה, היה ברור מיד – הדבר הוודאי ביותר הוא שחייבים להמשיך לזוז. גם כשהתופת הזאת התחילה לגעת בכל אחד ואחת ממש מקרוב במעגלים הקרובים ביותר, הכואבים ביותר, כולם כולם ביקשו להמשיך כרגיל. לפתוח מקום לנשימה, לתנועה, לתחזק את הגוף והנפש, להתחזק כדי להיות מסוגלים להמשיך להיאבק למען מיגור ממשלת הפשע, הרשע והחורבן.מחוץ לסטודיו, מדי יום, ראיתי איך פילאטיס יכול לעשות קסמים כשעברתי בין מלונות המפונים מיפו ועד רמת גן (ותודה לקו האדום של הרכבת הקלה שהחלה לפעול בדיוק אז) וניסיתי יחד איתם לנשום ולזוז ולייצר קצת תנועה בתוך ההלם שהקפיא אותנו.

1. בריכת האוניברסיטה

אני נוגאית כבר 25 שנה. עוד לפני ששכונת נגה הפכה ל"שכונת נגה". כשהיינו פה רק כמה משוגעים שאיכשהו נקלעו לשכונת המוסכים, על חורבותיה של לשכת הגיוס המיתולוגית, ששימשה בעיקר כחניון לאוהדי הכדורגל שפקדו את בלומפילד, כשעוד לא ידעה בעצמה שתהפוך ל"פנינת נדל"ן קסומה". מאז שאני פה, רוב חיי מתנהלים ביפו והגבולות ה"צפוניים" שלי מסתכמים באזור כיכר הבימה. ובכל זאת, ואולי בעיקר בגלל זאת,בריכת האוניברסיטההיא "פנינת נדל"ן קסומה" אמיתית בשבילי, ששווה להזיז בשבילה את האוטו ולהרחיק צפונה גם במחיר פקקים הלוך וחזור וחיפושי חניה בחזור.ממש כמו קפיצה קטנה לחו"ל כמעט, לעולם אחר, כדי לנשום אוויר אחר ולהתאוורר, אבל כמו קפיצת ראש גדולה לזכרונות מפעם כמו לקאנטרי באייטיז (אבל בקטע טוב). ניקוי ראש מדיטטיבי מתחת למים (הכי כיף לשחות עם שנורקל) ומחוץ לזמן, לצד ריאה ירוקה שקטה, עם ריח ילדות של כלור ודשא רטוב.חיים לבנון 60

2. פארק המסילה

וגם שבילי האופניים של הפארק.מדי יום, בעיקר כהשמש לא יוקדת עליהם ממחסור בצל (ועל כך בסעיף התלונות בהמשך) ובעיקר כשאני רוכבת בדרכי למשולש חד הזויתהבימה-קפלן-המוזיאון. איך שלא מסתכלים על זה, זה לא מקרי, שמדי שבת, הדרך לשמור על הדמוקרטיה כאן עוברת דרך עוגני תרבות ישראליים (ולא רק תל אביביים! – היכל התרבות, הבימה, צוותא, הקאמרי, בית אריאלה והמוזיאון. גורל כולם, כמו כל מוסדות השפיות כאן, מאויימים להיכחד אם תצליח פה המהפכה הפשיסטית משיחיסטית.מדי שבת, אלה המקומות בהם אני מרגישה שייכות אמיתית מחממת לב ולפעמים אפילו מצליחה להיטען בקצת תקווה בתוך תהומות הייאוש, כי זאת הדרך היחידה כרגע לעשות ואין מה לעשות, אולי כי "קל הרבה יותר לפחד ביחד".

3. שאפה

כנראה שיש יפות ממנה אבל אין שאפות כמוה. תמיד מתאים לכל מצב רוח שלי ובלי לשים לב כבר כל כך הרבה שנים, תמיד בסוף הרגליים שלי מוליכות אותי לשאפה. ביום יום באופן ספונטני או גם לאירועים מתוכננים מראש, לפגישות עבודה ודייטים וגם לאחה"צ או בוקר שבת עם הילדים. מקום ותיק שהפך למוסד אבל נשאר גם שכונתי (המקומיים פשוט יודעים מתי להימנע).יש מוסדות קולינריים גדולים בעיר הזאת עם מנות גאוניות שלגמרי עושות לי את זה, ויש מוסדות מיתולוגיים שצרובים על לוח לבי שלא שרדו את תלאות הזמן.שאפה,באופן צנוע ועקבי, שומרת על תפריט קבוע ומנחם שמתעדכן עם השנים באופן רגיש לקהל הבית. זה תמיד המקום הנכון לעצור לארוחה כיפית או סתם דרינק, גם במחיר התמודדות עם הדור החדש של המלצרים.יות חסרי תודעת השירות.נחמן 2

4. סיפור פשוט

אני מודה שבשנתיים האחרונות, באיחור אופנתי, עברתי לקרוא באופן דיגיטלי. אבל אולי דווקא בגלל זה ובגלל הגעגוע התמידי לריח של אותיות מודפסות על נייר ולפעולה הפשוטה של החזקת ספר ודפדוף, חנות הספרים השכונתית הזאת, אי אחרון של שקט ורוגע, ממשיכה לרגש אותי ואני נכנסת אליה בכל פעם שאני עוברת ברחוב שבזי, שקצת הולך ומתבהם לצערי. בכל שעה של היום אפשר לגנוב בה רגעים של קריאה חטופה על הכורסא בקומה העליונה ותמיד למצוא בה ספר מתאים, או מתנות קטנות וחמודות לכל אירוע, או פשוט להיכנס לרשימת התפוצה ולהצטרף למפגש סופר/משורר אינטימי כמו של פעם, שמתרחש בה מפעם לפעם.שבזי 36

5. VERDE

חנות קטנה ומושלמת לבגדי וינטג' ויד 2 של אורנה שאול, בעלת הטעם הכה משובח, שעוסקת בתחום שנים אבל רק לאחרונה התמקמה לה לשמחתי בנגה, ממש כאילו לפי הזמנה אישית שלי. כל פריט בחנות המוקפדת שלה נראה כמו הפריט המדויק והנכון לשדרג איתו את הארון ובכל שבוע מתעדכנים אצלה על הקולבים כל הממתקים הייחודיים שהיא אוצרת מכל רחבי העולם.תרצה 13

מקום לא אהוב בעיר:

כל המקומות בעיר שהופכים מתחת לאף החילוני-ליברלי שלנו להיאחזויות, שלא לומר התנחלויות דתיות מסיונריות, כאלה שמחרחרות עימותים עם אוכלוסיה חילונית מחד או התגרות באוכלוסיה מוסלמית/נוצרית מאידך, אם זה תחת פעילויות יזומות של סיירות חב"ד האגרסיביות בעלות הווליום האלים במרחב הציבורי, בתי כנסת ש"מתחזקים" ומטיפים לכפייה דתית, ישיבות תורניות שמבעירות את השטח באופן שיטתי ומגמתי, דוכנים להנחת תפילין בפינות רחוב ובשערי בתי ספר ועוד ועוד.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מופע של להקת בת שבע. "וירוס", "שלוש", "2019", "עבודה אחרונה", "החור". בכל מצב מסדר את הראש ופותח את הלב ובעיקר מסעיר את הנפש והופך את הבטן. כי גם במקרה הזה, הכל פוליטי. תמיד. ועוד יותר בצפייה נוספת, לפעמים ביצירה ותיקה שחוזרת לבמה אחרי שנים, ועם קאסט רקדנים חדש, שוב ושוב הופכת את הבטן. כל יצירה של אהד נהרין, עד כמה שתהיה פיוטית, נקייה, משוכללת, מהודקת, היא גם חדה ונוקבת ונוגעת בפצע החשוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17צעדים"בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו.מחזה מצמרר שכתבה מאיה ערד יסעור כמדריך בן 17 סעיפים להתמודדות עם הלם הטרגדיה של ה-7 באוקטובר. מיכל ויינברג המצויינת, שמקריינת ב-VOICE OVER את הטקסט באופן סמכותי וקר, משחקת בסתירה גמורה לקולה היציב, בשתיקה רועמת ובפיזיות כואבת ממש עד כדי סבל קשה מנשוא, אשה ששורדת את הימים והשבועות שאחרי 6:30 בבוקר של 7 באוקטובר. חבל שתיאטראות גדולים סירבו לקחת את המחזה הזה ומצד שני ריספקט ענק ליגאל עזרתי, מנכ"ל התיאטרון הערבי-יהודי, שלקח אותו בשתי ידיים ובלב פתוח (מי אם לא הוא?); אי שם בינואר, בתקופה שבה איבדתי חברים קרובים רק בגלל שהעזתי להגיד בקול רם שגם מעבר לגדר יש אמהות, לא היה מקום מתאים מהאולם ביפו לצפות בהצגה שהמסר שלה היה בדיוק זה. אחרי ההצגה סיפרתי לעזרתי כמה מנחם היה לבלות ערב בקרב אנשים שחושבים כמוני ועל החברים שאיבדתי, והוא, שתמיד יותר אופטימי מכולם, אמר לי "אל תדאגי עוד נחזור לדבר עם האנשים האלה". לצערי, אני דווקא חושבת שלא נשאר לי מקום בלב לחוסר הומניות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המשמר לשותפות ערבית יהודיתשהוקם ממש בשבועות הראשונים של המלחמה, כדי לייצר הידברות ולמנוע הסלמה כמו זו שהיתה במהומות 2021. ארגון מעורר השראה ותקווה לדו קיום. ההתנדבות במשמר כוללת הסברה קבועה, קיום דיונים משותפים, סיורים ברחבי העיר, פגישות לסיעור מוחות במתנ"סים ובבתי הספר המשותפים, קו חם למענה טלפוני בכל שעה למי שזקוק לפתרון/גישור סכסוכים. אבל לא בדגש רק על אירועים שליליים, אלא גם ביוזמה לפעילויות משותפות כמו פרוייקט "תפוזייך יפו" לשתילת עצי פירות הדר ברחבי יפו או סיורים מודרכים ביפו על ידי אנשי מפתח בקהילה להכרת הקהילה הפלסטינית למשל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאול מזרחי, המייסד והבעלים של הבארבי.כבר לא זוכרת מתי התחלנו לצאת לרחובות להפגין ואפילו עזבנו את העיר עד לבלפור. אבל תוך כדי התקופה הזאת, כשהאישי והתרבותי הפכו פוליטיים יותר ויותר,הבארביהפך להיות מרחב מוגן בשבילי.עם הדכדוך והייאוש מול מה שקורה ברחובות, איך שאני נכנסת לחשכת החלל העצום כשמעליי השנדלייר המיתולוגי (שעבר בהצלחה למשכן החדש בנמל יפו), עוד לפני שההופעה מתחילה, אני מרגישה בבית. אפשר להגיד שזה כמו קייטנה של גדולים. לבוא לשעה וחצי שעתיים למפגש מנחם, לקבל חיבוק יחד עם עשרות אנשים ששותפים לטעם המוזיקלי שלי, שזזים יחד. מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.אז תודהשאול, על מעוז השפיות הצנוע הזה, על הטעם המשובח, על היצירתיות ועל האוזן הקשבת.

מה יהיה?
אני לא יודעת. אני לא מהמתפכחים ולא מהמחזיקים בדרכון זר. אני גם מאמינה גדולה בשגרה ולוקחת כל יום ביומו. "חיה לי מיום ליום" תמיד היה סוג של מוטו. אבן מתגלגלת כנטייה טבעית שהפכה להשקפת עולם. פילאטיס זן או משהו כזה, אם תרצו.התקופה האחרונה חידדה את ההבנה הזנית הזאת. את כישורי ההישרדות וההסתגלות המנטליים של כולם. כנראה שההסטוריה שלנו כאן באמת הכינה אותנו ליכולת המנטלית הדו-קוטבית המופרעת הזאת, וכן, זר לא יבין זאת. כנראה שרק ילדים ישראליים שחיים הלם קרב כבר מהרחם.החיים, למרות שהם תפלים מאוד כרגע, מחייבים בעיניי להמשיך לעשות טוב, גוף ונפש, לעצמנו ולקרובים אלינו, ולדאוג לשפיות מסויימת גם אם היא זמנית.

• העיר שלי
• פילאטיס
• בריכות בתל אביב
• שאפה
• בארבי
• שכונת נגה
• פארק המסילה
• סיפור פשוט