>> נועם קלוש עבר עם משפחתו לתל אביב לאחר שפונו מנתיב העשרה בשבעה באוקטובר. ביום הוא דוקטורנט לביולוגיה חישובית בבר אילן ובלילה הוא סופר אחוז תזזית של ספרי מתח. בין לימודי דוקטורט וגידול שני ילדים מתוקים, חתולה וכלבה, הוא מקפיד לטפח את התשוקה לכתיבה ומוציא את ספריו באופן עצמאי ובאמצעות קמפייני הדסטארט (אתם יכולים וצריכים לקרוא אותם כאן). בסופ"ש הראשון של החודש הבא (5.3) ישתתף קלוש בפסטיבל "כי מדרום תפתח הטובה" של צוותא בשיתוף גן לאומי הבשור, פסטיבל תקווה ומוזיקה עם אהוד בנאי, היהודים, גליקריה, עמיר בניון ותזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של מאסטרו תום כהן.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן

1. כיכר החטופים

מאז שפינו אותנו בשבעה באוקטובר לתל אביב, יש לי הכי הרבה שעות כיכר החטופים, ובפער, על פני כל מקום אחר בעיר. מספר חודשים לאחר הפינוי הצטרפתי בהתנדבות לצוותי ההסברה וההדרכה של מטה משפחות החטופים. במשך כמעט שנתיים פגשתי אינספור קבוצות של מבקרים, מהארץ ומארצות זרות, והדרכתי אותם בין המייצבים והסיפורים שבכיכר. בנוסף, אשתי ואני הקפדנו לפקוד כל עצרת שבועית או אירוע משמעותי שהתנהלו בה. לאורך התקופה גיליתי את מרחב הלימוד בספריית בית אריאלה, ומאז ועד היום אני עדיין מגיע לעיתים ללמוד בה. בכל פעם שאני עובר דרך הכיכר, אני חושב לעצמי "כמה עבר על הכיכר הזו בשנתיים וחצי האחרונות!!!".

2. פארק המסילה

עד הקיץ האחרון, הבן הקטן שלי שובץ לגן הממוקם חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת הקלה אליפלט. מאחר ושיכנו אותנו באזור אחר בעיר, נסענו ברכבת הקלה כל יום אל הגן, ומתחנת אליפלט היינו צועדים דרך פארק המסילה לכיוון הגן. מעבר ליופיו ולייחודיות שלו, בכל יום ושעה שעוברים בו, נתקלים באווירה וניחוחות של חו"ל, של חופשה.

3. פארק הירקון

מאז אוגוסט האחרון, עברנו לגור בקרבת בית הספר של הילדים, כרבע שעה הליכה מפארק הירקון. האווירה, המרחבים, הצמחייה וחיות הבר שבפארק מזכירים לי קצת את הטבע שבעוטף, ואני מאוד אוהב לצאת לרוץ בו, או לרכב על האופניים עם הילדים לכל אורכו.

4. בית תאילנדי

כבר שנים שזו אחת המסעדות האהובות על אשתי ועליי, שנינו מאוד אוהבים אוכל תאילנדי. הרמה של המנות המוגשות בה, הטריות של המוצרים מהם הן מורכבות, הן מהגבוהות שפגשנו במסעדות כאן בעיר ובכלל בארץ.
בוגרשוב 8 תל אביב

5. בבקה בייקרי הבימה

כשאני כותב ספר, אני אוהב לפעמים לצאת מהבית, לשבת במקום נעים עם אווירה טובה וקפה איכותי. זה בדרך כלל מכניס אותי למוזה. אחד המקומות שאני הכי אוהב לשבת בהם כאן בעיר הוא בית הקפה בבקה בייקרי שבכיכר הבימה. האווירה הנעימה, הכורסאות הנוחות והקפה המקומי, ביחד עם העיצוב היפה של הכיכר עצמה, עושים את העבודה ואני בדרך כלל מוצא את עצמי על אחת הכורסאות, כותב במשך שעות.

מקום לא אהוב בעיר:

צומת הרחובות נמיר ופנקס.הבניין שלנו פונה אל הצומת והרעש שעולה ממנה הוא לא נורמלי. כמויות האמבולנסים שחוצים אותה, יום ולילה, ועל הדרך מפעילים את כל ארסנל הצפירות שלהם, הן בלתי נדלות. לא ברור לי איך לא קלטנו את זה כשבאנו לבדוק את הדירה… יצאנו טירונים אורבניים. ועדיין, אנחנו מעדיפים את הרעש הזה מאשר לחוות את קולות והדף הפיצוצים העזים שנשמעים ברחבי העוטף, לילה אחר לילה, כבר כמעט שנתיים וחצי, גם כיום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לקחנו את הילדים לפני מספר חודשים למופע"אגדה חיה" של שחר אבן צורבמרכז עינב. לא ממש ידענו משהו על המופע, מעבר לכך שכל שיר בו הוא על חיה ארצישראלית אחרת. היה מופע מעולה, שירים איכותיים והופעה כריזמטית של שחר. מפה לשם, אנחנו נהנינו אפילו יותר מהילדים…

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפעם הראשונה שהלכתי להופעה כלשהי לאחר שבעה באוקטובר הייתה הופעה בבארבי של דודו טסה, שאני מאוד אוהב השירים שלו. זו הייתה תזכורת מאווררת ומטעינת מצברים שיש עוד פיסות של חיים נורמליים מבעד לטרפת שאפפה אותנו באותה תקופה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עכשיו כשרן גואילי ז"ל סופסוף הוחזר ומטה החטופים סיים את תפקידו, אני מנסה למצוא עבורי מסגרות חלופיות להתנדב בהן. אחד הכיוונים שאני חושב שמתבקש (לאור הרקע האקדמי שלי) הוא סיוע לימודי למילואימניקים ומילואימניקיות, שבעקבות השירות הארוך והשלכותיו צברו פערים בלימודיהם. יצרתי קשר עם ארגונים רלוונטיים ואני מקווה להתחיל בקרוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענת לבינטון, מנכ"לית סוזן דלל. בתחילת המלחמה, תקופת המגורים שלנו בדרום העיר, נתקלתי בה יום אחד במקרה, מבלי לדעת מי היא, התפתחה בינינו שיחה ומיד כששמעה שאנחנו מפונים, היא פתחה אלינו את ליבה, והזמינה אותנו לבוא עם הילדים לצפות בחזרות לאחד המופעים המתהווים בסוזן דלל. מאז היא מקפידה להזמין אותנו למופעים ואירועים במרכז, אפשר לומר שהיא "אימצה אותנו תרבותית". מעבר לחברות בינינו שהלכה והתהדקה, גילינו אישה מקסימה עם לב ענק. אם יש דברים טובים שיצאו מהטלטלה שבחיים כמפונים, אלו אנשים וחברים טובים "שאספנו" בדרך, וענת בראשם.

מה יהיה?
"נעבור את החורף ואחר כך נראה…"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר החטופים
• פארק המסילה
• בית תאילנדי
• בבקה
• שבעה באוקטובר
• פארק הירקון

יש דברים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה. לא הרבה, אבל יש. השמש זורחת ושוקעת, למשל. אחת ועוד אחת הם שתיים. מים זה רטוב. ופעם בשנה עורך בנק הפועלים את תערוכת הענק "אמנות ישראלית" שמשתלטת על בניין ההנהלה ברחוב יהודה הלוי, וההכנסות מהיצירות הרבות שנמכרות בה מוקדשות למטרות חברתיות נעלות וקריטיות. והנה, כמו משהו שאפשר לסמוך עליו, זה קורה גם השנה.

>> תסתכלו על עצמכם: 29 תערוכות שרק יציבו לכם מראה בסופ"ש
>> הפריים המושלם: ביקרנו בתערוכת ווס אנדרסון בלונדון ומאז הכל מאוזן

תערוכת "אמנות ישראלית" בחסות בנק הפועלים מתקיימת זאת השנה ה-26, ותימשך כמיטב המסורת שלושה ימים. היא תיפתח לקהל הרחב מחר (מוצ"ש 21.2 החל מ-19:00) ותהיה פתוחה לקהל גם בראשון ושני הקרובים, ותחשוף כ-650 עבודות אמנות של האמנים הבולטים בישראל, לצד אמנים מבטיחים בתחילת דרכם, על פני שבע הקומות של בניין הנהלת הבנק בתל אביב. בין האמנים המובילים שייקחו חלק בתערוכה השנה: מרים כבסה, יונתן אולמן, עידו מרקוס, מרב סודאי, שמעון פינטו, יאיר גרבוז, פיליפ רנצר, יוני גולד, קורין ספקטור, משה טרקה, גיל הלר, אולגה ירושלמי, רוני יפה, זיו קורן ועוד.

בנק הפועלים, באמצעות קרן פועלים בקהילה באגף לבנקאות חברתית, בחר להקדיש את התערוכה השנה למען נפגעי טראומה ממלחמה וטרור בכלל וממלחמת שבעה באוקטובר בפרט לחיזוק חוסנה של החברה הישראלית, כשההכנסות מהתערוכה יוקדשו השנה לעמותת נט"ל המסייעת לנפגעי טראומה על רקע לאומי, לטובת הרחבת פעילותה והמענים שהיא מספקת לנפגעי טראומה ללא עלות או בעלות סמלית.

מבנק הפועלים נמסר: "מאז אירועי שבעה באוקטובר חווה מדינת ישראל טראומה לאומית עמוקה, שאת אדוותיה נרגיש עוד שנים רבות. עמותת נט"ל מהווה עוגן מקצועי ולאומי מרכזי בהובלת מאמצי השיקום הנפשי. אנו מאמינים שניתן לצמוח מתוך הטראומה ולבנות עתיד משמעותי מחדש. מאז שבעה באוקטובר 2023, עמותת נט"ל פועלת ללא הפסקה, 24/7, עם צוותי מטפלים, מתנדבים ועובדים מסורים כדי לתת מענה לעשרות אלפי מילואימניקים וחיילים משוחררים, צוותי חירום והצלה, אזרחים ומשפחות הזקוקות לתמיכה וסיוע נפשי על מנת להתמודד עם ההשלכות הכואבות של המלחמה. כמדי שנה, הבנק פותח את שעריו ומזמין את הציבור הרחב לתערוכת האמנות הגדולה בישראל, להצטרף אל מאות האמנים אשר תרמו מפרי יצירתם לבוא וליהנות מתערוכה איכותית ומשמעותית".

גם הציבור שרכישת אמנות אינה בתקציב החודשי שלו יכול לתרום: תערוכת "אמנות ישראלית" תציע גם השנה חנות תערוכה שתמוקם בכניסה לבניין הנהלת בנק הפועלים, ובה יימכרו זרי פרחים לשבת בשיתוף עם קרן כדר, שרשראות זהב עם העץ של נט"ל ותיקים עם איורים של מעצבים ישראליים כחלק משיתוף פעולה עם העמותה.התערוכה תהיה פתוחה כאמור לקהל הרחב במוצ"ש (21.2 22:00-19:00) ובראשון-שני (22-23.2 20:00-17:00), בבניין הנהלת בנק הפועלים, יהודה הלוי 63 תל אביב.עוד פרטים באתר התערוכה.

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• תערוכה
• שבעה באוקטובר

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר

אל ג'ימבו ג'יי נחשפתי בזמן השירות הצבאי. הפואטרי סלאם היה בשיאו וחבר שאמרתי לו שאני נורא נהנה מהקטעים של עמית אולמן, דאז פדרו גראס, הכיר לי את חברו ג'ימבו ג'יי (עומר הברון). כך הכרתי את "המופע של ויקטור ג'קסון", הלהקה של השניים עם המוזיקאי והמפיק המוכשר להפליא איציק פצצתי. המילים, החריזה, המודעות העצמית והתחכום בתוך הנונסנס קסמו לרבים מהצפוי.

>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור": נועם ענבר מספר מה עומד מאחורי שיריו
>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש

התלהבתי עוד יותר כשהוא התחיל להוציא חומרים עצמאיים והצליח לעשות מצד אחד ראפ פואטי ומצד שני לשמור על פלואו וחריזה מדויקים. אבל אז התחילו לצאת אלבומים נוספים, והכיוון שלו הלך למקום הרבה יותר גלגלצי והרבה פחות אותנטי. לא התלהבתי כשחבר שלח לי לפני שבוע הודעה שיצא לו אלבום חדש בשם "הכל טוב". אפילו ניסיתי להתעלם מקיומו. אבל יותר ויותר אנשים דיברו עליו ולשבח את האלבום והחלה לפעפע בי התחושה שאולי אני מפספס כאן משהו. נגיד כבר עכשיו תודה לתחושה הזאת.

הזמן שלי להנות ממוזיקה הוא באוטו, אז הנחתי שהזמן הנכון לשמוע את האלבום הוא כשאני עומד 40 דקות בפקק בדרך חזרה מהעבודה. לא ידעתי עליו הרבה מלבד שהוא עוסק בשבעה באוקטובר, ולכן גם הופתעתי כששמתי את השיר הראשון באלבום, "מאז שזה קרה". הביט שפותח את האלבום הזכיר לי מיד את Feels Like Summer של צ'יילדיש גמבינו ונותן גרוב של אדישות רגועה, בעוד המילים נועצות את המאזין בישראל של אחרי האסון. השיר לא מדבר רק על חוויית הישראלי בישראל, אלא על חוויית הישראלי בעולם ומדלג בין אסוציאציה אחת לשנייה בקצב מסחרר שבו הכל לא מרגיש קשור אבל הכל מתקשר בעת ובעונה אחת, בין אם הוא מדבר על תיירים שבאים למתחמי הנובה ולקיבוצי העוטף ובין אם בהידרדרות המוסרית בפרשת שדה תימן.

השיר התנגן כשאני הרכב הראשון בצומת חסומה ומאחורי שורת רכבים שצופרים בקולי קולות. אין סיטואציה מתאימה יותר מזאת לשיר כזה, שמסכם בתוכו את החברה הישראלית כולה – אנשים זועמים שתקועים בקיפאון. השיר מסתיים במעין קטיעה. זה נשמע כאילו ג'ימבו מתכוון להמשיך את השיר אבל נקטע, ומשאיר מעין תחושה לא שלמה מעיקה.

מכאן מתחיל המסע של ג'ימבו ג'יי במלחמה, תוך התמקדות בחוויית המגורים בעוטף עזה, כשמעבר לגדר מלחמה ופיצוצים. בשיר "מטורף" הוא מדגים זאת באמצעות המילה ששמעתי הכי הרבה אצל ישראלים מאז המלחמה – "מטורף". בפזמון הוא אומר: "כמה מטורף להתרגל" ומתאר את המצב ההזוי שבו האזרחים פשוט השלימו עם העובדה שזאת השגרה שלנו ושזה לא ייגמר לעולם. בשיר הזה, כמו בשאר השירים באלבום, הוא משתמש בהמון רפרנסים תרבותיים אבל גם צה"ליים, והמעבר הזה בין האזרחות לצבא החוזר לכל אורך האלבום הוא מוטיב חוזר, עד שהגבולות מטשטשים כמעט לגמרי בין השניים.

ג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו

האמת שאפשר לכתוב מאמרים נפרדים לכל שיר ולרפרנסים הרבים ששזורים בו, גם על השירים החלשים יותר באלבום כמו "שוב נא הביתה" (שם הוא מסמפל את השיר "בלדה למחפשים" של רומן שרון ומוותר כמעט לחלוטין על החריזה). גם חפלות כמיטב המסורת יש באלבום הזה, ועוד עם חיים אוליאל בכבודו ובעצמו בשיר "בואו תראו". קובי אוז מתארח בשיר "אוטוטו" ויש את "לא קניתי לך פרחים", עם פזמון שמחזיר אותנו מיד למערכון האקדח ב"ארץ נהדרת", שם כמה חברות במסיבת רווקות קונות לכלה מתנה שתעזור לה להתגונן מפני בעלה (מולי שגב, סליחה שהרסתי את הפאנץ'). בשיר הזה ג'ימבו לוקח את אותו האקט בדיוק של נתינת אקדח כמתנה, משנה את ההקשר ואת מטרת המתנה ומגיע לנקודה כואבת להפליא על רקע מדיניות הנשק המופקרת והמפקירה של בן גביר.

את האלבום סוגר ג'ימבו ג'יי עם בוקס בבטן בצורת השיר "למה אבא", וכאן הוא מסמפל את מיקי גבריאלוב בשיר "אבא סיפור", וכאן הבת שלו שואלת שאלות על המלחמה והוא אומר הכל חוץ מלענות, כי כבר אין מה להגיד. אין דרך שבה ניתן לתווך לילדים מציאות של מלחמה כזאת.

בסוף ההאזנה הראשונה נשמתי לרווחה. כל שיר הרגיש כמו עוד משקולת על הלב, במיוחד לאור המסקנה שעולה מההאזנה: לא הגיוני לחיות במדינה הזאת. זה לא רק יוקר המחייה. אנחנו אוהבים להתלונן שיקר פה (וממש בצדק, פאקינג יקר פה), אך הבעיה הרבה יותר שורשית – המציאות התעקמה לחלוטין. אנחנו חיים בתודעה הישרדותית כרגע, וג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר לנו רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו. היום כולם מנסים לפרוט על מיתרי הרגש עם מלודיות מרגשות על רקע מילים דביקות. ג'ימבו ג'יי יוצא למאבק על החיים של כולנו.

באלבום הזה יש הרבה ממה שהופך את ג'ימבו ג'יי לאמן שהוא – חריזה מצוינת (לרוב), גיוון מוזיקלי עם ראפ מתובל בחפלות ים-תיכוניות מצד אחד וברוק כבד מצד שני, אבל יותר מכל, בפעם הראשונה מזה שנים, אני שומע אותו שר בכנות ואומר את מה שקשה לנו להגיד: אי אפשר יותר לחיות כאן. הוא חושף את האבסורד שבמציאות הישראלית, דרך הלופ המוזר של צבא חיי יומיום ופוליטיקה, ומראה לנו חברה שחוקה, אדישה וזועמת כאחד. את האלבום הוא חותם בנימה הרבה יותר אישית שמרגישה כמו בוקס בבטן, עם מחשבות על דור העתיד שכבר לא מרגיש כל כך מבטיח. אם יש משהו שהתחדד בכל האזנה, זה שהמדינה שלנו צריכה שינוי כיוון דחוף. אם נחכה לא בטוח שיישאר כאן מה להציל.

• ביקורות מוזיקה
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• שבעה באוקטובר
• ❤ תרבות

מסעדת האחים שבבית ציוני אמריקה היא כבר מזמן לא רק תופעה קולינרית. בשלוש השנים שחלפו מאז תחילת ההפיכה המשטרית וביתר שאת מאז טבח שבעה באוקטובר, מסעדת האחים היא בעיקר תופעה חברתית-קהילתית ופוליטית-תרבותית שזכתה להכרה והוקרה על פועלה למען הדמוקרטיה, על מפעל ההזנה העצום שהקימה עבור מפונים וחיילים בשבועות הראשונים של המלחמה ועל תמיכתה המסיבית במאבק להחזרת החטופים. עכשיו אפשר לעלות שלב.

>> שוק האיכרים בפשפשים מרגיש מקומי ואירופאי בעת ובעונה אחת
>> פסגת הקומדיה: סצנת הסטנדאפ של תל אביב נוסעת לפסטיבל בכנרת

מועדון דיגיתל של עיריית תל אביב-יפו משיק סדרת מפגשים חדשה ובלעדית לחבריו שתיערך בחודשים פברואר-מרץ במסעדת האחים. תחת הכותרת "מה שאנחנו" תתגבש הצעה לצאת מלופ החדשות והדום-סקרולינג בפיד, ולפגוש בלייב אנשי מחשבה, חזון ומעש שעסוקים בשאלות מהותיות לחברה הישראלית ובאתוס הישראלי המתחדש.

בכל אחד מהמפגשים יתארחו אנשים ממקומות שונים בחברה הישראלית ויציעו דרכים שונות וחדשות לעצב את הערכים הכלל ישראליים, וכיווני מחשבה אנושיים, מעשיים ורגשיים כתגובה למשבר הקיומי שעובר על ישראל ועל הישראליות במטרה להעניק תקווה, לא לוותר על מה שהשגנו עד כה כחברה, ולהבין מה אפשר לעשות הלאה.ההשתתפות במפגשים כרוכה בהרשמה מראשבתשלום של 30 ₪ כולל דרינק ראשון (יין או בירה).

"אנחנו מזמינים אתכם לעצור לרגע את רעש הפיד ולחזור לשיחה עמוקה, אנושית ואמיצה על מי שאנחנו כחברה", אמרה חן אריאלי, סגנית ראש עיריית תל אביב–יפו ומחזיקת תיק התרבות. "דווקא בתקופה של משבר, קיטוב ופציעה מוסרית, יש חשיבות עצומה למרחבים שמאפשרים מחשבה, הקשבה ובנייה מחודשת של תקווה וערכים. תל אביב-יפו רואה בתרבות ובשיח הציבורי החופשי תשתית דמוקרטית חיונית ואנחנו מחויבים לכך".

1.2 // "כי באדם אאמין" – חידוש הליבה המוסרית הישראלית

"ב־7 באוקטובר נחטפו אחינו ואחיותינו – והטראומה הזו טלטלה את העם כולו. יחד עם השבר האנושי, משהו עמוק יותר נשמט תחת רגלינו: הרוח היהודית־ציונית־הומניסטית, שהייתה יסוד קיומנו, הולכת ונחטפת גם היא. ערבות הדדית ומרכזיות חיי אדם – נדחקות מפני רוחות של ניכור, כוחנות ושנאת האחר. זהו רגע של פציעה מוסרית עמוקה, אך גם הזדמנות לבנייה מחודשת. ביחד עם כרמית-פלטי קציר וד"ר יהודה פרנקל נבחן את האובדן המוסרי ונציע דרך לחידוש הרוח הישראלית, זו שבמרכזה – אמונה ללא תנאי באדם המוסרי".

8.2 // "מחר כבר עבר": האם ישראל מכורה לנוסטלגיה?

"למה התרבות בישראל מכורה לנוסטלגיה והאם זה טוב או רע? דיבייט סוער בין שני קצוות של סוכני זיכרון. נוסטלגיה היא נשמת אפה של התרבות בישראל. התמכרות לנוסטלגיה היא רב-דורית, חוצת אוכלוסיות, מגזרים וגילאים. אנחנו שומעים אותה ברדיו, ובמקביל גם רואים אותה בהרגלי האזנה של צעירים בשירותי הסטרימינג ובתוכניות ריאליטי; באינפלציית מופעי המחווה וההוקרה. היא נוכחת לא רק בחגים לאומיים וימי זיכרון, אלא בתפריט התרבותי שכל אחד ואחת מאיתנו צורכים וחווים, תוך תחושת ערגה לתקופות שעל פניו היו טובות יותר. אנשי התרבות דפנה לוסטיג וניב הדס יפרטו, ינמקו ויתווכחו על מקומה, השפעתה והשלכותיה של הנוסטלגיה על התרבות והחברה הישראלית, ואיך, אם בכלל צריך, להיגמל ממנה".

16.2 // "חיידר משלך": רעות ענבר ושיר ראובן על זהות יהודית חילונית

יוזמי סדרת המפגשים לא סיפקו כאן פרטים, אבל אם שיר ראובן ורעות ענבר מדברות אנחנו תמיד מוכנים להקשיב. שידברו על ספר הטלפונים מצדנו. שיואו, זוכרות ספר טלפונים?

23.2 // "אמא: היום שאחרי" עם עינב צנגאוקר ויוסי מרשק ​

"שיחה בגובה העיניים על היום שאחרי המלחמה, על להיות הורים בתקופה מערערת והתהליך האישי שעברו ושעוברת החברה הישראלית כולה. בעל כורחה הפכה עינב לסמל של מאבק, והגדירה מחדש את המושג "אמא". מדינה שלמה התבוננה בהשתאות אל מול הכוח שמגולם באשה אחת – אמא שלא נרתעה מאיש, ולא נתנה לשום גורם בכיר ככל שיהיה, לערבב אותה. היא פשוט סירבה להתיישר עם מה שהיה מקובל ומצופה מאזרחית פשוטה. את יוסי מרשק הכרנו כשחקן דרמטי וקומי, אהוב ומוערך המיטיב לגלם דמויות ישראליות שכל אחד מאיתנו מכיר מהחיים עצמם. אנחנו שמחים להפגיש בין שני האנשים מעוררי ההשראה האלה לשיחה בגובה העיניים על היום שאחרי המלחמה, על הורות בתקופה מערערת ועל התהליך האישי שעברו הם, ועוברת החברה הישראלית".

• הבועה
• ❤ תרבות
• האחים
• שבעה באוקטובר
• עיריית תל אביב