Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

שיח מזרחי

כתבות
אירועים
עסקאות
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

רעל השלטון הוא מתוק

רעל השלטון הוא מתוק

כל האג'נדות הן רעל. מימין, משמאל, ממזרח וממערב. השלטון הוא רעל. המחשבה ש״מגיע לי״ היא רעל

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

1.

לפני עשרים וחמש שנים נתקלתי לראשונה בטיפוס מיוחד ושמו רוס ג׳פריז, שהיה הראשון ללמד גברים איך להתחיל עם נשים בעזרת שימוש מניפולטיבי בשפה, בטון הדיבור, בשפת הגוף. איש מוזר וסופר-אינטליגנטי, מעיין בלתי נדלה של תובנות וסיפורים, שאחד המעניינים שבהם היה על היום הראשון ללימודיו באוניברסיטה. עקב היותו שייך למיעוט מדוכא – יהודי – היה זכאי למילגה. נכנס לאולם גדול, שהיה מחולק כמעט שווה בשווה: בחצי אחד של האולם סטודנטים שחורים, ובחצי השני פורטוריקנים. ושני החצאים שקועים בעימות סוער, כמעט אלים, בנושא: איזו מהקבוצות יותר מסכנה, ועל כן לאיזו מהן מגיע יתר הנחה על שכר הלימוד.

הוא ביקש את המיקרופון, וניסה להסביר את הבעיה: זה בסדר לקחת את הכסף של הממסד ולברוח, אמר להם, אבל זה דבר אחר לגמרי להאמין לשטויות שלהם. ברגע שבמו פיך אמרת ״אני דפוק״, נהיית דפוק. הדברים שאתה אומר על עצמך, הם אלה שקובעים מי אתה. זה התשלום האמיתי עבור הצ׳ק מהממסד: ההסכמה שאתה דפוק.

האולם כולו השתתק, ופנה נגדו כאיש אחד. הוא אמר סליחה, אני חייב להיות איפשהו, והסתלק מהר. לך תשדוד מאנשים את זהותם. וזהותם, בשלב זה, היתה מושקעת כולה במניית המסכנות.

כל זהות היא כלא. זהות של מקופח, היא כלא עם חומות ענק. זהות של מקופח שגם מקבל כסף וכבוד בגלל שהוא מקופח, היא אגף האיקסים של הכלא. משם אף אחד לא יוצא לעולם. למה שיצא? מוצצים לו בשביל להישאר שם.

שזה בדיוק מה שמירי רגב עושה, וועדת ארז ביטון עושה, ונפתלי בנט עושה, והשלטון בכללו עושה: מוצץ לשיח המזרחי החדש, כדי שיישאר בכלא.

2.

אין ארז ביטון ללא יהודה עמיחי. ואין יהודה עמיחי ללא ו.ה. אודן. אני מניח שאם היו מקימים ועדה בראשותו של יהודה עמיחי להעצמת מעמד השירה, תלמידי ישראל היו זוכים להכיר את אודן, את אליוט, את רילקה. לעומת זאת, ועדת ביטון בראשות ארז ביטון, בחרה להכניס לתוכנית הלימודים עוד שירים של ארז ביטון.

האג׳נדה היא רעל. האג׳נדה מחליפה התבוננות בפרטים. האג׳נדה קובעת בעד מי אתה ונגד מי אתה, משכפלת את עצמה בפייסבוק. מונעת מחשבה. מונעת רגישות.

כל האג׳נדות הן רעל. מימין, משמאל, ממזרח וממערב. השלטון הוא רעל. המחשבה ש״מגיע לי״ היא רעל. אבל רעל, יודע כל אלכוהוליסט, כשהוא בא במנות קטנות ועם הרבה חבר׳ה שצורכים אותו ביחד בהנאה, יכול להיות מאוד כיפי. עד שמתים ממנו.

3.

הבעיה כמובן איננה התרבות המזרחית. שהיא רחבה וגדולה מני ים, ושתרומתה הטבעית לישראליות נדרסה פעמיים: פעם על ידי גזענות, ופעם על ידי זיהויה המוחלט עם עממיות. הגיע זמנה: לפרוץ גבולות חדשים, לגלות מידע חדש. הבעיה היא השלטון, שמפזר שלמונים ביד נדיבה לאלה שעוזרים להשאיר אותה בגטו העממיקו. וכן, גם ״מחאה״ היא עממיקו – כל עוד היא שבטית בלבד, משוללת כל מודעות עצמית, משוללת אמפתיה למי שאינו אתה.

אבל שני דברים טובים יצאו מהמתקפה האחרונה: האחד, שעצם זריקת הבטחון העצמי שלא מעט אנשים יקבלו מכל המהלך הזה, תגרום להם להתחיל לחשוב לבד. ואם לא להם, לילדיהם. קודם מגיע הבטחון במי שאתה, ורק אחר כך באה המחשבה החופשית. והיא בוא תבוא.

והדבר השני שהשלטון עשה בשבילנו, זה להזכיר לנו שתקציבים לאופרה, או להבימה, או לקרן הקולנוע, אינם שווים לאמירה אמיתית. אינם שווים למלחמה אמיתית על מוחו וליבו של הקהל. יש כלי יצירה חדשים שמעולם לא היו, ויש יוצרים חדשים וצעירים שאין להם שום תקווה לקבל כסף ממירי רגב ולכן גם לא סיבה להתחנף אליה. כל מה שצריך הוא ארגון, ואומץ. כי הכסף של השלטון לא בא בטוב, ולא יביא טוב. הוא רעל. תמיד היה, תמיד יהיה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

כל האג'נדות הן רעל. מימין, משמאל, ממזרח וממערב. השלטון הוא רעל. המחשבה ש״מגיע לי״ היא רעל

מאתעוזי וייל14 ביולי 2016
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר

אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני על סרטם "סרט ערבית"

אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני על סרטם "סרט ערבית"

הם שודרו כדי למנוע מפלסטינים בגדה לצפות בתעמולה אנטי ישראלית, והפכו במהרה לצפיית חובה בבתים יהודים וערבים רבים. בדוקו "סרט ערבית" אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני חוזרים לרצועת הסרט הערבי של שישי בצהריים ששיגעה את המדינה. בריאיון הם מספרים מדוע אין לנו עניין אמיתי בחברה הערבית ואיך כל זה קשור ליאיר גרבוז

אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר

"סרט ערבית", סרטם של אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני, נולד תוך כדי עריכה של סרט איקוני אחר בז'אנר. צפרוני, תחקירנית ועורכת תוכן ותיקה בעולם הדוקומנטרי, עבדה עם הבמאי רון כחלילי על הסדרה התיעודית שלו על סרטי בורקס – "סרט שחור לבן" – ולפתע נכנס לחדר ביזאווי – כוהן של התרבות המצרית בישראל. ביזאווי (43) הוא בן למשפחה מצרית וגדל בבת ים. הוא דובר ערבית שוטפת, בקיא בתרבות של מדינת האם ומפרסם מדור תרבות ערבית עדכנית ב"גלריה". זה זמן מה זממה צפרוני לביים סרט על רצועת הסרט הערבי ששודרה בימי שישי אחר הצהריים בערוץ 1 בשנות ה־70 ובשנות ה־80, וחיפשה שותף שמבין עניין. ביזאווי נפל לה כמו כפפה ליד. "אמרתי לה שהיא התפרצה לדלת פתוחה, כי אני אדם שמפוצץ ברעיונות אבל לא בעשייה, ושרה היא אחת שיודעת להניע דברים", הוא מספר.

השילוב בין השניים הפך לא רק הרמוני אלא גם הכרחי. מאחר שביזאווי הוא דמות מפתח ב"סרט ערבית" הוא לא יכול היה לביים את הסצנות בהשתתפותו. הסרט מתחקה אחר התופעה התרבותית שנקראת "הסרט הערבי של שישי אחר הצהריים", ששיגעה את ישראל וחצתה מגזרים, שכן בסרט מזרחים, אשכנזים ופלסטינים וכולם העריצו כוכבי קולנוע מצרים. משפחתו של ביזאווי היא עוגן עלילתי מאחר שבביתו – כמו בבתים מזרחיים רבים אחרים – הצפייה בסרט הערבי בימי שישי הפכה לטקס משפחתי קבוע. יש לו אפילו דודה ששכלה את בנה במלחמת יום כיפור בחזית המצרית, אבל עדיין מתקשה לשנוא את המצרים וממשיכה לצפות באדיקות בסרטים הערביים, שמזכירים לה את ימי נערותה במצרים. עם זאת "סרט ערבית" מדגים איך חרף הפופולריות של הסרטים האלה, התכנים שלהם עברו לרובנו מעל הראש.

אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר

"אין לנו עניין אמיתי בחברה הערבית", טוען ביזאווי, "הפרק של 'זהו זה'שצחק על הסרטים הערביים קיבע את הזיכרון הישראלי של הסרטים האלה, כך שאנשים רבים זוכרים סצנות מאותו פרק ומשוכנעים שהן סצנות מסרט ערבי אמיתי".

הסטריאוטיפ ש"זהו זה" הנציחה השכיח גם את העובדה שהסרטים הערביים של ימי שישי היו למעשה הרבה פחות שמרניים ממה שאנחנו זוכרים. בניגוד לקונוטציה המיידית של "הערבי" שעולה פעמים רבות בעיני הישראלים, "סרט ערבית" לא מביא סיפורים על ערבים כפריים שמנפים גרעיני פול בחזית הבית לצד דיר עזים, אלא סצנות סקס מסרטים מצריים (אם כי בלי עירום), ייצוגים של גייז ("אף שזה תמיד יתורץ בכך שהגיבור עבר התעללות בילדות או משהו", מספר ביזאווי) ובעיקר עלילות בורגניות חילוניות שמתמקדות באהבות ובבגידות.

"הדעות הקדומות שלנו על ערבים מנעו מאיתנו לראות את המורכבות של החברה הערבית כפי שהיא משתקפת בסרטים האלה", אומר ביזאווי.

אלמנט עלילתי נוסף ומעניין מאוד בסרט הוא השיקולים הפוליטיים שהובילו להחלטה לשדר סרטים ערביים בימי ראשיתה של הטלוויזיה הישראלית. מתברר שהרעיון מאחורי שידור הסרטים הערביים היה לספק בידור לפלסטינים מהגדה, שנכבשה על ידי ישראל ב־67', כדי למנוע מהם לצפות בתכנים אנטי ישראליים בערוצים הערביים השונים. קברניטי רשות השידור לא צפו שהקהל העיקרי של הסרטים האלה יהיה דווקא יהודים מזרחים, שעבורם הסרטים היוו הזדמנות לחזור ולהתרפק על תרבות ילדותם, וכן יהודים אשכנזים רבים שפשוט התאהבו בז'אנר. בסרט מרואיין יהודי עירקי בשם סלים פתאל, איש רשות השידור לשעבר, שהיה אחראי על השגת הסרטים שהגיעו לישראל מירדן דרך מזרח ירושלים. באולפני רשות השידור הכינו פתאל ואנשיו עותק וידיאו שלהם והחזירו אותם למזרח העיר. פתאל מספר שבשלב מסוים הורה מנכ"ל רשות השידור, שמואל אלמוג, להוריד את התרגום לעברית מהסרטים הערביים מחשש שהצפייה בהם "תמזרח" את הציבור הישראלי.

אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר
אייל שגיא ביזאווי. צילום: בן קלמר

"המשפט שאלמוג אמר לפתאל בזמנו – 'עברית זה עברית וערבית זה ערבית'", אומרת צפרוני, "מייצג את הגישה של הממסד הישראלי באותן שנים. אלמוג וחבריו ברשות השידור לא היו טיפשים. הם ידעו שרבים מהישראלים הם למעשה יהודים ממדינות ערב, וזה הרתיע אותם. ההוראה שלו לבטל את התרגום ביטאה פחד מאוד ישראלי וציוני, רצון עז להבדיל אותנו מהערבים ולומר שהם זה הם ואנחנו זה אירופה".

אבל ההחלטה של אלמוג לא שרדה, שכן לחץ מצד הציבור הישראלי – בעיקר האשכנזי – שהגיע עד הכנסת, הביא את רשות השידור להחזיר את התרגום לעברית לסרטים הערביים. אחד ממעריצי הז'אנר באותה תקופה היה לא אחר מיאיר גרבוז. ביזאווי שמע שגרבוז יצר בזמנו עבודת וידיאו שבה מצולמת אשתו בזמן שהיא צופה בסרט ערבי ביום שישי ומסבירה בעברית על העלילה, והלך לראיין את בני הזוג עבור סרטו. הריאיון נערך אמנם הרבה לפני הדברים שאמר גרבוז בכיכר רבין במרץ האחרון, אבל הצפייה בו בימים אלה מעניקה לו קונטקסט של מעין ניסיון לכפר על השתלשלות העניינים הפוליטית בעקבות הנאום.

"עד היום גרבוז לא מוכן לוותר על המשקפיים הציניים שלו בעת הצפייה בסרטים הערביים (הוא מכנה אותם "תפוחי האדמה של הקולנוע", כלומר לא רואה בהם אמנות אלא בידור בלבד – ע"מ)", טוען ביזאווי. "אשתו דווקא עברה תהליך בנוגע לסרטים. במרחק 30 שנה היא מבינה שפספסה שם משהו ומודה שהיום הייתה מביטה בהם אחרת".

"סרט ערבית"
"סרט ערבית"

את הסרט מלווה קבוצה של נשים מזרחיות מבוגרות שמכירות בעל פה כל שורה בסרטים הערביים, שרות את השירים עם השחקנים ובוכות יחד בסצנות המרגשות. הטלוויזיה הישראלית של ימינו מציעה איזשהו תחליף עבורן?

"עד היום מוצג סרט ערבי מדי שישי אחרי הצהריים בערוץ 33. אחרי שהכבלים נכנסו לחיינו הטלוויזיה הערבית עברה לערוץ 33 והשאירה את ערוץ 1 בעברית בלבד. לגבי הנשים, הן בכלל פלסטיניות מרמלה ולא יהודיות מזרחיות".

למה לא ציינתם את זה בסרט?

"כי זה יפה שהצופה לא יודע את זה, שהוא לא מבדיל בין יהודיות לפלסטיניות, זו נקודה למחשבה. מעבר לזה, יש עוד הרבה אנשים בישראל עם אהבה גדולה לסרטים הערביים. חשוב להבין שהאנשים שהגיעו לישראל ממדינות ערב, כמו מצרים למשל, באו עם מטען תרבותי עשיר מאוד – הן ערבי והן מערבי. לכן כשאני שומע שמישהו אשכנזי מתייחס לאנשים האלה כפרימיטיבים זה לא מעציב אותי, אלא מצחיק אותי. למזרחים רבים היה למעשה הרבה יותר מטען תרבותי מאשר לחלק מהאשכנזים".

סרט ערבית יוקרן במסגרת פסטיבל מדיטרנה באשדוד, חמישי 19:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הם שודרו כדי למנוע מפלסטינים בגדה לצפות בתעמולה אנטי ישראלית, והפכו במהרה לצפיית חובה בבתים יהודים וערבים רבים. בדוקו "סרט ערבית"...

מאתעופר מתן4 ביוני 2015
אורטל בן דיין. צילום: יריב פיין וגיא כושי

מהון להון: אורטל בן דיין מחדשת את השפה העברית

מהון להון: אורטל בן דיין מחדשת את השפה העברית

מה זה "הון טראומה"? רק אורטל בן דיין יודעת

אורטל בן דיין. צילום: יריב פיין וגיא כושי
אורטל בן דיין. צילום: יריב פיין וגיא כושי
8 בינואר 2015

שיח הזהויות התוסס ברשתות החברתיות ידוע בשימוש שהוא עושה במושגים שמקורם בשיח האקדמי (״פריבילגיה״, ״כוח״, ״אוריינטליזם״) ובהשראה שהוא שואב מההגות הפמיניסטית והפוסט קולוניאלית של העשורים האחרונים.

״הון טראומה״, מושג המתכתב עם "ההון הסימבולי״ של הסוציולוג פייר בורדייה, הוא הבלחה טרייה שמצאנו באחד הסטטוסים האחרונים של אורטל בן דיין.

״בשיח הפמיניסטי, המילה טראומה הפכה להיות משהו שמתאר כל חוויה שלילית בין גברים לנשים – החל מאיזושהי אי נעימות ברחוב ועד הטרדה מינית ואונס״, מסבירה בן דיין, שברקורד שלה תביעה נגד מרצה שניהלה עמו רומן בעת לימודיה.

״הטראומה מקנה למי שמשתמשת בה כהון חסינות מביקורת פוליטית. זה תוקע דיונים. הטריוויאליזציה הזו של אונס והזילות באלימות מינית מזיקה למאבק הפמיניסטי. התפיסה שלי היא שהמרחבים הפוליטיים והחברתיים צריכים להיות רגישים, אבל זה לא מרחב טיפולי של אנשי מקצוע והתפקיד שלנו הוא לעורר סוגיות חברתיות ולנהל דיון מפרה. לא ייתכן שכל אפשרות לחשוב אחרת תנוגח על ידי שיח הטראומה״.

מה היו התגובות לטענה שלך?

״הרוב הבינו, אבל כמובן שחטפתי על זה. השתמשו בהון הזה נגדי – 'את פוגעת בעיקרון של הטראומה'". מה?

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מה זה "הון טראומה"? רק אורטל בן דיין יודעת

מאתגיא פרחי13 בינואר 2015
מתוך "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"

מעבר לערס ולפרחה: אולי הגיע הזמן לשכלל את השיח העדתי?

מעבר לערס ולפרחה: אולי הגיע הזמן לשכלל את השיח העדתי?

מרועי חסן, דרך אורטל בן דיין ועד תם אהרון - השיח העדתי כיכב השנה בסלונים ברחבי המדינה. אולי הגיע הזמן לשכלל אותו?

מתוך "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"
מתוך "ערסים ופרחות, האליטות החדשות"
25 בדצמבר 2014

צ'חצ'חים היו נושא השיחה החם של 1981. ב־2014 קראו להם ערסים ופרחות, ודיברו על מושגים כמו כוח, פריבילגיות ואותנטיות. המהות זהה, אך השיח השתכלל ורוחה של ההגות הפוסט קולוניאלית חלחלה לפריים טיים של ערוץ 2. בגין, שטען בנאום התגובה שלו לדודו טופז כי עד אותו הבוקר הוא "לא שמע את המילה צ'חצ'חים ולא ידע מה פירושה", לא היה מצליח להיתמם היום.

אז מה ייחד את 2014? המשורררועי חסןהוציא השנה את ספר הביכורים שלו ("הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה") בהוצאת טנג'יר, והתפלמס עם אלון עידןעל הזכות לכנות אותו "נשמה"; הסטנדאפיסט תם אהרון הביא לתכנית של אייל קיציס מידה של חתרנות; מגזין התרבות "קפה גיברלטר" נתן במה לקולות מזרחיים (לעתים עד כדי מיסיונריות) ואורטל בן דיין גילתה לצופי ה"האח הגדול" שאפשר להיות גם שמאלנית רדיקלית וגם מזרחית גאה. בינתיים המוזיקה המזרחית והים תיכונית כבשה טריטוריות חדשות (לירון עמרם והפנתריםבאינדי התל אביבי, אלקנה מרציאנו כובש את לבו של אביב גפן ב"דה ווייס"), והמשיכה לשלוט ברדיו ("דרך השלום"של פאר טסי עדיין לא יוצא לנו מהראש).

רועי חסן. צילום: גוני ריסקין
רועי חסן. צילום: גוני ריסקין

מבין יצירות התרבות, הדוקו"ערסים ופרחות – האליטות החדשות"של רון כחלילי תקף את הנושא באופן הישיר והמקיף ביותר. בארבעת פרקי הסדרה, המורכבים ברובם מראיונות עם הדור השני של עולי עדות המזרח, ניסה כחלילי לבסס את הטענה כי בישראל של 2014 – חרף הפערים שעדיין קיימים – המזרחים נותנים את הטון בתרבות הפופולרית. הם אינם סופרים את ההגמוניה האשכנזית ולכן ניתן להכתירם בתואר האליטות החדשות במדינה.

כחלילי, אהרון ובן דיין חשובים כי הם מבעירים את השיח ומפרקים סטריאוטיפים. בעוד כחלילי חוטא גם בנאיביות (אליטות מוכתרות בדירקטוריונים, ולא על במת "הכוכב הבא"), יש תחושה שלפעמים שלושתם מפספסים את הנקודה. אנחנו לא חיים בישראל של "לשכת עבודה" מאת ג'ו עמר, ואפילו לא של נאום הצ'חצ'חים, אלא בישראל שבה זהבה בן מופיעה בתדר המפוצץ בהיפסטרים משולהבים. בזמן שהם נמצאים בתהליך של התמזגות לכדי זהות אחת, אולי אין טעם לשכפל שוב ושוב את הדיכוטומיה אשכנזים־מזרחים או לעבוד קשה כדי לפרק קטגוריות אנכרוניסטיות כמו "ערס" ו"פרחה". מושא הניתוח צריך להיות הישראלי ההיברידי של 2014, והביקורת עצמה צריכה להיות נקודתית ואמפירית: איפה בדיוק יש אי שוויון, מי בדיוק גורם לו ואיך גורמים לו להפסיק.

[interaction id="549be81308b0f9895128709d"]

איור: תמר מושקוביץ

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מרועי חסן, דרך אורטל בן דיין ועד תם אהרון - השיח העדתי כיכב השנה בסלונים ברחבי המדינה. אולי הגיע הזמן לשכלל...

מאתגיא פרחי25 בדצמבר 2014
רון כחלילי. יח"צ

רון כחלילי: "הכינוי פרחה מודבק לכל אישה מרוקאית באשר היא"

ביום שני (27.10) תעלה לאוויר "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", סדרת הדוקו החדשה של רון כחלילי. רגע לפני, ניסינו לברר איתו...

מאתעופר מתן26 באוקטובר 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!